בבא בתרא יד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר הכי קאמר אשאם בא לחתוך חותך ורמינהי בתחלת ספר וסופו כדי לגול כדי לגול מאי אי כדי לגול עמוד קשיא הקף אי כדי לגול הקף קשי' עמוד א"ר נחמן בר יצחק לצדדין קתני רב אשי אמר גכי תניא ההיא בספר תורה כדתניא דכל הספרים נגללים מתחלתן לסופן וס"ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך א"ר אליעזר בר' צדוק כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושין ספריהם ת"ר האין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו שאלו את רבי שיעור ס"ת בכמה אמר להן ובגויל ששה זבקלף בכמה איני יודע רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה אמרו ליה רבנן לרב המנונא כתב רבי אמי ד' מאה ספרי תורה אמר להו דילמא (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה כתב א"ל רבא לר' זירא נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי א"ל דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב מיתיבי ארון שעשה משה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו באמה בת ששה טפחים והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה מונחות כנגד ארכו של ארון כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפחים נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים שבהן ספר תורה מונח שנאמ' (מלכים א ח, ט) אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה [וגו'] מאי אין בארון רק מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ס"ת שמונח בארון פירנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק דברי ר"מ ר' יהודה אומר באמה בת חמשה טפחים והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה מונחות באורכו של ארון כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפחים נשתייר שם חצי טפח אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה פירנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוגדות בארון ששה טפחים נשתייר שם טפח ומחצה צא מהן חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה נשתייר שם טפח שבו עמודין עומדין שנאמר (שיר השירים ג, ט) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן וגו' וארגז ששיגרו בו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח מצדו שנאמר (שמואל א ו, ח) ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך ועליו ס"ת מונח שנאמר (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' מצד הוא מונח ולא בתוכו ומה אני מקיים אין בארון רק לרבות
רש"י
[עריכה]ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר - מאי למימרא הכל מודים דאם כל אחד ואחד בפני עצמו טפי עדיף:
הכי קאמר - ומתחיל מלמעלה ולא יניח חלק שהרי אם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא לו להיות דף זה משונה מחבירו על חנם:
כדי לגול - קס"ד חד שיעורא יהיב ליה לתחילתו וסופו:
לספריהן - לספרי תורה:
לא ארכו יותר על הקיפו - צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפי' לכשיגמור יהא חוט המקיף את עוביו כמדת ארכו:
שיעור ספר תורה בכמה - ארכו מיבעיא להו:
בגויל - שהוא עב והקיפו גדול צריך ששה טפחים זו היא מדה להיות נגמר בששה טפחים היקף בכתב בינוני:
ולא איתרמי ליה - ארכו כהקיפו:
איתרמי ליה - ארכו כהקיפו:
דילמא תורה צוה לנו משה מורשה כתב - ארבע מאות פעמים אבל ארבע מאה ספרים אין פנאי לאדם אחד לכתוב:
שתים כנגד שתים - שתי גפנים כנגד שתים וא' יוצא זנב בכך קרוי כרם לגבי לחזור עליו מעורכי המלחמה במסכת סוטה (דף מג:):
באמה בת ששה טפחים - ר"מ לטעמיה דאמר (סוכה ה:) כל האמות היו בינוניות:
לארכו של ארון - זו אצל זו:
אוכלות - תופסות כך לשון המשנה (מדות פ"ג מ"א) אוכל בדרום אמה אחת גבי יסוד המזבח ואף בלשון מקרא כי יוכלו אתיקים מהנה בספר יחזקאל (מב):
צא מהם טפח - לעובי הכתלים שהרי מבחוץ נמדד אמתי' וחצי ארכו:
ס"ת - שכתב משה כמו שנאמר ויכתוב משה את (התורה) וגו' (דברים לא):
אין [מיעוט אחר מיעוט] - אך ורק שני מיעוטין הן:
שבהן ס"ת מונח - ארכו לרחבו של ארון:
פירנסת ארון לארכו - כלומר מלאת כל חללו לארכו ופירשת צרכי מדתו:
ששה טפחים - במדת רחבו:
כדי שלא יהא ס"ת כו' - כלומר לא היה צריך להיות רחבו כל כך אלא בשביל ס"ת המונח אורכו לרוחב הארון שלא יהא נכנס ויוצא בדוחק:
ר"י אומר - מדת הארון באמה של ה' טפחים היתה רבי יהודה לטעמיה דקאמר אמת כלים באמה בת חמשה:
מונחות לארכו של ארון - מוטלות על רוחבן ולא על חודן:
אצבע לכותל זה - שהטפח ארבע אצבעות ולמאן דגריס אצבע ומחצה באצבע קטנה קאמר שהטפח ד' בגודל וחמש באצבע ושש בקטנה:
שבו עמודים עומדים - ב' עמודי כסף כמין עמודי ספר תורה שוכבים לארכו והלוחות ביניהן שנאמר עמודיו עשה כסף:
מונח שם בצדו - של ארון:
ועליו ס"ת מונח - ולקמיה פריך מעיקרא היכי הוה מונח:
תוספות
[עריכה]שאם בא לחתוך חותך. תימה לרשב"א הא אמר לעיל בשתי כריכות חולקין ופ"ה כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך א' משמע אבל תורה ונביאים בכרך א' אין חולקין אפי' שניהן רוצים וא"כ היכי אמר הכא דחותך ויש לומר דלא הוי בזיון הספר אלא כשחותך מחמת חלוקה:
בגויל ששה טפחים בקלף בכמה. גויל הוא עור שלא ניתקן כלל אלא שהשירו את השער וכותבין בו במקום שער ולהכי קרי ליה גויל שאינו מתוקן כדאמר לעיל (דף ג.) גויל אבני דלא משפיין ופעמים חותכין אותו לשנים דרך עוביו ואותו שכלפי שער קרוי קלף ואותו שלצד בשר קרוי דוכסוסטוס ולשון דוכסוסטוס הוי פירושו מקום בשר דבלשון מדי קורין לבשר סוסטוס ודוך היינו מקום כמו דוך פלוני וכותבין על הקלף לצד בשר כדאמר בפ' המוציא (שבת דף עט:) ועל דוכסוסטוס לצד שער ובשניהם במקום חתך דשם הוא טוב לכתוב ושלנו דין קלף יש להם ולא דין דוכסוסטוס ולכך כותבין עליהם תפילין שאין כשרים על דוכסוסטוס אלא על הקלף כדאמר בהמוציא יין (שם):
דילמא תורה צוה. ואומר ר"ת דאותו פסוק קרוי תורה כדאמר בפ' ג' דסוכה (דף מב.) קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה מאי תורה תורה צוה לנו משה:
שלא יהא ספר תורה יוצא ונכנס כשהוא דחוק. וא"ת והלא לא היו מוציאין אותו מן הארון דהא אסור ליכנס בבית קדש הקדשים וביום הכפורים לא אשכחן בסדר יומא שהיה מוציאו וי"ל דלצורך כדי לתקן שרי ליכנס בבית קדש הקדשים כדאמרינן בעירובין (דף קה.) וה"נ יכולין ליכנס שם כדי לתקן ספר תורה כדי שלא יתעפש ויתקלקל וגם משחרב משכן שילה עד שבנה שלמה בית המקדש היו יכולין להוציאו מן הארון ולעיין בו:
אצבע ומחצה לכותל זה. נראה לר"ת דלא גרס ומחצה אלא אצבע לכותל זה דאי גרס ומחצה תיקשי שנים עשר היכי יתבי כדפריך לקמן אלא אצבע גרס וזוטרתי דהויין ששה בטפח:
שבהן עמודים עומדין. נראה לר"ת דסימן להעמדת ישראל היה ולא עשאום של זהב שלא להזכיר מעשה העגל דאין קטיגור נעשה סניגור וכן אמרינן [בר"ה] (דף כו.) דמשום הכי לא היה כהן משמש לפני ולפנים ביוה"כ בבגדי זהב משום דאין קטיגור נעשה סניגור והתם פריך והא הוה ארון שהיה של זהב והיה לפנים ומשני מכפר קאמרי' והני עמודים נמי היו כמו מכפר שהם עשוים סימן להעמדת ישראל והוא שיסד הפייט. תבנית אות יוסף עמודיו עשה כסף בשביל תבנית אות יוסף סימן של יוסף דהיינו עגל דיוסף נקרא שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו לכך עמודיו עשה כסף ולא זהב שלא להזכיר במעשה העגל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קכו א מיי' פ"ז מהל' ס"ת הלכה ט"ו, סמג עשין כה, (טור ושו"ע יו"ד סי' רע"ג סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רפ"ג סעיף א'):
קכז ב ג מיי' פ"ט מהל' ס"ת הלכה ב', סמג עשין כה, טור ושו"ע יו"ד סי' רע"ג סעיף א':
קכח ד מיי' שם וסמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רע"ח סעיף ב':
קכט ה ו ז מיי' פ"ט מהל' ס"ת הלכה א', וסמג עשין כה, טור ושו"ע יו"ד סי' ער"ב סעיף א', [וברב אלפס הלכות ספר תורה דף סו]:
ראשונים נוספים
וכמה לוחות אוגדות בארון. כלומר כמה מחזיקות בארון י"ב טפחי' שהיו מונחין הלוחות זו בצד זו. ואין ורק תרי מיעוטי לרבות ספר תורה שמונח בארון באותן ב' טפח' שנשתיירו מאורך הארון והיה אורכו של ספר תורה כרוחבן של לוחות ו' טפחים נשתיירו ב' טפחים פנוי טפח לצד כותל זה וטפח לצד כותל זה שכל אותן ב' טפחים משימין ידיהן אחת מיכן ואחת מיכן ומגביהין ספר תורה בריוח ומוציאין אותו לחוץ כדי שלא יהא נכנס ויוצא בדוחק:
הא דתניא כל הספרים נגללין לתחלתן. פרש"י ז"ל מתחילתן לסופן ומדתניא קשתיה וכדי היקף בסופו וקשיא לשון לתחלתן ועוד שאין זה דרך כבוד שהרוצה לעיין בתחלתו יהא גולל וחוזר וגולל אותו כל שפה מתחלתו לסופו ועוד דתניא במסכת סופרים מפורש כל הספרים נגללי' סופן לתחלתן ותנן נמי במסכת ידי' גליון שבספר שלמעלן ושלמטן שבתחלה ושבסוף מטמא את הידים ר"י אומר שבסוף אינו מטמא את הידים עד שיעשה לו עמוד הא למדת שבסופו צריך עמוד ולא בתחלתו שמסופן לתחלתן הן נגללי' ועוד בפ"ק דמגילה בירושלמי ועושין עמוד לספ' בסופו ולתורה מכאן ומכאן לפיכך גוללין הספר לתחלתו והתורה לאמצעיתה ש"מ מסופה לתחלתה הוא נגלל.
וא"ת מ"מ קשיא הך דקתני וכדי היקף בסופו וי"מ מאי בסופו לסוף גלילתו שהוא תחלת הספר ולא שנא לשו' זה אלא להודיעך שמפני שהוא סוף גלילתו הוא עוש' כן כדי שיהא מגין על תחלת הספר. וי"א מאי לסופו לסופו ממש ומתחילתן לסופן הן נגללים משום דבתורה ונביאים וכתובים המדובקין כאחד עסקינן וגוללין אותן לסופן כדי שיהא ספר תורה גנוז באמצע ולא יעשה שומר לנביאים, כדרך פי' רב יוסף הלוי ז"ל.
ואי קשיא לך הא דאמר רב נחמן לצדדין קתני משמע דבשאר הספרים נמי בעינן כדי עמוד בתחלתן וכדי היקף בסופן ואפילו בספר נביאים או כתובים בלבד יש לך לפרש דהכי קא קשי' ליה אי ס"ד בסוף גלילתו של ספר צריך היקף להגין עליו היכי קתני סתם תחלתו וסופו כדי לגול והלא משונה זה מזה שבראש גלילתו צריך עמוד ובסוף גלילתו היקף. ומפרק רב נחמן לצדדין קתני ואין סופו ותחלתו שוין אלא בסוף גלילתו צריך היקף בין שהוא בראש הספר או לסופו.
ולפי עניות דעתי יפה אמר רבינו הגדול רבי יצחק זכרונו לברכה דהא דקתני כדי היקף בסופו כדי שיגלל בו העמוד ויקיפנו עליו והוא שלא ימח' בדוחק העמוד וכדי היקף עמוד קתני לפי שנראה שתורה נביאים וכתובים המדובקי' כא' גוללין אותן מסופן כלפי תחלתן עד שיגללו נביאים וכתובים כדינן וגולל מקצת ספר תורה כדינו כלפי ראשו מקצתו כלפי סופו נמצא נגלל לאמצעיתו כדינו ונביאים וכתובים לתחלתן כדינ' ואין הנביאים נגללין על ספר תורה שאסור לעשות כן כדאמרינן בפ' בני העיר מיכרך ספר תורה היכי כרכינן הא קא יתיב רפה אחבריה וכו' התם ובספרים שנגללין מסופן לתחלתן מפני שאין בהן אלא עמוד אחד והוא דחוק הרבה שכל הכתב גלול עליו עושין לו כדי היקף בסופו אבל ס"ת שהוא נגלל לאמצעיתו אין עמוד שבסוף נדחק כל כך מפני שאין כל הכתב נגלל עליו ועוד שכיון שהוא נגלל לאמצעיתו אי אפשר שיהא מהודק לפיכך אין מניחין לו כדי היקף בסופו ולא בתחלתו ובתורה נביאים וכתובים המדובקים כאחד הרי הן מהודקין נביאים וכתובים בגלילה אחת ועוד משנין אותם ממנהג שאר הספרים של נביאים וכתובים לפיכך עושין לו כדי היקף בסופו.
הא דאמרינן נשתיירו שם ב' טפחים שלא יהא ס"ת נכנס כשהוא דחוק. בדין הוא דלא לעביד אלא טפח אלא כיון דאפקיה רחמנא משתי אמות והוה ליה קרוב לשתי אמות ומחצה אשלמינהו.
ואי קשיא לך לר"י מאי טעמא מרבינן לשברי לוחות מונחין בארון רק לירבי מעמודין דקיימי בארון לדברינו איכא למימר משום דלא כתיבי באורייתא לא מרבי להו ואי קשיא לך לר"מ עמודין ואמאי לא קיימי מגוואי דהא איכא רווחא טובא. איכא למימר כיון דליכא קרא לרבויינהו לא עילינהו כלל אמרין ש"מ משום עמוד טפייה רחמנא להאי טפח. והא דאקשינן ואי ס"ד לאמצעיתו הוא נגלל ואין עושין ספר תורה וכו'. לרווחא דמילתא הוא דאקשינן ולעולם קים לן דתרי בתרי לא יתבי שיהא נכנס אבל לוחות לרבי יהודה מונחות היו שם לעולם ולא היו יוצאות.
נפיש ליה משני טפחים. קשי' לי ודילמ' על צדו הוא מונח שנמצא חצי ההיקף מונח על חציו ואינו שני טפחים אלא פחות. ותו קשיא לי דילמא כי קא אמרינן ארכו כהיקפו מונח לאחר שנגלל לאמצעיתו קאמרי' והאי לאו מילתא הוא שאין זה הקיפו דהא איכא רווחא דביני ביני דלאו היקיפו הוא ועוד דאין עושין ס"ת משמע דבספר עצמו קאמר שהוא נגלל לתחלתו וקמ"ל לימא ליה ס"ת שעש' משה רבינו של קלף היה ואינו ששה טפחים. י"לדכיון שרבי אומר איני יודע שמא ששה טפחים הוא כמו גויל.
אבל בפר"ח זכרונו לברכה מצאתי שכתב ואע"ג דגרסינן בירושלמי ובקלפים לא נתנו חכמים ז"ל שיעור וכו'. ורבי אמר כששאלו אותי שיעור ס"ת בכמה בקלף בכמה איני יודע דמשמע שכותבים בס"ת על הקלף כיון דלא אשכחן בתלמוד שעשה כך אין מתירין לכתחלה לעשות בקלף ומ"מ מצוה מן המובחר אינה אלא בגויל אלא דברי רבינו חננאל זכרונו לברכה ויש להם על מה יסמוכו ממה שכתבנו מדלא אמרי' ס"ת שעשה משה של קלף היה ולא נתנו בו שיעור משמע שנגלל הספר כהלכתו בגויל.
אמר לו הקב"ה למשה יישר כוחך ששברת. פי' סמוכין קא דריש משום דכתיב שברת ושמתם אלמא שברי לוחות חביבין לפני המקום ואלו היתה שבירתן קשה לפניו לא היה אומר לשומם בארון שאין קטיגור נעשה סניגור ומשום סמוכין דריש. האי אשר לשון אשרי.
מיהא דשאלו את רבי שיעור ספר תורה בקלף בכמה ואמר להן איני יודע: שמעינן דכותבין ספר תורה על הקלף, וכן מוכח בירושלמי של מסכת מגלה, דגרסינן התם בפרק ראשון בקלפין לא נתנו חכמים שיעור, וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו, ואם שנה פסול, ודלא יהא כותב חציו על העור וחציו על הקלף, אבל כותב הוא חציו על עור חיה טהורה וחציו על עור בהמה טהורה, עד כאן גירסת ירושלמי, ואף על פי שספר תורה שעשה משה היה על הגויל במה שהקשו בגמרא ממנו, מכל מקום מיהא דרבי ומההיא דירושלמי שמעינן שמותר לכותבו על הקלף, ושל משה מקובל היה בידם שהיה על גויל, ורבינו חננאל כתב: ואף על גב דגרסינן בירושלמי ובקלפים לא נתנו בו חכמים שיעור, ורבי אמר כששאלו אותו שיעור ספר תורה בכמה בקלף איני יודע, דמשמע שכותבין ספר תורה על הקלף, כיון דלא אשכחן בתלמוד שעשה כך אין מחמירין לכתחלה לעשות בקלף, ומכל מקום מצוה מן המובחר אינו אלא בגויל. עד כאן. וכבר נהגו בכמה מקומות בישראל לכתוב על הקלף, ומיהא דרבי ומההיא דירושלמי משמע דאפילו לכתחלה, ופוק חזי מאי עמא דבר.
הא דאמרינן בדרבי ינאי דנטעיה ארבע מאה כרמי ואמר להו רבי זירא דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב: פירוש דמשום ישוב ארץ ישראל הוא דעביד, ומעלין עליו כאלו נטעה כולהי וכן הא דאמרו ליה לרב המנונא דכתב ר' אמי שבעין ספרי דאורייתא ואמר להו רב המנונא דילמא תורה צוה לנו משה כתב בהו, משום דאמרינן במנחות (ל', א) הלוקח ספר תורה כאלו חוטף מצוה, כתבה כאלו קבלה מהר סיני, כתב בה אות אחת או שהגיה בה אות אחת מעלין עליו כאלו כתבה.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק א (עריכה)
קעה. ת"ר הרוצה לדבק נביאים וכתובים מדבק ועושה לו כדי עמוד בתחלתו וכדי הקף בסופו ומתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר שאם בא לחתוך חותך. מאי עושה לו כדי עמוד בתחילתו, עושה לו גליון כדי לגול עמוד בתחלתו וכדי הקפו של ספר בסופו, דכיון דליכא עמוד בסופו צריך גליון בסופו כדי לגול הקף כדי שלא יקרע כדבעינן למימר קמן. ושמעינן מיהא דקתני שאם בא לחתוך חותך דהא דקתני מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה דוקא בין תורה לנביאים וכתובים ובין נביאים לכתובים ובין נביא לנביא של שמונה נביאים דמדינא טפי עדיף למהוי כל חד מינייהו באנפי נפשיה ואמטול הכי עבדו להו רבנן תקנתא לסיומי מלמטה ולאתחולי מלמעלה שאם בא לחתוך חותך, אבל בין נביא לנביא של שנים עשר כיון דכולהו בהדי הדדי באעו מהוי כי היכי דלא לירכסו כדבעינן למימר קמן (ע"ב), וכל שכן בין חומש וחומש של תורה דהלכה למשה מסיני היא דלהוו בהדי הדדי, לא צריך לסיומי מלמטה ולאתחולי מלמעלה דהא ליכא למעבד להו תקנתא (ואם) [דאם] בא לחתוך חותך:
קעו. ורמינהי תחלת הספר וסופו כדי לגול כדי לגול מאי אי כדי לגול עמוד קשיא הקף אי כדי לגול היקף קשיא עמוד אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני כדי לגול עמוד בתחילתו וכדי לגול היקף בסופו. ואסיקנא רב אשי אמר אידי ואידי כדי לגול עמוד. כלומר בין בתחלתו בין בסופו צריך גליון כדי לגול עמוד וכי תניא ההיא בספר תורה דאית ליה שני עמודים הלכך סגיא ליה בכדי לגול עמוד דכיון דאית ליה עמודין בתחלתו לאמצעיתו ועושה לו שני עמודין הילך והילך א"ר אלעזר ב"ר צדוק כך היו כותבי ספרים שבירושלם עושין לספריהם כן. (וכן) [וכי] תניא ההיא (לעיל בבא בתרא יג,ב) ועושה לו כדי עמוד בתחלתו וכדי הקף בסופו בשאר ספרים דלית להו אלא עמוד אחת בתחילתן כדתניא הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים מדבק ועלה קתני ועושה לו כדי עמוד בתחלתו. והא דקתני וכדי היקף בסופו לאו כדי שיגלל בו הוא דהא תניא לקמן כל הספרים נגללין לתחלתן אלא כדי שלא יקרע הוא שכיון שאין עמוד בסופו אם לא הניח בו כדי היקף בתוכו פעמים שהוא קורא וצריך לגול את הספר במקום שפסק ונמצא הספר נקרע מפני שאין בו עמוד והכתב קרוב לסוף היריעה לפיכך צריך גליון כדי היקף בסופו כדי שלא יקרע, ולא אמרו נגללין לתחלתן אלא בזמן שאין דעתו לחזור ולקרות בסופו דא"כ טריחא ליה מילתא.
נמצא עכשיו שכל הספרים כולן אחד ספרי נביאים ואחד ספרי כתובים ואפי' המדבק תורה נביאים וכתובים כאחת נגללין לתחלתן. ודוקא בגוללן להניחן אבל אם היה גוללן על מנת לחזור ולקרות בהם במקום שפסק גוללין למקום שפסק. לפיכך צריך לעשות להן כדי (לגמו') [עמוד] בתחלתן וכדי היקף בסופן. בד"א בשאר ספרים אבל ס"ת לעולם נגלל לאמצעיתו כלומר למקום שפסק ועושה לו שני עמודים א' אילך בתחלתו וא' אילך בסופו:
קעז. ת"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו. ומסתברא דהאי הקף דקאמרינן לאו כשהספר נגלל לאמצעיתו קאמרינן אלא כשהוא נגלל לתחלתו או לסופו קאמרי' כדבעינן למימר קמן (סי' קפג):
קעח. שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה אמר להם בגויל ששה טפחים בקלף בכמה אמר להם איני יודע. והני ששה טפחים דקאמרינן באורך הספר נינהו שנמצא הקיפו כשהוא מהודק ששה טפחים. ומסתברא דעמוד שהוא נגלל עליו הרי הוא מן המניין:
קעט. רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא אתרמי ליה ארכו כהקפו אלא חד רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכי דעיגלא ואתרמי ליה. ש"מ דאמשכי דעגלי עדיף טפי משום דמיתרמי בהו הקיפו כארכו:
קפ. אמ"ל רבנן לרב המנונא כתב ר' אמי ארבע מאה ספרי תורה אמר להו דילמא תורה צוה לנו משה כתב בהו אמרי ליה רבנן לר' זירא נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי אמר להו דילמא שתים כנגד שתיםואחת יוצאה זנב. ושמעינן מינה דמאן דכתב בספר תורה האי פסוקא דתורה צוה לנו משה בדוכתיה לשם ספר תורה מעלין עליו כאלו כתבו כולו, דאי לא תימא הכי מאי אסהדתא דרבנן דאסהידו עליה דר' אמי דכתב ארבע מאה ספרי ומאי תרצתא דתריץ להו ר' המנונא. ותו מדמייתינן בהדה אידך דר' ינאי דנטע ארבע מאה כרמי ש"מ דדוקא קאמר, דכי היכי דאיתא לדרבי זירא גבי כרם איתא לדרב המנונא גבי ספרי תורה:
מהא דשאלו את רבי שיעור ספר תורה בקלף בכמה ואמר להו איני יודע שמעינן דכותבין ספר תורה על הקלף וכן מוכח בירושלמי של מסכת מגילה דגרסינן התם בפרק א' בקלפים לא נתנו חכמים שיעור שצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו ואם שינה פסול. לא יהא כותב חציו על הגויל וחציו על הקלף אבל כותב הוא חציו על עור חיה טהורה וחציו על עור בהמה טהורה. עד כאן גירסת ירושלמי.
ואף על פי שספר תורה שעשה משה היה על הגויל ממה שהקשו בגמרא ממנו מכל מקום מהא דרבי ומהא דירושלמי שמעינן שמותר לכותבו על הקלף ושל משה מקובל היה בידם שהוא על הגויל.
ורבינו חננאל ז"ל כתב ואף על גב דגרסינן בירושלמי ובקלפים לא נתנו בו חכמים שיעור ורבי אמר כששאלו לי אותו שיעור ספר תורה בכמה בקלף בכמה איני יודע דמשמע שכותבים ספר תורה על הקלף כיון דלא אשכחן בתלמוד שמשה עשה כך אין מתירין לכתחלה לעשותה בקלף ומכל מקום מצוה מן המובחר אינה אלא בגויל. עד כאן. וכבר נהגו בכמה מקומות בישראל לכתוב על הקלף. הרשב"א ז"ל.
ולדברי רבינו חננאל ז"ל הני אמוראי לא איתרמי להו מפני שלא כוונו הכתב שרבי אמר כתב בינוני. אבל יש לפרש שעל הקלף כתבו ולפיכך לא כוונו. עד כאן משטה לא נודעה למי.
דילמא תורה צוה לנו משה כו'. כלומר אין בכלל שנותיו של אדם שיכתוב ספר תורה כולה ארבע מאה זימני אלא פסוק זה הוא שכתב לפי שפסוק זה על כל התורה כולה הוא אמור נמצא הכותבו כאלו כל התורה כולה כתב. וכן נמי אמרינן ליה לרבי זירא נטע רבי ארבע מאה כרמי אמר להו דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב פירוש שתי גפנים כנגד שתי גפנים ואחת יוצאת מביניהם כגון זה*). כלומר שמאלו בלבד הוא שנטע בכל כרם וכרם לפי שמצינו ששיעור זה נקרא כרם קרחת הכרם הנוטע שתים כנגד שתים כו' אבל ארבע מאה כרמי ממש אין בכל שנותיו של אדם לנוטען הר"י ן' מיגש ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו דילמא תורה צוה לנו משה פירוש כתבו לו סופרים ארבע מאה ספרי תורה וצוה לסופר כשיגיע לפסוק זה שיודיענו ויכתבנו וזה הפסוק נקרא תורה כדאיתא בפרק קמא דסוכה היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה. עד כאן
וזה לשון הראב"ד ז"ל הא דאמרינן כתב רבי זירא ארבע מאה ספרי דאורייתא ואמרינן עלה ודילמא תורה צוה לנו כתב בהו. משום דאמרינן במנחות הלוקח ספר תורה כחוטף מצוה מן השוק. כתבה כאלו קבלה מהר סיני. כתב בה פסוק אחד או שהגיה בה אות אחת מעלים עליו כאלו כתבה. וכן הא דרבי ינאי דנטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב בארבע מאה כרמי משום יישוב ארץ ישראל הוא דעבד ומעלים עליו כאלו נטעה כולה עד כאן לשונו.
ארכן ששה טפחים ורחבן ששה. ירושלמי פליג אתלמודא דידן דקאמר התם הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה. ולפי הירושלמי היו הלוחות בארון זה אצל זה ורחבן לרוחב הארון ובין רוחב שניהם אוכלת בארון שלשה טפחים הרי פרנסת ארון לרחבו. ואם באת לפרנס הארון לארכו צריכים לומר כי שברי לוחות מונחים בארון זו אצל זו כמו השלמות ולא על הלוחות או תחתיהן כמו שמשמע לפי התלמוד שלנו. וכפירוש הירושלמי ניחא דקאמר אורך ברוחב הלוחות כיון שארכן יותר על רחבן אבל לפי תלמוד שלנו מאי אורך ברוחב שייך בהו. ואיכא למימר דאורך העמוד קרוי אורך. תוספות הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל לוחות ושברי לוחות מונחות בארון זו למעלה מזו השבורות למטה מן השלמות. זהו לפי הגמרא שלנו דקתני הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה אבל לפי הגירסא דגרסינן בשקלים בירושלמי הלוחות ארכן ששה ורחבן שלשה יכולות הן לעמוד זו בצד זו בארון וכמה היא נכונה בעיני זאת הגירסא שלא היו יכולות לעמוד זו על גבי זו אלא שיש דמות ראיה לגירסא שלנו שהרי צוה המקום למשה לעשות לו ארון רחב אמה וחצי קודם שנשתברו הלוחות ולשום שם הלוחות ואם לא היו רחבות אלא שלשה טפחים כל זה הרוחב למה גם מפני זה הטעם אמרו ארכן ששה מפני שראו ארכו של ארון אמתים וחצי ואם לא היו ארוכות כל כך למה צוה לעשותו אורך כל זה.
עוד יש לסמוך אורך הלוחות שהם ששה טפחים מדכתיב ואשליכם מעל שתי ידי והם הזרועות שהם למעלה מן הידים כמו שאנו אומרים דחליצה מעל רגלו אפילו עד הארכובה. אותם העמודים שאמרו לא ידעתי מה היו משמשים. ואפשר כשמוציאים התורה בפרשת הקהל לקרותה אז היו גוללים עליהם ואף על פי שהמלך היה לו ספר תורה שהיתה נכנסת עמו ויוצאת עמו אבל בפרשת הקהל בספר עזרה היה קורא. ואני סבור אף על פי שכתיב אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף וגו' מימי משה היו אף על פי שלא מצינו אותה לא בצוואה ולא בעשייה ואפשר שלא נעשו אלא לאחר שנשלמה התורה ונצטוה משה לתתה מצד הארון גם הכסף שהביאו לנדבת המשכן ממנו נעשו שלא מצינו לו צורך בכל מלאכת המשכן. עד כאן לשונו.
אצבע ומחצה לכותל זה. ורבינו תם לא גרס מחצה ואיירי באצבע קטנה דאם לא כן שתים עשרה בצמצום היכי יתבי ככתוב בתוספות. וה"ר מאיר אומר לא קשיא דלא פריך הכי אלא גבי שלחן של מקדש שמטבילים אותו ומכניסים ומוציאים אותו וכן לקמן גבי ספר תורה שמכניסים ומוציאין אותו לקרות בו לוחות שהכניסם פעם אחת שוב לא הוציאום לא שייך למפרך ואפילו אם היה בצמצום הכניסום בדוחק. תוספות הרא"ש ז"ל.
הא דאקשינן נפיש ליה משני טפחים רווחא דביני ביני בתרי פושכי היכי הוה יתיב. איכא למידק דילמא על צדו היה מונח שאין ברחבו אלא טפח דהא לאמצעיתו היה נגלל. וניחא לי על צדו אינו דרך הנחה ודרך בזיון היא. ואי נמי אי על צדו היה בינו ובין הלוחות עוד ריוח טפח וכשהיו נושאים את הארון על ידי הנדנוד שמא היה מתהפך. ועם תירוץ זה עלה לי תירוץ גם לאחריתי דקשיא לי דילמא זקוף היה עומד ופני שני הגללים כנגד הלוחות ובטפח ריוח היה עומד. אלא בהא נמי מתרצא לי דעם נדנודו כל שיש טפח בינו ובין הלוחות שמה היה מטה. ואי במי יש לי לומר בזו שאין מניחים ספר תורה זקוף אלא שחוח אלא שאני רואה שכן נהגו בכל המקומות להניחו זקוף בארונו ומכל מקום על צדו אינו דרך כבודו וכל מי שעושה כן ממחים בידו כן נראה לי.
עוד קשיא לי אדמהדר לאקשויי מיתורא דביני ביני ניקשי לכולא עלמא דהא נפיש טובא מחמת שני העמודים שבו דודאי עמודים היו בו כיון שנגלל לאמצעיתו למאי דסבירא לן השתא. ועוד שבו היו קורים פעמים בצבור כמו שכתב רש"י ז"ל שבו היו קורים בעזרה פרשת המלך דהקהל וכהן גדול ביום הכפורים על כן נראה לי דכשאמרו ארכו בהקיפו עם עובי העמודים קאמר.
ואם תאמר אם כן מאי רבותיה דרב אחא בר יעקב דאיתרמי ליה ורב הונא נמי שכתב שבעין ולא איתרמי ליה אלא חד יעשה עמודים וימצע בהם את השיעור בעמודים גסים או דקים כפי הצורך. לא היא דכל הדברים בבינונים דאי לא תימא הכי כששאלו את רבי ספר תורה בגויל בכמה ובקלפים בכמה ואמר להו בגויל בששה עדיין יש לנו לשאול באיזו כתיבה דקה או גסה ריוח בין שטה לשטה כמה אורך השטה ורוחב שבין דף לדף בכמה שאף על פי שנתנו חכמים שיעור לגליונות יש מי שהוסיף ויש שכותב דקה ויש גסה אלא כל ששיערו חכמים בבינונית וכן אתה אומר בעמודים. כן נראה לי. וכן הרציתי דברים לפני הרב מורי ז"ל. הרשב"א ז"ל
ורבי מאיר עמודים היכי הוו קיימי. הקשה רבינו מאיר הא יש לומר דברוחב הארון אצל הלוחות היו עומדים ותירץ דהכי פריך היכי הוו קיימי מדמפרש כל מה שבארון לארכו ולרחבו ולא הזכיר העמודים אלמא לא היו בתוכו ולהכי בעי היכי הוו קיימי.
איידי דזוטר מירכס. אף על גב דרות וכל חמש מגלות הם קטנים שאני הכא משום דאנשי כנסת הגדולה כתבו אותו חברו כל הקטנים יחד. עד כאן תוספי הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה