בבא בתרא מא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אתא לקמיה דרב יהודה אזיל אייתי תרי סהדי חד אמר תרתי אוצייתא עאל וחד אמר תלת אוצייתא עאל א"ל זיל שלים תרתי מגו תלת א"ל כמאן כרבי שמעון בן אלעזר דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים איש בכלל מאתים מנה א"ל והא מייתינא לך איגרתא ממערבא דאין הלכה כר' שמעון בן אלעזר א"ל לכי תיתי ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שני אתא מארי דביתא אשכחיה א"ל מאי בעית בהאי ביתא א"ל מפלניא זבינתה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא א"ל באי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפי' חד יומא אוקימנא לה בידך ואי לא לא אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה וחזיתיה לדעתיה גאי א"ל קמאי דידי זבנה מינך מהימן מיגו דאי בעי א"ל אנא זבנתה מינך אמר רבא כוותיה דר' חייא מסתברא דקתני הבא משום ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי דהא ראיה בעי ודלמא לא ראיה בעי ולא טענה בעי ואיבעית אימא שאני לוקח דלא שדי זוזי בכדי איבעיא להו נראה בו מאי אמר אביי היא היא רבא אמר העביד איניש דסיאר ארעיה ולא זבין:
ושלשה לקוחות מצטרפין אמר רב זוכולם בשטר למימרא דסבר רב שטר אית ליה קלא ועדים לית להו קלא והאמר רב חהמוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים התם לקוחות
רשב"ם
[עריכה]חד אמר - רב כהנא עייל כותלו בתוך של חבירו:
תרתי אוצייתא - שתי שורות קרקע על פני השדה כדגרסינן בהשותפין (לעיל דף יב.) תלת אוצייתא בי"ב גופני:
תרתי מגו תלת - תרתי אוצייתא מן השלש שמעיד האחד דתרוייהו מיהא מודו דתרתי אוצייתא עייל דבכלל תלת איכא תרי:
א"ל - רב כהנא לרב יהודה:
כמאן - דיינת לי דהא תרוייהו מכחשי האי להאי ותבטל עדותן:
א"ל כר"ש בן אלעזר - שהלכה כמותו ואליבא דב"ה:
ואחת אומרת מאתים - היו באותו היום באותה שעה באותו מקום:
שיש בכלל מאתים מנה - דהיינו מאה זוז ואין כת שניה מכחשת על מנה שכת ראשונה מעידה אלא מוסיפין הן מנה אחת אבל כת ראשונה מכחשת לשניה על אותו מנה שמוסיפין ובאותו מנה שני אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולא ישלם:
נחלקה עדותן - דמאי דקמסהיד מר לא קמסהיד מר:
ב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה - ונוטל מנה הכא נמי יש בכלל תלת אוצייתא תרתי ומיהדר ליה:
א"ל - רב כהנא לרב יהודה:
והא מייתינא איגרתא כו' - דאפי' ב"ה מודו דנחלקה עדותן:
א"ל אהדר מיד עד דמייתית איגרתא - וכרב יהודה קיימא לן שכן נעשה הדין:
בקשתא - מקום:
בעיליתא - בעליה:
דזבנה מינך - בחזקת שהייתי סבור דזבנה מינך לקחתיה ממנו:
דדר בה - ההוא דאמרת דזבנה לך:
אפי' חד יומא - כדי לאמת דבריך ואוקמה בידך הואיל והחזקת שני חזקה ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך משום דטוענין ליורש וטוענין ללוקח דהבא משום ירושה ומשום מקח אינו צריך טענה אלא ראיה שדר בה המוכרה לו יום אחד בעי:
חביבי - ר' חייא דודו של רב כדאמרינן בסנהדרין (דף ה.) דרב בר אחוה דר"ח ובר אחתיה דר"ח:
ואמרי ליה - לחביבי אמאי צריך להביא עדים שראוהו בבית יום אחד:
וכי אין אדם עשוי ליקח בלילה - ולמכור לאחר שיתן לו ריוח באותו לילה עצמו והוה לך לאוקומי להאי אנכסיה בטענה זו דהא טוענין ללוקח ומיהו כר"ח קיי"ל כדמוכח מסקנא:
וחזיתיה לדעתיה - דרבי חייא:
דאי טעין ליה - האי מחזיק קמאי דידי זבנה מינך ההוא דזבנה ניהלי מהימן:
מיגו דאי בעי אמר כו' - הלכך כיון דטעין נמי טענה מעלייתא אני יודע שממך לקחה מהימן דהשתא הויא ליה חזקה שיש עמה טענה אבל כי טעין מפלניא זבנתה בחזקת דאמר לי דזבנה מינך אבל איני יודע אם לקחה ממך אם לאו היינו חזקה שאין עמה טענה הואיל ואפי' יום אחד לא נראה דדר בה:
כוותיה דר' חייא - דצריך להביא עדים שדר בה המוכרה לו יום אחד:
הבא משום ירושה - והוא הדין משום לקיחה:
אין צריך טענה - הך טענה דלעיל דקתני מתניתין אתה מכרת לי אתה נתת לי במתנה אין צריך יורש לטעון ולומר אתה מכרת לאבי:
אבל ראיה - בעדים שדר בה יום אחד מיהא בעי מדלא קתני הבא משום ירושה אינו צריך כלום דייקינן הכי:
ודילמא לא ראיה כו' - והכי קאמר הבא משום ירושה אין צריך שום טענה בעולם אלא זו בלבד מאבי אני יורשה אבל לא עדי דירת יום אחד ולא טענת מכירה ומתנה שניתנה לאביו בעי:
ה"ג ואי בעית אימא שאני לוקח כו' - אפילו אם תאמר כי היורש צריך ראיה דדר ביה מורישו יום אחד לוקח עדיף טפי מיורש דלוקח אילו לא ברירא ליה מילתא דודאי זבנה המוכרה לו מבעל הקרקע לא הוי שדי זוזי בכדי הלכך ודאי קם אמילתא שפיר כשלקחה ואין צריך לא ראיה ולא טענה:
איבעיא להו נראה בו - המוכרה ללוקח זה באותו קרקע למוד כמה ארכו וכמה רחבו מאי מי חשיבא עדות ראיה כעדות דירה ומשום דכר' חייא קיימא לן קבעי לה:
שלשה לקוחות מצטרפין - שדה שיש עדים שהיתה של ראובן כל הימים והחזיק בה שמעון שנה כי טוען שקנאה מראובן ואח"כ מכרה שמעון ללוי בשטר והחזיק לוי שנה ואח"כ מכרה לוי ליהודה וכתב לו שטר מכירה כדלקמן והחזיק בה שנה הרי שלש שנים ואתא ראובן וקמערער ואומר כי לא מכרה לשמעון ויהודה טוען הרי החזקנו בין שלשתינו שלש שנים ולא מחית ושמעון שלקחה ממך שאנו באין מכחו לא היה לו ליזהר בשטרו יותר מג' שנים וראובן משיב לפי שכל אחד מכם לא החזיק שלש שנים אלא שנה לא חשתי למחות שהייתי רואה שאתם יראים להחזיק כדמחזקי אינשי ולא הייתי יודע שבשביל שהייתם מוכרין זה לזה לסוף שנה לפיכך לא החזקתם כל אחד כי אם שנה:
מצטרפין - הלקוחות ויפסיד ראובן דכיון דבשטר לקחו זה מזה כדמפרש רב בסמוך עדים שבשטר אפקו לקלא וידע ראובן ומדלא מיחה הפסיד אבל בלא שטר מצי טעין האי דלא מחאי שלא החזיק אחד מכם שלש שנים ולא אחזקיתו כדמחזקי אינשי כדאמרינן לעיל (דף כט:) באמתא:
וכולן בשטר - אשני לקוחות אחרונים קאי אבל לוקח ראשון שלקח מן המערער מה לנו ולשטרו [דאם יש לו שטר פשיטא דאין יכול לערער]:
שטר אית ליה קלא - שמתאספין לכותבו ולחותמו והכל שומעין:
ועדים לית להו קלא - מכירה בעדים בלא שטר:
המוכר שדהו בפני עדים - וקבל עליו אחריותו:
גובה - הלוקח מן המוכר אפי' מנכסים ששעבד ומשכן או מכר קרקעותיו אחרי מכירה זו שקבל עליו אחריותה וטעם משום דעדים מפקי לקלא וידעו הלקוחות שמכר זה קרקע באחריות והיה להם להניח למוכר בני חורין כשיעור האחריות אלמא עדים בלא שטר אית להו קלא:
שאני לקוחות - אע"ג דמכירה בעדים בלא שטר לית ליה קלא ממילא אלא אם כן יפשפשו ויחקרו הדבר:
תוספות
[עריכה]אתא לקמיה דרב יהודה כו'. ומסיק דרב יהודה כר"ש בן אלעזר ס"ל ותימה דבפ' זה בורר (סנהדרין דף ל: ושם לא. ד"ה הוא) אמר רב יהודה עדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשרה בדיני ממונות ומוקי לה באחד אומר ארנקי לבנה ואחד אומר. ארנקי שחורה אבל אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן אין מצטרפין נהרדעי אמרי אפי' א' אומר מנה לבן ואחד אומר מנה שחור ומסיק דאינהו דאמור כר"ש בן אלעזר דהכא משמע דרב יהודה דפליג אנהרדעי פליג אר"ש בן אלעזר דהכא וי"ל דרב יהודה נמי כרשב"א ובהא פליגי דנהרדעי סברי דאחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן דמי למילתיה דר"ש בן אלעזר דלא דייקי ביה סהדי ודמי לארנקי ורב יהודה סבר דלא דמי כלל לארנקי דהתם דאין זה גוף המעשה לא היה להן לבדוק אבל מנה דגוף הדבר הוא שמעידין עליו דייקי וקסבר דמודה ר"ש בן אלעזר במנה שחור דבטלה עדותן אפי' לב"ה ולא דמי למנה ומאתים דעבידי דטעו טפי אלא מדמה מנה שחור ומנה לבן לאחד אומר חבית של יין וא' אומר של שמן דבהא מודו כולי עלמא דנחלקה עדותן כדאיתא התם:
נחלקה עדותן. הקשה ריב"א לב"ש דאמרי בכת אחת נחלקה עדותן דחשיבי להו עדות מוכחשת ואפי' בב' כיתי. עדים נמי תבטל עדותן דהוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו הן מאה כדאמר בפ"ק דמכות (דף ה:) ואומר ר"י דלאו פירכא היא דמצינו למימר דב"ש כר' יוסי סבירא להו דאמר התם במה דברי' אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר והכי הלכתא דפסיק רב נחמן כוותיה ואפי' לרבי נמי מצי למימר דהכא מצי מיירי כגון דאתו למיחזי ואפי' אתי לאסהודי הני מילי כי מסייעי אהדדי הוא דאמר נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל הכא דהא מכחשי אהדדי לא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קי א מיי' פ"ג מהל' עדות הלכה ג', סמג עשין קח, טור ושו"ע חו"מ סי' ל' סעיף ב':
קיא ב ג מיי' פי"ד מהל' טוען הלכה י"ד, סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף י"ד:
קיב ד ה מיי' פי"ד מהל' טוען הלכה י"ג, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף י':
קיג ו ז מיי' פי"ב מהל' טוען הלכה ו', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ד סעיף ב':
קיד ח מיי' פי"א מהל' מלוה הלכה ה', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קט"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
חד אמר. עייל כותלו בשדה חבירו תרתי אוצייתא ברוחב ב' שורו' על פני כל השדה:
אמר ליה זיל אהדר תרתי אוצייתא מגו תלת. דתרווייהו הני עדים מסהדי דתרתי אוצייתא עיילת בתוך שדהו ובכל תלתא איכא תרתי:
אחת אומרת מנה לוה פלוני מפלוני ואחת אומרת מאתים[3] מנה ונוטל מנה הכי נמי יש בכלל ג' אוצייתא תרתי ומהדר לי' [תרתי]:
א"ל. רב כהנא לר' יהודה והא מייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכת' כר' שמעון בן אלעזר. דאפילו בית הלל מודו להיכא דאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דנחלקה עדותן ולא קא משלם אפילו מנה הכי נמי נחלקה עדותן:
אמר ליה. אהדר מיד עד דתיתי איגרתא:
בקשתא. שם מקום:
בעיליתא. בעלייה:
דדר בה. ההוא דזבניה אפי' חד יומא כדי לאמת דבריך ואוקמה בידך הואיל דאחזקת בה ד' שנין:
חביבי. ר' חייא דודו:
ואמרי ליה. ואי לא מייתי סהדי דדר בה ההוא דזבניה ליה חד יומא אמאי לא מוקמי' בידיה וכי אין אדם עשוי לקנות מאחד בלילה ולמכור באותו הלילה ואמאי לא מוקמי' בידיה הא הכא איכא למימר דבלילה זבנה מאחר ולאלתר מכרה ליה:
וחזיתיה לדעתי'. שהבנתי מתוך דבריו דאי אמר ליה המחזיק קמיה דידי זבנה מינך ההוא שקניתיה ממנו מהימן:
כוותיה דר' חייא. דאמר לעיל דצריך לאתויי סהדי דדר בה ההוא אפי' חד יומא הכי מסתברא. דקתני הבא מחמת ירושה והוא הדין מחמת לקיחה:
הא ראיה. כל דהו בעי כהאי גוונא:
ולא ראיה בעי. דהואיל ובא מחמת ירושה אנן טענינן ליה:
איבעית אימא. משום הכי בעי ר' חייא ראיה גבי לוקח משום דלוקח שאני מיורש דלוקח לא שדי זוזי בכדי דהואיל ויהיב דמי מדקדק יפה דההוא דזבניה ניהליה דדייר ביה חד יומא והואיל שטוען מפלניא זבינתיה דזבנה מינך צריך למיתי ראיה דדר בה חד יומא ההוא דזבנה ניהליה אי לא מייתי ראיה לא מוקמינן לה בידיה:
איבעיא להו נראה בו מהו. כלומר אית ליה סהדי דההוא דזבנה ליה הוה איתחזי בההוא ביתא והוה אזיל לעיוני במצרי הבית כמה ארכו וכמה רחבו הוי מי אמרינן הואיל וקא מעיין הכי ודאי קני מהאי מערער לאוקמי' ליה בידא דלוקח ודמי כמאן דדר בה חד יומא:
אמר אביי היא היא. ודאי דמי כמאן דדר בה:
רבא אמר. לא קנה לוקח דהואיל דלית ליה סהדי דדר בה ממש דעבד אינש דסייר ביתא דחבריה ולא זבין:
ג' לקוחות מצטרפין. כגון שמכר שדה לאחד והחזיק בה שנה והלך זה שקנאה ומכר לשני והחזיק בה שנה והלך זה שני ומכרה לשלישי והחזיק בה שנה מצטרפין אלו ג' שנים ודמי כאילו שהתה ביד לוקח שלישי ג' שנים והחזיק בה:
אמר רב וכולן בשטר. כלומר אם אלו לקוחות מכרוה זה לזה בשטר ולא מיחה זה בשעת מכירה אין יכול שוב למחות משום השטר:
קלא אית ליה. ואם איתא דשלו היא היה מוחה בשעת מכירה:
עדים לית להו קלא. שאם מכרו זה לזה בעדים שלא בשטר ולא מיחה יכול שוב למחות דיכול למימר לא ידעתי במכירתם:
והאמר רב המוכר שדהו שלא בשטר גובה מנכסים משועבדים. שאם מכר שדהו בפני עדים לאחד באחריות ובא בעל חוב של מוכר וטרפה מן הלוקח גובה מנכסין משועבדים שאם מכר לאחרי כן שדה לאחר אחר שקבל לזה אחריות שמשועבד לפצותו גובה אותן משועבדין שמכר לאחרים בשיעור הקרקע שטרפה ממנו אלמא כיון דגובה מנכסין משועבדין ש"מ דקסבר רב בעדים אית להו קלא שמפרסמין שקבל אחריות לזה ולא איבעיא להו לזבוני מיניה. וקשיא דרב אדרב. ומשני התם לא משום ההוא טעמא גובה מנכסים דעדים אית להו קלא[4] הוה להו לאסוקי אדעתייהו מקמי דליזבון והי' להו לפשפושי ולבדוק אי משעבדי הני קרקעי לאחר או לא הואיל ולא פשפשו בדבר גובה מנכסין משועבדים אבל ג' לקוחות לאחר שמכרו בעדים לא מצטרפי משום הואיל דלית להו קלא מאי הוה ליה למערער לאסוקי על דעתיה דלימחי:
הא דאמר ליה רבי חייא לההוא גברא אית לך סהדי דדר ביה ההוא דקמך אפילו חד יומא. ואיהו לא מהימן לומר דדר ביה מגו דאי בעי אמר אנא זבנית' מיניה. טעמא דמילתא דלא טענינן ליה אנן לקתה מוכר מן הראשון אלא א"כ יש עדים שרגלים לדבר שלקחה כיון שדר ביה ומשום מגו דידיה לא טענינן ליה אנן אע"פ שהיה נאמן אלו בא בטענה כגון דאמר קמאי דידי זבני מינך ואי לא טעין לא טענינן ליה משום דמיחזי לן כשיקרא הואיל ולא דר בה, ואי משום דהאי אמר הכי אנן לא טענינן ליה שלא מפיו אנו חיין.
אמר ליה רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. וכיון שכן יכולין אנו לומר דזבנה ראשון ממערער, וכיון שהוא לוקח נטעון ליה, ורבי חייא לא חש לה. ולעולם אין טוענין לו אלא אם כן אנו יודעין שדר בו בעדים לא על פיו של זה ואפשר לומר דאי נמי דר ביה קמא חד יומא והאי לית ליה סהדי דזבנ' מינה דקמ' לא טענינן ליה אנן שאין טוענין אלא ללוקח כלומר שאנו יודעין בו שהוא לוקח וכן ליורש אם אמרו לי' מאי בעית בהאי ארע' ואמר יורשו של פלוני אני וממנו ירשתיה ואין אנו יודעין בו שהוא קרוב של מת ולא ראוי ליורשו אין לנו ראיה להאמינו ולטעון לו אלא אם כן הוא טוען ואי קשיא אי הכי כי אקשי' ממתני' דקתני אינו צריך טענה הא ראיה בעי לימ' מאי ראיה נמי ראיה שהוא יורש לאו מילתא היא דהא הבא מתמת ירושה קתני משמע שהוא יורש בודאי כך מצאתיה לרבי אברהם ברבי דוד ז"ל ולפי זה אין צריך לפרש בההוא עובדא דההוא דאמר מפלניא זבניתא דאמר לי דזבנה מינך בדלא דר בה אלא אפילו דר בה נמי לא מהימן בדליכא עדים דזבנה איהו מההו' דקא טעין אבל אין דעתנו נוחה מזה שהתופס מטלטלין יוכיח שאף על פי שיש עדים לזה שהם שלו וזה טוען מפלוני לקחתי נאמן טוענין אתה מכרת לראשון שמכרם לזה ובן הדין פשוט בבבא קמא ובמקומות אחרים בתלמוד וזה כיון שהחזיק שני חזקה כיוצא בו הוא ולא דמיאן להא דבעינן סהדי בחד יומא דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא כדאמרן אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבא מיחזי דלוקח הוה בודאי תדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה אלמא בכל דבר שאדם עשוי בכך נאמן ומדרב נשמע לר' חייא והרי עשוי זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק.
אמר ליה כמאן בר' אלעזר בר' שמעון. והנכון דרב יהודה נמי כנהרדעי הוא דסבירא ליה ורבא הוא דאמר דמסתברא ליה הכי דלא כרבי שמעון בן אלעזר ודלא כרב יהודה.
המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. פי' בשטרפוהו ממנו בית דין וקודם שיצא משם כתבו ליטרפא משעת המכר דאי לאו הכי נטעון ללקוחות שפרעו מוכר ללוקח.
אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקימנא ליה בידך: ומשמע דאפילו אמר לה האי קמאי דידי דר ביה חד יומא לא מהימן, דהא אמר רב חזיתיה לדעתי דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנא מינך מהימן, הא קמאי דידי דר בה לא מהימן, דאם איתא, לימא רב הכין, דהא בהא שקלינן. וטעמא דמלתא, משום דקא סבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמילתא מיחזו הוו חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא, וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה, הילכך כי אמר האי קמאי דידי דר בה ולית ליה סהדי, קלישא טענתיה, ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהלי זבינה ליה מיניה דמרי דארעא, ואף על גב דאית ליה מגו, דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבינא מינך ומהימן, והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא ניטעון ליה להאי, אי משום דלית ליה סהדי ואי דזבינא סהדי הוו ליה דדר ביה, וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד, ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן, ולעולם אין טוענין לו עד שיביא עדים שדר בה הראשון חד יומא.
ויש מי שאומר דכשם שאין טוענין ללוקח ולא ליורש עד שנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש, כלומר שדרו בה חד יומא, כך אין מחזיקין את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביאו ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש, כלומר, שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתו דר בה חד יומא, אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו, הא לאו הכי אין אנו טוענין בשבילו, דטוענין ללוקח וטוענין ליורש אמרו, כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש, ולא כל האומר אני לקחתיה או ירשתיה מאמינין לטעון בשבילם, עד שיטענו הם לעצמם.
ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה רבא לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא צריך הא ראיה צריך, וקא פריש ראיה דדר ביה קמא חד יומא, דילמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו משם הראב"ד ז"ל דהא ליתה, דהא קתני הבא מחמת ירושה, דמשמע שהוא יורש בודאי.
והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם בדין זה, דהמחזיק במטלטלים יוכיח שאף על פי שיש עדים לזה שהוא שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן, וטוענין לו אתה מכרתם לראשון שמכרן לזה, וכן מבואר בפרק גוזל ומאכיל (ב"ק קיד, ב), וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בו, ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא, דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרינן, אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי, ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, אלמא בכל דבר שאדם עשוי בהן נאמן, ומדרב נשמע לרבי חייא, והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק, עד כאן.
הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא רבא אמר עביד אינש דסייר ארעא אע"ג דלא זבין: פירוש שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה מה היא רחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרב ונראה בו אינה ראיה. ונראה לי דאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה, שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה, וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זו חזקה, ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום, שהרי התחיל הראשון להחזיק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כנ"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לא) לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כתי עדי' פי' שאף רב חסד' דאמר בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז בהדי סהדי שקרי למה לי מודה בהא דאימת לא מהימנא כשמעידות זו בפ"ע וזו בפ"ע אבל אם העידו שתי הכתות על אדם אחד כגון שכת אחת אמרה בפנינו הלוה ראובן לשמעון מנה בא' בניסן ואחת אומרת בפנינו הלוה לו מנה בשני בניסן בכדי שלא יהא נמצא אחד מהן קרוב או פסול ועדותן בטלה. או שאמרה כת שניי' בפנינו הודה לו באותו מנה מוציאין מנה על פיהם דממ"נ כת אחת כשרה היא. ועל מה נחלקו על כת אחת. פי' יש לומר דב"ש מודים באחד אומר מנה שחור. וא' אמר מנה לבן או אחר אומר בדייטי העליונה. ואחד אומר בדייטי התחתונה אע"פ ששניהן מכחישין זא"ז עדותן קיימת כדאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא. שאע"פ שבדיני נפשות בטלה שאם אמר אחד בסייף הרגו וא' אומר בארורין הרגו עדותן בטלה בדיני ממונות קיימת כדאמרי' עדות מוכחשת בדיני נפשות כשרה בדיני ממונות אבל הכא אמרו ב"ש נחלקו עדותן משום דדמי לאחד אומר חבית של של יין הפקיד ראובן אצל שמעון ואחד אומר חבית של שמן הוות דאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא דעדותן בטלה וטעמא דמילתא משום דבמנה שחור למנה לבן או דייטי עליונה ותחתונה אין ב"ד חוקרין אותן על כך דכיון שמעידין שראובן הלוה לשמעון מנה עדותן קיימת ואין לב"ד לחקור אם הי' שחור או לבן או בדייטי עליונה או בתחתונה. הילכך אע"פ שהכחישו עצמן בדבר זה לא קריני' לי' עד חמס דאמרי' חד מנייהו לא כיון יפה בראייתו. ונראה לו כך ולא הי' כך. ומחזיקין שניהם בכשרין כיון שהעדות לא היתה תלוי' באותה הראי'. ולא דמי לעדות נפשות שבית דין חוקרין אותן על כך. כדתנן כל המרבה בבדיקות ה"ז משתבח והילכך יש להם לכוון ראייתם בכל דבר שיהיו שניהם שוין מפני שב"ד עתידין לחוקרן על כך. והילכך אם הכחישו זא"ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה. אבל בחבית צריכין הן להעיד ממה היתה מלאה שאם יעידו כי ראובן הפקיד חבית מלאה ביד שמעון אין זה עדות מפני שבית דין חוקרין אותן ממה היתה מלאה והן צריכין לומר או יין או שמן והילכך אם זה אומר יין וזה אומר שמן נחלקה עדותן כיון שלא כיוונו ראייתם בדבר שעיקר העדות תלוי' בו ולא אמרי' שישלם לו חבית של יין מתוך של שמן. וה"נ אם יעידו שראובן הלוה לשמעון בפנינו אינו כלום עד שיעידו כמה הלוה לו. והילכך אם זה אומר מנה וזה אומר מאתים כיון שבעיקר ראיית העדות מכחישין זא"ז נחלקה עדותן. וב"ה סברי לא דמי לחבית של יין ושל שמן דהתם ליכא למימר שניהן מודים ביין שמי שאומר שמן אינו מודה ביין. אבל הכא מי שאומר מאתים מודה במנה והילכך כיון ששניהם מודים המנה עדותן קיימת באותן מנה. ורבי' יצחק זצוק"ל כתב ותימא לי היכי מצינן למימר בכת אחת אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שיש בכלל מנה מאתים. והא ממ"נ מכחישין זא"ז במנה. והיאך מצטרפין במנה אחר להוציאו על פיהן והלא אחד מהן פסול. שהעיד שקר והו"ל כב' כתי עדים המכחישות זא"ז ובא אחד מכת זו ואחד מכת זו שאין מצטרפין לדברי הכל. אלא נ"ל משום דלא חשבי' הכחשה בע"א דכשם שאין תורת הזמה בכך. כך אין תורת הכחשה בכך דכיון דאין כאן עדות שלימה. כאלו לא העיד כלום דמי וכן עיקר. ואינו נראה לי תירוצו כלל שכיון ששניהן הכחישו זא"ז בפני ב"ד וב"ד רואין בבירור שאחד מהן עדות שקר העיד ועבר על לא תענה ברעך עד שקר. והו"ל רשע האיך יקבלו עדותן בעדות אחרת. אלו באו שני עדים והעידו על אחד כי הוא רשע או גזלן או חשוד על השבועה או חשוד להעיד עדות שקר. אין מקבלין עדותו והכא שרואין ב"ד בבירור כי אחד מהן העיד עדות שקר יקבלו עדותן לא תהא שמיעה גדולה מראיי'. א"ו הדבר ברור כשמש שכמו שבשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אינן מצטרפין אחד מכת זו ואחד מכת זו להעיד מיכן ולהבא מפני שאחד מהן פסול. כך אלה השנים שהכחישו זא"ז פסולין להעיד מיכן ולהבא מפני שאחד פסול בבירור ולהצטרף אחד מהן עם אחד בעדות אחרת הויא פלוגתא דרב חסדא ורב הונא מפני שבעדות זו יש כאן ספק פסול עדות. ורב הונא דמכשר בב' כתי עדים מכשר נמי בהא. ורב חסדא דפסל התם פסיל נמי בהא דמה לי ספק שניהם פסולין מה לי ספק אחד מהן פסול. ומאי דקשיא לי' למר כיון שפסולין לעדות אחרת אמאי כשרין באותה עדות. התירוץ הוא כפי מה שתירצתי במה"ק שחילוק יש בין מיכן ולהבא ובין באותה העדות. ועיין שם. ואי קשיא היכי מצינן למימר בעדות אחת שנתפוש מקצת עדות הנאמנת ומניחין מקצת המוכחשת. וא"כ נקשה מינ' לרבא דפליג לעיל על רב נחמן ואמר הנ"מ לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא. אלמא כיון דהוכחשו באכילה הוכחשו נמי על אבהתא. ורב נחמן סבר מניחין מקצת עדות המוכחשת ותופשין את מקצת עדות הנאמנת. והכא נמי מניחין את המנה המוכחש ומאמינין אותו במנה האחר שלא הוכחש תשובה גם רבא מודה בזה דהתם אין אחר שיעזרנו באבהתא הילכך אמרי' כיון דאיתכחיש באכילה בטלה נמי גם באבהתא. אבל הכא דמי שמכחישו במנה אחד עוזרו במנה שני עדותו קיימת באותו מנה שני כיון דאית עליה תרי סהדי וכן נמי בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אילו אייתי ראובן חד סהדי דאסהיד דאבהתי' היא ואכלה שני חזקה. וחד סהדא דאסהיד אין דאבהתא היא אבל לא אכלה איהו שני חזקה כ"א שמעון הות קיימא ארעא לראובן דאית לי' תרי סהדי דאבהתיה היא. ואע"ג דחד איתכחיש באכילה. כיון שמודה לו באבהתא הוא עדותן קיימת:
(לב) א"ל אית לך סהדי דדר בי' ההוא גברא אפי' חד יומא. אי קשיא ומאי צריכינן לסהדי ליהוי מהימן איהו למימר דדר בי' חד יומא ע"י מיגו דאיבעי אמר מינך זבנתי' ואכלתיה שני חזקה תשובה אי הוה סגי לי' בההוא בלחוד הוה אמרי' מיגו אלא אכתי צריך לטענת ב"ד שרוצים לטעון דודאי ההיא פלוני זבנה מיני' ואין ב"ד טוענין אלא בדבר ברור ולא בדבר הבא ע"י מיגו ותרי לא עבדי' לי' מיגו וטענת ב"ד הילכך אי אית לי' סהדי דדר בי' אפי' חד יומא טעני' לי' ואי לא לא טעני' לי'. וה"ה נמי אם יש לו שטר היאך קנאה מההיא פלו' אין אנו צריכין לעדים דדר בי' חד יומא שכיון שברורין שזה לקחה מאותו פלוני טוענין בעבורו דההיא פלוני זבנה מההיא מערער:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קיז. רב כהנא שקל בידקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דלאו דיליה שלא בכוונה אתא לקמיה דרב יהודה אזל אייתי מארי ארעא תרי סהדי, חד אמר קמאי דידי עייל תרתי אציאתא שיעור שתי שורות של גפנים, וחד אמר קמאי דידי עייל תלת אציאתא אמר ליה זיל אהדר תרתי מגו תלת אמר ליה כמאן כר' שמעון בן אלעזר דתניא א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה ועל מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומר נחלקה ובית הלל אומר יש בכלל מאתים מנה אמר ליה אזילנא למתיבתא ומיתינא אגרתא ממערבא דלית הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר. דקסבר רב כהנא דכי פליגי ב"ש וב"ה בשתי כיתי עדים פליגי, אבל בכת אחת דברי הכל אין בכלל מאתים מנה. אמר ליה לכי תיתי. מיהא שמעינן דהלכתא כר' שמעון בן אלעזר, ואליבא דבית הלל דאמרי אפילו בכת אחת נמי אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים יש בכלל מאתים מנה, דהא רב יהודה עבד עובדא כוותיה. ושמע מינה דאפילו היכא דמסהדי תרווייהו אחדא הלואה או אחדא הודאה מצטרפי, דהא מעשה דרב כהנא כחדא הלואה דמי וקאמר רב יהודה דמצטרפי:
קיח. ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבעין שנין אתא מאריה דביתא אמר לה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מפלניא זבינתיה דזבניה מינך אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא גברא דאתית מחמתיה אפילו חד יומא מוקמינא לה בידך אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה וחזיתיה לדעתיה דאי אמר ליה קמאי דידה זבניה מינך הוה מהימן ליה מגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתיה מינך. וכי תימא למאי דאקשי ליה רב לר' חייא מאי אהדר ליה ר' חייא, אקשי ליה רב חד ענינא ואהדר ליה ר' חייא עניינא אחרינא דלא שייך ביה ולא מיתריץ ביה קושייה. ותו מאי וחזיתיה לדעתיה דקאמר, דמשמע דמגו שינויא דשני ליה הוא דאתחזי ליה הכי. ומסתברא דהכי אהדר ליה, מי קא טעין בריא לי דליהמניה, כלומר אי הוה טעין האי לוקח בתרא קמאי דידי זבניה לוקח ראשון מינך, הכי נמי דאיכא למימר לקח ומכר לאלתר הוה, אלא כיון דלא בריא ליה למחזיק דהוא לוקח בתרא דההוא דזבנה איהו מיניה זבנא מיניה דהאי מערער דאית ליה סהדי דדידיה היא, הוה ליה האי מערער ודאי והאי מחזיק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. הילכך [אי] אית ליה סהדי דדר בה ההוא דמקמיה אפילו חד יומא, דאיכא למימר דילמא בההוא יומא זבניה, טענינן ליה ללוקח, דהא מוכחא מילתא דכי זבין ליה מידי דהוה קאי בידיה ובחזקתיה זבין ליה, ואי לא [לא] טענינן ליה, דלאו כלוקח דמי אלא כמאן דזבין מיניה מידי דידע דלאו דידיה הוא, והויא לה חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה. והיינו דקאמר רב וחזיתיה לדעתיה דהאי טענה דאדם עשוי ליקח ולמכור בלילה ליכא להימוניה ללוקח בגוה אלא היכא דאתי בטענת בריא.
אמר רב[א] כותיה דר' חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה דדר בה אבוה אפילו חד יומא בעי. דאי לא תימא הכי ליתני אינו צריך כלום. ודחינן דילמא לא טענה ולא ראיה לא בעי. ואיידי דאיירי רישא גבי טענה תנא סיפא נמי גבי יורש אינו צריך טענה. ואי בעי תימא שאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי. כלומר ואי בעי תימא אפילו תימא דמתני' דהבא מחמת ירושה הכי דיקא כדקאמרת, לא מצית לסיועי מינה לר' חייא גבי לוקח, דשאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי, ואי לא דחזייה לההוא דמקמי דדר בה חד יומא לא הוה סמכא דעתיה דדידיה היא ולא הוה זבין לה מיניה, דלא שדי איניש זוזי בכדי.
וקיימא לן כרבי חייא, דההיא שעתא דאקשי ליה רב לר' חייא תלמיד היושב לפני רבו הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד רבא נמי סייעיה לרבי חייא, אלמא כותיה סבירא ליה, ואע"ג דאידחייא ליה סייעתיה עיקר מימריה לא אידחי, ועוד דסוגיין כוותיה לקמן, מדקא מבעיא לן נראה בו מאי ופליגי בה אביי ורבא, אלמא כרבי חייא סבירא להו.
ושמעינן מינה דלא שנא יורש ולא שנא לוקח, היכא דאמר ליה מחזיק לתובע קמאי דידי זבניה האיך פלניא דזבנתיה אנא מיניה מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתיה מינך ודרי ביה שני חזקה. ואע"ג דלית ליה למחזיק סהדי דדר ביה ההוא דמקמאי לא קימא ליה חזקה עד דמייתי ראיה דדר ביה ההוא דמקמיה [מקמי] חזקה דידיה אפילו חד יומא. והוא דאית ליה ראיה דזבניה מההוא דדר ביה חד יומא מקמי חזקה דידיה, דאי לאו הכי אע"ג דאית ליה סהדי דדר ביה ההוא דמקמיה חד יומא לא מהימן למימר דזבין מיניה לשויי נפשיה לוקח דלא צריך טענת בריא, דלא אמור רבנן טוענין ליורש טוענין ללוקח אלא היכא דאתברר דהוי יורש או לוקח משום דיורש במילי דמורישו לא ידע ולוקח במילי דמוכר דזבין ליה לא ידע, ואמטול הכי לא צריך טענת בריא למטען בריא לי דמוריש או מוכר זבניה מינך, אבל להימוניה לשויי נפשיה יורש או לוקח כי היכי דלא ליבעי טענת בריא לא הימנוהו רבנן, דאם כן אתו לאיערומי. ופשטא דמתניתא וגמרא נמי הכי משמע, דכל היכא דאמרינן טוענין ליורש טוענין ללוקח כדאיתברר דהוי יורש או לוקח משמע. וכן הנך מתניאתא דשובך וזיזין דקתני (לעיל בבא בתרא כג,א) ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וקתני נמי (לקמן בבא בתרא ס,א) לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה, בדאתברר דלקח משמע. ומתניתין דהכא נמי דקתני והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, בדידיע דבא מחמת ירושה משמע. והאי פלוגתא דרב ור' חייא נמי בדהוה ליה למחזיק ראיה דזבניה מההוא פלניא עסקינן, כדבעינן לברורי לקמן (ד"ה והוא) משינויא דשאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי. וכדמעינת בה שפיר, האי דאצרכוה רבנן לאיתויי סהדי דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא מהאי טעמא הוא, דאי לא דר בה ההוא דמקמיה חד יומא לא חשבינן ליה להאי מחזיק כלוקח.
אבל ודאי היכא דטעין קמאי דידי זבניה מינך לא צריך סהדי דזבנה האי מחזיק מההוא לוקח ראשון, דכי היכי דמהימן למימר קמאי דידי זבנה לוקח ראשון מינך משום מיגו, הכי נמי מהימן למימר דזבנה איהו מלוקח ראשון מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך. וכי תימא אם כן כי לא טעין קמאי דידי זבנה לוקח ראשון מינך נמי לא לצרכיה סהדי ללוקח שני דזבין מלוקח ראשון, דמגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתיה ואכלתה שני חזקה כי אמר מפלניא זבינתה ואכלתה שני חזקה מהימן. כי אמרינן מגו, מטענה לטענתא אחריתי דכותה, כגון מטענת מינך זבינתה לטענת קמאי דידי זבנה מינך ההוא פלניא דזבנתה אנא מיניה, דתרויהו חזקה שיש עמה טענה נינהו, אבל מטענת מינך זבינתה דהויא חזקה שיש עמה טענה לטענת מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, דהויא לה חזקה שאין עמה טענה, לא אמרינן מגו. תדע דאי ס"ד כי האי גוונא נמי אמרינן מגו להימוניה דמפלניא זבנה, ליהמניה נמי דדר בה ההוא פלניא חד יומא מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך. אלא משום דלא אמרינן מגו מחזקה שיש עמה טענה לחזקה שאין עמה טענה, דקיימא לן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, אלא ביורש או בלוקח וכיוצא בו, הלכך אי אתברר דהוה יורש או לוקח וכיוצא בו הויא חזקה ואי לאו לא הויא חזקה.
תדע נמי דכל כי האי גוונא לא אמרינן מגו אלא מטענה לטענה אחריתי דכותה, מדאמרינן בפרקין (לעיל בבא בתרא ל,ב) והני מילי דאכלה שבע שני דקדמה חזקה דהאי לשטרא דהאי אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו, ואמאי, לימא מגו דאי בעי אמר ליה למרי שטרא מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה, כי אמר מקמי זביני דידך זבינתה אנא מבעלים הראשונים מהימן. אלא לאו משום דלא אמרינן מגו אלא מטענה לטענתא אחריתי דכותה דלית בה ריעותא דחזקה שאין עמה טענה כדברירנא בדוכתא.
והוא הדין הכא גבי הבא מחמת ירושה ולקיחה, דאי אתברר דהוי יורש או לוקח וכיוצא בו דלא בעו טענת בריא הויא חזקה, ואי לא לא הויא חזקה. תדע נמי דעל כרחיך האי עובדא דאיפליגו ביה רב ור' חייא בדהויא ליה למחזיק ראיה דזבניה מההוא פלניא עסקינן, מדסבר רבא לסיועיה לר' חייא ממתני' דהבא מחמת ירושה, ודחינן שאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי ואי לאו דדר ביה ההוא פלניא דמקמיה חד יומא לא הוה זבין לה מיניה, והשתא ניחזי אנן, אי אמרת בשלמא דהאי עובדא דפליגי ביה בדהויא ליה לתובע ראיה דזבין מיניה מההוא פלניא דקא טעין עסקינן, היינו דמתוקם שינויא דשאני לוקח דלא שדי זוזי בכדי, אלא אי אמרת דאפילו בדלית ליה ראיה דזבין מיניה פליגי מאי שינויין, נהי נמי דלוקח לא שדי זוזיה בכדי, אלא מאן לימא לן דהאי מחזיק דקאמר מפלניא זבינתה קושטא קא טעין כי היכי דלימא לא שדי איניש זוזי בכדי, ודילמא לאו מזבן זבנה אלא במתנה נחית לה א"נ בגזלנותא נחית לה. אלא לאו ש"מ דכי פליגי רב ור"ח בדאית ליה ללוקח ראיה דמפלניא זבנה פליגי, אבל היכא דלית ליה ראיה דזבנה מיניה לא איירו בהאי פלוגתא כלל, ומסתמא לא מוקמינן לה לארעא בידא דמחזיק אלא היכא דאתי מטענת בריא, אי נמי היכא דאית ליה ראיה דהוי יורש או לוקח ומאי דדמי להו דלא בעו טענת בריא, והוא דאית ליה ראיה נמי דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא כדברירנא:
קיט. איבעיא להו נראה בו מאי אביי אמר היא היא רבא אמר עביד איניש דסאיר ולא זבין. וקימא לן כרבא, דלא קימא ליה חזקה ליורש או ללוקח מלוקח וכיוצא בהן היכא דלא טעין קמאי דידי זבנה מוריש או לוקח ראשון, אלא היכא דאית ליה סהדי דדר בה ההוא דמקמיה אפי' חד יומא. והוא הדין אפילו שעה אחת דרך דירה, דעד כאן לא פליג רבא עליה דאביי אלא בנראה בו, משום דעביד איניש דסאיר ביתא אדעתא דמזבן ולא זבין, אבל דרך דירה מודי ליה. ואידי ואידי דאית ליה למחזיק ראיה דהוי יורש או לוקח וכיוצא בו. ואין צריך לומר היכא דטעין קמאי דידי זבנה מינך ההוא פלניא דמהימן משום מגו דלא בעי ראיה אחריתי לבד מחזקה. ושמעינן מהאי בעיא ומהאי פלוגתא דאביי ורבא דכולי עלמא אית להו לדר' חייא:
קכ. שלשה לקוחות מצטרפין. כלומר שאם אכלה לוקח ראשון שנה וחזר ומכרה לאחר, ואכלה השני שנה שניה ומכרה השני לאחר, ואכלה השלישי שנה שלישית, שנמצאת ביד שלשתן שלש שנים רצופות, [מצטרפות] הני שלש שנים למהוי כמאן דאכלה לוקח שלישי שלש שנים רצופות וקימא ליה חזקה ללוקח שלישי, דכיון דשני מכח ראשון קאתי ושלישי מכח שני קאתי, אכילות דכולהו לסיועי לשלישי קאתיאן וכמאן דאכלה שלישי שלש שנים דמי.
אמר רב וכולן בשטר. כלומר דזבני מהדדי בשטרא דאית להו קלא, (מב"ח) דכולהו מכח דהדדי קאתו וכחד גברא דמו. אבל היכא דליכא שטרא בזביני דידהו, אע"ג דאיכא סהדי, כיון דלית להו קלא יכיל האי מערער למטען כיון דלא שהי גבי חד מיניהו שלש שנים אמינא כל חד מיניהו בתורת עראי הוא דקא נחית לגוה ואמטול הכי לא מחאי, מידי דהוה אמעשה דאמהתא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא (לעיל בבא בתרא כט,ב).
והאי וכולן בשטר דאמרינן, לאו למימרא דלוקח ראשון נמי בעי שטרא דזבניה מאיניש אחרינא, דאפילו סהדי נמי לא בעי, דכיון דאכלוה הני תלתא שתא ולוקח בתרא לא קא ידע מהיכא אתיא ליה ללוקח קמא, אי מהאי מערער או מאיניש אחרינא, טענינן ללוקח בתרא דילמא לוקח קמא מהאי מערער הוא דזבנה. ואי נמי טעין האי בתרא דההוא קמא מאיניש אחרינא זבנה ולאו מהאי מערער לא בעי שטרא ללוקח ראשון, דכיון דלוקח שלישי מצטרף לשני מחמת שטרא דזבין מיניה ושני מצטרף לראשון בשטרא דזבין מיניה, הוו להו כלהו תלתא כחד גברא, והוה ליה כמאן דאכלה לוקח שני חזקה, דכי מייתי סהדי דזבנה מפלניא ודדר ביה ההוא פלניא אפילו חד יומא, והוא הדין גבי שדה דאתהני מינה אי נמי דגדרה או דמנטר ליה, קיימא ליה חזקה. אלא על כרחיך האי בשטר דקאמר רב לאו אכלהו שלשה לקוחות קאי, אלא אשני ושלישי בלחוד קאי, דאיכא שטרא דזבן שלישי משני ושטרא דזבן שני מראשון, דאיכא קלא דתרי בתראי מכח ראשון קאתו, והוה ליה דינא כמאן דאכלה אחרון לחודיה שני חזקה. והאי וכולן דקאמר רב לאו אבשטר קאי אלא אמצטרפין קאי, והכי קאמר, וכולן אין מצטרפין זה לזה אלא בשטר:
אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקמינא לה בידך: ומשמע דאפילו אמר ליה האי קמאי דידי דר בה חד יומא לא מהימן דהא אמר רב חזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן דאלמא דוקא בדאמר קמאי דידי זבנא מהימן הא קמאי דידי דר ביה לא מהימן דאם איתא לימא רב הכי דהא בהא שקלינן. וטעמא דמילתא משום דקסבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמלתא מחזא חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה הלכך כי אמר האי קמאי דידי דר ביה ולית ליה סהדי קלישא טענתיה ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהליה זבינה מיניה דמרי ארעא ואף על גב דאית ליה מגו דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבנה מינך ומהימן והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא נטעון ליה להאי אי משום דלית ליה סהדי ואי זבנה סהדי הוו ליה דדר ביה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד. ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן ולעולם אין טוענים לו עד שיביא עדים שדר ביה הראשון חד יומא עד כאן. הרשב"א ז"ל.
ור"י ז"ל פירש דודאי אי הוה טעין מעיקרא מפלניא זבינתיה דדר ביה קמאי דידי חד יומא הוה נאמן במגו והא דאצטרכיה רבי חייא לאיתויי סהדי לפי שלא טען מתחלה דדר ביה חד יומא כו': ככתוב בתוספות לעיל דף ל' ע"א. הר"י ז"ל בעליות.
אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה כו': וחזיתיה לדעתיה כו'. צריך לפרש מה ענין זה אצל השאלה ששאל וכי אין אדם עשוי כו'. ועוד קשה מה תשובה היא זאת על מה שאמר רבי חייא דהבא מכח לוקח או מחמת ירושה צריך ראיה. יש לומר דרב לא קאי אההיא אלא סלקא דעתיה דרב דההוא גברא לא קאמר אלא מפלניא זבינתה דזבנה מיבך בסתם ומשמע מיניה שפיר דקמי דידי זבנה מינך ולא מהימן ליה רבי חייא על ידי מגו משום דהוי כמו מגו במקום עדים שאי אפשר אם קנאו שלא ידעו העולם ולא ראוהו דר בו מעט ולהכי פריך דשפיר יוכל להיות שאדם יקנה וימכור באותו לילה עצמה כשנותנים לו מעט ריוח ואין בני אדם יודעים והכיר רב בדעתו של רבי חייא שלא היה טעמו תלוי בכך אלא משום דהבין מתוך דבריו ולא קאמר קמי דידי כדאמר רב וחזיתיה לדעתיה דחביבי דהא אמר קמי דידי זבנה מינך מהימן כלומר אי מעיקרא הוה טעין הכי אבל אי בעי טעין השתא לא מהימן דמגו למפרע לא אמרינן. עליות הר"י ז"ל ותוספות הרא"ש ז"ל.
וחזיתיה לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבנה מיניה כו': נראה לי כי אפילו לא טען כן מתחלה אלא שטען סתם מפלניא זבינתה דזבנה מינך כי הדר אמרי ליה בי דינא אית לך סהדי דדר בה ההוא דקמך חד יומא נאמן לטעון קמי דידי זבנה מינך דקיימא לן דטוען וחוזר וטוען אף על פי שאלמלא מה שהוא מפרש דבריו הראשונים אחר כך לא היה נאמן עכשיו במה שטוען אפילו כן יכול לחזור ולטעון כי מה שאמר מתחלה מפלניא זבנתה דזבנה מינך מחמת שלקחה לפניו אמר כן וכיון שיש לנו להאמינו על כל טענת ברי שיטעון כיון שהחזיק שלש שנים לא הפסיד במה שלא בירר מתחלה טענתו כיון שהוא חוזר לברר ולטעון אבל אם לא בירר בפירוש אמרינן דמחמת שהגיד לו המוכר או שהגידו לו בני אדם ועל סמך דבריהם הוא טוען דזבנה המוכר מזה ולא מהניא דחזקה שיש עמה טענה מפורשת בעינן. וקשה לדברי ר"י ז"ל שאמר שאם טען מתחלה קמי דידי דר בה חד יומא מהימן השתא נמי אף על פי שלא טען כן מתחלה נהימניה מגו דאי בעי טעין עדיין קמי דידי זבנה ומתחלה כשאמרתי מפלניא זבנתה דזבנה מינך משום דקמי דידי זבנה מינך וכי היכי דאמרינן חד מגו אמרינן תרי מגו שהיה מפרש דבריו הראשונים קמי דידיה זבנה ומתחלה היה נאמן במגו דאי בעי טעין מינך זבנתה. האי דקאמר וחזיתיה לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבנה מינך הוא הדין דהוה מצי למנקט דאי אמר קמי דידי דר בה חד יומא אלא לפי שהיה סבור מתחלה דאפילו טעין קמי דידי זבנה מינך. הר"י ז"ל בעליות.
ויש מי שאומר דכשם שאין טוענים ללוקח ולא ליורש עד דנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש כלומר דדר בה חד יומא כך אין מחזיקים את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביא ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש. כלומר שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתיה דר ביה חד יומא אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו הא לאו הכי אין אנו טוענים בשבילו דטוענים ללוקח וטוענים ליורש אמרו כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש ולא כל האומר ירשתיה או לקחתיה מאמינים לטעון בשבילם עד שיטענו הם לעצמם. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דאינו צריך הא ראיה צריך וקא פירש ראיה דדר ביה קמא חד יומא דלמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו בשם הראב"ד ז"ל דהא ליתא דהא קתני הבא מחמת ירושה דמשמע שהוא יורש בודאי. והרמב"ן ז"ל חלוק בדין זה דהמחזיק במטלטלין יוכיח דאף על פי שיש עדים לזה שהיו שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן וטוענים לו אתם מכרתם לראשון שמכרן לזה וכן מבואר בפרק הגוזל ומאכיל. וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בה ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרן אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי. ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה אלמא בכל דבר שאדם עשוי בכך נאמן ומדרב נשמע לרבי חייא והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק. ע"כ.
הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא ואמר רבא עביד איניש דסייר ארעא אף על גב דלא זבין. פירושו שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה ורחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרבא ונרה בו אינו ראיה. ונראה לי שאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה. וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זה חזקה ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום שהרי התחיל הראשון להחליק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כן נראה לי.
אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים: הרב הגאון ז"ל לא הביאה בהלכותיו ואני תמה אם איתא להא דרב הא דאמר רבא מודעה בפני שנים מחאה בפני שנים כו' מאי שנא דלא חשיב מכר בפני שנים ואין צריך לומר כתובו בודאי כיון דגבי ממשעבדי בלא כתיבה אין צריך לומר כתובו כדין קנין בפני שנים שאין צריך לומר כתובו ומכל מקום אין בידינו לדחותה ואף על פי שאינה שגורה בתלמוד. ויש לומר דאף על גב דגובה מנכסים משועבדים בעדים צריך לומר כתובו דלא ניחא ליה דליפוק עליה קלא שיש עליו שעבוד אחריות דכי ליכא שטרא אין שם קול אלא אצל מי שחוקר ושואל על אודות עסקי המכר דהא אמרינן דשלשה לקוחות אינם מצטרפים אלא בשטר משום דליכא קלא ואמרינן נמי בעלמא אבל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא דלא מני מכר בהדי הודאה דצריך לומר כתובו משום דלא דמיא להודאה דאלו מכר אף על פי שלא כתב ככתוב דמי. ונראה לי דכי אמרינן דגובה מנכסים משועבדים דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב שטר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל עד ואף על פי שלא פירש לו בפני עדים את האחריות כמו שפירש לו דמי ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן וכי היכי דאמרינן אחריות טעות סופר הוא בשטר הכי נמי במכר לפני עדים בלא שטר דעל דעת שיהא אחריות עליו זבין ליה דהא קיימא לן דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה ואלו הייתי אומר דבמכר לפני עדים אין שם אחריות אפילו בנמצאת שאינה שלו לא היה חוזר עליו ואפילו לגבות מבני חורין ובשטר דוקא הוא דפליגי אמוראי דאיכא למאן דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא כיון שנזקק לשטר ולא פירש לו אחריות הר"י בעליות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה