תרומת הדשן/א/דיני ברכות
מתוך: תרומת הדשן/א/כט (עריכה)
שאלה כט[עריכה]
שאלה. לטווירג"א שעושין מגודגניות שקורין ווייכשיל"ן שמבשלין אותן עד שהן נימוחין לגמרי ומערבין בהן תבלין ודבש, יש לברך עליהן שהכל נהיה בדברו או בורא פרי העץ?
תשובה. יראה לפום המשמעות דצריך לברך עליו בורא פרי העץ, כמו הומלתא דאתיא מבי הנדוואי דמברך עליו בורא פרי העץ, כדאיתא בגמרא[1], ופירש רש"י לטוירג"א. וכן בברכות מהר"ם כתב: בשמים שקורין גימא"ן וויר"ץ נראה לברך בורא פרי האדמה, כמו הומלתא, עד כאן. הא קמן, דאף על גב דהפרי נשחק ונימוח דק דק, אכתי במילתא קאי.
אמנם כי דייקינן בפירוש רש"י בההיא דטרימא מאי מברכינן עליו[2], ופירש רש"י שם: כל דבר הכתוש מעט ואינו מרוסק היינו טרימא, ופשיט התם מהא דתמרים של תרומה מותר לעשותן טרימא. אלמא בכהאי גוונא במילתייהו קיימי התמרים, ומברכינן עליו בורא פרי העץ. וכן דקדק באשירי קטן בההיא דטרימא, דכתב וזה לשונו: תמרים ועבדינהו טרימא. פירוש, מרוסקין מעט, מברכינן עליהן בורא פרי העץ. משמע דאי הוה מרוסקין הרבה, מברכינן עליהן שהכל נהיה בדברו, משום דלאו במילתייהו קיימי. ואם כן, כל שכן לטווירג"א של וויכשלי"ן שהן נימוקין לגמרי וגם מעורבים בשמים ודבש דנפקי ממילתייהו.
וההיא דהומלתא, פירש רש"י פרק בתרא דיומא (דף פא:), המפטמים בשמים כתושים בדבש, ואם כן היינו ההיא דבשמים שחוקים דכתב מהר"ם. ויש לומר דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים, משום הכי חשיבין קיימי במילתייהו; מה שאין כן בדבר אחר, שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק.
ואף על פי שאין אלו החילוקים ברורים לי, מכל מקום לא יעשו אלא ספק בדבר, ופסקו רבוותא דכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה מברך שהכל נהיה בדברו, שעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא.
מתוך: תרומת הדשן/א/ל (עריכה)
שאלה ל[עריכה]
שאלה. ביין מבושל פלוגתא דרבוותא היא אי מברכין לאחריו ברכה מעין שלוש או בורא נפשות רבות, וכן ברכה ראשונה פליגי אי מברכינן בורא פרי הגפן או שהכל נהיה בדברו, והיה תאב אחד לשתותו שלא בתוך הסעודה. וברכה ראשונה לא היה צריך לצדד היאך יצא ידי כולם, דמהר"ם כתב בברכותיו דהיכא דאיכא ספיקא היאך יברך מברך שהכל נהיה בדברו, דעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא. אלא בברכה אחרונה דלית לן בה ברכה שיצא בה בדיעבד על כל דבר, ואם כן צריך לצדד היאך לצאת ידי כולם. ורוצה לאכול ביצים, ותאנים או ענבים, ולשתות גם כן יין מבושל. וכהאי גוונא צריך הוא לעולם לברך בורא נפשות רבות לאחר הביצה, ובאותה הברכה יוצא גם כן על היין מבושל אם הוא כדברי הגאונים דסבירא להו דלאו יין מיקרי אלא כמו שכר ודבש. ועוד צריך לברך ברכה מעין שלוש לאחר התאנים או ענבים, ובאותו ברכה יכלול גם כן על הגפן ועל פרי הגפן כדי לצאת גם כן איין מבושל, אם הוא כדברי הגאונים דסבירא להו דיין גמור הוא. וכתבו הגאונים דיכול לכלול בברכת מעין ג' על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל העץ, וכהאי גוונא נפיק ממה נפשך, ואין כאן תוספות ברכה שם ומלכות מחמת הספק, שפיר דמי למיעבד כהאי גוונא או לאו.
תשובה. יראה דיין מבושל אין צריך כל כך לדקדק לצאת בו ידי כולם, דהתוס' פרק כיצד מברכים[3] ופרק המוכר [4], ובהגה"ה במיימוני בשם ראבי"ה, וכל רבותינו האחרונים, מהר"ם בהלכות ברכות שלו ומרדכי ואשירי, כולם מסקי דיין גמור הוא, דמשתני לעילוי בבישולא. אף על גב דרש"י ושאר גאונים דכתבו דמשתני לגריעותא הוא, ולכך לא חשיב יין ואין מברכין לפניו בורא פרי הגפן ולא לאחריו מעין ג', דדברי התוספות ומסכימיהם נכוחים וברורים בהא, דהאיך ראיה דמייתי מירושלמי דערבי פסחים ודמסכת שקלים דיוצאין ידי ד' כוסות ביין מבושל, ובהנך ד' כוסות אית בהו כוס של קדוש ושל ברכת המזון דבעי יין, אם כן על כרחך יין חשיב, ולית נגר ובר נגר דפרקינה להך ראייה.
אמנם אם היה בא להחמיר ולצדד כדי לצאת ידי כולם למעבד כדמבואר בשאלה לעיל, נראה דלא שפיר דמי למיעבד הכי, שיכלל על הספק שום נוסח אחרת בברכה דמעין ג', אף על פי שאינו מוסיף שם ומלכות. וראייה מהא דמייתי התוס' ורוב החבורים מירושלמי דברכות[5], ר' ירמיה לא אכל סולתא (ד)מן יומיה, משום דהוי מסופק בברכה אחרונה אי מברכין לאחריו מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה. וכתוב בהלכות ברכות ממהר"ם ובהגה"ה במיימון, דמה שלא אכל בתוך הסעודה והיה פוטר בברכת המזון, שמע מינה דהוה סבר כרב ששת דדברים הבאין שלא מחמת סעודה צריכין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן. והשתא עדיין תקשה, אמאי לא אכלו מן יומין? אי הוה בעי הוה אכיל ליה עם ביצים ותאנים והוה פוטרתן ממה ננפשך כדפרשינן לעיל. אלא על כרחך אין כוללים בברכה דמעין ג' שום ספק כגון זה, שהיה צריך לומר על העץ ועל פרי העץ בשביל התאנים, ולכלול בה על האדמה ועל פרי האדמה מחמת ספק דסולת. והוא הדין בנידון דידן אין כוללין בה מספק.
ואין נראה לחלק, דספק דהתם אי סבירא לן דאין מברכין על האדמה ועל פרי האדמה על הסלת, והיינו על כרחך משום דחכמים לא תיקנו מטבע זו על האדמה ועל פרי האדמה, משום דלא שייכא אלא אאוכל סולת או כוסס חיטין, והך אכילה לא חשיבא, ואם כן הך מטבע זו לא אשכחן בשום דוכתא ולכך אין כוללים אותו; אבל מטבע דאשכחן בעלמא, כגון על הגפן ועל פרי הגפן, לעולם נימא דכיילינן לה. דאמאי נחלק כל כך במילתא דלית בה טעמא? דמה טעם לא נכלל בו כל ספיקות? מה בכך אם אנו מוסיפין דברים אחרים בברכה, מאחר שאין מוסיפים בברכה שם ומלכות? וכיון דמילתא בלא טעמא הוא, לא מחלקינן בהו בסברות המבודים מן הלב.
מתוך: תרומת הדשן/א/לא (עריכה)
שאלה לא[עריכה]
שאלה. מי שרוצה לשתות יין בשחרית או בצהרים לאחר השינה וקשה לו לשתות אליבא דריקנא ומביאין לו מאכל מתובל או חריף וכה"ג שהוא ממתיק השתייה, צריך לברך על אותו מאכל או לאו.
תשובה. דהך מילתא לכאורה דמי ממש להא דאמרינן פ' כיצד מברכין, מברך על הצנון ופוטר את הזית. ופרש"י התם דצנון הוא עיקר אכילתו, ואינו אוכל הזית אלא כדי למתק מרירתו של הצנון ולכך פוטרו, כדתנן התם: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, והכי מפרש ליה התם בגמרא. ואיתא התם באשירי בההיא פירקא בענין דברים הבאים בתוך הסעודה, דהך מילתא דצנון וזית לא איירי שאוכלים ביחד, אלא אפי' בזה אחר זה. וא"כ היינו ממש כעין שאילתינו, דכיון דמאכל אינו בא אלא רק להמתיק השתייה, מברך על השתייה ופוטר את המאכל.
ויש לחלק דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל. אבל בנ"ד הטפל נאכל קודם, ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע? וכבר היה נהנה בלא ברכה.
אמנם מצאתי הועתק מתשובת אור זרוע: אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות כדי למתק השתייה, אינו מברך עליהן בפה"ע כמו שמברכין על כל גרעיני פירות האילן, אלא מברך עליהן שהכל, הואיל והן באין רק למתק השתייה, עכ"ל. מהכא משמע דבנ"ד נמי מברך על המאכל שהכל אפילו אם ברכתו בענין אחר, אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת השתייה שהיא עיקר. וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחילקתי.
אבל אין נראה לחלק משום דגבי צנון וזית תרוייהו מידי אכילה נינהו, ואתיא ברכת אכילה העיקר ופוטר ברכת אכילה הטפל, אבל לא אמרינן דתיתי ברכת שתייה אפילו שהוא עיקר לפטור ברכת אכילה אפי' אם האכילה טפילה לשתייה. דהא פריך תלמודא, אי הכי יין נמי נפטרי פת? ולא מחלקינן הכי. ואין לומר דודאי אכילה פוטר שתייה, אבל לא שתייה אכילה; דמאי שנא? דנהי נמי דקיימא לן שתייה בכלל אכילה ולא אכילה בכלל שתייה, כדאיתא פ"ג דשבועות, מ"מ לענין נידון דידן אין לחלק הכי, דהא קמן דברכת העיקר פוטרת ברכת הטפל, אע"פ שאין הברכות שוות כלל. אלא על כרחך היינו טעמא, דלא תקנו חכמים לברך על שום אכילה או שתייה אם באין הן לטפילה.
מתוך: תרומת הדשן/א/לב (עריכה)
שאלה לב[עריכה]
שאלה. בעל הבית שאינו נזהר מפת של נכרים, והביאו על השולחן פת נכרים נקייה ופת כשר שאינה נקייה, ואין דעתו לאכול כל הסעודה, רק פת של נכרים, כי אינו רגיל בפת כשר שאינו נקייה, אבל בני ביתו אוכלים מפת שאינו נקייה שהוא כשר. כשהוא בא לבצוע, יבצע על הפת נקייה, או על הפת כשר, וצריך להסיר פת הנקייה של נכרים, כמו שצוה השר מקוצי, או לאו?
תשובה. יראה, אעפ"י שנהגו רבותינו כמו שצוה השר מקוצי, מכל מקום כהאי גוונא צריך לבצוע על פת נקייה של נכרים, הואיל והוא הבוצע, ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת ולא מן הכשר. דהא דאמרינן המוקדם בפסוק קודם, וכן החשוב או החביב קודם, היכא דרוצה לאכול משניהם אז אזלינן בתר מוקדם או חשיב או חביב; אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך, לא מחוייב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו אפילו שהוא לפניו, כך נראה מתוך הסברא והדעת מכרעת, ואין נראה דצריך ראייה. ואע"ג דבני ביתו רצונם לאכול מפת כשר והוא בוצע עליהם, מ"מ איהו עיקר ואזלינן בתריה, הואיל ופסק ירושלמי דעל איזה מהן שירצה יברך אפילו היכא דבעי למיכל מתרוייהו.
ואי קשה לן אסברותא דלעיל מהא דאמרינן פ' כיצד מברכין, רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי, אייתי לקמייהו תמרי ותאיני כו'. ומאי קשה הוו ליה? דילמא לא הוי בעי למיכל מתאינים, ולכך בירך אתמרי? יש לומר דלבתר דאכל התאינים הקשו לו.
והא דכתב במרדכי פ' אין מעמידין מדברי ראבי"ה, שאם היה מסיב על שולחן ישראל האוכל פת של נכרים, והבעה"ב נזהר מפת של נכרים, כיון דמצוה מוטלת עליו לבצוע יבצע מן היפה, וראיה מן הירושלמי, פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך, וכיון דהותר לבצוע הותר לכל הסעודה הזאת, זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקרויו כו' ע"כ. הא קמן, אע"ג דבעה"ב אינו רגיל לאכול מן החביב ואין בדעתו לאכול הימנו, אפילו הכי מצוה להקדימו?
יש לחלק שפיר, דכל ברכת נהנין תליא בחביבות, דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח. ולכך במילתא דראבי"ה, נהי נמי דבעה"ב נזהר מפת של נכרים, אינו זה בשביל שאינו חביב לו, אלא מניח משום פרישות. ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר ולא יצטרך לפרישות, כגון הכא שמחבב בו המצות, שרי ליה רבנן. ואהא מייתי ראיה מן הירושלמי, דקאמר: פת נקייה טמאה פת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך, משמע ליה אפילו אי פרוש הוא שלא לאכול חולין טמאים אפילו הכי יברך על הטמאה אם ירצה משום חבוב המצות ויאכל ממנה. והוא הדין לגבי פת של גוים. ולאו דווקא נקט ראבי"ה אם היה מסיב על השולחן ישראל האוכל פת של גוים, דבלא דידיה נמי שרי, אלא נקט הכי דלא תימא מי המביא פת של גוים על השולחן, הואיל והבעה"ב נזהר ממנו? אבל לעולם כל שאינו רצונו לאכול מן המוקדם או החשוב או החביב מפני שאינו חפץ בו, אינו נראה כלל שיתחייב לברך עליו לאכול ממנו כדי להקדימו.
מתוך: תרומת הדשן/א/לג (עריכה)
שאלה לג[עריכה]
שאלה. אכל ענבים חדשים קודם הבציר ובירך עליהם שהחיינו, כשישתה אח"כ תירוש, צריך לברך שנית או לאו?
תשובה. יראה דצריך לברך שנית. וכן שמעתי מאחד מהגדולים שהורה כעניין זה, כגון שאם אכל ובירך כבר על הגודגדניות שקורים קירש"ן, חוזר ומברך זמן על אותו שקורין ווייכשל"ן או אמרעל"ן. וביש ארצות שקורין הכל קירש"ן, אלא לאילו קורין קירש"ן אדומים ולאלו שחורים, ואפילו הכי היה נראה לו לברך, דחשבינהו להו לתרי מיני לעניין ברכת זמן. וכן מצאתי בהדיא כהוראה זו בספר חסידים, ומייתי ראייה מפלוגתא דר"א ור"י בתאנים שחורות ובתאנים לבנות, תרי מיני לעניין העלאות תרומה; והוא הדין לעניין ברכת זמן דגודגדניות. ואם כן, הוא הדין נמי לעניין ענבים ותירוש, דנמי תרי מיני חשיבי, וקיימא לן כרבא דאזלינן בתר שמא, פרק בתרא דע"ז, וחמרא חדתא בענבי תרי מיני הם.
ואם תאמר: נהי נמי דתרי מיני חשובין לעניין ביטול, מכל מקום אין סברא שיברך עליהם תרי זמני, משום דהתירוש אינו בא אלא מן הענבים; ולא דמי לגודגדניות, דהתם גופים מחולקים הן וחלוקים נמי בשמן. נראה להביא ראיה דאין סברא לחלק, מהא דתנן פרק השוכר את הפועלים: היה עושה עמו בתאנים לא יאכל עמו בענבים, ואמרינן בגמרא, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת, אוכלין ענבים ואין שותין יין; משהלכו שתי וערב בגת, אוכלין ענבים ושותין יין. ופירש רש"י, דקודם שהלכו שתי וערב עדיין לא נקרא שם יין על מה שבגת, ונמצאת אין מלאכתן אלא בענבים, ולכך אין שותין מן היין משום דהוה כעושה ליה במין זה ואוכל במין אחר. הא קמן דהתם נמי היין אינו בא אלא מן הענבים, והוה ליה שפיר ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית, שהרי באותן ענבים עצמן שהיין בא מהן הן עושין ואוכלין, אפילו הכי אין שותין יין משום דחשיבי תרי מיני, והוא הדין לעניין ברכת שהחיינו.
מתוך: תרומת הדשן/א/לד (עריכה)
שאלה לד[עריכה]
שאלה: ברכת הטוב והמטיב שאנו מברכין על היין, האיך מנהג הוא לברך? אי בעינן דווקא שהאחרון משובח שבח ניכר מן הראשון, או אפילו מעט יותר, או דילמא לגמרי כראשון, או אפילו אם הוא גרוע ממנו?
תשובה: יראה בפלוגתא דרבוותא בברכות, לא מברכים מספק כלל אלא אם כן ידענא דנהוג עלמא לברך. ובהך מלתא איכא פלוגתא דרבוותא: ה"ג הלכות גדולות ורשב"ם וא"ז פסקו דאין לברך הטוב ומטיב אלא אם כן האחרון משובח מן הראשון. והתוספות והרמב"ם כתבו, אפילו אם האחרון גרוע מן הראשון, שעל ריבוי היינות הוא מברך. וכתוב במרדכי, דלדעת ר"ת רבינו תם צריך רק שלא יהא גרוע יותר מדאי מן הראשון. אבל אשירי כתב, שאם הוא משובח, או רק שאינו יודע שאינו גרוע מן הראשון, בסתמא מברך, אבל אם יודע שהוא גרוע אינו מברך. והשתא מתוך הני פלוגתא, אין לברך אלא אם כן שהוא משובח מן הראשון.
ובאישטריי"ך היו נוהגים שלא לברך אלא על היינות שהיו מופלגים לשבח. לא ידעתי מאין הרגלים, דלכל הפירושים, אם שתה כבר יין בינוני ושתה אחר כך משובח הימנו, בידוע וניכר צריך הוא לברך אף על פי שאינו משובח בהפלגה. גם היו נוהגים, שאפילו ביינות המופלגים, אם שתה ממנו תוך ל' יום לא היו מברכין. ולמנהג זה יש סמך, דמצאתי הועתק מתשובת הר"ח א"ז וזה לשונו: אמרו לו שאמר תלמיד של רבינו שמחה, שאם שתה מזה יין תוך ל' יום אינו מברך הטוב והמיטיב, וליתא, עכ"ל. ואף על גב דכתב: וליתא, מכל מקום אפשר ראו המנהיגים הקדמונים שבאותה מדינה לנהוג כאותו תלמיד.
והיה נראה דמהך סברא יש גם כן לתת טעם לאידך מנהג שלא היו מברכין, רק על המופלגים, דכיון דאין מברכין אלא מל' יום לל' יום, אלמא בחידוש תליא מילתא כההיא דהרואה את חבירו לאחר שלשים מברך שהחיינו, ושם פירש ר"י דדווקא בחבירו שהוא חביב עליו ושמח בראייתו. ובני אושטרי"ך, מתוך שהיה להם רוב מיני יינות לכמה בעלי בתים, יש שהיו בוחרים בחזקים ויש בקלים ויש בדקים וצלולים ויש במתוקים, לא היתה הסכמה ברורה להם כלל שהאחרון משובח מן הראשון אלא במופלגים, שהכל מודים בו, ועליו יש לברך, וחשיב שמחה לשותיהן, לפי שברור לו שהוא משובח לכל אדם, והוי טוב לדידיה ומיטיב לאחריני. ואף על פי שאינו טעם מספיק לגמרי, כדי ליישב המנהג באתי.
מתוך: תרומת הדשן/א/לה (עריכה)
שאלה לה[עריכה]
שאהל: הרואה לבנה בחידושה בימי החול, ואומר: נמתין לברך על חידושה עד למוצאי שבת, יפה הם עושין או לאו?
תשובה: יראה דיש לחלק בדבר, היכא דליל מוצאי שבת הבא בקרוב אינו לילות הרבה בחודש, כגון ז' או ח' בחודש, שאפילו אם יהא מעונן במוצ"ש וב' וג' או ד' לילות אחריו, עדיין יש זמן לברך עד סוף ליל ט"ו, כהאי גוונא יפה להמתין עד מוצאי שבת, דכתב א"ז אור זרוע דאין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהן מבושמין ובכלים נאים. אבל אם ליל מוצ"ש הבא יהא לילות הרבה בחודש, שאם יהיה מעונן בו וב' וג' או ד' לילות אחריו – יעבור זמן הברכה, כהאי גוונא אין להמתין עד מוצאי שבת, דכל היכא דראוי הוא להסתפק שתעבור המצוה אין משהין אותה, אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר. וראייה מהא דגרסינן פרק החולץ: איתמר, ביאת קטן וחליצת גדול. רבי יוחנן ורשב"ל, חד אמר: ביאת קטן עדיפא, משום דמצוה ביבום, וחד אמר: חליצת גדול עדיפא, משום דמצוה בגדול. ופריך עלה ממתניתין: תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעים לו, אלא אומרים לו: עליך מצוה, או חלוץ או יבם; ואי סלקא דעתך דאמרינן ביאת קטן עדיפא, נינטר דילמא מייבם? ומשני: כל שיהוי מצוה לא משהינן. ולאידך מאן דאמר פריך נמי ממתניתין, דתנן: תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים – אין שומעין לו; ואי סלקא דעתך חליצת גדול עדיפא, נינטר לגדול דילמא אתי וחליץ? ומשני נמי הכי: כל שיהוי מצוה כו'; אלמא דלא משהינן מצוה כדי לעשותו מן המובחר, כי התם דלחד מאן דאמר ביאת קטן עדיף ולחד בגדול עדיפא, ואפילו הכי לא משהינן לה. ומכל מקום מוכח התם, דדווקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה, אז לא משהינן לה, אבל בשאין ראוי להסתפק לא. ותדע, דאמאי נקט תנא: ובגדול עד שיבא ממדינת הים? ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל דלא משהינן? אלא דווקא נקט בקטן עד שיגדיל, ובגדול עד שיבא ממדינת הים לא משהינן, משום דשמא ימות הקטן, והגדול לא יבא לעולם ממדינת הים, ותעבור המצוה, לכך לא משהינן; אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן, והוא הדין בנידון דידן. ולפי זה, הא דכתב בהגה"ה במיימוני דנהג מור"ם, כשהיה מקדים לברך בחול כדי שלא יעבור זמן שהוא עד ט"ז בחודש, היה לובש סרבל מכובד שהיה לו, ע"כ. אין רוצה לומר שבמוצ"ש היה ודאי עובר זמן, אלא רוצה לומר ראוי להסתפק שיעבור, כדבארתי לעיל, והנראה לע"ד לעניות דעתי כתבתי:
מתוך: תרומת הדשן/א/לו (עריכה)
שאלה לו[עריכה]
שאלה: בחורי עניים או שאר עניים כמותם, כשמתקנים להם חלוקות חדשות, צריכין לברך ברכת שהחיינו או לאו?
תשובה: יראה דאין צריך לברך ברכת שהחיינו. דכל החיבורים כתבו בסתם דברי ר"י, דאין מברכים על כלים חדשים אלא אם כן חשובין קצת, אבל חלוק ואנפיליאות וכיוצא בהם לא. אף על גב דאשירי פרק הרואה מחלק, דהכל לפי מה שהוא אדם, דיש עני שהוא משמח יותר בחלוק חדש יותר מן העשיר בכלים חשובים, ומייתי ראייה על זה מפרק הנודר מן המבושל במסכת נדרים ע"ש. ונראה להביא ראייה גם כן לדבריו מהא דאמרינן פרק אע"פ, דהמשרה את אשתו על ידי שליש, דקתני: נותן לה מנעלים ממועד למועד. וקאמר עליה בגמרא, דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דכתבינהו להו בג' מועדים, כי היכי דניהוי לה שמחה בגוויהו. אלמא חשיב לה תלמודא שמחה במנעלים לעני שבישראל, דאיירי ביה התם. ועיקר ברכת שהחיינו במידי דמשמח תליא מילתא, כדמוכח בההיא דהרואה את חבירו אחת לשלשים יום מברך שהחיינו. וכתבו הגאונים, דדווקא שהוא חביב עליו ושמח בראייתו. אמנם נראה, אחרי דשאר המחברים כתבו דברי ר"י לפסק הלכה בסתם, ולא מפליג בין עשיר לעני, ואפילו בכלים חשובים, כתבו התוס' פרק התכלת (מנחות מב ב), וזה לשון התוס': בברכות תניא, העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו, ובפרק הרואה אמרינן דאכלים חדשים מברך שהחיינו. ורב שרירא גאון כתב דלא סמכינן עלה, דמסקינן בשלהי פרק בכל מערבים דאין מברכין שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן לזמן, ע"כ. ואף על גב דנראה דלא סבירא לן כלל בהא כרב שרירא גאון, דהא כל המחברים מייתי מההוא דפרק הרואה לפסק הלכה, ובהגה"ה במיימון בהלכות קידוש והבדלה כתב דמהר"ם היה מכוון בכל יכולתו שיהיה לו מלבוש חדש בליל ב' דראש השנה בשביל ברכת שהחיינו, כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא דפליגי אי מברכין זמן בליל ב' דר"ה, אלמא דלא חש מידי לההיא דרב שרירא גאון, דאי לא כן אכתי לא הוי מסיק נפשיה מפלוגתא. מכל מקום נוכל לחלק בין כלים חשובים קצת, כגון מלבושים של בגד צמר, ובין כלים שאינם חשובים כלל, כגון חלוקים ומנעלים וכהאי גוונא, כמו שמחלק בסמ"ג במצות פדיון הבן, דאינו בא אלא לפרקים מועטים, ולכך דמיא לדבר הבא מזמן לזמן ומברכין עליהם שהחיינו, לאפוקי מצות מילה דשכיחי טפי, ולכך אין מברכים שהחיינו. וגבי כלים חשובים נמי, איכא למימר דהוי כדבר הבא מזמן לזמן, דסתם בני אדם לפרקים מועטים מתחדשים להם כלים חשובים, ואפילו לרב שרירא מצי סבר דמברכים כהאי גוונא. וכן פדיון הבן, דפסיק תלמודא בהדיא בסוף מסכת פסחים דמברכים שהחיינו. אבל לעולם בחלוקות ואנפליאות ומנעלים וכהאי גוונא, כלים שרגילים לסתם בני אדם להתחדש להם, לא ברירא לן דליתא לרב שרירא גאון, הואיל ויש סברא לנטות לכאן ולכאן. ואפילו בחורים עניים לא יברכו על חלוקים, דהממעיט בברכות לא הפסיד:
מתוך: תרומת הדשן/א/לז (עריכה)
שאלה לז[עריכה]
אם ספק לאחד אם ספר לילה אחת או לאו, האיך יעשה מכאן ואילך? יספור בברכה או לאו?
ייראה דיספור בברכה מכאן והלאה. ולא מבעיא אם נזכר ספיקתו ביום ההוא, שאז ודאי צריך לספור ביום בלא ברכה, מתוך הספק, ושוב יספור בשאר הלילות בברכה; והכי נהגינן, אפילו בוודאי שכח בלילה לספור, וסופר ביום בלא ברכה, סופר שוב בברכה, דמיקרי שפיר תמימות, הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי. – אלא אפילו אם לא נזכר הספק עד לילה השנייה, אף על פי כן סופר בברכה מתוך הספק. ואף על גב דבוודאי שכח יום אחד כו' נהגינן כבה"ג, דכתב: שכח יום אחד – שוב אינו סופר, פירוש בברכה, דבלא ברכה מאי נפקא מינה? ודלא כתוספות במנחות פרק ר' ישמעאל דכתבו דאין נראה ולא יתכן פסק הלכות גדולות, ודלא כאשירי נמי דכתב שילהי פסחים בשם ר"י דכל לילה מצוה בפני עצמה, ואם לא ספר באחת – מצוה לספר באחרות. מכל מקום, אף על גב דלא נהגינן כוותייהו בוודאי לא ספר, כבה"ג, – בספק מצינו למיסמך עלייהו. דמצאתי בספר אור זרוע הגדול, דראבי"ה סבר דספירה בזמן הזה דאורייתא, ופסק מתוך כך דהבעיות דלא איפשיטא בתלמודא – אזלינן בה לחומרא לגבי ספירה, וצריך לחזור ולספור, כמו גבי ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר, חוזר משום דאורייתא היא, כל זה כתב ראבי"ה. ואם כן, בנידון דידן נמי, מצוה הוא לספור מתוך הספק שלא סיפר הלילה שעבר. ואף על גב דהתוס' במנחות ואשירי בשם ר"י דלעיל פליגי בהדיא בהא, וסבירא להו דספירה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן זכר למקדש, הא אינהו נמי סבירא [להו] דכל לילה מצוה בפני עצמה, ואם כן שפיר סופר בברכה; ומי מזקיקני דבהא ניזול בתרייהו ולא בהא, ולדקדק כולי האי? מאחר דכתבו הגאונים, דהזכרת השם בברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן:
מתוך: תרומת הדשן/א/לח (עריכה)
שאלה לח[עריכה]
שכח על הניסים בברכת המזון, ולא נזכר עד שחתם בברכת הודאה, אבל עדיין לא חתם בבונה ירושלים, חוזר הוא בשביל "על הניסים" או לאו?
תשובה: יראה דאינו חוזר אפילו בכהאי גוונא, וכל שכן אם כבר חתם גם בבונה ירושלים. ואף על גב דכתב במרדכי פרק במה מדליקין, וכן בהגה"ה במיימון בשם ראבי"ה, דמייתי מירושלמי דאם שכח "יעלה ויבא" בברכת המזון בראש חודש אינו חוזר; אבל בשבת ופורים וחנוכה, שאי אפשר לו בלא אכילה, חוזר. ואף על גב דתלמוד דידן מסיק דהזכרה בברכת המזון חנוכה ופורים רשות הוא ולא חובה, כיון דנהוג עלמא להזכיר, וגם בירך אדעתא דהזכרתה, שווייה עליה כחובה וחוזר, כדפסיק בה"ג כעין זה על תפילת ערבית, עד כאן. מכל מקום כמדומה לי שרבים לא היו תופסים דברי ראבי"ה הללו עיקר, אלא כמו שכתב הרמב"ם בהדיא דאין מחזירין. וכן כתב אור זרוע, וכן בטור אורח חיים. ושמעתי מיישבין הירושלמי, דרוצה לומר בשבת דחנוכה ופורים, ואשמועינן הואיל דלא סגי דלא אכל פת בשביל השבת, חוזר נמי בשל חנוכה ופורים, דיום שנתחייב באכילה הוא. ואהא נמי יש להקל, דהא איתא במרדכי בההיא פירקא וכן בפרק ג' שאכלו, דסברי מקצת הגאונים שאם שכח של ראש חודש בברכת המזון בשבת אינו חוזר, משום דחיוב האכילה אינה בשביל ראש חודש. ואם כן תקשה לדידהו הירושלמי דלעיל, דעל כרחך לית להו האי סברא, אי רצונם לומר כמו שכתבתי. בין כך ובין כך דברי ראבי"ה נדחים, דאיהו סבר אפילו בחול בחנוכה ופורים חוזר, כדמייתי ראייה מהגמ'. ותו אית לן למימר דהנהו דברי ראבי"ה ליכא למיזל בתרייהו, דסמך ראייתו אפסק דהלכות גדולות, וכתב בהגה"ה במיימוני דלא קיימא לן כההיא פסק דה"ג. ואף כי קצת הם דברי תמוהים לעשות הטפל עיקר, דבתפילה מסיק תלמודא דחובה להזכיר של חנוכה ופורים, ואף על פי כן אמרינן התם דאין מחזירין אותו, וברכת המזון מסיק דרשות הוא להזכיר, ואיך יתכן שיהא חוזר בה טפי מבתפילה. וכיון דהכי הוא, אפילו כשנזכר קודם חתימת בונה ירושלים אינו חוזר. ואף על גב דפסק ר"ת דאפילו בדבר שאמרו חכמים אין מחזירים אותו – אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר, וכתב בסמ"ק דיש לפסוק כפסק ר"ת, וכדעבד עובדא הכי, וכן כתבו התוס' שילהי פרק תפילת השחר ממש דעמא דבר בהא כר"ת. ובברכת המזון נמי, כל זמן שלא סיים ג' ברכות הוי כלא עקר רגליו, כדמוכח באשירי פרק ג' שאכלו לענין לא שנו אלא שלא התחיל בהטוב והמטיב כו'. מכל מקום לא דמי לפסק ר"ת, דהתם לא קאי אלא אהנהו דחייבו חכמים להזכיר לכתחילה. ונהי נמי דאמרו דאין מחזירין, אם שכח סבר ר"ת דהך לישנא דאין מחזירים משמע דווקא לאחר שעקר רגליו, דאז מיקרי חזרה. ולאידך טעמא נמי דמפרש סברת ר"ת דהכי פירוש דאין מחזירים אותן, אין חובה להחזירו, אבל אם ירצה יחזור, הני טעמי לא שייכי אלא אמילי דמפרש תלמודא עלייהו "ואם לא אמר אין מחזירים אותו", דנוכל לומר: לא פטרוהו חכמים אלא אמידי דמיקרי חזרה, ולאידך טעמא מחובה; אבל הזכרת חנוכה ופורים בברכת המזון, דלא חייבו חכמים אפילו לכתחילה להזכיר, ולא אמרו עליו האי לישנא דאם לא אמר אין מחזירים אותו דנוכל לומר: אין מחזירים לאחר שעקר רגליו, אבל קודם שעקר רגליו מחזירים; וכן לאידך טעמא, יש לומר דר"ת מודה בהך מילתא דאין רשאי לחזור ולברך ברכה לבטלה:
מתוך: תרומת הדשן/א/לט (עריכה)
שאלה לט[עריכה]
בחורים בני בי רב היו רגילים לדבר בשעת ברכת המזון, ועשו תקנה בקנס שלא ידברו כדי שיכוונו לשמוע הברכה. ויש שרצו שלא לתקן עד לאחר בונה ירושלים, שהיא סוף ברכה דאורייתא; שפיר דמי הכי או לאו?
תשובה. ייראה דלאו שפיר דמי הכי, דראוי לתקן עד לאחר ברכה רביעית, דהיינו עד שיתחיל הרחמן. וכן שמעתי אחד מרבוותא שהקפיד על שתקנו רק עד אחר בונה ירושלים, והביא ראייה מפרק שלשה שאכלו, רב עני לה לאמן דבונה ירושלים בלחישותא כי היכי דלא ליזלזלו ביה רבנן. ונראה כל שכן אם יתקנו שלא לדבר רק עד אחר בונה ירושלים, יבינו הכל דמכאן ואילך לא קפידא אם לא יכוונו לשמוע משום דהיא דרבנן, ויזלזלו בברכה רביעית. ואף על גב דבכל דוכתא אשכחן דעבדינן גזרה טפי לדאורייתא מלרבנן, מכל מקום כיון דאשכחי הכא דקפיד תלמודא כהאי גוונא, אנן נמי נקפיד. הנראה לע"ד כתבתי:
- ^ ברכות לו ב
- ^ ברכות לח א
- ^ ברכות לח ב ד"ה משכחת
- ^ בבא בתרא צז א ד"ה אילימא
- ^ ירושלמי ברכות ו א