תרומת הדשן/א/דיני ציצית וסת"ם
מתוך: תרומת הדשן/א/מד (עריכה)
שאלה מד[עריכה]
טלית של משי צריך לצייצו דווקא במינו בציצית של משי, או פוטרים בו אף ציצית של צמר?
תשובה:
יראה דנהגו לפטור אף בשל צמר. ואף על גב דכתב בהגה"ה במיימון דמהר"ם פסק דהא דאמרינן: צמר ופשתים פוטרים בין במינו בין שלא במינו, היינו דווקא יחדיו, ולכך יש לעשות לטלית של משי דווקא ציצית של משי, – וכן מצאתי בגמרא בהדיא פרק קמא דיבמות בשיטת עליה דהכי פסק מהר"ם, והאריך שם. – מכל מקום ראיתי שהשיב אחד מהגדולים בתשובה אחת, דלא נהיגי עלמא הכי האידנא, אלא כהרמב"ם דמתיר בהדיא. וכן נראה דהכי הוא מנהג, שהרי ראיתי בכל הקהילות שהיו באושטרי"ך שהיה בבתי כנסיות טליתות של שיער שתקנום מן הקופה של ציבור, ויש מן היחידים שהתנדבו שהיו מיוחדים לאורחים, ולא היו מצוייצים במינם כלל רק בצמר, וקעיילי ונפקו כמה גדולים ולא אמרו ולא מידי. וגם ראיתי חד מרבוותא דהוי ליה טלית של משי מצוייצים בג' ציציות של משי ואחד של צמר, וצריך עיון אי שפיר דמי בכהאי גוונא, דלא "הכנף מין כנף" הוא וגם לא "גדילים תעשה לך" מהם אינה לגמרי. והרוצה לעשות ציצית של משי, יזהר שלא יקח החוטים כמו שהם טוויים ושזורין מן החנות של נכרים, דבעינן טווי ושזור על ידי ישראל לשמה. אלא יקח לשון של משי מן החנות, ועל ידי ישראל ויטוה וישזור. משום דראיתי לא זהירי בהכי כתבתי להזכיר.
מתוך: תרומת הדשן/א/מה (עריכה)
שאלה מה[עריכה]
טלית קטן היאך מתקנים אותו? אם כבית הצוואר, שהוא חצי הטלית מלפניו וחצי מלאחוריו, או אם תולה כל הטלית ברצועה בצווארו מאחוריו? וגם האיך יעשה בברכה [על] טלית קטן כשלובשו בכל בקר?
תשובה: יראה דצריכים אנו לדקדק ולעשות כדי לצאת ידי כל הדיעות כמו שאבאר. אחד מן הגדולים העתיק מתשובה הר"ח אור זרוע דכתב וזה לשונו: מהר"ם הורה לברך על טלית קטן שיש לו בית הצוואר ולובשים אותו. ואמר מורי שיש לברך "להתלבש". ואבא מורי כתב דחלוקים אין צריך לתפור שלא יהיו בת ד' כנפים, דלא מחייב דרך לבישה אלא דרך עיטוף, מדברכינן "להתעטף", [ו]מטעם זה אמר דאין יוצאין ידי חובה כשעושין בית הצוואר כמו לסרבל או לחלוק, דדרך לבישה היא ולא עיטוף, עד כאן לשונו. ומהך דאור זרוע ראיתי כמה תלמידי חכמים נהגו לתלות טלית קטן ברצועה בצוואר, ומונח כל הטלית מאחוריהם למעלה בכתפיים, רק ב' ציציות העליונות נכפלו לפניהם על החזה. ולדעתם בדרך זה חשיב עיטוף ולא לבוש. אבל אחד מהגדולים שהיה זהיר מאד במצות ציצית, וכן תלמידיו הגדולים אחריו וכן כמה תלמידי חכמים אחריו, נהגו בטלית שיש לו בית צוואר, אמנם לא ידענו שפיר אם ברכו "להתלבש בציצית" או "על מצות ציצית". ונראה דלתלות הטלית ברצועה כמבואר לעיל, לאו שפיר דמי, דבאותו דרך נמי לאו עיטוף מיקרי, דעיטוף בכל דוכתין משמע עטיפת הראש. ובימיהם היו רגילים בכסות המכסה הראש והגוף, כדאמר: "טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו וגדול יוצא בו עראי חייב בציצית", ולכך תיקנו לברך "להתעטף בציצית"; אבל כסות שאינו מכסה הראש, לעולם אין לברך עליו "להתעטף". ולדידן דכל כסות שלנו רק לכסות הגוף, אין נראה כלל שיפטור בה מציצית, דעיטוף לא כתיבה ולא רמיזה בדאורייתא. ומכל מקום לא להפליג אדברי אור זרוע קאתינא, אלא נראה דבעינן למעבד בדרך דנפקינן ביה גם ידי אור זרוע. והנוהג בטלית שיש לו בית הצוואר, יעשנו קצת גדול, שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחוריו, [ו]בשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו לפניו, שיהא נתלה בצווארו בבית הצואר של הטלית. וכהאי גוונא מברך שפיר "להתעטף", שהרי נתעטף בו, ואם היה רוצה להפשיטנו לגמרי לאחר ששהה או שהלך בו ד' אמות היה רשאי. ואם תאמר: לפי דעת אור זרוע אין שום מצוה במה שהוא לבוש בציצית כשהוא בצווארו? יש לומר, דאין קפידא כל כך, רק על תחילת חיוב המצוה ולא על שיהוי המצוה. וראייה קצת מסמ"ק, דכתב דתקיעה בעינן מעומד, וכן ציצית בעינן מעומד, דתרווייהו ילפינן מספירת העומר, ובתקיעה קפדינן אעמידה אפילו לאחר הברכה, ובציצית לא קפדינן בעמידה אלא בשעת ברכה בתחילת העיטוף. ועל כרחך היינו טעמא, דבציצית תחילת העיטוף ושהוא עומד כך מעוטף כמו הילוך ד' אמות זהו גוף המצוה, ומכאן ואילך אינו אלא שיהוי המצוה ולא קפדינן כל כך בעמידה; אבל בתקיעה כולו גוף המצוה היא, סוף התקיעה כתחילתה. והכי נמי לא קפדינן אעיטוף בציצית אלא בתחילתו. וטעם יפה הוא, שהרי ציצית לאו חובת הגוף הוא, אלא שאנו מכניסין עצמינו לחיוב לעשות בגד שיש לו ד' כנפים, ובשיעור המיעוט נפקינן בה ידי חובה, ומה ששוהין בו כל היום היינו כדי להסתכל תדיר בציצית, כדכתיב "וראיתם אותו וזכרתם".
עוד העתיק אחד מן הגדולים מתשובת הר"ח אור זרוע וזה לשונו: אם סח בין טלית קטן לטלית גדול הוי הפסק, וצריך לחזור ולברך. ומהר"ם שלא הלך בקטנה לבית הכנסת, אלא כשחזר לבית בירך עליו, נראה טעמו לפי שלפעמים לא היה צריך להסיח בין הטליתים, וגם לא היה רשאי להסיח את עצמו בלא צורך לחייב את עצמו בברכה כיון שיכול לפטור בברכה אחת, ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול; הילכך היה ממתין אחר התפילה עד שהיה צריך להסיח, עד כאן לשונו. ובאשירי כתוב וזה לשונו: מכאן יש ראייה, דאדם הלבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום, וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול, צריך לברך, דחייב אדם לעשות ציצית לכל בגדיו שלו שיש לו ד' כנפים, וכל חד מצוה באנפי נפשיה היא. אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלי הפסק, מברך ברכה אחת על שתיהן, עד כאן לשונו. והשתא אם באנו להשוות דברי מהר"ם ואשירי, צריכה למימר דהא דכתב אשירי "בזה אחר זה בלי הפסק" לאו דווקא, אלא רוצה לומר בלי היסח הדעת כדכתב מהר"ם. והיה נראה לומר, דדווקא בעודו לבוש בטלית אחת אינו חייב לברך על השני אלא אם כן הסיח דעתו בין זה לזה, אבל פושט את זה ורוצה ללבוש אחר מתחייב אפילו לא הסיח דעתו. אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי, דכתב: "היה ממתין עד אחר התפלה עד שהיה צריך להסיח", משמע דאם לא היה מסיח, אף על גב דמסתמא כבר פשט הטלית הגדול ביציאתו מבית הכנסת, (ו)אפילו הכי אי לא הסיח לא הוה אמרינן דכיון דפשט טלית הראשון אזלא לה ברכה דידה ולא מפטרה בה בטלית שני, אלמא בהיסח הדעת תליא מילתא. אמנם באיזה דבר שהוא חשוב היסח הדעת, אפרש בתלמוד תורה. הנראה לעניות דעתי כתבתי.
מתוך: תרומת הדשן/א/מו (עריכה)
שאלה מו[עריכה]
רבים נהגו לתפור סביב הנקב שהציצית תחוב בו בחוטי משי, כדי שלא יתרחב הנקב וישמט הציצית ממקומו למעלה או למטה, יש קפידא בדבר או לאו?
תשובה:
יראה דאין קפידא בדבר משום "תוך שלוש לא יתפור", בין לפירוש רש"י, בין לפירוש רב עמרם דפירש אהך דתוך שלוש לא יתפור (לפירוש רב עמרם דפירש) הטעם משום דפחות משלוש לאו בגד הוא, ואפילו אי תפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית, הכי כתב אשירי אליבא דרב עמרם. ונראה דההוא טעמא לא שייך אלא דווקא היכא שנקרעת הטלית חתיכה קטנה תלויה ומחובר בה במועט, ורוצה לחזור ולתופרה בטלית, וכהאי גוונא לא רמינן ציצית באותה חתיכה משום דכמאן דפסיק דמי, וציצית המוטל שם לא פטרה לטלית. אבל נדון דידן, שהטלית שלם ואינה תופרה אלא לחזק הנקב, לא שייך האי טעמא מידי וקל להבין. ולפירוש רש"י נמי, דפירש דמשום הכי לא יתפור תוך השלושה, דחיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו עוד שבעה חוטין לעשות ציצית ואיכא "תעשה ולא מן העשוי", אבל חוץ לג' לא מקום ציצית הוא. וכתב אשירי עליה: לפי זה, טלית של צמר מותר לתפור האידנא, דאין דרך לחפור בחוטין של צמר אלא בשאר מינים שאינה ראויה לציצית, עד כאן. ואם כן בנידון דידן נמי, שתופר הטלית של צמר במשי, דאינו ראויה לציצית, בשל צמר נמי שרי. ואף על גב דבהג"ה במיימון כתב בשם מהר"ם דאין לתפור פסקי המעיל תחת הכנף תוך שלוש, אלא כל התפירות יהיו חוץ לשלש או תוך מלא קשר אגודל, דהיינו חוץ למקום ציצית? יש לומר, דמהר"ם איירי בטלית של משי, ותופר פסקי המעיל במשי, דחוט התפירה ממין הטלית ואיכא למיחש שמא יצרפנו עם שאר חוטין הציצית. ולכאורה מוכח דטעמא דרב עמרם לית ליה למהר"ם, דאם לא כן לא היה מחלק כדלעיל בין תוך מלא קשר לחוצה לו. ואף כי כתב בהדיא פירוש רש"י שם בהגה"ה מדברי מור"ם, עיין שם. ואף אם היה סובר פיר[ו]ש רב עמרם, מכל מקום כהאי גוונא שאינו נקרע ליכא למיחש, כדפרישית לעיל. ובתוס' פרק התכלת (ד"ה שמא) משמע להדיא דאית להו פירוש רב עמרם. ועוד היה נראה, דאפילו אם תופר טלית של משי בחוטין של משי, אלא שצבועין החוטין אדום או ירוק – אין להקפיד בכהאי גוונא שתופר סביב הנקב לחזק; דהכא נמי ליכא למיחש שיצרפנו עם החוטין, הואיל ולא נהגינן כלל האידנא בשום מקום, רק בציציות שהן לבנים ולא צבועים. ואפילו בטלית קטן שהוא ממיני צבעים לא ראיתי מימי אחד שהיה מצוייץ, רק בציצית לבן ולא צבוע. ואף על גב דאין קפידא בצבע כלל, מכל מקום הואיל ולא נהגו כן נראה דליכא למיגזר ביה שמא יצרפנו עם החוטין. הנראה לעניות דעתי כתבתי.
מתוך: תרומת הדשן/א/מז (עריכה)
שאלה מז[עריכה]
רצועות של תפילין של יד שנפסק, ולא נשתייר בה כדי לקשר בזרוע וגם שתגיע עדיין לאצבע צרדה ולכורכם שם, שרי לקשור או לתפור בגידין את הנפסק או לא?
תשובה:
יראה דהא מילתא אשתכח בהדיא בפסקי הגאונים, אלא דיש מהן שחלק בעניין זה, ולשונו אין מבואר כל הצורך כמו שאבאר. בפרק הקומץ רבה גרסינן: אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף, אפסיק ליה רצועה של תפילין. אמר ליה, מהו למקטריה? אמר ליה, "וקשרתם", קשירה תמה. אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף: מהו למתפרין ועיילו לתפירה לגיו? אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש רש"י להחמיר, ורבינו תם פירש דעמא דבר הוא להקל. ופסק בספר התרומה, וכן הרמב"ם ואשירי בשם תשובת גאון, כרש"י. ותוס' וסמ"ג ורא"ם באשירי בשם שמושא רבא כתבו כרבינו תם, ועיילה לתפירה לגיו כדפירש רש"י, שלא תראה התפירה ויהא נראה כמו שלימה, נראה דרוצה לומר שיתפור מלגיו ולא מלבר. ובהגה"ה במיימון בשם רא"ם פירש, שהופך מקום התפירה בתוך המעברתא כדי שלא תהא נראית כלל. והירושלמי דמייתי התוספות והחיבורים לסייע לרבינו תם דשרי לתפור רצועות בגידין, לא כתב מידי מעיילות תפירות לגיו. מכל מקום נראה, הואיל ובתלמוד דידן איתא אין לדחות לה משום דלא פירש בירושלמי. ובאשירי כתב: ויראה דמיירי שנפסק הרצועה המקפת הראש והזרוע והרצועה, דהתם בעי קשירה תמה שלא יהא שני קשרים; אבל הרצועה התלויה למטה לא שייך קשירה, שנאמר "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", דווקא על היד ועל הראש הוא דכתיב קשירה, למעוטי קשירה שאינה תמה, אבל הרצועות התלויות לא שייך לאסור בהם קשירה ותפירה, דהא בעי רב דימי למימר דאם לא נשתייר ברצועה אלא כל שהוא חוץ לקשר כשירה, עד כאן לשונו. ולשון זה מגומגם לי קצת, דמשמע הכי והכי, מדקאמר: "אבל ברצועות התלויות למטה לא שייך לאסור בהן קשירה ותפירה", משמע, אבל הכרוך סביב היד מן הקיבורת עד האצבע, כדכתב הרמב"ם שצריך לכרוך ג' פעמים סביב לאצבע ואז קושר הרצועה שם, אם כן הואיל ושייך קשירה שייך נמי לאסור משום קשירה תמה. ומשמע נמי איפכא מדבריו, מדכתיב "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות" כו', משמע דווקא במקום שהצריך קרא קשירה קפדינן אקשירה תמה, וקרא ודאי לא קאי אלא ארצועה מקפת גובה הזרוע, דהיינו הקיבורת, כדדרשינן "לך לאות על ידך" ולא לאחרים לאות, דהיינו קיבורת. וכן הא דהוכיח אשירי מרב דימי דאין לאסור קשירה ותפירה ברצועה התלויה, לפי הערו"ך – רב דימי ואמוראי דפליג עליה קיימא על רצועת היד הנכרת מן הקיבורת עד האצבע, כדמוכח בפסקי הגאונים. אמנם בספר התרומה כתב והאריך בשיעור אורך הרצועה ורחבו, ומסיק וזה לשונו: הילכך יש להחמיר ולתלות הרצועות של ראש לפניו, ויהיו ארוכות של ימין עד הטיבור ושל שמאל עד החזה. ורצועת של יד לאחר קשירה בזרוע, שתהא ארוכה עד אצבע האמצעי, ויכרוך אותה סביב שלוש פעמים, ורוחב הרצועה כאורכה דשעורה. נפסקה הרצועה ולא נשאר בה כשיעור שפירשתי למעלה, ליכא תקנה בקשירה כדאמרינן בהקומץ רבה: "אביי הוה יתיב קמי דרב יוסף, איפסיק ליה רצועה של תפילין" כו', ומייתי עלה פלוגתא דרש"י ורבינו תם ומסיק כרש"י. והנה משמע בהדיא מתוך דבריו, דאיסור קשירה ותפירה קאי נמי ארצועה שנשתיירה חוץ לקשירה בראש וביד, כל שיעור הארוך שפירשו הגאונים ברצועת של יד וראש, דהיינו דלא כאשירי דלעיל. אפס נראה דאין לאסור ברצועה של יד באורך השיעור שמן הקיבורת עד אצבע האמצעי וכפי מה שיוכל לכרוך ג' פעמים סביב האצבע, אלא אם היה פושט הרצועה מן הקיבורת עד האצבע בלא כריכה סביב הזרוע; אבל כל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע כמו שרגילים העולם באותה יתרון, אין להקפיד אקשירה ותפירה כלל, דאינו מן הצורך. וכן הוריתי כמה פעמים להתיר. ולא מלאני לבי להתיר אפילו בתוך השיעור, אמנם התרתי מן השיעור ולחוץ לקשרו כדעת האשירי, הואיל ורבינו תם שרי ואפילו בתוך הקשר; דהא דפסק תלמודא למיעל לתפירה, קשה ליזהר בדבר כפירוש רא"ם בהגה"ה במיימון לעיל, דאי אפשר למיעל תפירה שחוץ לקשר תוך המעברתה. ולפירוש רש"י נמי קשה לתפור אפילו מלגיו, שלא תהא התפירה נראית מאד מלבר, על כן אין להקל:
מתוך: תרומת הדשן/א/מח (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה מח[עריכה]
אותיות ותיבות בתפילין שנמחקו קצת אבל עדיין רישומן ניכר ורצה להעביר עליהם קולמוס לפי שחושש שמא יתמחקו עוד יותר שלא יהא רישומן ניכר שרי למיעבד הכי או לאו:
תשובה יראה דאם רישומן ניכר כל כך דיוכל תינוק דלא חכים ודלא טפש לקרות יפה כה"ג שרי להעביר קולמוס על הכתב להטיבו ולחדשו כדי שלא יתמחק יותר דכיון דעכשיו הכתב כשר הוא ומה שיוסיף עליו אינו אלא שישמרו שלא יתקלקלו כה"ג לא חשיב כתיבה שלא כסדרן. ואע"ג דכתב הראשון לא יהא נראה כלל מפני כתב האחרון מ"מ הואיל וכתב האחרון אינו מתקן עתה כלום שהרי עכשיו כשר הוא כתב הראשון וכה"ג מוכח בתוספות פ"ב דגיטין כתב דיו על גבי דיו דלא חשיב כתב העליון כתב אא"כ היה מתקן התחתון כגון משלא לשמה לשמה וכה"ג והכי נמי איתא בתוספות פ' הבונה ובגיליון פ"ב דגיטין כתב לחד שינויא דאפי' כשהוא מתקן כתב התחתון לעשותה לשמה מ"מ לא חשיב כתב העליון כתב אלא לענין זה שעושהו לשמה ובנ"ד שאינו מתקן כלום אלא שמשמר כתב הראשון ודאי לא חשיב כתב לענין להחשיבו לכתב שלא כסדרן ונראה דעדיף טפי ממאי דשרי בהגה"ה במיימון בשם מהר"ם דהיכא דהיוד"ין שבתוך השיני"ן ועיינין ושעל האלפי"ן ורגלי התו"ין אינן נוגעין בגוף האות מייתינן תינוק דלא חכים ולא טיפש ואי מצי קרי לאות כהלכתו יכול לתקנה אח"כ ולא חשיב שלא כסדרן ואע"ג דכ"ז דלא מתקן פסולין התפילין וכ"ש בנ"ד דכשרה עכשיו בלא תיקון ואפילו לדברי אשירי דכתב בה' ס"ת דאם נדבק רגל השמאל שבה"א ובקו"ף אל הגג בתפילין ומזוזות א"א לתקן משום דהוי שלא כסדרן נראה דלא דמי לנידון זה דהתם כשנדבק הרגל לא שרי לתקן ע"י מחיקה לחודה שיפרידה מגגיה דכה"ג הוי חק תוכות ממש ואפילו בס"ת דלא קפדינן אכסדרן פסולה אלא אם בא לתקן צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ויחזור ויכתבה וכה"ג ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן ואפילו את"ל דאשירי קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכים היודי"ן שעל האלפי"ן ובשיני"ן להיות דבוקין ורוצה לומר דבהני נמי א"א לתקן בתפילין ופליגי אדמהר"ם דלעיל מ"מ נוכל לומר דבנידון דידן מודה הואיל ועתה הכתב כשר וכל מה שכותב ומוסיף עליו אינו אלא כדי לשומרו אין קפידא בדבר*). הנראה לעניות דעתי כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/מט (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה מט[עריכה]
בני רינו"ס ואגפיה"ן נוהגין בתפילין של יד לתקן אותן בקשר שלה שכשמניחין אותן בזרוע המעברתה שבה הרצועה עוברת מונחת לצד הכתף והקציצה לצד היד ובני אושטריי"ך ואגפיהן נוהגין לתקן איפכא שהקציצה מונחת לצד הכתף והמעברתה לצד היד ואם היו אלו רוצים לשנות תפילין של אלו בקשר עד שתהפך להם הקציצה כמנהגם שפיר למיעבד הכי או לאו:
תשובה יראה דאין קפידא בדבר כולי האי ואע"ג דשמעתי דאחד מהגדולים הקפיד בדבר ונתן טעם משום דצריכים להניח הפרשיות תוך הבית בתפילין של יד במנין זה שתהא תחילת הפרשיות פונה כנגד הלב כשהן מונחין בזרוע. וי"א שתפנה פתיחת הפרשיות כלפי היד והטעם משום דתפילין נגללין מסופן לתחילתן וצריכין שתהא תחילת הפרשיות מונחין נגד הלב או י"א כנגד הקורא וכה"ג הא דקאמר תלמודא לענין תפילין ש"ר שצריכין להיות מונחין כסדרן כנגד הקורא קפדינן בהו שראשי הפרשיות מונחים כך בבתים שיהו פונים כלפי חוץ נגד הקורא אם היה בא לפותחו ולקרות בהם יהיו מונחים לפניו כהלכתן וכה"ג יש קפידא נמי בש"י וא"כ ע"כ בני רינו"ס צריכין להניח הפרשיות בבית ש"י בענין אחר ממה שמניחים בני אושטריי"ך שהרי הקציצה מניחים אלו להפך מאלו ולכך אם יבא אלו ליקח תפילין של אלו לעשותם כמנהגו ויהפכו הקציצה ונמצא פתיחה וראש הפרשיות יהפכו ג"כ ויהיו מונחים שלא כהלכתן. אמנם נראה דאפי' אם הוה קפדינן בהכי בתחילת הנחתן בבתים להפוך ראש הפרשיות כלפי חוץ או כלפי הלב מ"מ היכא שכבר נתקנו ונתפרו התפילין אין מעכב ואפי' את"ל שמעכבין בתפילין של ראש שאני התם דקאמר תלמודא בהדיא דצריך להניחו כסדר כנגד הקורא כדאמר התם פ' הקמ"ר כאן מימין הקורא כאן מימין המניח והקורא קורא כסדרן אלמא דקפדינן אבל בשל יד משמע בתלמודא אדרבה דלא קפדינן כלל אקריאה דדריש תלמודא לך לאות ולא לאחרים לאות ובשל ראש דרשינן וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך אילו תפילין שבראש ואת"ל עדיין בש"י בעינן פתיחת פרשיות כנגד הלב דהיינו נמי בכלל לך לאות נראה דלענין קריאה שייך להקפיד וכנגד הקורא אבל בשומה שכנגד הלב לא שייך להקפיד בפתיחת הפרשיות שהלב אינו קורא בראייתה ובפתיחתא אלא בהבנתו דידיה ופתוח ונגלל הכל אחד (בין) מ"מ אם יצא הדבר מפי אחד מהגדולים אינני מפליג דבריו כלל. הנראה לע"ד כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/נ (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה נ[עריכה]
ס"ת שנקרעה תפירה שבין יריעה ליריעה רוב התפירה אבל עדיין מחוברת בה' או ו' תפירות כשר הדבר או לאו:
תשובה יראה דלכאורה היה נראה דפסולה מהא דאמר במגילה הטיל בה ג' חוטין גידין כשרה דהואיל ונקראת איגרת ג"כ שרי בג' חוטין ובלבד שיהא משולשין ואפי' היו משולשין בס"ת לא מהני כדמוכח להדיא התם הא קמן דס"ת שנקרע דווקא בעינן כל התפירה בגידים ולא משאר חוטים כלל והיה נראה ה"ה אם לא תפרה כלל רק במקום משולשין בס"ת פסול דמ"ל תפרה בפשתן בין המשולשין מ"ל לא תפרה כלל ביניהם ואדרבא מצינו אויר פסול בסוכה בג' וסכך פסול בארבעה וכן מלאהו בקרובים השטר כשר כדאיתא פ' גט פשוט. וכן מהא דמצריך תלמודא שיור מקום התפירה משמע קצת דהוי שפיר למיתפרה מראש ועד סוף. אמנם נראה דנוכל לומר דודאי בתחילה בעינן הכי אבל אם כבר תפרה כולה כהלכתה ואח"כ נקרע כדלעיל נראה להביא ראייה קצת דשרי לקרות בה מדאמרינן פ' הנזקין ס"ת שחסירה אפילו יריעה אחת אין קורין בה ופי' אשירי בהלכות ס"ת מימרא זו דר"ל שחיבר כל היריעה של ס"ת ותפרם יחד ונשאר יריעה שלא חיבר עמהם אע"פ שמונחת כאן אסור לקרות בה עד שיהיו כולן מחוברים יחד ע"כ משמע קצת דבדיעבד שכבר היו מחוברים כהלכתם ועדיין מחוברים מעט בענין זה שאותם תפירות ה' או ו' של קיימא הן דכה"ג הוא חשיב תפירה לענין שבת ושעטנז שרי לקרות בה דלא אסר תלמודא אלא היכא דמעיקרא חסירה היריעה ואינה מחוברת. הנראה לע"ד כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/נא (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה נא[עריכה]
ס"ת אשר יריעותיה תפורות זו לזו במשי כשירה או או פסולה:
תשובה יראה דפשיטא דאינה כשירה היא וכ"כ הרמב"ם בהדיא ובספר התרומה כתב אעפ"י שרגילות הוא לתפור ס"ת שנקרע במשי מ"מ הא דאמרינן ותופרה בגידין קאי אתפירה דיריעות זו לזו לומר דיריעות זו לזו לא שרי לתפור אלא בגידין אמנם ראיתי במקצת חבורות שהיה להם ס"ת תפורה במשי וקראו בהן ואפשר ע"י הדחק שלא היה שם יודע לתקן הגידין ובתחילת תיקונו נתפרו כך במשי. וכה"ג יש לסמוך אהא דכתב אשירי בסוף הלכות ס"ת בשם הגאונים דס"ת שאין הקלפים שלה מעובדים לשמה משום דלא היה שם עבדן לעבדן לשמה וכתב דאע"פ דסבירא לן דאינו מעובד לשמה פסול מ"מ יכולים לקרות באותו ס"ת בצבור משום עת לעשות לה' הפרו תורתך ומייתי ראייה מר' יוחנן ור"ל דהוו מעייני בספר דאגדתא בשבת אמנם משמע נמי התם להדיא דאם אפשר לתקן אח"כ דצריכים לתקן וה"ה בנ"ד אם ימצאו להם גידין ודאי יתקנו אותה עד שלא יקראו בה. הנראה לע"ד כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/נב (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה נב[עריכה]
המזוזות נוהגים להניח במזוזות הפסח באלכסון כדי לקיים פרש"י ופר"ת לאיזה צד מטין הראש של מזוזה דהיינו שיטה עליונה לצד פני הפתח. או לצד חוץ לצד רה"ר:
תשובה יראה דמטים ראש צד המזוזה לצד פנים והכי מוכח בהדיא דיורה דעה כתב דלר"ת דפי' דצריך להניח המזוזה מושכבת אורכה לרוחב מזוזות הבית צריך שתהא שיטה העליונה לצד הדלת ושיטה התחתונה לצד ר"ה וכן כתבו התוס' פ' הקומץ רבא בהדיא אההיא דירושלמי דמצריך שתהא שמע של מזוזה רואה את אויר הפתח וכתבו דלפר"ת צריך להניח כדלעיל ולהפך שמע לצד האויר הפתח א"כ הואיל ואתינן לצאת ידי פר"ת צריכים להטות הראש לצד פנים ונראה הטעם דבדרך זה מונחת פתוח כנגד הקורא. אבל איפכא לא הוי כנגד הקורא דרך ביאתו כדדרשינן ביתך ביאתך וצריך להניח נגד הקורא דרך ביאתו. ואפי' לרש"י שמניחה זקופה מ"מ כנגד הקורא היא כשהוא נכנס באויר הפתח שהרי שמע הפוך לצד אויר הפתח כדאיתא בירושלמי דלעיל וא"צ להפוך פניו רק קצת לצדו אבל אם היה מטה ראשה כלפי חוץ הקורא צריך לחזור פניו ממש לאחוריו ומשום דחזינן כמה מזוזות ת"ח גדולים שהיו מניחין ראשיהם נוטים כלפי חוץ כתבתי הנראה לע"ד: