תפארת ישראל על מעשר שני א

משנה מעשר שני, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על מעשר שני · א · >>

יכין

משנה א

א) מעשר שני אין מוכרין אותו:    אפי' בירושלים או אפי' להוליכו לירושלים ומתני' ר"מ היא (א) וכדקיי"ל דמע"ש ממון גבוה אבל בשדעתו להעלות המעות לירושלים מותר למכרו וכלקמן [פ"ד מ"ו]:

ב) ואין ממשכנין אותו:    בין ע"י ב"ד בין ע"י עצמו מדכתיב בו ברכה:

ג) ולא שוקלין כנגדו:    סלע חולין נגד סלע מע"ש דה"ל בזוי מצוה. וכ"ש נגד פירות מע"ש גופייהו דלא:

ד) וכן שאר כל הפירות:    אף דשניהן מעשר. אף דמע"ש שלהן רק מד"ס:

ה) אבל נותנין זה לזה מתנת חנם:    דוקא במזמינו על שולחנו דאל"כ אסור דמתנה כמכר כפ"ב דמעשר סי' ב'. ונ"ל דלהכי קאמר מתנת חנם. והרי הוי סגי בשיאמר במתנה אלא קמ"ל דרק במתנה שהיא וודאי חנם דלא עביד זל"ז נייח נפשי' שרי. הא בנותן זה לזה. ושוב חברו לו [כמגילה ד"ז ב] דמחלפי סעודתייהו אהדדי הכא אסור:

משנה ב

ו) מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי:    ה"ה תמים שחוט. דבנקרב בבהמ"ק. אף שהבשר לבעלים אסור להם למכרו ובשחטו בחוץ הרי אסור בהנאה רק איידי דתנא סיפא בכור חי נקט נמי במעשר חי וה"ה דאין ממשכנין ואין מחליפין אותו כמו במעשר שני לעיל. ורק חדא מנייהו נקט וה"ה אינך:

ז) ולא בעל מום חי ושחוט ואין מקדשין בו האשה:    דהו"ל כמכר והוא פשיטא. ומה"ט לא אצטריך למנקט כן במשנה א' במעשר שני. ולא נקיט לה הכא רק משום היפוך דסיפא דבבכור אע"ג שאינה יכולה ליהנות ממנה עד שיומם. ואולי לא יומם כלל אפ"ה מקדשין בו דגם הספק שמא יפול בו מום ותהנה כולו הוא שוה פרוטה דהנאה זו היא שוה פרוטה:

ח) הבכור מוכרין אותו תמים חי:    בזה"ז שיאכלנו הקונה במומו. משא"כ תמים שחוט יקבר. אבל בזמן שבהמק"ק הרי להקרבה קאי ואינו ממון כהן למכרו [ב"ק די"ג]:

ט) ומקדשין בו האשה:    דממון כהן הוא:

י) אין מחללין מעשר שני על אסימון:    מטבע בלי צורה:

יא) ולא על המטבע שאינו יוצא:    של מדינה אחרת אם המלכיות מקפידות שלא יהיו כאן אותן מעות. או דממטי לזוזי להתם בדוחק ולית לי' אורחא למיזל להתם. וכ"ש באין יוצאין כלל:

יב) ולא על המעות שאינן ברשותו:    שנפל המעות לים אף שיכול להעלותו ע"י השט במים:

משנה ג

יג) הלוקח בהמה לזבחי שלמים או חיה לבשר תאוה:    ממעות מע"ש דכך מצותו לקנות במעותיו בהמ' לשלמים. או חי' שאינה בת הקרבה לבשר תאוה ר"ל לחולין:

יד) אע"פ שהעור מרובה:    ששוה יותר:

טו) מקום שדרכן למכור סתומית:    ר"ל שמוכרין הקנקן עם היין:

טז) יצא קנקן לחולין:    ואם המוכר או הלוקח אומן מעבד עורות או יוצר חרס וודאי נותנים טפי בשביל אלו. ולהכי צריך למכרם לאכלן בירושלם:

יז) התמד:    מים שע"ג חרצנים וזגים ושמרי יין:

יח) עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר:    דהו"ל כמים והרי בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע:

יט) ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר:    והוא דרמי ג' ואשכח ד':

משנה ד

כ) הלוקח חיה לזבחי שלמים:    והרי לא חזי' לקרבן:

כא) בהמה לבשר תאוה:    דאסור מד"ס שלא יבריח מעות מע"ש מע"ג מזבח. ואע"ג דהתורה התירה להבריחן לקנות יין ושמן ופירות וחיה ועוף וגם בהמה לבשר תאוה אפ"ה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה [יבמות דף צ' ע"א] ולפיכך גם בהמה וחיה ועוף בעלת מום אסרו. ואמרי' עוד בירושלמי דהא דאסרו רק בע"ח היינו שמא יגדל מהן עדרים. וכן הוא בבבלי [סוכה מ"א א']. מיהו קיי"ל דחיה ועוף שאין קריבים מותר ליקח [(רמב"ם פ"ב מהל' מעשר שני ה"ב)]. ולא חיישינן לשיגדל מהן עדרים מדקונה אותם בירושלים. מיהו במחללן חוץ לירושלים רק על שחוטין מחללין ואפי' על בהמה שחוטה שרי לחלל:

כב) לא יצא העור לחולין:    משום דלא חל המקח כלל. ואת"ל א"כ יחזרו הדמים למקומן. י"ל דהכא מיירי שברח המוכר דיאכל כנגדן כמ"ז ואז וודאי רשאי לאכול היא גופה בקדושת מעשר. אפילו הכי אינה כאילו קנאה בתחלה לצורך מעשר ולא נפק העור לחולין כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל [ועיין קדושין דף נ"ו א']:

כג) מקום שדרכן לימכר פתוחות:    דדרך למכרן בלי הכלי לא דמי תו לבהמה דדרך למכרה עם עורה:

משנה ה

כד) לא קנה מעשר:    והמקח בטל והמעות בקדושתן:

כה) הלוקח פירות שוגג:    חוץ לירושלים ולא ידע שמעות מע"ש הן:

כו) יחזרו דמים למקומן:    דהו"ל מקח טעות מטורח ההעלאה לירושלים:

כז) מזיד יעלו ויאכלו במקום:    ר"ל בירושלים:

כח) ואם אין מקדש ירקבו:    דהקנוי בכסף מעשר כשהוא טהור אינו נפדה חוץ לירושלים:

משנה ו

כט) מזיד תעלה ותאכל במקום:    ואפי' הומם [כפ"ג מ"י]. ונ"ל דכשהוא תם יקדישו שם לשלמים ויאכלו. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שגזרו שלא יקנו בהמת חולין בירושלים ממעות מעש"ש כירושלמי פ"א:

ל) ואם אין מקדש תקבר על ידי עורה:    ר"ל עם עורה כשתמות:

משנה ז

לא) ואם לקח יאכל כנגדן:    ר"ל כפי מה שהוציא ממעות מע"ש יאכל משלו בקדושת מע"ש ומיירי בברח המוכר או בקנה במזיד. דאל"כ הרי המקח בטל:

לב) אין מביאין קיני זבים:    ב' תורים או ב' בני יונה שמקריבין כשיטהרו וכל דבר שבחובה אינה בא רק מחולין. והרי קיי"ל דמע"ש ממון גבוה הוא. מיהו כ"ש עולות שלא יביא מדהיא כולה כליל. והרי מעש"נ ניתן רק לאכילה שתיה וסיכה. אבל שלמים כך מצותו שיביא בדמי מעש"נ שלמים:

בועז

(א) כ"כ הר"ב וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות א'] וז"ל משמע דס"ל כו' וצ"ע עכלה"ט. ואנא מרתתא כולה גופאי להשיב על ד"ק. וכי התם אמרי' לכ"ע ממון גבוה רק לכ"ע פטור מחלה קאמרי' והטעם משום דהעיסה לא חזי ליה ולא מקרי עריסותיכם. אבל לענין למכרה ק"ו הוא מתרומה וכמ"ש ירושלמי הכא וכ"כ תו' [בכורות ד"ט ב'] ד"ה ותנן ותו' [קדושין דנ"ג ב'] ד"ה איהו. הוכיחו ובררו כשמלה חדשה דבסנהדרין רק לענין חלה מיירי. השבני רבינו הגנ"י וז"ל גם רש"י במקומו כ' ב' הפירושים אם מטעם ממון גבוה אם מטעם היתר אכילה. אמנם תוי"ט סוכה פ"ג מ"ה הוכיח ממאי דמותיב בסנהדרין שם אהך דלעיל ממעשר שני וכתבי קודש יגנוזו א"כ מוכח דהטעם דחוץ לירושלים פטור מחלה הוא משום דממון גבוה דאל"כ אין שייכות למפרך עלה ממע"ש בעיר הנדחת עכלה"ט. והתינוק שנמצא בצד העיס' עלובה עריסה אי בעית אימא להך גיסא עדיין בן זומא מבחוץ דלפע"ד שפיר יש ליישב קו' הש"ס התם דהכי מקשי דאי נימא דלענין חלה לא מקרי מע"ש בגבולין עריסותיכם ה"נ לענין עיר הנדחת לא מקרי שללה ולא גרע ממחובר דקאמר התם [ע"א] שאינו בדין עיר הנדחת מדכ' תקבוץ ואספת שאינו מחוסר רק קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ה"נ מע"ש מחוסר פדייה קביצה ושריפה אח"כ מצאתי שגם תוס' בכורות הנ"ל כתבו קצת מזה:

הלכתא גבירתא

משנה א

קיי"ל מעש"נ ממון גבוה הוא. לפיכך בין חוץ לירושלים או בירושלים. אין מוכרין אותו אפי' ע"מ שיעלן הלוקח לירושלים [אבל ע"מ להעלות המעות לירושלים מותר]. וגם אין ממשכנין אותו בין ע"י בעליו בעצמו או ע"י ב"ד. ואין מחליפין אותו בין בשניהן מעות או שניהן פירות וגם ליתנו במתנה אסור. וכ"ז אפי' במעשר פירות שמד"ס. מיהו במזמינו על שולחנו מותר:

משנה ב

מעשר בהמה תם אסור למכרו בין חי ובין שחוט ששחטו בבהמ"ק ונזרק דמו. וכ"ש בשחטו תם בחוץ. הרי אסור בהנאה. וכן כשהוא בעל מום לא ימכרו חי ושחוט ואין מקדשין בו אשה. דכל מה שאסור במעש"נ אסור ג"כ בו. ורק בכור בזה"ז מותר למכרו תמים חי. שיאכלנו הלוקח מהכהן כשיומם. וכ"כ כשהומם מותר הכהן למכרו חי ושחוט. או לקדש בו אשה. דממון כהן הוא. אין מחללין מעש"נ על מטבע שאין עליו צורה או של מדינה אחרת שאינו יוצא כאן. או על מטבע שנפלה לנהר עמוק. אף שיכול להעלות על ידי שט:

משנה ג

לקח במעש"נ בירושלים בהמה לשלמים. או חיה לשחטה. העור חולין אף שהעור שוה טפי מהבשר וכן כשקנה כדי יין סתומות במקום שדרך למכור סתומות. היינו עם הקנקן. יצא הקנקן לחולין. ודוקא שאין המוכר או הלוקח תגר או אומן שאלו וודאי מקפידין על דמי העור. וכבר חשבוהו יפה במקחם. וצריך הלוקח לאכול בדמי השור והקנקן בתורת מעש"נ. וכן בקנה במעש"נ אגוזים ושקדים יצאו קליפיהן לחולין. נתן ג' מדות מים על זגין או שמרי יין. ומצא ד' מדות. אז רק אם החמיץ מותר לקנותו במעש"נ:

משנה ד

הלוקח חיה לשלמים או בהמה לאכלה חולין. והרי כל זה אסור. אם המוכר כאן המקח חוזר. אם הלך למדה"י יאכלם בתורת מעש"נ. ונגד עורם יאכל שוויים בתורת מעש"נ. סלי זיתים וענבים אין דרך למכרן עם הסלים. לכן בקנה אותם במעש"נ יאכל נגד שויי הסלים בתורת מעש"נ:

משנה ה

לקח מים ומלח או פירות מחוברים. או פירות שוודאי יתרקבו קודם שיגיעו לירושלים. הפירות חולין והמעות בקדושתן. מדהמקח בטל. וכן הלוקח שום פירות במעש"נ. ששכח שהן מעות מעש"נ. המקח בטל. ואם קנה אותן במזיד. חייב להביא ואתן הפירות לירושלים. דפירות שנקנו במעש"נ אינן נפדין. ולכן באין מקדש ירקבו.

משנה ו

לקח בהמה בשוגג חוץ לירושלים. הו"ל מקח טעות. ואם במזיד חייב להעלותה ולהקריבה שלמים. ואם בעל מום היא. יאכלנה בירושלים. ובאין מקדש יקיימנה עד שתמות ויקברנה עם עורה:

משנה ז

לקח במעש"נ עבד. שפחה. וקרקע. בהמה טמאה הר"ז מקח טעות. ובאין המוכר כאן. יאכל כנגדם בתורת מעש"נ. אין מביאין בדמי מעש"נ קני זבים וזבות נדות ויולדות חטאות ואשמות [וכ"ש עולות שכולן כליל]. ואם הביא יאכל כנגדן. וכן כל דבר שאינו מאכילה שתיה וסיכה שקנה במעש"נ יאכל כנגדו: