תרומת הדשן/א/נד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה נד
[עריכה]איסור שנתערב בהיתר בשבת או בער"ש ולא נודע לו עד בשבת ושאלו לחכם וצריך החכם לשער אם יש ששים לבטל האיסור - שרי לשער בדעת ולמראה עיניו ולהתיר בשבת או לאו:
תשובה: יראה דבכה"ג שרי למיעבד.
אע"ג דלכאורה היה נראה להביא ראייה לאיסור מהא דתנן פ' נוטל במס' שבת (דף קמא:): "רי"א רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע". ופרש"י: "סאה תרומה שנפלה למאה של חולין דקי"ל דעולה מותר להעלותן בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרינן מתקן הוא". ופריך עלה בגמרא (שם קמב.): "והא מתקן הוא". ופרש"י: "שמביא לידי היתר ונגזור ביה אטו תיקון שעל ידי מלאכה". ומסיק: "ר"י סבר כרשב"א דסבר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר". ופריך עליה: "והא מפליג פליגי דתניא ר"י אומר אף את המדומע במאה וארשב"א נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר". ומשני (שם עמוד ב): "דר"י עדיפא מרשב"א". ופרש"י טעמא דרשב"א: "כיון דאיפשר לו לקיים עונג שבת ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין", "ור"י עדיפא ומקיל טפי וסבור כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ומתחיל לאכול אין תיקון בהעלתו". ע"כ מן הסוגיא שם מפרש"י.
ובפי' משניות דרבינו שמשון בפ' ה' דמס' תרומה מצאתי וז"ל: "פי' הקונטרוס פ' הלוקח בהמה במס' בכורות תעלה לשון ביטול ולא לשון הרמה מדקתני בר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בפ"ב דערלה דתרומה ותרומת מעשר עולין בק"א וצריך להרים התם משום הפסד כהן הוא ואי יהיב דמי שפיר דמי ותדע דתני סיפא ערלה וכלאי הכרם א"צ להרים ואפ"ה תניא בהו לשון עלייה דתנן מי שהיה לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו עכ"ל הקונטרוס והדין עמו שפי' הטעם משום הפסד כהן כדמפרש נמי בירושלמי משום גזל השבט. ומיהו אע"ג דעיקר תקנה לכך מסתברא דאינו יכול להפטר בדמים דע"כ לא פליגי ר"א ורבנן בפ' נוטל ובפ"ק דתמורה במדומע אחר שהורם דר"א סבר מדומע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל ודאי דקדושת תרומה יש בה" עכ"ל ר"ש בפירוש משניות.
וז"ל אשירי פרק גה"נ: "איסור שנתבטל בהיתר אפי' מדרבנן ואח"כ ניתוסף עליו איסור חוזר וניעור כדתנן פ"ה דתרומה סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסור ורבי שמעון מתיר ואף ר"ש שמתיר לטעמיה דאית ליה כל שעומד להרים כמורם דמי וכבר נסתלק הראשון אבל בשאר איסורין דלא בעי הרמה מצטרפין יחד לאיסור ולל"מ דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעי הרמה הילכך לא נתבטל ראשונה הא ליתא דההרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת את המדומע הילכך אין חילוק בין מדומע לשאר איסורין" עכ"ל.
והשתא לדברי רש"י ואשירי הללו דסברי דההרמה אינה אוסרה את המדומע ואי בעי יהיב דמי לכהן, א"כ מאי פריך פ' נוטל "והא קא מתקן"? מאי תיקון יש בהעלתו כיון דלא צריך למעבד מעשה במידי אלא שמשער ומאמד בדעתו אם יש כאן ק"א ושוב שרי לאוכלו? אע"כ השיעור והאומד שבו מביא לידי היתר חשיב תיקון וגזרינן ביה משום תיקון על ידי מעשה. ואין לתמוה על גזירה כה"ג דכענין זה אשכחן בפ' אין צדין (ביצה כו.) דאסור לראות מומי בכור ביו"ט ולהתירו. ופי' רש"י שם משום דדמי למתקן ולדן את הדין דאסור ביו"ט משום שבת וראיית הבכור והתרתו נמי לאו מידי קא עביד אלא שמחשב ומעריך הדבר בדעתו ולהכי פריך שפיר והא קמתקן ומסיק דסבר כרשב"א דאומר נותן עיניו וכו' וכיון דאפשר לתקן בלי ביטול לא חשיב מתקן כלל ורשב"א פליג על ר"י בזה וסבר דאפי' המחשבה והאומד אסור הואיל ואפשר לעונג שבת על ידי נותן עיניו כו' ונ"מ בין ר"י לרשב"א דלרבי יודא אוכל מכל הכרי אם ירצה יאכלו כולן וישלם דמים ולרשב"א אינו אוכל אלא מצד אחד ומשייר צד אחר אע"פ שיודע שיש ק"א אינו רשאי לומר בפי' שהוא בטל.
ולפ"ז נראה בשאר איסורין דלא שייך בהוא ההוא צד דנותן עיניו כו' דדוקא גבי דימוע שייך לומר הכי משום דתרומה גופיה נטלת באומד ובמחשבה כדילפינן מן ונחשב לכם תרומתכם אבל בשאר איסורין ודאי לא שייך וא"כ אסור לשערו כדי לבטלו בשבת.
אמנם לשון רש"י בפ' נוטל במתני' לא משמע כלל דסבר דהאי מעלין לשון בטול הוא, אלא לשון הרמה, מדפירש "מותר לעלותן מהן", דאי לשון ביטול לא היה נופל לומר "מהן". ואיכא למימר דמשום הכי פריך תלמודא "והא קא מתקן" כיון דבעי למעבד מעשה. וההיא דראיית הבכור יש ליישב כמו שפירש רש"י פ' אין צדין ומחלק התם בין ראיית מומי הבכור ובין ראיית בהמה שחוטה לבדוק מטריפה דשרי ביו"ט ע"ש. וגם המדקדק תתיישב הסוגיא דפ' נוטל שפיר טפי אי בעינן להרים.
והא דפרש"י בפ' הלוקח בהמה דאי יהיב דמי לכהן שפיר דמי - צריכין לומר דמ"מ כל כמה דלא מפרש מיניה או דלא יהיב דמי לכהן אסור לאכול מן המדומע משום דחשו רבנן להפסיד כהן דלמא מישתלי ישראל ולא יהיב ליה מידי, דממון שאין לו תובעין הוא, וכה"ג ממש אמרינן בפ' הזהב דחיישינן לפשיעותא ואסור לאכול מן הפדוי כל זמן שלא נתן החומש אע"ג דאין החומש מעכב. ורבינו שמשון פליג וסבר דאפי' צד קדושה יש בו ולא מפטר בדמים דאחמור רבנן טפי משום גזל השבט. והא נמי דכתב האשירי דאין אוסר את המדומע רוצה לומר נמי כרש"י דאי בעי יהיב דמי וכיון דמצי לפטר בדמי וא"צ להרים מקרי שפיר אינו אוסר אע"ג דאסור לאכול מן המדומע עד דיהיב דמי מ"מ דמי לשאר איסורין הואיל וכל התערובת תהא מותר כמו בשאר איסורין. ולפ"ז יתיישב קצת מאי דאשירי לא בעי לחלק אליבא דרבנן משום ההרמה בין תרומה לשאר איסורין ואליבא דר"ש מחלק בה, והיינו טעמא משום דלר"ש תליא מילתא בהא דכל העומד להרים כמורם דמי וכאן נמי הואיל ואסור לאכול מן המדומע קודם דיהיב דמי ודאי עומד להרים דסתמא דמילתא הוא דלא יהיב דמי דהא צריך ליתן דמי חוליו שהרי אין קדושה בהמורם אליבא דרש"י ואשירי וכן ימצא לקחת חולין בשוק אבל אליבא דרבנן אין חילוק בשביל ההרמה לאסור טפי הואיל ואין בה קדושה וק"ל. ובסמ"ג נמי משמע דצריך להרים או למיהב דמי קודם שיאכל כל המדומע דכתב וז"ל: "מעלה היא בתרומה שצריך להרים אחד מפני גזל השבט משא"כ בשאר איסורין" עכ"ל. וע"כ ר"ל ומעלה היא מצד איסור, דאי רוצה לומר משום גזל גבי שאר איסורין אשכחן נמי מעלה זאת, דכתב א"ז וז"ל שילהי עבודה זרה: "נבילה שנתערבה ובטילה ברוב אם היא של ישראל אחר צריך לתת לו דמי".
ובדרשות הר"ח א"ז מצאתי וז"ל: "וחיה ועוף לא קיי"ל כר"ע דאמר דאורייתא ואם נתערבו בחלב כיון דאין העיקר דאורייתא מותר לבטלו ברוב ובשבת אסור לבטל האיסור דאין לך תיקון גדול מזו כמו שאסור להטביל כלי בשבת דמתקן" עכ"ל. מהכא נמי משמע דוקא ביטול ע"י מעשה אסור, דקאי אדלעיל מיניה דכתב דשדי לבטל לכתחילה ברוב כגון להוסיף עליו מים, והכי כתב בהגה"ה במיימון בשם רבינו שמחה שהורה להוסיף מים על מי חלב שנתבשל בהן בשר כדי לבטל כיון דאין השורש דאורייתא.
אמנם נראה דלא נפ"מ לדידן בהך פיסקא, דאנן לא נהגינן לבטל שום איסור אפי' דרבנן לכתחילה, והכי כתב אשירי פ"ק דביצה, דאין מרבין על האיסור לכתחילה אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט משום דמיקלי קלי איסורא.
ואע"ג דמבטלינן בידים ביו"ט, ולעיל הוכחנו דביטול אסור בידים בשבת או ביו"ט והרי הוא כמתקן - היכא דמקלי קלי לא חשיב תיקון כלל: