תרומת הדשן/א/דיני שבת

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: תרומת הדשן/א/נג (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · נג· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה נג[עריכה]

שלש"ן או שאר מיני טיבול שלא ניתן בהן משקה מערב שבת שרי לתת בהן משקה או לאו:

תשובה יראה דדבר זה צריך דקדוק יפה כמו שאבאר בפ' תולין גרסינן חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ובלבד שלא יטרוף וכתב בספר התרומה ובספר המצות הגדול והקטן בשם ר"י דאיירי כגון שנתן המשקה מבעוד יום כדמוכח מירושלמי דמחייב היכא דיהיב בשבת משקין בשומין כתושים וה"ה חרדל דאין לחלק והטעם משום דקיי"ל כרבי גבי רבי יוסי ברבי יודא דסבר נתינת מים או שאר משקין זהו גיבולן ולכך כי יהיב משקה מבעוד יום כבר מגובל הוא בחול ומאי דערביתו בשבת אין קפידא רק שלא יטרוף אבל אי יהיב משקה בשבת אנתינת משקה הוא דמחייב ולא מהני מידי אי ממחו אח"כ דרך שינוי אבל רב אלפס ואשירי פסקו פ"ב דשבת כר' יוסי בר' יהודה דנתינת משקה לא חשיב גיבול ושרי לתת משקה בתחילה בשבת ולערבו אח"כ בדרך שינוי כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו וכה"ג כתב בהדיא בא"ז דשום ושלש"ן וחרוסת שכתשו מבעוד יום ולא נתן בהן יין נותן בהן יין או חומץ בשבת ומערבן באצבעו ובפ' המצניע במס' שבת אמרינן קיטמא שרי ופי' רב אלפס ורש"י והרמב"ם דעפר מותר לגובלו משום דלאו בר גיבול הוא אבל התוס' פ"ק דשבת הוכיחו בהוכחה גמורה דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זהו גיבולו ע"כ מדברי הגאונים. והשתא נראה דלכל מיני טיבולים ושלש"ן שרגילים עתה לעשות ע"י גיבול משקים אפי' הם דברים שאינם בני גיבול לפי ספר התרומה והמצות בשם ר"י וכמו שהוכיחו התוספות דלעיל אי לא יהיב משקה מבעוד יום אסור לתת בהן בשבת ונראה דאפילו אם נתן בהן מעט משקה כמו שרגילים לתת מעט טיפים דלא מהני מידי כמו שכתבתי לעיל דנתינת משקה מבע"י מהני משום דתו חשיב מגובל בחול והדבר ידוע דבמעט טיפים לא חשיב מגובל. ונראה למצוא היתר לכ"ע אפילו אי לא יהיב כלל משקה מבעוד יום כגון שיעשה הבלילה רכה והכי איתא בפ"ב דשבת גבי שתיתה דבלילה רכה לא חשיבא לישה וגיבול והיינו אפי' אליבא דרבי כדמוכח התם וקאמר נמי התם דצריר אליבא דרבי לעשות שינוי בנתינת משקים כגון שיתן המאכל תחילה בכלי ואח"כ המשקה וזה היה שינוי לדידהו ונראה דאף לדידן אע"ג דבחול אין לנו מנהג קבוע איזה מהן ליתן מתחילה מ"מ סגי לן בהך שינוי דמפרש תלמודא ובדרך זה שרי לכ"ע לתת המשקה בשלש"ן ובכל מיני טיבולין אפילו לא יהיה בהו שום משקה מבע"י דאית לן למימר לכולה רבוותא דלעיל דאסרו לא אסרו רק בבלילה עבה דאיהי חשיב לישה וגיבול אבל בלילה רכה לא. ונראה דבלילה עבה הואיל וחשיבה לישה גמורה אין חילוק בין נותן המשקה תחילה או אחריו למ"ד דנתינת משקה זהו גיבולו כדמשמע פ"ק דשבת דקאמר אחד נותן קמח ואחד נותן לתוכו המים האחרון חייב מדלא קאמר הנותן מים חייב אלמא הי מינייהו האחרון הוא חייב ותו דאי דווקא קאמר כשהאחרון הוא נותן את המים א"כ הוי איפכא משתיתא דהתם בנתינת משקה תחילה היינו אורחיה א"כ בשלש"ן ובמיני טיבולין היאך נדע אורחייהו אי עבדינן בהו בלילה עבה דלחשיב שינוי להתיר אליבא דרבי אי לא יהיב בהו משקה מבע"י. ועוד נראה אפילו בבלילה רכה צריך אח"כ לערב בכלי עצמו או באצבעו דאליבא דמ"ד דנתינת מים לא חשיב גיבול א"כ לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל ובעינן שינוי בגיבול:


מתוך: תרומת הדשן/א/נד (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · נד· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה נד[עריכה]

איסור שנתערב בהיתר בשבת או בער"ש ולא נודע לו עד בשבת ושאלו לחכם וצריך החכם לשער אם יש ששים לבטל האיסור שרי לשער בדעת ולמראה עיניו ולהתיר בשבת או לאו:

תשובה יראה דבכה"ג שרי למיעבד אע"ג דלכאורה היה נראה להביא ראייה לאיסור מהא דתנן פ' נוטל במס' שבת רי"א אף מעלין את המדומע ופרש"י סאה תרומה שנפלה למאה של חולין דקי"ל דעולה מותר להעלותן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמר מתקן הוא ופריך עלה בגמרא והא מתקן הוא ופרש"י שמביא לידי היתר ונגזור ביה אטו תיקון שעל ידי מלאכה ומסיק ר"י סבר כרשב"א דסבר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ופריך עליה והא מפליג פליגי דתניא ר"י אומר אף את המדומע במאה וארשב"א נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומשני דר"י עדיפא מרשב"א ופרש"י טעמא דרשב"א כיון דאיפשר לו לקיים עונג שבת ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין ור"י עדיפא ומקיל טפי וסבור כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ומתחיל לאכול אין תיקון בהעלתו ע"כ מן הסוגיא שם מפרש"י ובפי' משניות דרבינו שמשון בפ' ה' דמס' תרומה מצאתי וז"ל פי' הקונטרוס פ' הלוקח בהמה במס' בכורות תעלה לשון ביטול ולא לשון הרמה מדקתני בר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בפ"ב דערלה דתרומה ותרומת מעשר עולין בק"א וצריך להרים התם משום הפסד כהן הוא ואי יהיב דמי שפיר דמי ותדע דתני סיפא ערלה וכלאי הכרם א"צ להרים ואפ"ה תניא בהו לשון עלייה דתנן מי שהיה לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו עכ"ל הקונטרוס והדין עמו שפי' הטעם משום הפסד כהן כדמפרש נמי בירושלמי משום גזל השבט. ומיהו אע"ג דעיקר תקנה לכך מסתברא דאינו יכול להפטר בדמים דע"כ לא פליגי ר"א ורבנן בפ' נוטל ובפ"ק דתמורה במדומע אחר שהורם דר"א סבר מדומע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל ודאי דקדושת תרומה יש בה עכ"ל ר"ש בפירוש משניות וז"ל אשירי פרק גה"נ איסור שנתבטל בהיתר אפי' מדרבנן ואח"כ ניתוסף עליו איסור חוזר וניעור כדתנן פ"ה דתרומה סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסור ורבי שמעון מתיר ואף ר"ש שמתיר לטעמיה דאית ליה כל שעומד להרים כמורם דמי וכבר נסתלק הראשון אבל בשאר איסורין דלא בעי הרמה מצטרפין יחד לאיסור ולל"מ דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעי הרמה הילכך לא נתבטל ראשונה הא ליתא דההרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת את המדומע הילכך אין חילוק בין מדומע לשאר איסורין עכ"ל והשתא לדברי רש"י ואשירי הללו דסברי דההרמה אינה אוסרה את המדומע ואי בעי יהיב דמי לכהן א"כ מאי פריך פ' נוטל והא קא מתקן מאי תיקון יש בהעלתו כיון דלא צריך למעבד מעשה במידי אלא שמשער ומאמד בדעתו אם יש כאן ק"א ושוב שרי לאוכלו אע"כ השיעור והאומד שבו מביא לידי היתר חשיב תיקון וגזרינן ביה משום תיקון על ידי מעשה ואין לתמוה על גזירה כה"ג דכענין זה אשכחן בפ' אין צדין דאסור לראות מומי בכור ביו"ט ולהתירו. ופי' רש"י שם משום דדמי למתקן ולדן את הדין דאסור ביו"ט משום שבת וראיית הבכור והתרתו נמי לאו מידי קא עביד אלא שמחשב ומעריך הדבר בדעתו ולהכי פריך שפיר והא קמתקן ומסיק דסבר כרשב"א דאומר נותן עיניו וכו' וכיון דאפשר לתקן בלי ביטול לא חשיב מתקן כלל ורשב"א פליג על ר"י בזה וסבר דאפי' המחשבה והאומד אסור הואיל ואפשר לעונג שבת על ידי נותן עיניו כו' ונ"מ בין ר"י לרשב"א דלרבי יודא אוכל מכל הכרי אם ירצה יאכלו כולן וישלם דמים ולרשב"א אינו אוכל אלא מצד אחד ומשייר צד אחר אע"פ שיודע שיש ק"א אינו רשאי לומר בפי' שהוא בטל. ולפ"ז נראה בשאר איסורין דלא שייך בהוא ההוא צד דנותן עיניו כו' דדוקא גבי דימוע שייך לומר הכי משום דתרומה גופיה נטלת באומד ובמחשבה כדילפינן מן ונחשב לכם תרומתכם אבל בשאר איסורין ודאי לא שייך וא"כ אסור לשערו כדי לבטלו בשבת. אמנם לשון רש"י בפ' נוטל במתני' לא משמע כלל דסבר דהאי מעלין לשון בטול הוא אלא לשון הרמה מדפירש מותר לעלותן מהן דאי לשון ביטול לא היה טפל לומר מהן ואיכא למימר דמשום הכי פריך תלמודא והא קא מתקן כיון דבעי למעבד מעשה וההיא דראיית הבכור יש ליישב כמו שפירש רש"י פ' אין צדין ומחלק התם בין ראיית מומי הבכור ובין ראיית בהמה שחוטה לבדוק מטריפה דשרי ביו"ט ע"ש וגם המדקדק תתיישב הסוגיא דפ' נוטל שפיר טפי אי בעינן להרים והא דפרש"י בפ' הלוקח בהמה דאי יהיב דמי לכהן שפיר דמי צריכין לומר דמ"מ כל כמה דלא מפרש מיניה או דלא יהיב דמי לכהן אסור לאכול מן המדומע משום דחשו רבנן להפסיד כהן דלמא מישתלי ישראל ולא יהיב ליה מידי דממון שאין לו תובעין הוא וכה"ג ממש אמרינן בפ' הזהב דחיישינן לפשיעותא ואסור לאכול מן הפדוי כל זמן שלא נתן החומש אע"ג דאין החומש מעכב ורבינו שמשון פליג וסבר דאפי' צד קדושה יש בו ולא מפטר בדמים דאחמור רבנן טפי משום גזל השבט והא נמי דכתב האשירי דאין אוסר את המדומע רוצה לומר נמי כרש"י דאי בעי יהיב דמי וכיון דמצי לפטר בדמי וא"צ להרים מקרי שפיר אינו אוסר אע"ג דאסור לאכול מן המדומע עד דיהיב דמי מ"מ דמי לשאר איסורין הואיל וכל התערובת תהא מותר כמו בשאר איסורין. ולפ"ז יתיישב קצת מאי דאשירי לא בעי לחלק אליבא דרבנן משום ההרמה בין תרומה לשאר איסורין ואליבא דר"ש מחלק בה והיינו טעמא משום דלר"ש תליא מילתא בהא דכל העומד להרים כמורם דמי וכאן נמי הואיל ואסור לאכול מן המדומע קודם דיהיב דמי ודאי עומד להרים דסתמא דמילתא הוא דלא יהיב דמי דהא צריך ליתן דמי חוליו שהרי אין קדושה בהמורם אליבא דרש"י ואשירי וכן ימצא לקחת חולין בשוק אבל אליבא דרבנן אין חילוק בשביל ההרמה לאסור טפי הואיל ואין בה קדושה וק"ל ובסמ"ג נמי משמע דצריך להרים או למיהב דמי קודם שיאכל כל המדומע דכתב וז"ל מעלה היא בתרומה שצריך להרים אחד מפני גזל השבט משא"כ בשאר איסורין עכ"ל וע"כ ר"ל ומעלה היא מצד איסור דאי רוצה לומר משום גזל גבי שאר איסורין אשכחן נמי מעלה זאת דכתב א"ז וז"ל שילהי עבודה זרה נבילה שנתערבה ובטילה ברוב אם היא של ישראל אחר צריך לתת לו דמי ובדרשות הר"ת א"ז מצאתי וז"ל וחיה ועוף לא קיי"ל כר"ע דאמר דאורייתא ואם נתערבו בחלב כיון דאין העיקר דאורייתא מותר לבטלו ברוב ובשבת אסור לבטל האיסור דאין לך תיקון גדול מזו כמו שאסור להטביל כלי בשבת דמתקן עכ"ל מהכא נמי משמע דוקא ביטול ע"י מעשה אסור דקאי אדלעיל מיניה דכתב דשדי לבטל לכתחילה ברוב כגון להוסיף עליו מים והכי כתב בהגה"ה במיימון בשם רבינו שמחה שהורה להוסיף מים על מי חלב שנתבשל בהן בשר כדי לבטל כיון דאין השורש דאורייתא אמנם נראה דלא נפ"מ לדידן בהך פיסקא דאנן לא נהגינן לבטל שום איסור אפי' דרבנן לכתחילה והכי כתב אשירי פ"ק דביצה דאין מרבין על האיסור לכתחילה אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט משום דמיקלי קלי איסורא ואע"ג דמבטלינן בידים ביו"ט ולעיל הוכחנו דביטול אסור בידים בשבת או ביו"ט והרי הוא כמתקן היכא דמקלי קלי לא חשיב תיקון כלל:


מתוך: תרומת הדשן/א/נה (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · נה· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה נה[עריכה]

מהו לטבול כמה חתיכות צנון במלח בשבת ולהניח לפניו כדי לאכול זו אחר זו בלי שיהוי כ"כ:

תשובה יראה דשרי בענין זה שיטבול כל החתיכות אחת אחת לבדה ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלו מיד זו אחר זו והכי משמע לשון רש"י פ' שמונה שרצים ולשון ספר התרומה דעיקר קפידא שנמלח שתים או שלשה ביחד והא דקאמר רש"י אבל מטבילין בשעת אכילה דמשמע דלא שרי להטבילו אלא דוקא בשעת שבא לאכול החתיכה י"ל דרוצה לומר בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחילת הסעודה לאחר גמר הסעודה דהיינו כעין כשורי דבני מערבא כדאיתא התם אבל כדי לאכלו מיד זו אחר זו אין קפידא וכן כתב בא"ז וז"ל מותר לטבול הצנון במלח להניח שעה קטנה בשבת ואינו ר"ל דוקא חתיכה אחת דהא כתב סמ"ג וסמ"ק וז"ל צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול פעם אחת שרי כרב נחמן משמע דבחתיכה אחת אין קפידא כלל אפי' לשהות טובא. וגדולה מזו הורה אחד מהגדולים ואמר הא דאמר רב נחמן מימלח לא מלחינן אבל טיבולי ודאי מטבילינן פי' מימלח לא מלחינן כגון לתת הרבה חתיכות צנון בקערה ולפזר עלייהו מלח ולזורקו ולנערו כדרך שעושין לדגים במליחתם. וכה"ג דווקא דמי לעיבוד ולא בענין אחר ולפי דעתו בדרך טיבול בכל ענין שרי אבל אין נראה להקל כולי האי דבסמ"ג משמע דמפרש תלמודא כדלעיל ולא כפי זה וכן מלשון רש"י לא משמע דמפרש הא דר"נ הכי. לכך אין נראה להתיר אלא כדפרישית:


מתוך: תרומת הדשן/א/נו (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · נו· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה נו[עריכה]

מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו ויש לפניו בשר שאינו רך כגון צלי שהוא קשה ללעוס שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח"כ או לאו:

תשובה יראה דשרי כה"ג ואין לאסור מפני שהוא טוחן כמו מאן דפרים סילקא וסלית סילתא דפ' כלל גדול וגבי החי דמאן דעביד סילתא פרש"י דמחתך עצים דקים חייב משום טוחן די"ל גבי אוכלין לא שייך טחינה אלא מידי דאורחיה לטחון כגון טחינת חיטין או שעורין וכה"ג אבל שאר אוכלין לא וכ"כ התוס' אהא דלעיל האי. מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דוקא בסילקא שייך טחינה אבל בשאר אוכלין שרי ואשירי כתב בשם רבינו חננאל פי' אחר אפרים סילקא ולא מפרש בסילקא שהוא ירק כמו שפירש רש"י והתוספות וכתב אפרש"י דתמיהה היא דדבר שהוא אוכל ומפרר אותו דק דק שיהא שייך בו טחינה. והרמב"ם כתב דאין טחינה בפירות ונוכל לומר כ"ש שאר אוכלין אמנם בהגה"ה שם כתב בשם רא"ם דאסור לפרר פירות לפירורים דקים וכתב עוד שם במרדכי דמותר לפרר לחם משום דנטחן כבר ולא מצינו טוחן אחר טוחן משמע אי לאו האי טעמא הוי שייך טחינה בלחם ואע"ג דאוכל הוא ובא"ז כתב נמי דיש טחינה בפירות ואין לפררם מ"מ נראה ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנ"ד כ"ע מודו דשרי ולא דמי לעצים ופירות ולחם דאינהו כולי גידולן מן הארץ ויש במינן טחינה כגון תבואה וקטנית דעיקר טחינה שייך בהו אבל בשר דאין גידולו מן הארץ י"ל דבאוכל כזה לכ"ע לא שייך בהו טחינה והכי מצינו לענין מלאכה מעמר דקאמר אביי בפ' כלל גדול אין מעמר אלא בגידולי קרקע אע"ג דרבא פליג עליה התם י"ל דלענין טחינת אוכלין דבלא"ה לא שייך בהו טחינה כולי האי מודה דיש לחלק משום גדולי קרקע דכיון דכתבו התוספות בהדיא דבאוכלין לא שייך טחינה וכן כתב אשירי דהוי תמיה איך שייך טחינה באוכלין אין לסתור דבריהם מדברי שאר הגאונים אא"כ מצינו שנחלקו עליהם בהדיא אבל כל כמה שנוכל לחלק לומר דבהך מילתא מודו אלו לאלו אמרינן הכי אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן דהואיל ואין הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה איכא למימר דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין היינו משום דא"צ טחינה דאי בעי אכול ליה כמו שהוא שלם והיה לועסו בין שיניו אבל אי לא האי טעמא לא וא"ת א"כ מי שאינו יכול ללעוס אפי' בבשר מבושל או צלי יהא אסור הא ליתא דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס לכך לא שייכי בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם ואע"ג דחזי לכלבים ולשאר חיות לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו ולכך אין להתיר ותו דיש לנו ליגע ביה משום איסור שווייה אוכל לבהמה ומשום מטרח באוכלין לבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך וצ"ע:


מתוך: תרומת הדשן/א/נז (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · נז· >>

<< · תרומת הדשן · א · נז · >>

שאלה נז[עריכה]

חתיכות דגים מונחות על לוח אחד, או בקערה, מפורדות זו מזו, כמו שרגילים להניח כך. ובשבת, כשבא לאכול מהם, רוצה לאכול מקצתן, ולשייר מקצתן לסעודה אחרת. היאך יברור אלו מאלו, שלא יבא לידי חיוב בורר?

תשובה ייראה דלא צריך לדקדק כל כך בדבר, כמו שאבאר לקמן. אף על גב דאחד מהגדולים היה נזהר לברור דווקא אותו שהיה רוצה לאכול עתה, ואותן שהיה רוצה לשייר עד סעודה אחרת הניח מונחים על הלוח. וראייתו מהא דכתב אשירי פרק כלל גדול: תנו רבנן, היו לפניו שני מיני אוכלין, בורר ואוכל כו’. ומסיים דבורר ואוכל לאלתר, פירש רבינו חננאל ז"ל: שיעור מה שמסיב לאותו סעודה על השולחן. ודווקא אוכל מתוך פסולת, אבל פסולת מתוך אוכל אסור. והבורר שני מיני אוכלין, אותן שרוצה לאכול עתה מקרי אוכל, ואידך מיקרי פסולת, עד כאן. מוכח דבנידון דידן חשיב ברירה.

אמנם נראה, דאפילו לפי זה לא חשיב ברירה אלא דווקא בשני מינים, ולא במין אחת כלל, דוודאי דווקא נקט התנא וכן כל המחברים: שני מיני אוכלין. והכי איתא במרדכי פרק אלו טריפות גבי נפלה לאור, דכל היכא דמצינו למימר דלישנא דמתניתין דווקא הוא, לא אמרינן לאו דווקא הוא אפילו להחמיר, עיין שם.

ומכל מקום שני מיני דגים לאו מין אחד מיקרי, דהא פסיק באור זרוע במסכת עבודה זרה, דמיני דגים חלקים בשמן מיקרי מין בשאין מינו לעניין ביטול, כל שכן להאי מילתא.

אמנם נראה, דמאוד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולים שמונחים יחד, דיהי ברירה שייכא בהו. דלשון המרדכי פרק כלל גדול לא משמע הכי, דכתב: הלכך יזהר אדם משני מיני פירות שנתערבו כו’; משמע דווקא כשהן מעורבין ואינם ניכרים, אבל בכהאי גוונא, אף על גב דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מכל מקום לא מקרי מעורב. אפס הואיל וכתב בסמ"ג דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפילו בורר לאלתר, חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראייה ברורה ולא להתיר, אלא שיקח משני המינין להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן שיאכל עתה. ונראה דבכהאי גוונא לא חשיב בורר, הואיל ובורר משני המינים, הוה כאלו ממין אחד.

ואף על גב דאין לדקדק זה ממאי דנקט שני מינים, דאיכא למימר דלא אתי לאפוקי אלא דהיכא דליכא אלא מין אחד, אבל לעולם בדאיכא תרי מיני לקמיה, אפילו יברור משניהן חשיב ברירה. אמנם מלשון אשירי דלעיל משמע קצת דלא חשיב ברירה כהאי גוונא כשהוא בורר שני המינים, דכתב: שרוצה לאכול עתה מקרי אוכל, ואידך מקרי פסולת; מדלא כתב: מה שרוצה לאכול עתה, משמע דקאי על המין, ורוצה לומר: אותו המין שרוצה לאכול עתה, ומשום דצריך לברור מין ממין נקט הכי, וקל להבין.


מתוך: תרומת הדשן/א/נח (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · נח· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה נח[עריכה]

דליקה שנפלה בשבת שרי לבר ישראל בזמן הזה לכבות הדליקה או לאו:

תשובה יראה דיש חילוק בדבר כמו שאבאר. כתב בהגה"ה באשירי בשם א"ז פ' מי שהוציאוהו וז"ל בזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון מחללים עליהם את השבת וכן מותר לכבות את הדליקה בשבת בזמן הזה מפני שאנו דרים בין הנכרים ושוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר ע"כ. ובאור זרוע בהל' שבת כתב וז"ל ואפי' בספק סכנה גדולי ישראל מכבים את הדליקה ואע"פ שאפשר לכבות ע"י נכרי ומצאתי שאחד מהגדולים העתיק מדרשות הר"ח א"ז וז"ל בדליקה שיש סכנה פן יבא לשפוך דם שונאי ישראל אל יאמר לנכרי לכבות אלא מצוה לכבות בעצמו ואחד מהגדולים דרש ברבים שמותר לכבות את הדליקה בשבת בזמן הזה ואומר שבשביל כך דרש ברבים שלא יהא נקרא פושע בנפשות כדאמר בכה"ג הנשאל הרי זה מגונה לפי שהיה לו להודיע כבר לרבים כדאיתא בהגה"ה במיימון. ושמעתי מגומגמים להחמיר מסברת לבם ולומר דווקא כשנפלה הדליקה תחלה בביתו של ישראל איכא סכנה כי משפט הנכרים כך היה כי ימצאו אותו שיצאה הדליקה מביתו משליכין אותו לתוך האש והכי משמע במרדכי פ' השואל שדרך הנכרים כך וא"כ ע"י כך יש סכנה לשאר ישראל כדרכם לומר כל ישראל ערבים זה בזה וכה"ג שרי לכבות אבל אם יצא תחלה בביתו של נכרי ליכא למיחש להא וליכא סכנה דעינינו רואות דכמה עיירות גדולות שיצאו בהן דליקות גדולות ולא הזיקו לישראל בגופן כלל ואפי' גיזום לאנשמע בזמן שלא יצא הדליקה בבית ישראל*). אמנם נראה דמלשון הגה"ה באשירי לא משמע הכי לחלק מדתלי הטעם מפני שהם שוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר משמע ע"י חטיפת הממון יבא לידי הריגה והכא נמי איכא למיחש אף אם יצא תחילה הדליקה בביתו של נכרי שלעולם רגילים לשלול ולחטוף כאשר הדליקה מתגברת אפי' אי חזינן עיירות שלא נשמע בהן שום יראה בכה"ג אין לסמוך ע"ז כיון דלפעמים מועטים איכא למיחש דקי"ל בפ"ב דיומא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב וה"נ איתא בתוס' פ' יוצא דופן דמחללים שבת על הגוסס אע"ג דרוב גוססים למיתה ומייתי ראייה מפ"ב דיומא דלעיל. אמנם נראה דיש לתת לב לפי הענין לפי ראות עיני חכמי העיר כגון אם יש שופטים ושלטונים בעיר מבטיחים להציל את ישראל וכה"ג אם נראה שאין סכנה כלל לא יחללו את השבת כלל ולשון דהר"ח דלעיל משמע דזימנין איכא דליכא סכנה מדכתב כשיש סכנה פן יבואו לשפוך דם משמע קצת דבסתמא לא דיינינן לסכנ':


מתוך: תרומת הדשן/א/נט (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · נט· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה נט[עריכה]

בליל שבת כשהחלון פתוח כנגד הנר שרי לסוגרו כדי שלא יכבה הרוח את הנר או לאו:

תשובה יראה דשרי ואע"ג דשמעתי מחמירים בדבר וכן מחמירים נמי שלא לסגור פי התנור בעוד שהגחלים בו לוחשות ונותנים טעם לדבריהם דע"י סגירת פי התנור או החלון דרך הרוח להיות מפיח דרך החור וע"י כך מבעיר את הגחלים או את הנר שהוכחשה אורם כי בענין זה דומה קצת למפוח יותר משאם היה הרוח מנשב לה להדיא. והנה מצאתי תשובת מהר"ם שהעתיק אחד מהגדולים דשרי לסגור החלון כדי שלא יכבה הרוח את הנר והיה נראה להביא ראייה לאסור מהא דגרסינן פ' כל כתבי נר שאחורי הדלת מותר לפתוח ולנעול כדרכו לייט עליה רב משום דהוי פסיק רישיה ופרש"י שם הטעם משום דהרוח מכבה את הנר והשתא בשלמא לפתוח אסור משום דשמא יכבה אלא לנעול אמאי וכתב דלייט עלה לא קאי אלא על פותח כדרכו אכתי תקשה תנא גופיה מה חידוש אתא לאשמועינן דנועל כדרכה אע"כ מטעם דלעיל דבנעילה נמי איכא חשש שמבעיר את הנר אמנם מצאתי אח"כ דהתוס' שם מקשה אפרש"י אמאי נקט לנעול אלמא דלא ס"ל טעמא דידן. ולפרש"י נמי נוכל לומר דלאורחא דמילתא נקט לנעול ולא משום דאיכא קפידא בנעילה וכן צ"ל. ע"כ דהא קאמר התם מותר לפתוח ולנעול כדרכו ואי כבתה כבתה והשתא אי הוי חשש הבערה בנעילה טפי הולל"מ אם הובערה הובערה דהוי חידוש טפי דלא חיישינן אם הובערה אע"ג דמלאכה הצריכה לגופיה היא משא"כ באם כבתה דכל כיבוי שאינו כדי לעשות פחמים מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטר עליה ר"ש. וכ"ת תקשה נמי הא לפר"י התם דמפרש דהטעם הוא משום דע"י פתיחה או נעילה מנענע את הנר ומרחיק את השמן מן הנר והוי מכבה או מקרבו אליו והוי מבעיר ואיירי שהנר תקועה בדלת וא"כ איכא הכא חשש הבערה ואמאי לא נקט ואם הובערה הובערה. אלא צריכה לומר כיון דמ"מ הכיבוי קרוב טפי לפסיק רישיה אשמועינן ביה דלא חיישינן וא"כ לפרש"י נמי נימא הכי. מ"מ הואיל והוכחנו דע"כ הכיבוי קרוב לפסיק רישיה מן ההבערה א"כ נוכל לומר דרב מודה לתנא דנעילה שרי משום דלא פסיק רישיה הוא ולא לייט אלא אפותח משום דהוי פסיק רישיה. הנראה לע"ד כתבתי:


מתוך: תרומת הדשן/א/ס (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · ס· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ס[עריכה]

כשמברכים ספירה בליל שבת או בליל יום טוב בבהכ"נ מברכים וסופרין קודם הקידוש שמקדש ש"צ על היין או לאחריו:

תשובה יראה דמברכין וסופרין לאחר הקידוש ואע"ג דנהגו במו"ש ויו"ט לברך ולספור קודם הבדלה התם היינו טעמא משום דאפוקי יומא מאחרינן ליה כדאמרינן בפ' ע"פ ולהכי נמי כתב במנהגים דמדליקים נר חנוכה בב"ה קודם הבדלה כדי לאחורי אפוקי יומא ולכן מה"ט גופיה סופרים אחר הקידוש כדי להקדים עיולה יומא כדאיתא התם פ' ע"פ אפוקי יומא מאחרינן ליה עיולי יומא מקדימין ליה ואע"ג דמילתא דפשיטא היא כמו שביארתי מ"מ כתבתי משום דחזינן דלא נהגו הכי*):


מתוך: תרומת הדשן/א/סא (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סא· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סא[עריכה]

מה שנוהגים רוב בני אדם אף המדקדקים במעשיהם להתאסף ביום השבת לאחר יציאת בהכ"נ ולספר שמועות מעניני מלכים ושרים וערך המלחמות וכה"ג יש חשש איסור בדבר או לאו:

תשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דהתוס' וכן האשירי כתבו בפ' אלו קשרים דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת כדמוכח בעובדא דאימא דרשב"י כדאיתא בויק"ר דהוי לר"ש אימא סיבתא דהוי משתעי סגי א"ל אימא שבתא הוא ושתקה משמע דאין כ"כ לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרינן דבדוחק וטורח התירו בשאלות שלום בשבת עכ"ל הא קמן להדיא דאסור להרבות דברים כמו בחול וכש"כ יותר מבחול. אמנם אם אותם בני אדם מתענגים בכך כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכה"ג כדרך הרבה בני אדם שמתאוים לכך נראה דודאי שרי דכה"ג כ' בסמ"ק דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצותם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו לראות ע"כ. האחזינן דאע"ג דדרשו חכמים וכבדתו מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול פי' שלא ירוץ ויקפוץ ואעפ"כ אם עושה להתענג ולאות נפשו שרי ה"ה לענין שיחה יתירה דנפקא לן נמי מההיא קרא ממצא חפצך ודבר דבר כמו שפירשו התוספות והאשירי דלעיל. אמנם ראיתי הרבה פעמים שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות הללו אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן כה"ג נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים:


מתוך: תרומת הדשן/א/סב (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סב· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סב[עריכה]

מה שרגילים להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו לשחק בו לתינוק שרי למיעבד הכי או לאו:

תשובה יראה דשרי ואע"ג דתנן פ"ב דביצה דאין מספקין ואין מטפחין בשבת ויו"ט מ"מ נראה להביא ראייה להסתיר בכה"ג מהא דתנן פ"ק דיומא בקש להתנמנם פירחי כהונה מקישים לפניו באצבע צרדה כדי להפיג שינתו וההיא הקשה הוי כה"ג כדמוכח התם. ואין לומר דהיינו טעמא משום דאין שבות במקדש דא"כ הו"ל תלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפ' אמר להם הממונה הכי אצירוף גחלים בחימום ונהי דרש"י לא גרס לה התם דהתירוהו משמע שאין שבות במקדש התוספות ואשירי גרסי להו ולדידהו יש ראייה מדלא מסיק הכי אהקשת דאצבע צרדה ש"מ דאפי' במדינה נמי שרי:


מתוך: תרומת הדשן/א/סג (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סג· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סג[עריכה]

מי שצריך לרמוז באצבעו ולהוליכו באויר כעין כתיבת האותיות שרי למיעבד הכי בשבת או לאו:

תשובה יראה דיש להוכיח דשרי אמנם אחד מהגדולים אמר שקבל מרבותיו דאסור ולא פרשו לו הטעם ואמר הוא הטעם לאיסור מפני שמאמן את ידיו בכך שיתרגלו במשיכת הציור כתיבת האותיות וה"ק תלמודא פ' הבונה דסברי רבה ורב יוסף דחיובא דמכה בפטיש הוא משום דמאמן את ידיו וקשה דהא מסיק עלה התם אלא מעתה חזי אומנה וגמר ה"נ דמחייב ומסיק התם אביי ורבא שנויי אחריתי וי"ל דודאי טעמא דמאמן את ידו לא מהני דמש"ה יתחייב חטאת אבל מ"מ שבות דרבנן היא ולא תקשה אלא מעתה יהא אסור למיחזי אומנות ולגמור דיש לחלק בשבות דרבנן בין היכא דקעבד מעשה ובין היכא דלא קעביד מעשה מה שאין לחלק בדאורייתא וק"ל. אמנם נראה להביא ראייה בפשיטות מהא דא"ז דשרי אפילו לכתחילה דכתב וז"ל צריך ליזהר שלא יכתוב אדם בשבת במשקין על השולחן וגם שלא ישרטט באצבעו כמו אותיות בשבת באפר נגוב או במשקין עכ"ל הא קמן דווקא בעפר נגוב או במשקין שרישומו ניכר לפי שעה כה"ג אסור לכתחילה אבל באויר שאין רישומו ניכר א"צ ליזהר דאל"כ משקים ואפי' נגוב למה ליה למינקט תיפוק ליה משום משיכת ידו לפי ציור האותיות אבל אין להביא ראייה ממתני' גופיה פ' הבונה דתנן התם הכותב במשקים ובמי פירות ובאבק דרכים פטור והיינו פטור אבל אסור ככל פטורים דשבת הא באויר אפי' איסור ליכא דפשיטא דיש לדחות דלעולם באויר נמי אסור ואשמועינן דאפי' בהנך פטור מחטאת:


מתוך: תרומת הדשן/א/סד (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סד· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סד[עריכה]

סכין התחוב בכותל של עץ מבעוד יום או תקעו בספסל או בדף שאינם מחוברים שרי להוציא הסכין בשבת או לא:

תשובה יראה דהיכא דתקעו הוא בכותל שהוא מחובר יש לחוש לאסור אם מוציאו משום דתנן בהבונה הקודח כל שהוא חייב ומפרש התם תלמודא אליבא דרב דקי"ל כוותיה באיסורי דקודח חייב משום בונה וחייב קודם שנתמלאה הנקב כדאיתא התם בגמ' ופרש"י וא"כ בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והוי ליה קודח כ"ש. ואין נראה להביא ראייה להתיר מהא דכתב במרדכי פ' חבית שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף ומייתי ראייה מפ' במה טומנין האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה דצה ושלפה שרי וי"ל דכיון דחבית כלי הוא ואין בניין וסתירה בכלים בדבר שאין בו חיזוק ואומנות לכ"ע ולהכי אין בו משום קודח אפי' אי הוי אי אפשר שלא יוסיף בנקב. וא"ת דמחייב משום דמתקן פיתחא הא מסקינן התם פ' חבית דבר תורה דכל פתח שאינה עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פיתחא הוא אלא דחכמים גזרו בכל פתחים ונקבים גזירה משום לולין דתרנגולים דאינהו עשוים להכניס ולהוציא כדאיתא התם ולהכי קא מכוין להוסיף איסור אבל בשאין מתכוין נוכל לומר אפי' אי פסיק רישיה הוא שרי דבאיסור דרבנן יש לחלק בין מתכוין גמור לפסיק רישיה כדאיתא בתשובת מור"ם במרדכי פ' הזורק. אמנם נראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולא פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראייה מפ' במה טומנין מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה כו' וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה היא שירחיב הגומא דר"י פי' פ' כירה דלהכי בעינא דצה ושלפה כדי שלא יזיז עפר ממקומה ומשום מוקצה ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוי פסיק רישיה להרחיב את הגומא הוי אסור דעושה גומות ואינו צריך לעפרה חייב מדאורייתא משום בניין כדאיתא בהדיא פ"ק דביצה גבי דקר נעוץ. וא"ת אי איירי סכין התקוע בחבית דלאו פסיק רישיה הוא א"כ מאי קמ"ל פשיטא דבכל דבר שאינה מתכוון אפי' במלאכה דאורייתא שרי דקי"ל כר"ש. וי"ל דאצטריך לאשמועינן דלא גזרו דילמא אתי לכוין שיוסיף בנקב הואיל וידעינן דניחא ליה בהרחבת הנקב כדאשכחן דגזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות פ' הבונה ופ"ב דעירובין גבי נשים המשחקות באגוזים דפר"י דהנהו כולהו גזרות דילמא אתי לאשוויי גומות במתכוין כדאיתא במרדכי ריש פ' הבונה ובסוף פ' תולין והוא מייתי ראייה מדצה ושלפה דלא גזרינן התם דילמא ירחיב הגומות במתכוין כדי שיוכל להכניס הסכין בקל. ומהשתא שהוכחנו דסכין התקוע בחבית מיירי בלאו פסיק רישיה הוא מתיישב אפילו בחבית גדולה שמחזקת יותר ממ' סאה דכתב א"ז אהא דמתיז ראשו בסייף דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין כמו בקרקע ואי הוי פסיק רישיה חייב משום קודח כמו בתקוע בכותל כדמפרש לעיל אבל סכינים דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפילו אי לא דצה ושלפה דהתם אינה אלא שמפריד אורבי מהדדי שהרי אינו גוף אחד ולא שייך בה קודח אבל משום הרחבת גומא שייך בה ולכך נקט ר"י האי לישנא ולא לשון קודח וכיון דכבר נהגו העולם לאסור ולהוציא סכין התקוע בכותל ואשכחינן ביה טעמא כדפרש"י יש לנו לקיים המנהג אפי' הוא לקולא כ"ש לחומרא אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש בספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם וסברא לאסור והמחמיר בדבר. מפריז הוא על מדותיו:


מתוך: תרומת הדשן/א/סה (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סה· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סה[עריכה]

תנורים שלנו שמטמינים בהן את החמין לשבת שהן מחוברים לקרקע בבנין וסותמים את פיהן בדף ושורקים אותה בטיט ועפר שרי לסתור אותה סתימת הדף בשבת כדי להוציא החמין או לאו:

תשובה יראה דיש להתיר הדבר ע"י שינוי קצת או לומר לקטן שיסתור אי ליכא נכרי ואפי' לגדול כי יסתור כי אורחיה נראה דאין כאן חשש איסור ואע"ג דאין להביא ראיה מהא דאיתא במרדכי פ' במה טומנין אהא דקאמר זו אינו חיבור כלומר מגופת חבית להנטל עומדת ומכאן מותר לסתור סתימת התנור שסתמו מע"ש ודומה להא דאמרינן פ' חבית דשרי למברז חבית בבורטיא משום דמכוון להוציא ולא למיעבד פיתחא עכ"ל דהתם איירי בכלי דומיא דמגופת חבית ומברז חביתא והכי מוקי נמי בא"ז ההיא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות ואיירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים. וא"כ איכא למימר בתנורים שלנו מחוברים בבנין כ"ש דאסור ונהי נמי דלא מכוין למיעבד פתחא מ"מ פסיק רישיה הוא לענין סתירת בנין דהא תני במס' ביצה פ' המביא חותמות שבקרקע מתיר אבל אינו מפקיע וחותם וע"כ בחותמות גריעי קאמר דאי בחיבור יפה אפי' חותמות שבכלים נמי לא הוו שרו כדשרו להו התם הכי פי' באשירי ומרדכי ומסקנת התוס' בשם ר"י פ' בכל מערבין. ומיהו כתב א"ז התם והכא איתא שם בפרש"י דלא שייכא סתירה דאורייתא אפי' באהל וקרקע היכא דאינו עושה אלא פתחא בעלמא אלא דמחזי כסותר מדרבנן ומתוך כך אית לן למימר דוקא חותמות שבקרקע אע"ג דגריעי אינון מ"מ נעשו לחיבור ולסתימה זמן מה שהוא ולכך שייך בהו סתירה מדרבנן דמיחזי כסותר אבל שריקת התנור דלא נעשו כלל לקיים רק לשמור החום לפי שעה ולמסתר למחר קיומה שרי אפילו לכתחילה ומה שפרש"י התם הלכך שרי להתיר חותמת שבקרקע משום דלא הוי קשר של קיימא שעשוי להתיר תדיר נראה דר"ל הקשר שסוגרים בו מתירים אותו כשבא לפתוח וחוזר וקושר כשבא לנעול אבל הדלת לעולם קבוע שם לאיזה זמן ואל תתמה אם נחלק בין אם בא לסתור לאיזה זמן דה"נ מחלקינן אפילו מדאורייתא לענין קשר של קיימא בג' חלוקים כדמבואר יפה בתלמוד ובפסקי הגאונים וכ"ש לענין דרבנן. ונראה נמי דהמרדכי שרי שהרי לסתור סתימת התנור מסתמא לבני דורו כתב ומשמע כפרש"י בכמה דוכתי בתלמוד וכן בפסקי הגאונים דבימיהם היו התנורים כמו התנורים שלנו מחוברים בבנין והרי כתבו ובארו היאך היו התנורים של חכמי התלמוד שהיו תלושים כמו קדרות גדולות מדובקות וטוחות מבחוץ בטפילת חומר וטיט משמע דאותם שהיו בימיהם היו כמו שלנו וכ"ש בימי המרדכי שהיה באשכנז ומקרוב יותר:


מתוך: תרומת הדשן/א/סו (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סו· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סה[עריכה]

יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהן ולהטמין בהן החמין ומטמינים באותו תנור שבבית החורף ולמחרת בשבת באתה השפחה ומוציאה את החמין כולו מן התנור ומושיבות ע"ג התנור ומבפנים בבית החורף ואז מבערת את האש בתוך התנור כדי לחמם בית החורף וע"י כך נרתחים החמין שע"ג התנור לכל צרכם שרי למעבד הכי או לאו:

תשובה יראה דאם לא נתקררו החמין כל כך בשעה שהוציאה אותם מן התנור והבעירה האש בתנור דוגמת מאכל בן דרוסאי אז ודאי שרי והכי איתא בהדיא בסמ"ג ובמרדכי ובה"ג במיימוני דרגילים בחופות לכסות החמין בנסרים ולמחר באין עבדים נכרים ומחממים אותם אם לא יתקררו כ"כ דוגמת מאכל בן דרוסאי שרי עכ"ל וא"ל דבחופה יש משום שמחת חתן וכלה מקילינן טפי דבא"ז כתב וז"ל כשמתקרר הצאלנ"ט ושפחה מחממתה מותר ובמדינה דלא שכיחי רבנן ראוי לאסור עכ"ל הא קמן דבלא חופה נמי שרי היכא דשכיחי רבנן. אמנם משמע דווקא אם לא נתקררו אבל אם נתקררו לא שרי ונראה דבנ"ד יש להתיר אפי' נתקררו לגמרי דהא העבד או השפחה מתכונים לחמם התבשיל ולכך היכא דנתקרר לגמרי אסור אבל הכא עיקר כוונת השפחה לדבר היתר לחמם בית החורף דשרו רבנן בה אמירה לנכרי משום דהכל חולים הם אצל הצינה ונהי נמי דהחמין נרתחים ע"י כך מאליהם בודאי וע"ד כן היא מושיבתם על התנור מ"מ בשעה שהיא מושיבתו על התנור אין שום אש בתנור וההבערה שהיא מבערת אח"כ עיקר כוונה היא לבית החורף ואף כי פסיק רישיה הוא לענין החמין מ"מ יש חילוק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור ללא מתכוין דפסיק רישיה והכי אשכחן בתשובת מהר"ם במרדכי פ' הזורק במס' שבת אההיא דגבי בית הכסא שע"ג חפירה שסביב העיר. אמנם נראה דאין להתיר כלל לישראל או לבת ישראל שיושיבו הן החמים ע"ג התנור והשפחה מבערת אח"כ התנור דהוי כאחד נותן את הקדירה ואחד הצית את האור דהראשון פטור אבל אסור וכן משמע מדברי הרמב"ם דכתב וז"ל אחד שופת את הקדירה ואחד נתן את המים ואחד הצית את האור ואחד הגיס בה שנים אחרונים לבד חייבים משום מבשל מדאיצטריך לאשמועינן דהראשונים אינם חייבים משמע קצת דאבל אסורים הן לעשות כן*). ויש לדמותו להא דכתב במרדכי פ"ק דשבת דנותנים מזונות לפני הנכרים בחצר דאם יודע בודאי שיוציאנו הנכרי אסור לתת לפניו וכן משמע התם בתוס' ובאשירי בריש המסכתא וא"כ בנ"ד כיון דיודע דהשפחה מבערת את התנור בוודאי הוא כנותן ע"מ לבשלו ואב מלאכה היא כמו ההוצאה ולכך צריך לה להניחה השפחה שתושיבה היא החמין על התנור קודם שהיא מבערת אותו ובענין זה יש פנים להתירו כדפרישית:


מתוך: תרומת הדשן/א/סז (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סז· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סז[עריכה]

שקין שיש בהן מעות מונחים בתיבה שרי להניח עליהם חגורות או שאר חפצים שאינם מוקצים וכן ליקח מעליהם או לאו:

תשובה יראה דשרי והכי מוכח בפ' כיצד משתתפין דמוקי ליה התם בבור מליאה פירות של טבל דמוקצה הן כדמפ' התם ואפ"ה שרי לבני מרפסת להשתמש ע"ג הפירות שבתוך הבור כדמוכח התם וכעין זה מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים משום ר"ם דמותר ליגע במעמד שלפני ארון הקודש אפילו בשעת שהנרות דולקות עליו דאע"פ שהוא תשמיש מוקצה אין אסור ליגע במוקצה רק שלא יטלטל ע"כ. ולפי"ז צריך להתיישב שפיר בהא דמייתי אשירי פ"ק דביצה הירושלמי דכופין כלי על ביצה שנולדה ביו"ט כדי שלא תשבר וצריך ליזהר שלא יגע הכלי בביצה ואמאי הא שרי ליגע במוקצה אפילו בידים ודוחק לומר כיון דביצה דבר המתגלגל הוא אם היה הכלי נוגע בה א"א היה שלא יזיזנה ממקומה עיין במרדכי פ' במ"ט דמחלק כה"ג לענין קנים משום דמתנעענים אלא נראה לחלק דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה היא לצורך הביצה הוי דבר המוקצה ולכך אסור ליגע בו אבל בנ"ד וכן הנהו דמייתי ראיה מינייהו כולהו ההנחה והתשמיש אינו אלא לצורך דבר שאינו מוקצה ולכך אפילו אי נגע ע"י הנחה במוקצה שרי והכי חילקו התוספות פ' כירה בשם ר"י לענין טלטול מן הצד שמיה טלטול או לאו וכן הוא שם באשירי ובמרדכי ע"ש:


מתוך: תרומת הדשן/א/סח (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סח· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סח[עריכה]

הפרוכת שלפני ארון הקודש שרי להסירו בשבת ולפרוס אחר במקומו או לאו:

תשובה יראה דהיתר גמור הוא וכן שמעתי שיש מקומות שעושין כן ביוה"כ לתפלת נעילה מסירים הראשון ופורסים אחר שכולו לבן במקומו וראיה מהא דגרסינן בפ' תולין ובפ' המוצא תפילין אמר רב משום רבי חייא וילון מותר לנטותו ולפרקו בשבת ופרש"י פ' תולין דזהו מסך שכנגד הפתח דהיינו כמו פרוכת ואע"ג דמסיים רש"י דמותר לנטותו ולפרקו לפי שאינו אוהל כמי שעשוי כעין גג וא"כ נוכל לומר דרש"י לטעמיה דס"ל דאין איסור עשיית אוהל עראי בשבת אלא בגג ולא במחיצה כדאיתא באשירי פ' כל הכלים ובתוספות פ' מי שהוציאו אבל לפר"ת דסבר דבמחיצות נמי איכא איסור עשיית אוהל עראי איכא למימר דנטיה ופריקת הפרוכת יהא אסור הא ליתא דר"ת מודה דכל היכא דאין המחיצה באה להתיר כגון גבי דופן סוכה ופריסת סדין ע"ג העמודים פ' כיצד משתתפים אין איסור עשיית אוהל עראי במחיצה וגבי פרוכת לא בא המחיצה להתיר מידי. אך בפ' המוצא תפילין פרש"י וילון כנגד הפתח לצניעותא מותר לנטותו דלאו אהל קעביד דלאו קביע התם אלא דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא עכ"ל משמע דאיירי בוילון שנוטין אותו לפרקים כשרוצים לעשות מילי דצניעות אבל אינו תלוי תדיר שם. ולפ"ז הפרוכת שתולין שם תדיר שייך ביה עשיית אוהל לפי זה ומ"מ נראה לחלק יפה דודאי וילון התלוי תדיר לפני הפתח שייך ביה עשיית אהל לפי שהוא כמו דלת בעלמא אבל הפרוכת שלפני הארון שבלא"ה יש דלת לארון והפרוכת אינו תלוי שם אלא לצניעות אע"ג דתלוי שם בקביעות אין קפידא. אפס העולם חוששין לאסור הדבר וגם חזן הכנסת אחד הגיד לי שאחד מן הגדולים לא רצה להתיר אני מושך ידי להתיר:


מתוך: תרומת הדשן/א/סט (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · סט· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה סט[עריכה]

אחד שכח מעות במתג המטרון שקורין קפי"ן ציפפי"ל שרי לטלטל הקפ"א בעוד המעות בציפפי"ל או לאו:

תשובה יראה דשרי כה"ג לטלטל ולהשים על הראש וראיה מהא דמייתי תלמודא פ' כירה מתני' דמוכני שלה בזמן שהיא נשמטת כו'. ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ומפרשינן שם בשם ר"י דכשהיא נשמטת כלי בפני עצמה היא אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אע"פ שיש עליה מעות כיון שאין המעות על השידה שהיא עיקר הכלי ע"כ אלמא דבתר עיקר אזלינן ה"נ בקפ"ן ציפפי"ל ודאי הקפ"א עיקר הכלי ומותר לטלטל הציפפי"ל כיון שאין המעות על עיקר הכלי דגרירה וטלטול חדא היא. הנראה לעניית דעתי כתבתי:


מתוך: תרומת הדשן/א/ע (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · ע· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה ע[עריכה]

מה שנמנעים ליגע ולטלטל התפילין בשבת וביו"ט יש חשש איסור בדבר או לאו:

תשובה יראה דהיתר גמור הוא לטלטל תפילין בשבת וביו"ט אם יש שום צורך בדבר ומשנה שלימה היא בפ"ק דביצה משלחין תפילין ביו"ט וקאמרינן התם דאע"ג דאין נאותין מהן ביו"ט משלחין אותן אלמא דמותר לטלטלן דאל"כ היאך משלחין אותן. הנראה לע"ד כתבתי:


מתוך: תרומת הדשן/א/עא (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · עא· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה עא[עריכה]

ספסל ארוך שנשמט אחת מרגליו שרי לטלטלו ולהניחו בראשו באותו צד שנשמט הרגל על ספסל אחר או לאו:

תשובה יראה דיש להסתפק בדבר וכן ראיתי כתוב על שם אחד מהגדולים שאסור והביא ראיה מפ' תולין כירה שנשמטה מירכותיה אסור לטלטל גזירה שמא יתקע והיינו הך ממש. אמנם היה נראה לחלק דהתם לא מצי להושיבה בלא הירך שנפלה ולכך גזרינן אבל כאן אפשר להניח על ספסל אחר ולא גזרינן דלמא יתקע אך מדמחלק בתחלה התם בין אחת לשתים משמע נמי דאחת אכתי חזי על ידי סמיכה ואפ"ה מסקינן לאיסור והמחמיר תבא עליו ברכה וכן ראוי הוא להחמיר הנלעד"כ:


מתוך: תרומת הדשן/א/עב (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · עב· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה עב[עריכה]

יש שבות שמקילין בו במקום מצוה יש להקל באותו שבות ג"כ במקום כבוד אורחים או לאו:

תשובה יראה דאם באו לו אורחים לביתו יש להקל לכבודם ולצורכם כמו לצורך שאר מצוה כדאמרינן בהדיא פ' מפנין גדול הכנסת אורחים ממצות בית המדרש והתם נמי אשבות דשבת קאי אמנם אם זימן אורחים לסעוד סעודה בביתו אבל לא נתארחו אצלו כה"ג אין לנו ראיה להקל דהתם אאורחים שבאו מן השדה לביתו קאי ואפשר דמכל מקום אין לחלק: