בבא בתרא קה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בטל מדה בחבל הן חסר הן יתר דברי בן ננס:
גמ' אמר רבי אבא בר ממל אמר רב חולקין עליו חביריו על בן ננס מאי קא משמע לן תנינא אמעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור אי מהתם הוה אמינא התם הוא דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה ואיכא למימר פרושי קא מפרש אבל הכא דודאי קא הדר ביה אימא לא קא משמע לן אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים בהלך אחר פחות שבלשונות זו ולא סבירא ליה והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה אלא זו וסבירא ליה ומי סבירא ליה והאמר שמואל בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר
רשב"ם
[עריכה]ביטל מדה בחבל הן חסר הן יתר - ואם פיחת כל שהוא ינכה ואם הותיר כל שהוא יחזיר:
דברי בן ננס - ופליגי רבנן עליה בגמרא:
גמ' חולקין עליו חביריו - דלדידהו הוי ממון המוטל בספק וחולקים דמספקא להו אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון כדמפרש לקמיה ממתני' דמרחץ ומיהו רב סבירא ליה כבן ננס כדלקמן בשמעתין אמרי בי רב איסתרא מאה מעי מאה מעי כו':
תנינא - בבבא מציעא בפ' השואל:
ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר כו' - דא"ל הכי מרחץ זה אני משכיר לך בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחדש ואותה שנה שנת עיבור היתה ואי תפסינן לשון ראשון נתעברה לשוכר ולא יתן אלא שנים עשר זהובים לשלשה עשר חדשים כדתנן התם המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר ואי תפסינן לשון אחרון נתעברה למשכיר וחייב ליתן לו י"ג זהובים כדתנן נמי התם השכירו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר והכא בלשון ראשון השכיר לו בית לשנה ובלשון אחרון השכיר לו לחדשים והרי שתי הלשונות סותרין זה את זה:
יחלוקו - יתן לו שכר חצי החדש דממון המוטל בספק חולקין דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון:
אי מהתם הוה אמינא - דאין חולקין עליו חביריו על בן ננס דהתם נמי מודי בן ננס דיחלוקו משום דאיכא למימר מיהדר קא הדר ביה מלשון ראשון ותפוס לשון אחרון ונתעברה למשכיר ואיכא למימר דלא הדר ביה מלשון הראשון ונתעברה לשוכר אלא פרושי קמפרש דאינו משכיר לו לשנה שלמה ויקבל שכירותו בסוף השנה כדין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף אלא מדינר זהב לחדש הוא משכירה כדי שיטול הדינר בכל חדש וגם אם ירצה לחזור בו מלהשכירה לסוף חדש או לסוף שני חדשים יוכל להוציאו מביתו ואינו חייב להעמיד לו בית אחר הלכך כיון דאיכא למימר תפוס לשון אחרון דשמא חזר בו ואיכא למימר תפוס לשון ראשון דדלמא ליכא הכא לשון אחרון כלל אלא פירוש בעלמא לראשון הלכך יחלוקו:
אבל הכא - במתניתין:
דודאי הדר ביה - שלשון אחרון מכחיש את הראשון אימא לא פליגי רבנן עליה אלא תפוס לשון אחרון:
קא משמע לן - רב דחלוקין עליו דהתם לא הוי טעמייהו אלא משום דמספקא להו אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון דכיון דבתוך כדי דיבור אמר שתי הלשונות אין ידוע על איזה נתכוין יותר ולא משום דאיכא למימר דפרושי קמפרש דהא ודאי מכחיש לשון אחרון את הראשון:
הלך אחר פחות שבלשונות - אחר אותו הלשון שמפחית כחו של לוקח דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או אחרון ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה הלכך היכא דאמר ליה מדה בחבל והן חסר והן יתר חזינן אם הותיר כל שהוא להכי אמר מדה בחבל ויחזיר ואם פיחת כל שהוא להכי א"ל הן חסר הן יתר שהיה ירא שמא לא יהיה כאן בית כור שלם והגיעו:
ומתמה גמרא זו ולא סבירא ליה - מדקאמר שמואל זו דברי בן ננס ולא קאמר חלוקין עליו חביריו על בן ננס כי היכי דאמר רב לעיל אלמא לא סבירא ליה כבן ננס דלא אזלינן אחר לשון אחרון אלא מספקא לן כרבנן:
יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה - ואע"פ שמשך עשרים ותשע אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד דמשיך לכוליה לא קני מידי כדאמרינן בפ' הזהב (ב"מ דף מז.) דהיכא דמכר ליה חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך עדיין את הטלה שניהן יכולין לחזור משום דלא הוה משיכה מעלייתא:
ראשון ראשון קנה - דכיון דאמר ליה סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאתה אלמא ס"ל לשמואל תפוס לשון אחרון כבן ננס:
אלא זו וסבירא ליה - דאע"ג דקאמר זו דברי בן ננס לאו משום דלא ס"ל הכי אלא לאשמועינן דפליגי רבנן עליה אתא:
ומי ס"ל - דתפסינן לשון אחרון:
והאמר שמואל - עלה דההיא משנה דמרחץ דקתני יחלוקו את חדש העיבור בבא לב"ד באמצע החדש ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה עסקינן וכי מספקא לן איזה לשון נתפס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דלמא לשון אחרון אית לן למתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן שכר דאמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה אלמא לשמואל נמי מספקא ליה כרבנן והולך אחר המוחזק:
כולו למשכיר - העמד קרקע בחזקת בעלים:
בסוף החדש כולו לשוכר - העמד מעות על חזקתן ומדמוקי לה שמואל בבא באמצע חדש אלמא ס"ל הכי דאי לאו דס"ל הכי מאי דוחקיה לאוקמה הכי לוקמה בין בבא בתחלת חדש בין בבא בסוף חדש כרב וכרב נחמן דפליגי עליה דההיא משנה בפרק השואל אלא מדדחיק לאוקמי הכי היינו משום דס"ל הכי ופליג אדרב ואדרב נחמן דפליגי עליה ואתא איהו לתרוצי למימר הכי הלכתא:
תוספות
[עריכה]ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו כו'. משמע מהכא דמספקא ליה לרבי יוסי אי תפוס לשון ראשון או אחרון לשמואל דאוקי לה בבא באמצע החדש ובתמורה (דף כה: ושם) ובמרובה (ב"ק דף עג:) א"ר יוסי תמורת עולה תמורת שלמים דבריו קיימין והיינו תפוס שניהם ובנזיר בפ"ב (דף ט. ושם ד"ה אין) ובמנחות (דף קג: סשו) ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג:) אית ליה לר' יוסי בגמר דבריו אדם נתפס וי"ל דבכולהו לר' יוסי כאילו הוציא שניהן יחד ולהכי הויא הכא ספיקא שהרי סותר זה את זה ואי אפשר לומר כאן שדעתו על שניהן אבל בתמורה ובמרובה להכי קאמר ר' יוסי תפוס לשון שניהן דאין סותר זה את זה וההיא דנזיר ומנחות וזבחים ופסחים דמפרש דבריו קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס:
אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר. פירוש משום דהוי שוכר המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו הכי בסוף חדש כולו לשוכר משמע דאי תפס מוציא לא מפקינן מיניה וכן משמע בפ' שני דכתובות (דף כ. ושם) דתניא שנים החתומין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים או פסולי עדות היו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ופריך ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ומסיק רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה והשתא לענין מאי קתני בברייתא דאין נאמנין כיון דמוקמינן ממונא אחזקתיה ופירש הקונטרס התם לענין דאי תפס מלוה לא מפקינן מיניה ותימה דאם כן המוציא מחבירו היינו כל דאלים גבר ומאי פריך בחזקת הבתים (לעיל דף לה. ושם) מהמחליף פרה בחמור כו' עד זה אומר של אבותי וזה אומר כו' דאמר כל דאלים גבר ופירשנו דלאו מסומכוס קפריך דלית הלכתא כוותיה אלא מדסומכוס נשמע לרבנן דהיכא דליכא חזקה דמרא קמא דמודו רבנן לסומכוס דיחלוקו ומאי קשיא והא במחליף פרה בחמור אמרו רבנן דהמע"ה ואי תפס מוציא לא מפקינן מיניה כל שכן גבי זה אומר של אבותי דאין שום אחד מהן מוחזק דאמרינן כל דאלים גבר ויש לומר דמסתברא ליה במחליף פרה בחמור דאיכא חזקת מרא קמא ולא אמרי רבנן יחלוקו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דאית ליה חזקה אבל היכא דאין מוחזק זה יותר היה לב"ד לומר להם שיחלוקו ולא להניחם לתפוס דאפילו רבנן מודו הכא לסומכוס אבל קשיא בפרק קמא דבבא מציעא (דף ו: ושם ד"ה פוטר) מסיק גבי ספק בכור דתקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא היכא דאמרינן המע"ה לא מהניא תפיסה ויש לומר דבשמעתין היינו טעמא דכי לא בא עד סוף החדש דאמרינן דאודויי הוא דאודי ליה לפיכך כולו לשוכר אבל בא באמצע החדש נראה דלא שייך כל כך אודויי אודי על חצי החדש ואי אודי [אודי על הכל ומש"ה] יחלוקו וההיא דפ"ב דכתובות (דף כ. ושם) מצי' למימר משום דקא טעין טענת ברי מהניא ליה תפיסה אבל בספק בכור לא בא הכהן אלא מכח ספק אי נמי להכי נפקא מינה דאין נאמנין דאי תפס המלוה קודם שנולד הספק לא מפקינן מיניה ובכתובות מפורש יותר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]כה א מיי' פ"ז מהל' שכירות הלכה ב' ועי' במגיד משנה, סמג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שי"ב סעיף ט"ו וכמו שפסק הרשב"ם:
כו ב מיי' פכ"ח מהל' מכירה הלכה י"א, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף י"ד:
ראשונים נוספים
אמר ר' אבא בר ממל חלוקין עליו חביריו על בן ננס. דלא אזלינן בתר לשון אחרון: בשנים עשר עשר זהובים לשנה והזכיר גם מדינר זהב היינו זהוב לחדש שכך מגיע:
יחלוקו את חדש העיבור. דיתן לו חצי זהוב וחצי מפסיד המשכיר דאם איתא דלא הוו חלוקין עליו חביריו כולו זהוב של חדש העיבור למשכיר הוה ליה למימר דהיינו תפוש לשון אחרון אלא ש"מ דחלוקין עליו חביריו דלא אזלינן בתר לשון אחרון ומאי קאתא לאשמועינן ר' אבא. ומשני טובא אתא לאשמועינן דאי מהתם ליכא למיפשט מינה דלא אזלינן בתר לשון אחרון דהוה אמינא התם הוא בדין דיחלוקו דהיכא דאמר משכיר לשוכר מעיקרא בי"ב זהובים לשנה והדר אמר מדינר זהב לחודש מיהדר קא הדר ביה ממילתא קמייתא משום הכי אמר לסוף מדינר זהב לחודש דלא מחיל ליה את חודש העיבור ובדין הוא דכוליה[2] יהיב ליה את דינר ואיכא למימר נמי דפרושי קא מפרש ליה והכי קאמר י"ב זהובים לשנה דהיינו לכל חודש וחודש דינר ובדין הוא דלית ליה ליה למשכיר כלום מאותו דינר הואיל דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוה ליה ממון המוטל בספק וכל ממון המוטל בספק חולקין ומשום הכי הכא חולקין את חודש העיבור ולא מצינן למיפשט מהכא דסבירא להו לרבנן דלא אזלי' בתר לשון אחרון אבל הכא במתני' להיכא דאמר ליה מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר דודאי הדר ביה מהא דאמר ליה מדה בחבל ואזיל בתר הן חסר הן יתר אימא לא דלא הוו חלוקין עליו חביריו על בן ננס אלא אזלי' בתר לשון אחרון דלא גמר ומקני ליה מאי דקאמר ליה מעיקרא קמ"ל ר' אבא דאפי' הכי חלוקין עליו חביריו ולא אזלינן בתר לשון אחרון:
אחר פחות שבלשונות. אחר לשון שהוא קצר בין דאמר ליה מדה בחבל הן חסר הן יתר ובין דאמר ליה הן חסר הן יתר מדה בחבל לא ביטל האי מקמי האי ואזלינן בתר מדה בחבל דהיינו פחות שבלשונות דלשון קצר הוא:
מדקאמר שמואל זו דברי בן ננס מכלל דלא סבירא לבן ננס. והא רב ושמואל דאמרי תרויהו וכו' יכול לחזור בו אפי' בסאה האחרונה בין לוקח בין מוכר. משום דכל הכור מלא התנה לו ואכתי אינו מלא הלכך כל זמן שאינו מלא יכול לחזור בו: כור בל' סלע סאה בסלע דהיינו לשון אחרון דקאמר סאה בסלע ראשון ראשון סאה סאה שמדד קנה אלמא דאזלינן בתר לשון אחרון אליבא דשמואל וקשיא דשמואל אדשמואל: אלא זו דברי בן ננס וסבירא ליה כבן ננס דאזלינן בתר לשון אחרון:
והאמר שמואל. משום הכי יחלוקו את חדש העיבור בבא המשכיר לתבוע שכירות באמצע חדש העיבור ונותן לו מחצי חודש הבא: אבל בבא המשכיר לתבוע בתחלת החדש כולו יהיב למשכיר משום דהאי דתפיש תפיש ואם איתא דסביר לשמואל דאזלינן בתר לשון אחרון אפי' בא המשכיר בסוף החדש כולו למשכיר מיבעי ליה דהא קאמר מדינר זהב לחדש דהיינו לשון אחרון וקשיא דשמואל אדשמואל:
ואיכא למימר פרושי קא מפרש. כלומר וכולו לשוכ', דאיהו אשנים עשר זהובים לשנה קא סמיך והא דאמר מדינר זהב לחדש לא מהדר הדר ביה הלא פירושי קא מפרש לומר שבכל חדש וחדש יתן שכר חדש בחדשו ומידק הוא דלא דק בחושבנא אי נמי משום דלא קים ליה בעבודה של שנה ולעולם אשנים עשר זהובים סמיך. והא דאמרינן לקמן גבי אסתירא מאה מעי פרושי קא מפרש לה לאו אהא דמרחץ קאמרינן דאי הכי ה"ל לרב למימר יהיבנא ליה כולי' לשוכר מדאמרינן למשכיר אלמא מהדר הדר ביה ותפוס לשון אחרון אלא אההיא דאסתירא קיימי דאיכא למימר סלע גדול שהוא שוה ק' פרוטות או מעות רעות דשוו איסתיר', כך פרש"י ז"ל במציעא (ק"ב ב').
ויש לדקדק אם הוא מפרש כן בשמעתין, דהא איהו הכי קשיא ליה לימא מר יהיבנא ליה כולי' למשכיר ומכללא ידעינן דאיסתירא ק' מעי ולפי פירוש מה שטענו לא תירץ לו ויש לומר הייתי אומר איסתירא מאה מעי אסתירא שהלשון האחרון פירוש לראשון כלומר איסתירא שפעמים שוה מאה מעי בזמן שרעות אי נמי הכי קאמר ליה יהיבנא לך איסתירא במאה מעי כלומר שאפרע לך האיסתירא במעות ואתן לך מהן מאה רעות שהן שוות איסתירא, קמ"ל.
ויש לפרשה דאי איתמר הא דאיסתירא נהי דשמעינן מינה דתפוס לשון אחרון מיהו דינא דמרחץ לא שמעי' מינה דאיכא למימר גבי מרחץ פרושי קא מפרש ולשוכר הו' קמ"ל. כך פירשה הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל.
ולפי פי' זה נמי יש לדקדק לימא מר כולו למשכיר ואנא ידענא דלאו פירושי קא מפרש ותפוס לשון אחרון ומה שאמר הוא דהא דאיסתירא איתמר ברישא אינו משמע הסוגיא אכל שמא תפס לו דרך התירוץ שתפס בפרק השואל שהקשו שמה למה לי הא דמרחץ הא א"ר איסתיר' ולא חשש להאריך וזה אף לפי' רש"י ז"ל שכתבנו אבל המחוור דאי איתמר כולו למשכיר הוה אמינא משום שהוא סובר שהלשון הראשון פי' לאחרון והאחרון עיקר שיש לומר במרחץ דפרושי קא מפרש לשני צדדים או לשוכר או למשכיר אבל גבי איסתירא ליכא למימר פרושי קא מפרש, וזה הפי' נכון כאן וכאן כדברי הרב רבי שמואל ז"ל.
ואיכא דקשיא ליה דילמא הא דאמר רב כולו למשכיר לאו משום לשון אחרון ופי' אלא משום דמספקא ליה וסבר כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. וזו אינה קושיא שאם כן היה לו לומר כן מדקאמר אי הואי התם משמע דוקא בשאמר כלשון הזה אבל אפיך מיפך לא ואלו לר' נחמן אע"ג דאמר איפכא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
חלוקין עליו חביריו על (סומכוס) [בגמרא איתא בן ננס] פי' סומכוס היה דן את דבריו כי בכיון אמרם ולא נתבלבל בלשונו וכיון שבכיון אמרם א"כ הלשון האחרון היא עיקר דהא חזינן דהדר בי' מקמא ורשאי אדם לחזור בו בתוך כדי דבור ורבנן סברי כשאדם אומר שתי לשונות ביחד לא בכוונה אמרם אלא נתבלבל בלשונו שלא רצה לומר אלא הלשון האחד וסבר לכופלו כדי לחזק דיבורו. והשינוי שיצא מפיו שלא מדעת הי' הילכך לא נדע על איזה לשון נתכוין או על הראשון או על האחרון ומאן דסבר תפוש לשון ראשון הוא סובר כי בודאי הראשון שיצא מפיו אמר בכוונה ובשני נתבלבל ולא הוי חזרה. הילכך לשון ראשון עיקר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז (עריכה)
ג. מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר ביטל הן חסר הן יתר את מדה בחבל הן חסר הן יתר אני מוכר לך מדה בחבל ביטל מדה בחבל את הן חסר הן יתר כדברי בן ננס. בסימניו ובמצרניו פחת שתות הגיעו עד שתות ינכה. הני בבי דהאי מתני' נמי כולהו אבית כור עפר אני מוכר לך דאיירי ביה בהא מתניתא קיימי, מיהו התם אשמועינן דינא (הכא) [היכא] דפריש בה מדה בחבל דמשמע קפידא, אי נמי הן חסר הן יתר דמשמע ויתור, והכא קמ"ל דינא היכא דפריש ביה תרי לישני דסתרי אהדדי, כגון דא"ל בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר, אי נמי בית כור עפר הן חסר הן יתר אני מוכר לך מדה בחבל.
וטעמא דבן ננס בתרויהו דקסבר תפוש לשון אחרון דהא הדר ביה מקמא. ולית הלכתא הכין, אלא הלך אחר הפחות שבלשונות. דמספקא לן האי לשון אחרון אי חזרה הוי ותפוש לשון אחרון, אי פירושא הוי ותפוש לשון ראשון, ואע"ג דאשתכח בלשון אחרון טופייאנא מטעא הוא דקא טעי, סבר אידי ואידי חד שיעורא הוא. ואמטול הכי הלך אחר הפחות שבלשונות ללוקח, דקרקע בחזקת בעליה קיימת והמע"ה, ועוד דקי"ל יד בעל השער על התחתונה, והכא כיון דההוא לישנא דמסייע ליה ללוקח גבי חסר מסייע ליה למוכר גבי יתר ואנן קי"ל דהלך אחר הפחות שבלשונות ללוקח כדברירנא, אי אשתכח חסר אפילו פחות רובע לסאה הגיעו, יתר מכאן יעשה חשבון כמאן דא"ל מדה בחבל לחודיה. ומתניתין דמשמע מינה דתפשינן לשון אחרון, הא דחייא שמואל בגמרא, ורב נחמן נמי הכי סבירא ליה כדאיתא בפרק השואל את הפרה (ב"מ קב,ב):
יח. והא דתנן הן חסר הן יתר מדה בחבל ביטל מדה בחבל את הן חסר הן יתר כדברי בן ננס א"ר אבא בר ממל אמר רב חלוקין עליו חבריו על בן ננס. ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר הפחות שבלשונות. ודייקינן זו ולא סבירא ליה והא רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. אלמא תפשינן לשון אחרון דקאמר ליה סאה בסלע, דשויה לכל סאה וסאה זבינא באנפי נפשיה, ואמטול הכי ראשון ראשון דמשיך ליה קנה, אלא זו וסבירא ליה. ומי סבירא ליה והאמר שמואל, גבי מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים בשנה מדינר זהב לחדש, ואמרו יחלוקו את חדש העיבור, ואמר שמואל בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כלו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר. ואי ס"ד תפסינן לשון אחרון, כי בא בסוף החודש אמאי כולו לשוכר, הא בלשון אחרון מדינר זהב לחדש קאמר ליה וכוליה דמשכיר בעי הוי אלא לאו ש"מ דסבירא ליה לשמואל דלא שנא הכי ולא שנא הכי אוקי ממונא בחזקת מריה, ואי בעי שוכר לאתהנויי בהאי מרחץ מהשתא חד ירחא יתירא הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה, ואם בא בסוף החדש, כיון דקדים אתהני ביה שוכר בחדש העיבור ספיקא בעיקר אגרא הוא ואגרא ברשותיה דשוכר קאי, ומשכיר הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה.
התם טעמא מאי. כלומר גבי מרחץ משום דתפיס הכא נמי גבי כור בשלשים סאה בסלע משום דתפיס ולא אמרינן בכי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואף על גב דתפס בעדים אלא מוקי בחזקת מאן דתפיס מדעתייהו דמרייהו קמאי. ואם תאמר אמאי לא אקשינן עליה דשמואל מאי קמשמע לן והא תניא בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא סלעים עשרים זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא זוזין מאה אלמא חלוקין עליו חבריו והולכין אחר פחות שבלשונו. וכן נמי לפרוך מינה לרב ולפרוק הוא דאמר כבן ננס. תירץ הראב"ד ז"ל דשאני התם דאמרינן דאינון בודאי פרושי קא מפרש אלא דקא טעי במילתיה וכיון דלא אפשר בלא טעות שדינן לקולא לנתבע דיד בעל השטר על התחתונה. ואי נמי הזוזין היו פחותין שלא היו שוין המאה זוזין כי אם עשרים סלעין וסיפא נמי איכא למימר הסלעים היו פחותין שלא היו שוין כי אם מאה זוזין. הרשב"א ז"ל.
איסתרא מאה מעי כו'. פירוש איסתרא פלגי דזוזא שהוא תשעים ושש פרוטות ואחר כך אמר מאה מעי כו' והענין הזה אינו נמצא אלא בשכיב מרע שהודה ומת. והאמרה רב חדא זימנא כו' מהו דתימא התם לאו חזרה איכא אלא פרושי קא מפרש ומילתא אדעתא דדיבורא בתרא קאמר לה והכי קאמר משנים עשר זהובים לשנה אי ליכא עבור ואי איכא עבור מדינר זהב לחדש קמשמע לן ואף על גב דפרושי קמפרש דאמרינן לעיל לאו הכי מפרשי ליה מיהו האי פירושא דמפרש האי גברא מצינן למימר דיבורא קמא מסכים על דיבורא בתרא או דיבורא בתרא מסכים על דיבורא קמא וחד מינייהו לא פליג על חבריה וזיל הכא ומדחי ליה. הראב"ד ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אי איתמר בהא ולא איתמר בהא. כלומר הא דאיסתירא מאה מעי הוא דאמר ברישא ולא סגי לה דלא אמר נמי האי דמשכיר דאי אמר האי דאיסתירא ולא אמר ההיא דמשכיר הוה אמינא דהא דמשכיר פירושי קא מפרש ולאו מהדר קא מהדר ביה כי היכי דנתפוס לשון אחרון קמשמע לן אי הויא התם הוה יהיבנא ליה כולו למשכיר אלמא מהדר קא הדר ביה ותפוס לשון אחרון. עד כאן.
והרשב"א ז"ל הקשה עליו וזה לשונו: ואין מחוור דאנן השתא לא קשיא לן ההיא דמרחץ אלא ההיא דאיסתירא אמאי אצטריכא דהא אמרה רב חדא זימנא בההיא דמרחץ והוא השיב על אותה דמרחץ. ועוד דאכתי תיקשי נימא ההיא דמרחץ ותו לא הוה צריך להא דאיסתירא. ומיהו נראה שלא דחקו לרב לפרש כן אלא מפני שאמרו למעלה גבי מרחץ דאיכא למימר פרושי קא מפרש אלמא כל שאמרו פרושי קא מפרש אההיא (דאיסתירא) דמרחץ קא מהדרי. ויש מפרשים דפרושי קא מפרש דהכא לאו אמרחץ קאי כההיא דלעיל אלא אהא דאיסתירא והכי קאמר אי איתמר בהא דמרחץ בההיא דאיסתירא הוה אמינא דפרושי קא מפרש איסתירא חשוב דשויא מאה מעי אי נמי מאה מעי פחותים דלא שוו אלא איסתירא אבל במרחץ כיון דאמר בהדיא שנים עשר זהובים לשנה אף על גב דאמר מדינר זהב לחדש לא להוסיף על השנים עשר קאמר אלא על השנים עשר דאמר ברישא סמיך ולעולם כולו לשוכר ובין אמר הכי ובין אמר איפכא מדינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה לעולם כולו לשוכר. ומסתברא לי דאתרווייהו קא מהדר דאי איתמר בחדא ולא איתמר באידך הוה אמינא בההוא דאמר רב לאו משום תפיס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש הלכך אצטריכו תרווייהו לאשמועינן מייתורא דמשום תפוס לשון אחרון הוא. כן נראה לי. וסעד מצאתי שבקצת הספרים גרסינן אי איתמר בהא ולא איתמר בהא ולא גרסינן הא והא. עד כאן.
וכן פירש הר"ן ז"ל וזה לשונו: אי איתמר הא ולא איתמר הא הוה אמינא פרושי קא מפרש. עיקר פירושו של דבר כדברי רשב"ם ז"ל דהכי קאמר אי אשמועינן ההיא דמרחץ הוה אמינא היינו טעמא דיהיב ליה כוליה למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש והכי קאמר בשנים עשר זהובים לשנה בענין שיגיעו לו דינר זהב לחדש כלומר בשנה פשוטה ומינה דלמעוברת שלשה עשר דנהי דלציל אמרי פרושי קא מפרש לתועלת השוכר איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הלכך לא הוה שמעינן ממימריה דמרחץ דינא דאיסתירא מאה מעי קמשמע לן גבי איסתירא דאף על גב דליכא למימר ביה פרושי קא מפרש אמרינן תפיס לשון אחרון וכי תימא לאשמעינן ההיא דאיסתירא ולא בעי הא דמרחץ ליתא דהוה אמרינן פרושי קא מפרש לאידך גיסא והכי קאמר שנים עשר זהובים לשנה בין בפשוטה בין במעוברת ושתפרע לי שכרי כל חודש וחודש וכולו לשוכר וכדאמרינן בריש שמעתין משום הכי אצטריך לאשמועינן דכולו למשכיר. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: הוה אמינא פירושי קא מפרש. פירש רשב"ם דגרסינן בבבא מציעא מהו דתימא פרושי קא מפרש. ואין זו שיטת התלמוד דכל היכא דפריך והא אמרה תדא זימנא מהדר תלמודא לתרוצי דלא ידעינן קמייתא מבתרייתא. הלכך צריך לפרש התם כפירוש רש"י ז"ל והכא כפירוש רשב"ם ז"ל. אלא מיהו קשה דבתלתא עניני נפרש פרושי קמפרש דהך דלעיל לא דמי לחד מהנך. ונראה לפרש הכי דאי אתמר בההיא דאיסתירא הוה אמינא פרושי קמפרש ההיא דמשכיר כו' ככתוב בתוספות. עתה ניחא דכל תלתא פרושי קא מפרש פירוש אחד להם. אך שקצת קשה דהך דהכא לא הוי כשיטת התלמוד והני תלת דרב צריכי כולהו כו'. ככתוב בתוספות. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה