תוספות יום טוב על שקלים א
תוספות יום טוב · על שקלים · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה שקלים, הקדמה
כתב הרמב"ם דשקלים סדר רבינו הקדוש אחר פסחים שכן נסדרו בתורה ע"כ. ונ"ל שר"ל שפרשת שקלים בכי תשא קודם לפרשת המועדות שבפרשת אמור וזה הטעם ג"כ ביומא שהקדים לסוכה כמ"ש שם בס"ד. אלא שהקדים שבת ועירובין מפני קדימתו במעלה וכו' ופסחים הואיל והיא סמוכה לשבת וגם מצוה ראשונה על ידי משה רבינו עליו השלום כמ"ש שם בס"ד [*והיא בפרשת בא הקדומה לכי תשא] ואף על פי דכתיב שלש רגלים תחוג לי בפרשת משפטים קודם לכי תשא הלך רבינו הקדוש אחר פרשת מועדות דאמור. ששם ביאר הכתוב השביתה ממלאכה והקרבת הקרבנות. ובספר יוחסין, בשם רב שרירא גאון דבתר פסחים תנינן שקלים שהוא מלפניו וכאחד מעניניו:
השקלים. הם אותם שאמר הכתוב עליהם (שמות ל יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו'. רמב"ם:
ועל הכלאים. מה שכ' הר"ב דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי ונאסרו על ידי תערובות לא שייך בהו ביטול [*וכך מצאתי בתוספות פ"ט דנדה דף ס"א] ותמיה לי והרי בשר בחלב דכל חד לחודיה שרי והוא בנותן טעם כדתנן בגמרא פ"ח דחולין ועוד תימה דמשנה שלימה היא בריש פ"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע, ומלקיים, ומותרין באכילה. ומצאתי בפרק ו' דב"ב [צ"ד.] שכתב הרשב"ם לאסור בהנאה כלאי זרעים. ודחו התוספות את דבריו מפרק כל הבשר בגמרא דף קט"ו. דילפינן דכלאי זרעים מותרין באכילה מבהמה דהיוצא ממנה מותר מדאיצטריך לאסור כלאים לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי אף שדך כן [*וברוך ה' שראיתי קושיתי דמבשר בחלב בתוספות פרק אחרון דע"ז [ס"ה: ד"ה הבגד] ותרצוה דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטל כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה ע"כ ור"ל כמו שפירש הר"ן דרך בישול דאיכא נתינת טעם ע"כ ואכתי קשיא לי דנילף מבשר בחלב וניחא לי דליכא למילף משום דחדוש הוא דלא נאסר בשר בחלב אלא דוקא במבושל ולא בכבוש וכי הא דכתב הרא"ש בפרק ה' דעכו"ם בההוא עכברא דנפל לגו חביתא וכו']:
בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין. פירש הר"ב איידי וכו' כלומר להכי לא תנא דבארבעה עשר בו קורין שאר עיירות וכן כתבו התוספות בפרק קמא דמ"ק דף ו' ומשום הכי לא הוצרך לפרש לעיל בכלאים דתני איידי דשקלים דמילתא דפשיטא הוא. אבל הכא דתני דין דמגילה ה"א דהוה ליה למיתני נמי דבארבעה עשר בו קורין גם כן. משום הכי הוצרך לפרש דאיידי כו':
ועושים כל צרכי רבים. [פירש הר"ב] כגון דיני ממונות כו'. בירושלמי. וכתב הרמב"ם והכוונה כי כל מה שהיה מאלו הדברים תלוי ומסוגר ולא נתעסקו בו שמזרזין וממהרין להשלימו ולהגיעו לתכליתו מחצי חודש אדר. ע"כ. דודאי מי שהיה זריז והקדים לעשות דנשכר והרי הוא משובח אלא הכי במי שהוא תלוי וכו' ובפרק ד' מהלכות סוטה כתב בחמשה עשר באדר נפנין בית דין על צרכי הרבים ובודקים על הראוייה לשתות להשקותה ועל הראויה לקנא לה ולהוציאה בלא כתובה ובכל זמן משקין את הסוטה וכתב הכ"מ דמשמע ליה דהא קאמר ומשקין את הסוטה דהיינו לומר דבודקים על הראויה לשתות וכו' דאילו להשקותה לא היו מאחרים אותה עד חמשה עשר באדר אלא בכל יום היו משקין אותה וזה שאמר ובכל זמן משקין את הסוטות עד כאן אבל מלשונו שבפירושו אין נראה כן. אלא לזרוזי בלבד ועל ההשקאה עצמה נמי. וטעמא מסתבר הואיל ובהך זימנא מתעסקים בלאו הכי בתקון רחובות וציון הקברות ושאר דברים שהם צרכי רבים הלכך נפנין ג"כ לעשות כל צרכי רבים הללו. וז"ל הרמב"ם בריש פרק ח' מה' ערכין בט"ו באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי צבור ועל עניני ההקדשות וכו' ופודים וכו' וגובים וכו' כדי שיהיה כל העם עתיד ליתן תרומת השקלים לחזק את בית אלהינו:
ויוצאים אף על הכלאים. האי אף קאי ארישא דמשמיעין על הכלאים ותני השתא דאעפ"כ יוצאין גם כן וכמ"ש הר"ב:
שיהו מפקירין. פירש הר"ב דהפקר בית דין הפקר. דכתיב (עזרא י' ח') כל אשר לא יבא [לשלשת ימים בעצת השרים והזקנים] יחרם [כל רכושו]. בירושלמי דהכא ובבלי ריש פרק עשירי דיבמות [פט:]:
שלחנות. שלחן שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו וכך קורין החלפני שולחני בכל המשנה. רמב"ם:
במדינה. פי' הר"ב בירושלים וכן פירש רש"י בריש פ"ד דר"ה. ושם כתב הר"ב גם כן ב' הפירושים וכן ברפ"ב דמכילתין אבל בפ"ג דסוכה משנה י"ב ומ"ח פרק ו' דנזיר השמיט פירוש הרמב"ם. ותנינא כוותיה דרש"י ותנינא כוותיה דהרמב"ם. כוותיה דרש"י בסוטה פ"ז משנה ו' ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו' והדעת מכרעת דמקדש דוקא דאין סברא לומר דלענין נשיאות כפים חלוק ירושלים משאר עיירות. ותנינא כוותיה דהרמב"ם בפ"ג דמעשר שני משנה ד' פירות בירושלים ומעות במדינה. ולרש"י יש לתרץ דשאני התם דפורט ירושלים בהדיא אבל היכא דתנן מדינה ולא הוציא ירושלים מן הכלל נשאר ירושלים בכלל מדינה:
למשכן. כלומר שמוציאין העבוט מביתו תרגום אם חבול תחבול (שמות כב כה) אם משכנא תסב. הרמב"ם. ומה שכתב מביתו כך כתב גם כן בפרק א' מהלכות שקלים שלוקחים בעל כרחו ואפילו כסותו ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו משא"כ פריעת ב"ח אף על גב דנמי מצוה היא אין למדין ממנה למצות גבוה:
לוים. כתב הר"ב לאפוקי ממ"ד כו' דכתיב כל העובר וגומר עיין במשנה דלקמן:
וקטנים. פירש הר"ב אפילו הביא שתי שערות וכו' עיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס"ד:
שוב אינו פוסק. כתב הרמב"ם שאומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק עד כאן. ולדבריו נראה דאם מת אביו ועדיין הוא קטן דאין חיוב עליו דלא כהר"ב וכ"כ בפ"א מהלכות שקלים עד שיגדיל ויתן על עצמו. ובאמת שלא ידעתי טעם לסברת הר"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן [*דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר דתנן במשנה ו' פרק ד' דנזיר הלכה היא בנזיר כדפירש הר"ב שם ועיין מ"ש שם רפ"ז] [וע' בספ"ג דסוטה מ"ש שם] ואולי כשירש מאביו קאמר וס"ל דחובה חל על הנכסים:
[*מפני דרכי שלום. פירש הר"ב לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד כו' דבירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד אלא מיהת משמע דהירושלמי משנה הגירסא והר"ב אינו משנה אלא פירושא קא מפרש. ונראה לי דהיינו דרכי שלום שאם לא נחלוק להם כבוד אתו לאנצויי ולפי שאין כאן דרכי שלום אלא א"כ שנקדים מסברא שראוי לחלוק להם כבוד הלכך לא נשנה בפרק ה' דגיטין גבי הנהו דקתני התם דמפני דרכי שלום]:
כל כהן ששוקל אינו חוטא. פירש הר"ב ואף על פי שאינו חייב לשקול כדמפרש טעמא בירושלמי דכתיב כל העובר על הפקודים כל דעבר על פיקודיא יתן וכדפירש הר"ב במשנה דלעיל גבי לוים ואותו מ"ד שזכר לעיל הוא ניהו בן בוכרי דהכא. וכך כתבו התוס' בפ' הקומץ רבה ד' כ"א דלבן בוכרי לוים פטורים כמו כהנים וכן נראה לשון רש"י שם. וכתבו התוס' בפ"ק דערכין דף ד' דה"נ דמצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן. ע"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום בר פלוגתיה. ועיין משנה ב' פרק ט' (דערכין) [דעירובין] ופרק ד' דביצה משנה ו'. ומ"ש הר"ב לפי שהוא מוסר מחצית השקל לצבור לגמרי. עיין משנה א' פרק ד' דמכילתין:
כל כהן שאינו שוקל חוטא. כתב הר"ב וקרא דכל העובר כו' כל העובר בים סוף וכו' על הפקודים בין אותן שנמנו לבדן כו' כ"כ התוספות בפרק הקומץ רבה והרי בני אהרן התפקדו אף על גב דלא כתיב בהו לשון פקידה כמו גבי ישראל ולוים מכל מקום נמנו באותו פקידה כדכתיב (במדבר ג' ב') ואלה שמות בני אהרן. ועוד דהא אמרן דכהנים ולוים בחדא מחתא נינהו. והא דהוצרך לומר דעובר בים סוף וכן הוא בירושלמי משום דאותן שנמנו לבדן לא שייך בהו העברה שלא עברו לפני משה אלא היה הולך ועומד על הפתח כמ"ש רש"י בפירוש החומש ועובר בימא ר"ל לרבות כל שעבר בים כלומר אף שבט לוי אף על גב דכמה תינוקות נולדו אחר העברת הים לא בא אלא לרבות שבט שעבר ג"כ. כ"כ בעל יפה מראה. ולדברי הר"ב שכתב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה לתרומת הקרבנות דאלת"ה הוה ליה למימר יתנו כדכתיב בקרא קמא. אלא דס"ל דקמא מיירי באדנים ותנין בקרבנות והיינו טעמא דכ' במשנה דלעיל דאינו שוקל עד בן עשרים שכ"כ בהך קרא מבן עשרים שנה ומעלה אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמתניתין דתנן קטנים מסתבר דעד בן י"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא. וכ"פ הרמב"ם בפירושו ובחבורו, והרמב"ן בפירוש החומש. וכן בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תניין בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב ביה מבן כ' מיירי בתרומת הקרבנות. ואולי דעת הר"ב לפרש קרא קמא באדנים. משום דתרומת אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות. אבל לא ידעתי האיך יפרש הירושלמי. ומ"ש הרמב"ם לפיכך אם רצו לתת שקליהן מותר כמו שהעיד עליו בן בוכרי. יש לתמוה דכיון דלר"י בן זכאי חייבין מאי האי דקאמר לפיכך אם רצו כו' כבן בוכרי. ובחבורו כתב דחייבין אלא שאין ממשכנין כמתניתין דלעיל:
אבל נדרים ונדבות מקבלים מידם. כן הוא בס"א וזוהי גירסת הר"ב. אבל גירסת הרמב"ם נראה דלא גרס אבל ולפיכך כתב דמכותים מקבלין חטאות ואשמות. וה"ג וחטאות ואשמות נדרים ונדבות מקבלין מידן. [*וכ' הרמב"ם וז"ל ולפיכך מקבלין מהן חטאות ואשמות. לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב]:
זה הכלל. נראה דלאתויי כל הנך דמרבינן בברייתא שהביא הר"ב וסתמא דמתניתין דהכא כסתם [*פרק ה' דמנחות משנה ג' וה' וריש פרק ו'] דתנן בהו מנחת גוים והרמב"ם שפסק דאין מקבלין אלא עולה בלבד כר"ע דפליג. וטעמיה דלא פסק כסתם כתב בכסף משנה בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות משום דרב הונא לא סבר כוותיה. ע"כ. דאמר התם ריש פרק ז' דמנחות [עג:] שלמי גוי עולות ויליף לה מקרא דיליף ליה רבי עקיבא:
כל שאין נידר ונידב. פי' למזבח אע"ג שנידר ונידב לבדק הבית אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש וכו' וכן נראה בירושלמי:
קלבון. פירש הר"ב דבר קל וכו', להכריע ביניהם. כלומר כמ"ש הרמב"ם קולבון מה שיש בין ערך השקל ובין מחצית השקל. שחציי השקלים הכל צריכין כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב. לפיכך כשהיה אדם הולך אצל שולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל. ע"כ בפירושו וחבורו רפ"ג מהלכות שקלים. אבל הוא לא הזכיר לשון הכרע. ובפירש"י דסוף בכורות כתב, קלבון הכרע וי"א חלוף שאין ב' חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט ע"כ. משמע דפי' דהכרע היינו הכרע ותוספת בעלמא כעין וחייב להכריע בסוף פ"ו דב"ב. וכ"כ בספ"ק דחולין לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. וכן לשון הר"ב שם ובמשנה ג' פ"ט דבכורות וכאן ארכביה אתרי רכשי. [*וכמה הוא הקלבון במשנה סוף פרקין]:
אבל לא כהנים. כיון שאין ממשכנים אותם. כ"מ פ"ג מה' שקלים ונ"א ל"ג כהנים ואינה עקרית. דהא תנן השוקל ע"י כהן פטור. אם לא שנאמר דל"ג נמי. ואפשר לדקדק כן מל' הר"ב שכתב השוקל ע"י אשה. ואי איתא דגרס ע"י כהן ה"ל לכתוב השוקל ע"י כהן. דלמה דלג אלא דל"ג ליה. אבל לא מצאתי נוסחא זו בספר:
[*השוקל ע"י כהן. עיין במשנה דלקמן]:
ואם שקל ע"י וע"י חברו חייב בקלבון אחד. פי' הר"ב דסבר הנותן מחצית השקל כו' פטור. ורישא דתנן ואלו שחייבין כו' היינו כשבאין שנים ונותנין שקל שלם ומציעתא השוקל על ידי כהן כו' היינו נמי כששוקל על ידו וע"י כהן. וכן פי' הרמב"ם:
הנותן סלע ונוטל שקל. כתב הר"ב שקל האמור כאן הוא מחצית השקל. וטעם זה מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלין בכל שנה. ושקל של משה קוראין סלע כתרגומו. רמב"ן בפי' החומש [*ועיין במ"ז פ"ח דברכות [צ"ל דבכורות]]:
[*השוקל ע"י עני. פי' הר"ב בשביל עני. ועיין במסכת יומא פ"ג משנה ד']:
האחין והשותפין. גירסת הר"ב האחין השותפין וכן גי' הספר בספ"ק דחולין ומשנה ג' [*פ"ט] דבכורות. ומ"מ אין למחוק לפי שגי' הרמב"ם היא והשותפין וה"ג בחולין ובבכורות לפירושו. וה"פ האחין שחלקו בכספים שהניח אביהן וכן השותפין שנשתתפו בממון וערבו הממון ועדיין הוא בעין חייבין בקלבון ופטורים ממעשר בהמה כגון שנשתתפו בבהמות לפטמן אבל אם נשאו ונתנו בממון ומכרו ולקחו עד שיהא הממון שבידם כאילו הוא דבר נולד אחר השותפות פטורין מן הקלבון. וכן מה שירשו בעצמן לפי שאין אחד מהן מכיר חלקו. וחייבין במעשר בהמה:
פטורין ממעשר בהמה. כתב הר"ב דדרשינן כו' ואף על גבי דבבכור כתיב. עיין בפירושו למשנה ג' פרק ט' דבכורות:
משנה שקלים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב