תרומת הדשן/א/מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · א · מג· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה מג[עריכה]

תלמיד הרואה את רבו שרוצה לאכול דבר האסור מדרבנן צריך למחות בידו או לאו:

תשובה יראה דיש לחלק בדבר כמו שאבאר שמעתי אחד מרבוותא דיש לדקדק דא"צ למחות מהא דאמרינן פ"ק דחולין דר' זירא ורב אסי מייתי לקמייהו ביצים המצומקים ביין ר' זירא לא אכל רבי אסי אכל הקשה רבי זירא לר' אסי בתר הכי ולא חייש מר לתערובת דמאי אמר ליה לאו אדעתה ואמאי לא הקשה לו קודם שאכל אלמא דאין צריך למחות ולהודיע. ונ"ל די"ל דדוקא כה"ג שגם התלמיד אין ברור לו האיסור כי ההיא דתערובת דמאי דהא מסיק התם ופשט להתיר אבל אם ברור לו האסור אפי' מדרבנן יודיענו ויפרישנו והכי מוכח מלשון רש"י דפי' התם משום דלאו בעיני הוה הדמאי לא חשו למילתא מדנקט רש"י חשו משמע דתרוייהו רבי זירא ורבי אסי והא רבי זירא חש ולא אכל אלא ע"כ ר"ל דלא חש למחות ביד רבי אסי הא אי הוה בעיניה היה מוחה ואע"ג דאפי' דמאי בעיניה לא אסור אלא מדרבנן ולמאי דמסיק התם שדקדק ר' זירא דע"כ לא גזרו על תערובת דמאי מדמסתייע מילתא לרב אסי דאכל תערובת דמאי דהשתא בהמתן של צדיקים כו'. א"כ נוכל לומר דאהא נמי סמיך ר' זירא בתחילה שלא מיחה בר' אסי מתוך הספק. ולפי זה אין לנו ראייה מכאן שא"צ למנות אפי' בספק האידנא בדורות שלנו דאפי' על דורות חכמי התלמוד איתא בתוס' התם באותה שיטה ומייתי מב"ר דר' ירמיה שדר לר' זירא כלכלה דפרי וקאמר התם דבין דין ובין דין איתאכל פרי בטבלייהו ומהך עובדא קאמר במס' שקלים דאמר ר' זירא אם הראשונים כבני אנשים אנו כבני חמורים ולא כחמורו דר' פנחס בן יאיר ע"כ אלמא דאפי' בימי ר' זירא אירע תקלה לצדיקים כש"כ אנו בדורותינו יתמי דיתמי. ועוד הוכיחו שם התוס' וכן בפ"ק דשבת ודגיטין דדוקא במידי דאכילה אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים על ידם אבל שאר איסורים אע"פ שהוא עושה האיסור בידו כמו רבי ישמעאל שקרא והטה אפשר שיארע תקלה בזאת לצדיקים וא"כ אם היה רואה לרבו שרוצה לעשות האיסור במידי דלאו ע"י אכילה צריך להפרישו אפי' אם היו מדמים דורותינו לדורות הראשונים לפי מאי דכתבינן לעיל דרבי זירא סמך אהא דהשתא בהמתן של צדיקים כו' ולכך לא מיחה בר' אסי אבל אין נראה להביא ראייה דבכל איסור דרבנן א"צ להפרישו מספק מהא דאמר פ' הדר מילתא דרבנן עבדינן עובדא והדר שאילנא ופרש"י אם שומע תלמיד שרבו פוסק היתר על איסור דרבנן ויש להקשות עליו יניח לעשות המעשה ע"פ רבו ואח"כ יקשה לו וכן מוכח בספר התרומה הא קמן להדיא דכל היכא דאין ברור לתלמיד האיסור דרבנן הוא לא יכנס במעשה רבו עד לאחר מעשה. מ"מ אין נראה ראייה מכאן לנ"ד דשאני התם שבא הרב להורות הלכה למעשה ומסתמא מתיישב שפיר להורות כדת ואע"פ שנראה לתלמיד לסתור ולהקשות צריך לשתוק עד לאחר מעשה ויחשוב ויאמר אולי יש לו תירוץ וישוב על קושייתו ולא יכנס במעשה רבו אבל לעולם אם רואה את רבו ששולח את ידו לאכול דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאסור א"צ לשתוק דאדרבה יחשוב דלאו אדעתא דרבו ואישתלי הוא. ותדע דיש לחלק הכי דבפ"ק דחולין גבי בית שאון פריך תלמודא ודילמא רבי מאיר אישתלי ואמאי התיר בית שאון ע"פ עדות זאת. והשתא אילו העיד אחד שר"מ הורה הלכה למעשה לאכול בבית שאון בלא מעשר פשיטא שהיה רבי סומך כדין על אותו עדות ולא הוי פריך עלה מידי ומ"מ אחרי שמצינו ראייה בשני מקומות בהא דפ' הדר וכההוא דרבי זירא ורב אסי ואע"ג דדחינן להו בתרי גווני לא ראי זה כראי זה לא שייך לדקדק כולי האי. הנראה לע"ד כתבתי: