אלשיך על איכה ד ט
<< | אלשיך על איכה • פרק ד' • פסוק ט' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָזֻ֙בוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃
ומה שאמרתי שבסדום לא חלו ידים ובמזי רעב חלו ידים, אל יקשה עליך איך חלו ידים ברעבים והלא מאליהם ימותו, לזה אמר "טובים היו חללי חרב" וכו', לומר אין צריך לומר שגם הם חללים, כי אם שטובים היו חללי חרב מהן. ולא תאמר הלא אם הגיעו לגדר שצפד עורם על עצמם, הלא יבחרו מות מחיים ולא ירגישו צער הריגה, ואדרבה יחזיקו טובה להורגם. לזה אמר "שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי", שבהכביד הרעב היו יוצאים ומתפשטים בשדות לאכול מתנובותם עד יקנו לחות בעצמם, ואז יחרצו בעלי השדות וידקרום, ואז יזובו מדוקרים. ואם תתמה, אם היו יבשים כעץ מהיכן יהיה זב לחלוחית מהן, לזה אמר "מתנובות שדי" שהיו אוכלין, באופן שאחר הרגיש כל אורך הצער עד חשך משחור וכו' וצפד כו', היו מרגישים צער ההריגה על ידי תנובות שדי המקנים בה לחלוחית, והיו בנושא אחד שני הפכי סדום:
או יאמר "טובים היו חללי חרב" וכו', שהרעב היה מפילם חללים חללים. כי הלא הם החללי חרב "יזובו מדוקרים", היה יוצא וזב לחלוחית מהם "מתנובות שדי" שאכלו, מה שאין כן חללי רעב, שלא נהנו אפילו למות שבעים: