תרומת הדשן/א/לח
שאלה לח
[עריכה]שכח על הניסים בברכת המזון, ולא נזכר עד שחתם בברכת הודאה, אבל עדיין לא חתם בבונה ירושלים, חוזר הוא בשביל "על הניסים" או לאו?
תשובה: יראה דאינו חוזר אפילו בכהאי גוונא, וכל שכן אם כבר חתם גם בבונה ירושלים. ואף על גב דכתב במרדכי פרק במה מדליקין, וכן בהגה"ה במיימון בשם ראבי"ה, דמייתי מירושלמי דאם שכח "יעלה ויבא" בברכת המזון בראש חודש אינו חוזר; אבל בשבת ופורים וחנוכה, שאי אפשר לו בלא אכילה, חוזר. ואף על גב דתלמוד דידן מסיק דהזכרה בברכת המזון חנוכה ופורים רשות הוא ולא חובה, כיון דנהוג עלמא להזכיר, וגם בירך אדעתא דהזכרתה, שווייה עליה כחובה וחוזר, כדפסיק בה"ג כעין זה על תפילת ערבית, עד כאן. מכל מקום כמדומה לי שרבים לא היו תופסים דברי ראבי"ה הללו עיקר, אלא כמו שכתב הרמב"ם בהדיא דאין מחזירין. וכן כתב אור זרוע, וכן בטור אורח חיים. ושמעתי מיישבין הירושלמי, דרוצה לומר בשבת דחנוכה ופורים, ואשמועינן הואיל דלא סגי דלא אכל פת בשביל השבת, חוזר נמי בשל חנוכה ופורים, דיום שנתחייב באכילה הוא. ואהא נמי יש להקל, דהא איתא במרדכי בההיא פירקא וכן בפרק ג' שאכלו, דסברי מקצת הגאונים שאם שכח של ראש חודש בברכת המזון בשבת אינו חוזר, משום דחיוב האכילה אינה בשביל ראש חודש. ואם כן תקשה לדידהו הירושלמי דלעיל, דעל כרחך לית להו האי סברא, אי רצונם לומר כמו שכתבתי. בין כך ובין כך דברי ראבי"ה נדחים, דאיהו סבר אפילו בחול בחנוכה ופורים חוזר, כדמייתי ראייה מהגמ'. ותו אית לן למימר דהנהו דברי ראבי"ה ליכא למיזל בתרייהו, דסמך ראייתו אפסק דהלכות גדולות, וכתב בהגה"ה במיימוני דלא קיימא לן כההיא פסק דה"ג. ואף כי קצת הם דברי תמוהים לעשות הטפל עיקר, דבתפילה מסיק תלמודא דחובה להזכיר של חנוכה ופורים, ואף על פי כן אמרינן התם דאין מחזירין אותו, וברכת המזון מסיק דרשות הוא להזכיר, ואיך יתכן שיהא חוזר בה טפי מבתפילה. וכיון דהכי הוא, אפילו כשנזכר קודם חתימת בונה ירושלים אינו חוזר. ואף על גב דפסק ר"ת דאפילו בדבר שאמרו חכמים אין מחזירים אותו – אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר, וכתב בסמ"ק דיש לפסוק כפסק ר"ת, וכדעבד עובדא הכי, וכן כתבו התוס' שילהי פרק תפילת השחר ממש דעמא דבר בהא כר"ת. ובברכת המזון נמי, כל זמן שלא סיים ג' ברכות הוי כלא עקר רגליו, כדמוכח באשירי פרק ג' שאכלו לענין לא שנו אלא שלא התחיל בהטוב והמטיב כו'. מכל מקום לא דמי לפסק ר"ת, דהתם לא קאי אלא אהנהו דחייבו חכמים להזכיר לכתחילה. ונהי נמי דאמרו דאין מחזירין, אם שכח סבר ר"ת דהך לישנא דאין מחזירים משמע דווקא לאחר שעקר רגליו, דאז מיקרי חזרה. ולאידך טעמא נמי דמפרש סברת ר"ת דהכי פירוש דאין מחזירים אותן, אין חובה להחזירו, אבל אם ירצה יחזור, הני טעמי לא שייכי אלא אמילי דמפרש תלמודא עלייהו "ואם לא אמר אין מחזירים אותו", דנוכל לומר: לא פטרוהו חכמים אלא אמידי דמיקרי חזרה, ולאידך טעמא מחובה; אבל הזכרת חנוכה ופורים בברכת המזון, דלא חייבו חכמים אפילו לכתחילה להזכיר, ולא אמרו עליו האי לישנא דאם לא אמר אין מחזירים אותו דנוכל לומר: אין מחזירים לאחר שעקר רגליו, אבל קודם שעקר רגליו מחזירים; וכן לאידך טעמא, יש לומר דר"ת מודה בהך מילתא דאין רשאי לחזור ולברך ברכה לבטלה: