אלשיך על איכה ד ה
<< | אלשיך על איכה • פרק ד' • פסוק ה' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃
ושמא תאמר, הלא זה קרה לקטנים הצריכים לזולתם יאכילום, אך לא קרה כך לגדולים היכולים לבקש די מחסורם, אמר כי אדרבה רעתם רבה כי הלא לאלה תחלק נחלה וכאב אנוש מהראשונים, כי הלא גם העשירים "האוכלים למעדנים" הבלתי אוכלים לשובע נפשם וגופם, רק למעדנים לרוב ענוגם, עתה "נשמו בחוצות" בלי שיוכלו לסבול חרפת רעב עד הגיעם אל ביתם למות על מיטתם. וזהו אומרו "למעדנים" בלמ"ד, שמתחילה היו אוכלים בשביל מעדנים:
והאמונים עלי תולע וכו', לא אמר בתולע. והוא כי יש שלש הדרגות. אחד שילבשו תולע בחגים ובמועדים. ויש אמונים בה ללובשה תמיד, אך הוא שמעלהו עליו שלובשו. אך למעלה מזה, אותם שהמצעות שמציעין תחתיהם לישב ולדרוך הוא מצעות תולע, כמחצלאות בבתי זולתם. וגם באלה יש עושה כן תמיד, ויש בחגים ושמחות וגיל. אמר כי אלה היו "אמונים" שהוא בהתמדה, ולא בלבד העלות התולע על עצמם שהוא מלבוש, כי אם "עלי תולע" שהם עליו, שהיו מצעותיהם של תולע לדרוך בם, ועתה "חבקו אשפתות" שיפרשו ידיהם לחפש גרעיני חטה ושעורה, והמה שטוחים באשפה כמחבקים אותה, וכן בכל אשפה באופן שחבקו אשפתות: