בבא בתרא מח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי אבל ארצי זוזי לא ולא אמרן אלא דלא הוה לאישתמוטי אבל הוה ליה לאישתמוטי לא אוהלכתא בכולהו דהוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר בתליוה וקדיש קדושיו קדושין מר בר רב אשי אמר גבאשה ודאי קדושין לא הוו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות טאבי תלא לפאפי אכינרא וזבין חתם רבה בר בר חנה אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא דמאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים מה נפשך אי מודעא לא אשקלתא ואי אשקלתא לא מודעא ה"ק אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני איני והא"ר נחמן העדים שאמרו אמנה היו דברינו
רשב"ם
[עריכה]בשדה סתם - שהכריחוהו למכור אחת משדותיו והוא בירר מעצמו ומכר את זאת דכיון דמדעתו בירר רעה שבהן בירר שאינו חושש בה כל כך וגמר ומקני:
בשדה זו - הכריחוהו למכור שדה זו ואותה מכר:
דלא ארצי זוזי - לא מנה המעות גילה דעתו דבעל כרחו מקבל: ואפי' בשדה זו ולא ארצי זוזי לא אמרן דלא הוי זביני אלא דלא הוה ליה להאי לאישתמוטי מן התולה בשום דיחוי שבעולם כגון המתן לי עד למחר או עד שתבוא אשתי או שום דיחוי שיכול לטעות בו האנס:
והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו - ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה לאישתמוטי דהוי אונס גמור וכגון דאמר רוצה אני:
דהא אשה - כשמכריחה אדם לקבל קדושיו ולהתקדש לו:
כשדה זו דמיא - שאינו חפץ כי אם בה:
ואמר אמימר - כלומר קיימא לן הכי:
תליוה וקדיש - קבלה קדושין קדושיה קדושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה:
מר בר רב אשי אמר - במכר מודינא דהוו זביני אבל גבי אשה תקון רבנן דלא ליהוו קדושין דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן שלא כדין דאע"ג דמן התורה ליהוו קידושין רבנן עקרינהו והפקירו אותן ועשו מעות מתנה ובמקום אחר מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמור לא ליהוו קדושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו:
תינח דקדיש בכספא - יכולין חכמים להפקיע הקדושין דהפקר ב"ד הפקר גבי ממון וכאילו קדשה בגזל ובחמס דמיא דלא הוו קדושין אבל קדיש בביאה שעשה מעשה בגופה היאך יאמרו חכמים שלא תהא ביאה הרי בעל כרחנו ביאה היא: ואית דמפרש תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן הם אמרו והם אמרו וקידושין דדבריהן יכולין לעקור אבל קדיש בביאה דהוו קידושי דאורייתא מאי איכא למימר וטעות הוא בידם דמגזירה שוה ילפינן לקידושי כסף במסכת קדושין (דף ב.). וגם לכל דבר אתקוש הוויות להדדי ואמרינן בכריתות (דף ה.) אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא בגזירה שוה ועוד מאי האי דקמהדר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות הא כיון דמדאורייתא היא היאך יכולין לעשות ביאתו זנות אלא כיון דאדעתא דרבנן מקדש לא הוי קידושין דאמרי רבנן לא ליהוו קידושין ומתוך כך נמצאת מעצמה בעילת זנות:
טבי - גברא אלמא הוי:
תלי לפפי - באילן ששמו כינרא למכור לו שדהו ל"א תלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו:
וזבין - כלומר וכן עשה שמכרה לו:
חתם רבה בר בר חנה - ועד אחר עמו אמודעא שמסר פפי קודם שנכתב שטר המכירה:
ואאשקלתא - וגם על שטר המכירה חתם:
מאן דחתם אמודעא שפיר חתם - דאע"ג דתליוהו וזבין זביניה זביני הני מילי היכא דלא מסר מודעא אבל המודעא שכתב בה תבטל המכירה:
ומאן דחתם אאשקלת' שפיר חתם - דתליוהו וזבין זביניה זביני וכדמסיק לקמיה:
רב הונא לטעמיה כו' - מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני אפילו בתליוהו וזבין ודלא כרבא דאמר לעיל (דף מ:) לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישית בפירקין לעיל אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובדא אפי' בתליוהו וזבין דכתבי מודעא וג"כ נראין הדברים שהרי פסקותיו של רבא לא עמדו מאי דפסיק לעיל בתליוהו וזבין [לא אמרן אלא בשדה סתם] שאחר פסק שלו אמר לא כתבינן מודעא אזביני כדפרישי' לעיל:
איני - כלומר היאך בטלה מודעא שחתם בה רבה בר בר חנה את האשקלתא שחתם הוא עצמו בה:
והא אמר רב נחמן כו' - והכא נמי רבה בר בר חנה קמסהיד עכשיו על האשקלתא מודעא היו דברינו ואמאי נאמן:
עדים - החתומין בשטר:
ואמרו אמנה היו דברינו - לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוה בו והאמינו לוה למלוה שלא יוציא עליו שטר מלוה זו לגבות הימנו אא"כ ילוה לו וזה שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלאו מוקדם הוה לטרוף שלא כדין:
תוספות
[עריכה]והיכא דבטל מודעא בשעת זביני מהני ביטול דאגב אונסיה גמר ומבטל כדאמרינן בפ' האומר משקלי (ערכין דף כא:) ובקונט' הביאה לעיל ואפילו אמר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהא ביטול אינו כלום דמ"מ לבסוף כשמבטל כל מה שאמר קודם לכן יהא מבוטל דאגב אונסי' גמר ומבטל אבל במתנה אי ידעינן באונסיה לא מהני ביטול ולא גמר ומבטל ומיהו אי לא ידעינן באונסיה ומבטל מודעא מדעתו נראה שבטולו. ביטול ולכך כתבינן בשטרי מתנה ביטול מודעי:
אבל שדה זו לא. והא דאמרי נהרדעי לעיל (דף מ.) כל מודעא דלא כתב בה אנא ידענא ביה באונסין דפלוני לאו מודעא היא לא משכחת אליבא דרבא לעיל אלא כי ההוא מעשה דפרדיסא דבסתם שדה לא מהניא מודעא ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה:
ואפי' בשדה זו לא אמרינן אלא דלא ארצי זוזי. לפי הספרים דגרסי לא ארצי ליה משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה לו הוי זביני אפי' בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוי זביני היינו כי אמרו בפנינו הודה לו שלא ראו נתינת המעות וא"כ משמע דבשדה סתם אפילו כי אמרו בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוי זביני ואין נראה דבהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו דבתרוייהו שייך למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחוור ע"כ נראה דגרסינן ולא ארצי זוזי ולא גרסינן ליה וכן פירש בקונטרס:
תינח דקדיש בכספא. הכא לא קאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בפרק בית שמאי (יבמות דף קי. ושם ד"ה לפיכך) גבי עובדא דנרש דקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואתא איניש אחרינא וחטפה מיניה כדאמר בריש כתובות (דף ג. ושם ד"ה תינח) ובהשולח (גיטין דף לג. ושם) משום דהכא ובפ' בית שמאי לא קדש אדעתא דרבנן כדקאמר הוא עשה שלא כהוגן וצריך לומר דסבר הכא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואע"ג דלא קדש אדעתם והכי פירושא בשלמא דקדיש בכספא מצו רבנן להפקיר הכסף ולתת במתנה לאשה אלא דקדיש בביאה אע"ג דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היינו היכא דליכא עבירה כגון (יבמות פט.) ההוא גריווא דהדר לטיבלא אבל ביאה וכי יעשו חכמים ביאתו ביאת עבירה ומשני אין ודאי דשוויוה ביאתו ביאת זנות ובההיא דכתובות (שם) ובהשולח (שם) לכאורה פליגי אהך דשמעתין דאיצטריך למימר טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משמע דאי לאו דאדעתא דרבנן מקדש לא היה כח בידם להפקיע הקדושין ומיהו נראה דלא פליגי ואיצטריך טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משום דהתם כיון דקדושין נעשו כהוגן לא היה כח לחכמים להפקיעם אי לאו משום דאדעתא דרבנן מקדש:
קדיש בביאה מאי איכא למימר. תימה לרשב"א דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תליוהו ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה ועוד דאם כן הא דאמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין לא הוי אלא דקדיש בכסף או בביאה אבל בשטר לא דהוי כמו תליוהו ויהיב וי"ל דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה שאר כסות ועונה ואע"ג דפרי' לעיל גבי גט דלא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה ה"מ גבי בעל שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה:
אמר רב הונא מאן דחתים אמודעא שפיר חתים. הא דרב הונא פליגא אדרבא דאמר (לעיל מ:) דלא כתבינן מודעא אזביני:
אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין. על כרחך באין כתב ידם יוצא ממקום אחר איירי דאי יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך בפ' שני דכתובות (דף יט. ושם: ד"ה אמר) גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אי דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא ועוד דמר בר רב אשי דקאמר אמנה היו דברינו אינו נאמן משום דלא ניתן ליכתב ואי כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' ניתן ליכתב אינו נאמן וקשה דאמאי לא מהימני במיגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידינו דהא רב נחמן גופיה אית ליה מיגו לפסול השטר בפ' שני דכתובות (שם) דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמינא להו זילו קיימו שטרייכו וא ותו לדינא דמהימן לומר פרוע הוא מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא וכ"ש עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אמר בהדיא בפרק מי שמת (לקמן דף קנד. ושם) ותי' ר"י דהיינו טעמא במודעא ואמנה לר"נ הואיל ואמר שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במיגו ודמי נמי לחוזרין ומגידין הואיל ואמרו שחתמו על השטר כדין ומדאורייתא עדים החתומין על השטר נעשה כנחקרה עדותן בבית דין ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום דוקא כי טעין מזוייף
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קפד א מיי' פ"י מהל' מכירה הלכה א', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ה סעיף א', [ וברב אלפס עוד בגיטין ד' קע.]:
קפה ב ג מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה א', ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ב סעיף א':
קפו ד מיי' פ"י מהל' מכירה הלכה ו', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ה סעיף ט':
ראשונים נוספים
דלא ארצי זוזי. שלא רצה לבדוק המעות אם טובות הן אם לאו משמע דמחמת כעס לא מעיין ולא גמר ומקני אבל ארצי זוזי זביניה זביני:
אבל הוה לי' לאישתמוטי. מיניה בשום ענין ומכר זביניה זביני:
תליוה. שאנסו האשה שתתקדש לו:
התינח דקדיש בכספא. דהיינו קדושין דרבנן משום הכי מצי לאפקועי רבנן מדרבנן. אבל קדיש בביאה בעל כרחה.[2] דביאה היינו קדושי דאורייתא והיא בעולת בעל מאי איכא למימר:
אמר ליה. אפי' הכי לא הוויין קדושיה קדושין משום דשויוה רבנן למאן דקדיש בביאה לבעילתו בעילת זנות דחוצפא קא עביד הואיל דתקינו קדושי כספא מצי לאפקועי קדושי ביאה:
אכינרא. על אותו עץ שכך נקרא שמו עד דזבין ליה קרקע שלו: אמודעא דבעל כרחו זבין:
ואאשקלתא. זהו שטר מכירה שחתם עליו שמכרו: הכי קאמר אי לאו דחתם אמודעא מאי דחתם אאשקלתא שפיר חתם דזביניה באונס הוי זביני:
והיכי מצי רבה בר בר חנה למיחתם אמודעא מאחר דחתם אאשקלתא והאמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היה דברינו כגון שטר שכתוב כי פלוני לוה מפלו' מנה וחתומין עליו העדים אם אמרו העדים בפנינו לא הלווהו אלא נדר לו להלוותו והאמין לו הלוה למלוה שיקיים דיבורו ואמר לנו כתבו לו שטר שלוויתי ממנו מנה אבל אנו לא ראינו ההלוואה והלוה טוען לא הלווני שוב. אינן נאמנים דודאי לא הוו משווי נפשיהו רשיעי דחתמי שטרא אי לא חזו ההלואה. מודעא היו דברינו. כלומר אע"פ שחתמנו על שטר המכירה שמעיד שברצונו מכר אעפ"כ יודעים אנו שאנוס היה ואין נאמנין והיכי מצי חתים רבה אמודעא. והכי משמע השתא דמאי דאמרין מודעא היו דברינו דחתמי נמי אמודעא. ומשני הני מילי דאין נאמנין להיכא דאמרי עדים על פה יודעין אנו שבאונס מכר דודאי לא אתא על פה ומרע לשטר דכתוב ביה דברצון מכר אבל אי כתבו המודעא בשטר וחתומה הויא מודעא דאתי שטר מודעא ומרע ליה לשטר מכירה ומשום הכי שפיר חתם רבה בר רב הונא אמודעא שבשטר ואי לאו דחתים אמודעא מאי דחתים אאשקלתא שפיר חתם:
ולא אמרן אלא דלא ארצי זוזי: יש מפרשים שלא חשש המוכר למנות המעות לדעת כמה הם, מלשון המרצה מעות ליד האשה (ברכות סא,א), וכל שלא חשש המוכר למנות כמה הם, גלוי הדעת הוא זה שעדיין אינו מתרצה למעות. ויש מתרצים מלשון אסור להתרצות מעות כנגד נר של חנוכה (שבת כב, א), כלומר שלא ראינוהו מדקדק במעות אם יפות ואם רעות. ויש מפרשים שלא הרצה לו הלוקח מעות מיד, אלא שאומר ליתן לו, שזה כעין תלוה ויהיב כל שלא נתן לו מעות מיד.
ואסיקנא והלכתא בכולהו קנה: ודוקא בדלא מסר מודעא, דאף על גב דידעינן באונסיה, ואפילו כאונסיה דטאבי דתלי לפפי אכינרא, אפילו הכי אמרינן דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה. אבל אי ידעינן באונסיה, דמסר מודעה, מקחו בטל, וכדאמרינן לעיל (מ, ב) מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא, ואמרינן בסמוך נמי אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם.
והיכא דבטל מודעה, המקח מקח והמודעא מבוטלת. ומסתברא שאם נאנס על ביטול המודעא ומסר מודעא אף על ביטול המודעא אינו כלום, והוא דידעינן באונסיה דביטול המודעא. ואותן שכותבין בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל המודעות, אינו כלום, שאי ביטול אחד אינו מועיל, כל שמונה והולך בטולין כמה אינן מועילין.
ומסתברא לי, דתקנת הביטול בפוסל עדי הביטול ויאמר והריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה, שהרי שם אותם לגבי נפשיה כעדים פסולים, וכענין שאמרו בנאמנות. ותלוה ויהיב, אם הכרנו באונסו, מתנתו בטלה ואף על פי שלא מסר מודעא, דתלוה וזבין אמרו דאגב אנסיה וזוזי גמר ומקנה, אבל תלוה ויהיב לא. ומיהו אם קבל עליו אחריות ושלא מתוך האונס, מתנתו מתנה.
דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלוה וקדשה קדושיה קדושין: ואם תאמר והכא מאי זביני איכא, והא לא קבלה זוזי. ואם תאמר משום שאר כסות ועונה דמתחייב לה, הא אמרינן לעיל דלא חשבינן להו כזוזי יש מפרשים, משום כסף קדושיה, ומכאן דקדק דתלוה וזבין אפילו בפחות מכדי שווי הקרקע זבוניה זיבוני, דהא אשה מתקדשת בפרוטה וחשבינן לה כתלוה וזבין, ואם כן אף קרקע נקנה הוא בכל כסף, הילכך אפילו תלוה וזבין בפרוטה זביניה זביני. ועוד דהא כי אקשינן לדרב הונא מדמסיים רב ביבי קרקע אין לו מעות יש לו, ואיצטריכי למימר דמימריה דרב ביבי לא סבירא ליה לדרב הונא, ואם איתא מאי קושיא, לימא דרב ביבי בשלא נתן לו כל דמי שווי הקרקע.
ומסתברא לי שאין דברים אלו נכונים, חדא דאנן דעתיה דמוכר אמדינן דאגב אונסיה וזוזי גמר ומזבין, הא בלא זוזי לא, ותלוה ויהיב אין מתנתו מתנה, והיאך אפשר שיתרצה בפרוטה על קרקע שוה מאה מנה, ודרכן של בני אדם להניח קרקע בחנם או ליתנו במתנה יותר ממה שיתנו אותו בפרוטה, והיכן הוא רצוי של זה. ועוד כי סתם לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית, מעט כסף הוא נותן לבעל הבית, מפני שיש לו דין ודברים על השדה, שכן דרכם של בני אדם, וכדאמרינן (לעיל ל, ב) עביד איניש דזבין דיניה, והיינו דקתני וחזר ולקח מבעל הבית ולא קתני וחתם לו בעל הבית, ואפילו הכי קתני מקחו בטל.
והא דלא מתרצינן בדרב ביבי, בדלא יהיב כדי שיווי הקרקע, משום דרב ביבי מלתא פסיקתא קתני קרקע אין לו מעות יש לו וקא פסיק ואמר, ואף על פי שמנה לו מעות ואפילו בשווי של קרקע אין לו קרקע, ומוטב לו לדחות ממריה דרב ביבי ולא לקבלה ולדחקה, דלאו אחראין אנן לרב ביבי, דהא רב הונא סביר כותיה.
ואשה המתקדשת בפרוטה נמי לאו ראיה הוא, דכל אשה כאלו דמיה קצובין לקנות לבעל בפרוטה. ותדע שאין מביאין ראיה מקדושי אשה לקניית קרקע, שהרי האשה שאמרה סתם לשלוחה צא וקבל לי קידושין וקבל לה קדושין בשוה פרוטה מקודשת, ואלו שליח למכור קרקע טעה חוזר. וכן פשטה ידה וקבלה קדושין בלילה וכל כיוצא בזה. מה שאין כן בקרקע, ואף על פי שאין אונאה בקרקעות, התם במוכר מדעתו, הא באונסין שאנו צריכין לרצויי מחמת מעות, אין כאן מעות שיתרו הבעלים בכך.
ועוד נראה לי שאין הטעם בקדושי אשה משום כסף קדושיה, שאם אתה אומר כן תלוה וקדש בשטר או נמי בביאה מאי איכא למימר, ובודאי אמימר כל שקדשה קאמר בכסף בין בשטר בין בביאה. ותדע לך, דהא רב אשי מודה נמי דמקודשת דבר תורה, אלא דקנסינן ליה ומפקעינן לקדושי מיניה, ואקשינן ליה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר, ופריק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אלמא אי לאו דבעילתו בעילת זנות מקודשת דבר תורה, והיכן הן זוזייה, והוה ליה כתלוה ויהיבה.
אלא מסתברא לי דטעמא דאשה משום דניחא לה דתיפוק עליה שמא דאישות, וכדריש לקיש דאמר (יבמות קיח, ב) טב למיתב טן דו ולא למיתב ארמלו, ואגב אונסה והנאה זו גמרה ומקניה נפשה, ואנן סהדי דבכל בעל ניחא לה וכדאמרינן (שם) דשושמנא גברא כורסיא ביה חראתא רמו לה, וכדריש לקיש.
ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה מינה לתלוה וזבין, דניחות נפשה הוה טפי מזוזי, דהא לעיל אפילו מאן דסבירא ליה דתלוה וזבין זביניה לאו זביני מודה בהא, וכדאמרינן דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה, דילמא שאני התם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. הא ליתא, דהתם ניחותא דכפרה וניחותא דמצוה איכא למימר דהויא טפי מזוזי, אבל ניחות הנאה דגופא לא עדיפא לה מדמי גופא. כנ"ל.
הא דאמר רב נחמן וכן נמי הא דאמר מר בר רב אשי -- פירשתי בארוכה בפרק האשה שנתאלמנה בסייעתא דשמיא.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קפה. אמר רבא הילכתא תלויה וזבין זביניה זביני והני מילי בשדה סתם. כלומר שאנסוהו למכור שדה אחת מכלל שדותיו ובירר המוכר אחד מהן ומכרה, דכיון דהוה ליה לאשתמוטי מהאי באחריתי וחזינן דקפיד לזבונה להא ודלא לזבונה לאידך, שמע מינה מגמר גמר ואקני. אבל בשדה זו, כלומר שאנסוהו למכור שדה זו ומכרה לא אמרינן גמר ומקני, דמאי הוה ליה למעבד. ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי. כלומר דלא ארצי ליה מוכר לגזלן זוזי, דשקל מיניה למחזי אי טבי נינהו ואי לא, אבל ארצי ליה זוזי לא. דכיון דקפיד למשקל זוזי טבי ש"מ גמר ואקני. ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לאשתמוטי אבל הוה ליה לאשתמוטי מיניה ולא אשתמיט לא. ולא היא, אלא לא שנא בשדה זו ולא שנא בשדה סתם, לא שנא ארצי זוזי ולא שנא לא ארצי זוזי קנה, דאסיקנא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפילו בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קידושין. רב אשי אמר באשה ודאי לא הוו קידושיה קידושין מ"ט הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא. דהפקר ב"ד הפקר, הילכך שוינהו רבנן להנהו מעות מתנה, אי נמי כמאן דזכיא בהו מהפקר, קדיש בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. כמי שלא בא עליה לשם קידושין אלא לשם זנות, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אדעתא דמקיימי להו רבנן לקידושיה, איגלאי מילתא למפרע דההיא בעילה בעילת זנות הואי.
וקיימא לן כרב אשי דאמר באשה ודאי לא הוו קידושיה קידושין, לא שנא קדיש בכספא ולא שנא קדיש בביאה, וכל שכן בשטר דלא מטיא לה הנאה מיניה, דאפי' מדאורייתא נמי כיון דאניסא לא הוו קידושי. אבל לענין מקח וממכר בכלהו הוו זביניה זביני, לא שנא בשדה סתם ולא שנא בשדה זו, בין דהוה ליה לאשתמוטי בין דלא הו"ל לאשתמוטי, בין ארצי ליה זוזי בין דלא ארצי ליה זוזי, בכולהו קני. והוא דיהיב ליה זוזי ואמר רוצה אני, בין דכתב ליה שטרא בין דלא כתב ליה, כל היכא דבעלמא כי האי גוונא קני הכא נמי קני כדברירנא לעיל.
וממאי דהאי ארצי זוזי ולא ארצי זוזי דקאמרינן לאו דלא יהיב ליה זוזי הוא, דהא רב הונא הוא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני ואוקימנא בדיהיב ליה זוזי כי היכי דלא תיקשי דשמואל אדרב הונא, ואי אמרת דאפילו בדלא יהיב ליה זוזי קנה הדר קושיין לדוכתיה. ותו אי ס"ד דהאי דלא ארצי זוזי דקאמרינן הכא דלא יהיב ליה זוזי הוא, האי דלא יהיב ליה זוזי מיבעי ליה, ומאי שנא מעיקרא בשמעתיה דרב הונא דנקט לישנא דיהיב ליה זוזי ומאי שנא הכא דנקט לישנא דארצי ליה זוזי. ועוד היכן מצינו לשון הרצאה שהוא לשון כתיבה. אלא לאו שמע מינה דהאי ארצי ליה זוזי ולא ארצי ליה זוזי דאסיקנא (תקני) [דקני] תרויהו בדיהיב ליה חמסן זוזי למוכר קאי. ומאי לא ארצי ליה זוזי, דלא ארצי מוכר זוזי ולא עיין בהו אי טבי נינהו ואי לא, אלא שקל מאי דיהיב ליה חמסן בין טבי בין תיקלי, דסד"א כיון דלא קפיד אזוזי לא גמר ואקני, קמ"ל דקני. והאי ודאי הוא דמיקרי ארצויי זוזי כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב,א) אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, וכדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סח,א) הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן, הכא נמי האי ארצי זוזי ולא ארצי זוזי דקאמרינן הכי משמע, ולעולם הוא דיהיב ליה חמסן למוכר זוזי, אבל לא יהיב ליה זוזי לא קנה עד שיכתוב אחריות.
והני מילי דלא מסר מודעא אזביני, אבל מסר מודעא אזביני, כגון דמסהדי עדים דאמר קמייהו פלניא אניס לי לזבוני ליה ארעאי וצריכנא לזבוני ליה אגב אונסא דאניס לי בכך וכך, וכדו מוסרנא מודעא קדמיכון אהנהו זביני דמזביננא ליה דלכי יכילנא תבענא ליה בדינא, ואנן סהדי ידעינן ביה באונסיה דפלניא דנא, בין דאסהידן ליה בשטר בין בעל פה מודעיה מודעא ובטלי זביני, כדאמרן בפירקין (לעיל בבא בתרא מ,א) כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא הוא ואוקימנא במודעא דזביני, אלמא מהני מודעא לבטולי זביני, וכדאמרינן נמי לקמן אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם.
ואי הדר בטלי למודעיה, חזינא בה פלוגתא ביני רבוואתא. איכא מאן דאמר דאע"ג דבטליה בעידן זביני דאניס הוי ביטול, דמדמי ליה לבטול מודעי דגט, דאע"ג דכייפינן ליה עד דמבטיל ליה למודעי קמא הוי ביטול ומתכשר גיטא, כדאיתא בערכין (כא,ב), והוא הדין גבי זביני, דכי היכי דכי לא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני, כי מסר מודעא והדר בטליה למודעי נמי אמרינן אגב אונסיה גמר ומבטיל. ואיכא מאן דאמר דלא הוי ביטול אלא היכא דאיתברר דמדעתא דנפשיה בטליה לבתר דאסתלק אונסיה, ואי לא לא הוי ביטול, דכולה מילתא אונסא היא, דאי לאו דבטיל הוה אניס ליה טפי, מידי דהוה אהודאה דקאמרינן אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשהואן, וביטול נמי כהודאה דמי, דההוא דאניס ליה לזבוני אניס ליה לבטולי. והדין הוא סברא דרבינו האיי גאון ז"ל דכתב בספר מקח וממכר דהיכא דמסר מודעא אזביני, אפילו פריש בשטר זביני דזבין ליה בדלא אניס וחתם ביה בביטול מודעי ולא כלום הוא, דההוא אונסא דאנסיה אעיקר זביני הוא גופיה אנסיה לאודויי ליה במאי דבעי, ובמאי דמיבטלא אודיתיה בעיקר זביני מיבטלא אודיתיה בביטול מודעי. ואסתייע מדפלוג רבנן בין דאמרי עדים בפנינו מנה לו להיכא דאמרי בפנינו הודה לו, אלמא הודאת האנוס לא מיחייב בה כל עיקר. ועוד כתב דכי היכי דמודעא דזביני לא מיקיים עד דמתברר אונסיה כי היכי דאתברר מודעיה, ה"נ לא מיבטיל עד דמתברר דמסתלק אונסיה כמה דאיתברר ביטול מודעי. ואף רבינו יפחק בעל הלכות נמי הכין סבירא ליה בתשובה (סי' מא), ודחייה לסברא דמאן דסבר לדמוייה לגט דשאני גט דמדינא מיחייב למיתב גיטה וכי מעשינן ליה כדין קא מעשינן ליה מידי דהוה אחייבי עולות ושלמים, אבל זביני דלא מיחייב מדינא לזבוני כי בטליה למודעי באונס לא הוי ביטול.
ומסתברא כוותייהו. מיהו צריכינן לברורה למילתא טפי כי היכי דתיסוק לן שמעתא אליבא דהלכתא. דטעמא דגט לאו משום דמיחייב מדינא למיתב גיטא בלחוד הוא, דאם כן למה ליה למימר רוצה אני, וכי מסיר מודעא נמי למה לי ביטול. אלא משום דסבירא לן דאין האיש מגרש אלא לרצונו, ואע"ג דמיחייב מדינא לגרושי אי לא מגרש לרצונו לא הוו גירושין, ואם כן כי היכי דגבי גט אע"ג דלא אמר רוצה אני אלא אגב אונסיה ולא בטליה למודעיה אלא אגב אונסיה אמרינן לרצונו גריש ולרצונו בטיל, גבי זביני נמי אע"ג דלא זבין אלא אגב אונסיה ולא בטליה למודעיה אלא אגב אונסיה נימא לרצונו הוא דזבין ולרצונו בטיל. ועוד כי אתינן לסיועיה לר' הונא מחייבי עולות ושלמים ומגיטי נשים, מאי שנא גבי חייבי עולות ושלמים דאיצטריך למדחא דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה וגבי גיטי נשים דילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים, לפרוך בתרויהו מחד טעמא, דדילמא שאני התם דמדינא מיחייב לאיתויי האי קרבן ולמיתביה להאי גיטא. אלא טעמא דמילתא דכל היכא דכי כייפינן ליה כדין כייפינן ליה כי עביד לרצונו הוא דעביד בין בחייבי עולות ושלמים בין בגיטי נשים, כדקאמרינן בהדיא בשמעתין גבי חייבי עולות ושלמים דניחא ליה דתהוי ליה כפרה, וגבי גיטי נשים נמי דסבר מצוה לשמוע דברי חכמים דגמר ומגרש, והוא הדין נמי גבי ביטול מודעי, דכיון דלא מיקים גיטא דאימסיר עליה מודעא אלא בביטול מודעי חד טעמא הוא. ואע"ג דאנן סהדי דלא גריש ולא בטיל אלא אגב אונסיה, יצריה בישא הוא דלא עבד אלא לאנסו, יצר הטוב שבו כי גריש וכי בטיל לרצונו הוא דגריש ובטיל, ואנן כי צריכינן לעשוייה למכפא יצריה בישא ליצריה טבא למיצת דינא הוא דאיצטריכינן, ולרצונו הוא כדברירנא בפרק המגרש. לאפוקי זביני, דכיון דלא מיחייב מדינא לזבוני כולה מילתא כי עביד באונס הוא דעביד, דנהי דכי לא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה וזוזי דשקיל גמר ומקני, מיהו כי מסר מודעא מעיקרא גלי אדעתיה דלא גמר ומקני לא אגב אונסיה ולא אגב זוזי. וכי היכי דאהני מודעא לגבי עיקר זביני דלא לימא אגב אונסיה גמר ומקני, אהני נמי גבי ביטול מודעיה דלא לימא אגב אונסיה גמר ומבטיל, ואע"ג דלא מסר מודעא אלא אעיקר זביני, מסתמא כי מסר מודעא אכולהו חיזוקי דמיקיימי בהו זביני הוא דמסר.
וכי תימא אי הכי כי לא מסר מודעה נמי, דקיימא לן דלא הוו זביניה זביני אלא היכא דאמר רוצה אני, וכי אמר רוצה אני נמי מאי הוה, לימא אניס הוא, דמאן דאניס ליה לזבוני אניס ליה למימר רוצה אני. שאני התם דמעיקרא לא מסר מודעה לעתיד, דאע"ג דמעיקרא הוה אמר איני רוצה דעתא באנפי נפשה הואי, דסבר דלעולם לא כאיף ליה אונסיה לזבוני, וכי הדר אגב אונסיה ואמר רוצה אני דעתא אחריתי היא, ואגב אונסיה גמר ומקני, ואמטול הכי לא הויא דעתא קמייתא מודעא לדעתא בתרייתא דהא הדר ביה מקמייתא. אבל היכא דמסר מודעא לעתיד כולה חדא דעתא היא, דמעיקרא אסיק אדעתיה דכאיף ליה אונסיה לזבוני והוה דעתיה לזבוני ליה לפי שעה למדחא אונסיה אדעתא דכי יכיל קאים עליה בדינא, ואמטול הכי קדים ומסר מודעא אזביני, וכי היכי דמסר מודעא אזביני הכי [נמי] מסר מודעא אביטול מודעי דמכלל אנפי דמיקיימי בהו זביני הוא. ועוד דכי היכי דאסיק אדעתיה דכאיף ליה לזבוני הכי אסיק אדעתיה דכאיף ליה למעבד כל מידי דמיקיימי ביה זביני, וכי מסר מודעא אכולהו מילי דכייף ליה אונסיה בהני זביני קא מסר. ואפילו תימא דלא אסיק אדעתיה למימסר מודעא אביטול מודעי, כיון דמסר מודעא אזביני, אדעתיה דכולהו אנפי דמיקיימי בהו זביני ואפילו אביטול מודעי נמי קא מסר.
והכי נמי מסתברא, דאי לאו דאית ליה לנגזל תקנתא במודעא לא סגיא דלא הוו מתקני ליה רבנן תקנתא אחריתי, כי היכי דתקון גבי יאוש כדי דלא ליקני, ובבעל חוב דלא ליגבי מן העידית משום חששא דאקפוץ ואלונו, וכל שכן בתליוה וזבין, וחס להו לרבנן גודרי פרצותיהן של ישראל למשבקה להאי פירצה בלא גדר, דאי לאו דאית לה תקנתא במודעא מעיקר דינא לא סגיא דלא ליתקנו בה תקנתא דלא להוו זביניה זביני כלל, דהוה מהניא בין לגופיה בין לממוניה, דכי הוה ידע אנס דלא הוו זביניה זביני לא הוה אניס ליה לזבוני, אלא אי הוה גזיל לה מיניה הוה גזיל ולכי הוה יכיל נגזל למכפייה בדינא הוה אזיל ומפיק לה מיניה. אלא על כרחין האי דלא עבדו בה תקנתא מטעמא דמודעא הוא, דכל היכא דאית ליה לנגזל תקנתא למעבד לנפשיה לא עבדו ליה רבנן תקנתא, אלא גבי אשה דאיסורא הוא משום פריצותא, אבל בזביני איבעי ליה לממסר מודעא ואי לא מסר איהו דאפסיד אנפשיה.
והשתא דאמרת כל היכא דמסר מודעא אזביניה דאניס עלייהו אע"ג דבטליה למודעיה באונס נמי ולא כלום הוא, לא מהני ביטול מודעי בזביני עד דמסהדי סהדי דידעי ביה בסילוק אונסיה, דאלו מחמת אודיתיה דמוכר אע"ג דלא אודי ובטיל אלא לזמן מרובה ולא כלום הוא, דלא עדיף מלוקח מסקריקון דאפילו היכא דזבין מיניה לאחר שנים עשר חדש אע"פ שחזר ולקח מבעל הבית למשנה ראשונה מקחו בטל, ואע"ג דלא איתחזק האי לוקח באונסא כלל כיון דמכח סיקריקון קאתי יכול בעל הבית למימר נחת רוח עשיתי לסיקריקון, וכ"ש לסיקריקון גופיה דאי בעי מיניה לבטולי מודעי או לקיומי זביניה ודאי עביד ליה נחת רוח. אלא לא משכחת לה דמהני ביטול מודעי בזביני אלא היכא דמסהדי סהדי דאנן ידעינן ביה בסילוק אונסיה, ואע"ג דלא מפרשי מהיכא ידעי, מידי דהוה אעיקר מודעא דסגיא להו למכתב אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא אע"ג דלא מפרשי מהיכא ידעי, דמסתמא כיון דחתימי בשטרא אהאי לישנא לא סגיא דלא ידעי בסילוק אונסיה מחמת דהדר אנס וציית דינא לכולי עלמא, אי נמי מחמת דחליש תוקפיה, אי נמי דהוה שכיח ליה לנגזל בי דואר דמסליק אונסיה דאנס מיניה ולא איזיל קא אזיל אלא אתפשר בהדי אנס לבטולי מודעיה או לקיומיה זביניה וקנו מיניה, אי נמי אודי ליה אודויי. דאי לא ידעי בסילוק אונסיה מחמת חד מהני אנפי ומאי דדמי להו לא הוה להו רשותא למכתב הכין. ואע"ג דמסהדי דיהיב ליה זוזיה אחריני לבטולי מודעיה, כל כמה דלא אסתלק אונסיה ולא כלום הוא, דהא זביני גופייהו אע"ג דיהיב ליה זוזי ואמר רוצה אני לא בטיל מודעא בהכין.
וכי תימא אי ס"ד לא מהני ביטול מודעא דזביני אלא היכא דבטליה לבתר דאסתלק אונסיה, היכי משכחת לה, אי בעידן זביני אכתי אנוס הוא כדאמרן, ואי לבתר זביני כי איסתלק אונסיה נמי מאי הוי, כיון דבעידן זביני אכתי לא בטיל מודעא ומקחו בטל ארעא בחזקת מוכר קיימא, והשתא דמבטיל ליה למודעיה לא קא מקני ליה ולא מידי. לעולם דמבטיל לבתר זביני, וכיון דבטיל כל מודעא דמסר אהנהו זביני כמאן דקיימינהו לזביניה דמי, מתרי אנפי, חדא דכיון דקנו מיניה אביטול מודעא דמבטיל להו לזביני כמאן דקנו מיניה דקיימינהו להנך זביני דמי, ועוד דכי בטליה למודעא לאו מודעה בלחוד קא מיכוין לבטולי אלא זכותא דאית ליה בההוא מודעא קא מיכוין לבטולי, כי ההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום ליבטלן זכותאי (נדרים כז,א) דאי בטלן זכותיה ממילא זכי חבריה, הכא נמי כיון דבטלה לזכותא דאית ליה במודעי כי קאי בדינא אזביני על כרחיך בזביני דלא מסיר עלייהו מודעא הוא דדיינינן ליה, וממילא אוקימו להו זביני דלוקח, וקיימא לן תליוה וזבין [זביניה זביני] היכא דאודי ליה דלא מסר מודעא מקמי הכין דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, דהא פסלינהו לסהדי דמודעא ואשתכח דליכא מודעא לבטולינהו לזביני. והוא דאודי לבתר דאסתלק אונסיה כדברירנא.
והשתא דאתברר דטעמא דמילתא גבי גט אע"ג דבטליה למודעיה מגו אונסיה הוי ביטול משום דעשויה כדין, וגבי זביני דלא הוי ביטול משום דאנסוה לזבוני שלא כדין, ש"מ דגט וזביני לענין ביטול חד דינא נינהו. דכל היכא דאנסוה כדין בין בגיטי בין בזביני, כגון היכא דקיימא לן דכופין אותו למכור, והוא הדין בדינא דגוד או אגוד ומאי דדמי ליה, אע"ג דבטליה למודעיה מגו אונסיה הוי ביטול, והוא דאמר רוצה אני. וכל היכא דאנסוה למיתב גיטא או לזבוני שלא כדין לא הוי ביטול עד דמתברר דבטיל ברעות נפשיה לבתר דאיסתלק אונסיה. והני מילי דאיתברר דאנסוה מעיקרא, אבל היכא דלא איתברר דאניס מעיקרא בעיקר זביני או בעיקר גירושין, אע"ג דלא איתברר דלא אניס בביטולה מסתמא הוי ביטול. והוא הדין גבי מתנה להני תרי אנפי בתראי, דאלו אנפא קמא דאיירינן בדאנסוה כדין לא משכחת ליה גבי מתנה. והיכא דמסר מודעא אזביני ואביטול מודעי והדר בתר הכין ובטליה למודעא דזביני ודביטול מודעי, אע"ג דמסר מודעא מעיקרא אביטול מודעי, בתר ביטול מודעי אזלינן דהיא דעתא בתרייתא כדברירנא בפרק המגרש, וה"ה גבי גט ומתנה כל חד וחד כי דיניה.
ומסתברא דגבי מתנה אע"ג דלא מסר מודעא נמי כיון דאיתברר דאגב אונסיה קא יהיב אין מתנתו מתנה. ודייקינן לה להא מילתא מזביני, דהא אפילו גבי זביני כי לא יהיב ליה זוזי לא קני, וכל שכן מתנה דודאי לא יהיב ליה ולא מידי. וכי תימא מי דמי, התם גבי זביני כיון דדעתיה למשקל מיניה זוזי כל כמה דלא שקיל זוזי לא גמר ומקני, ואלו גבי מתנה כיון דלאו אדעתא דמשקל זוזי קא יהיב קני, דאגב אונסיה גמר ומקני, הא גבי גט אשה דלא שייכי ביה זוזי ותנן גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול, דאי ס"ד אע"ג דלא מטיא ליה הנאה נמי גמר ומקני, בגוים אמאי פסול. ואי משום דרב משרשיא, הא אידחיא לה בגיטין בדוכתה (פח,ב), ואסיקנא דגט המעושה בגוים אפילו עשויה כדין נמי כי פסיל לכהונה משום דמיחלף (ד) בכדין דישראל, אבל שלא כדין דגוים אפילו ריח הגט אין בו, ואי ס"ד מדאורייתא כשר דאגב אונסיה גמר ומגרש אפילו שלא כדין נמי להני. וכי תימא שלא תהא כל אחת ואחת תולה את עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה, תינח פסול דלא מציא לאינסובי ביה ולחומרא, אלא אמאי אינו פוסל בכהונה, כיון דמדאורייתא גרושה היא היכי קיימי רבנן ושרו גרושה לכהן. אלא ודאי ש"מ דליתא לדרב משרשיא, ובגוים מדאורייתא פסול דלא אמרינן אגב אונסיה גמר ומגרש. הכא נמי גבי מתנה כיון דלא מטיא ליה הנאה מיניה לא קני. תדע נמי דהא סיקריקון כי הוה אניס לישראל לאו לזבוני ליה הוה אניס ליה אלא למיתב ליה ארעיה במתנה הוה אניס לה, ואי אמרת כל היכא דלא מסר מודעא קני כי לקח מסיקריקון וחזר לקח מבעל הבית אמאי מקחו בטל. אלא לאו ש"מ דכל היכא דלא שקיל זוזי אע"ג דלא מסר מודעא נמי לא קני לה אנס לההיא ארעא ולא מאן דאתי בה מחמתיה, לא שנא מכר ולא שנא מתנה, וכן הלכתא:
קפו. ושמעינן מינה לענין קידושין דהיכא דתליוה ואיקדשה ליה אי נמי תליוה לגברא וקדיש, קידושיה לאו קידושי, כדרב אשי דאמר באשה ודאי קידושיה לאו קידושין, מ"ט הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, לא שנא קדיש בכספא ולא שנא קדיש בביאה, מ"ט שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ולא הוו קידושי, וכל שכן היכא דקדיש בשטרא כדברירנא (לעיל סי' קפה ד"ה וקיימא):
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה