משנה שקלים א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שקלים · פרק א · משנה ג | >>

[עריכה]

בחמשה עשר בו, שולחנות ז היו יושבין במדינה.

בעשרים וחמשה, ישבו במקדש.

משישבו במקדש, התחילו למשכןח.

את מי ממשכנין? לויים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ועבדים וקטנים.

כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, שוב אינו פוסקט.

ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום.

משנה מנוקדת

[עריכה]

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה.

בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ.
מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הִתְחִילוּ לְמַשְׁכֵּן.
אֶת מִי מְמַשְׁכְּנִין?
לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים,
גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים;
אֲבָל לֹא נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.
כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקֹל עַל יָדוֹ, שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק.
וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

נוסח הרמב"ם

בחמישה עשר בו -

שולחנות היו יושבין - במדינה.
בעשרים וחמישה בו - ישבו במקדש.
משישבו במקדש - התחילו למשכן.
את מי ממשכנין?
לוים, וישראל,
גרים, ועבדים משוחררין.
אבל
לא נשים,
ולא עבדים,
ולא קטנים.
כל קטן -
שהתחיל אביו, לשקול על ידו - אינו פוסק.
ואין ממשכנין את הכהנים -
מפני דרכי שלום.

פירוש הרמב"ם

'שולחן' - שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו מעות, וכך קורין החלפני שולחני בכל המשנה.

'והמדינה' - שם לכל ערי ישראל מלבד ירושלים, וכבר בארנו זה במסכת מעשר שני.

ופירוש 'למשכן' - שממשכנין מי שאינו שוקל, כלומר שמוציאים העבוט מביתו, ותרגום "אם חבול תחבול"(שמות כב, כ) "אם משכונא תסב".

וקטן שלא הביא שתי שערות אין ממשכנין אותו אלא שמניחין אותו ואם נתן מקבלין מידו, אמרו אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות. ואם אביו נתן בעבורו והוא קטן, אומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה, תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק. וזהו עניין אמרם 'כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אינו פוסק'.


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

במדינה - בירושלים. והיו מחליפין מחצית השקל לאנשים שמביאים כל אחד ממטבע מדינתו ואינו יודע כמה מהם יוצאים למחצית השקל:

ישבו במקדש - לפי שהיה הזמן מתקרב היו יושבים במקדש כדי שימהרו להביא. ורמב"ם פירש, שכל ערי ישראל קרויין מדינה, ובעשרים וחמשה בו היו יושבים במקדש בירושלים:

התחילו למשכן - מי שלא הביא שקלו:

את מי ממשכנין לוים - לאפוקי ממאן דאמר שאין ממשכנין את הלוים דכתיב (שמות ל) כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה, ולוים לא היו נמנים מבן עשרים:

אבל לא נשים - ונתנו איש כופר נפשו (שם) כתיב, ולא אשה:

ולא עבדים - דאין עבדים חייבין אלא במצות שנשים חייבות:

וקטנים - אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים:

שוב אינו פוסק - אביו, משהתחיל. ואם מת אביו הוא שוקל על ידי עצמו:

ואין ממשכנין את הכהנים - ואף על פי שחייבין במחצית השקל:

מפני דרכי שלום - לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד י וסומכים עליהם שלא יעכבו את שקליהם. ואי נמי יעכבו ולא יתנו, בית דין מתנה עליהם שיהיה להם חלף עבודתם כמו שנותנים מתרומת הלשכה לשאר עושי מלאכת הקודש כדמפרש לקמן:

פירוש תוספות יום טוב

שלחנות. שלחן שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו וכך קורין החלפני שולחני בכל המשנה. רמב"ם:

במדינה. פי' הר"ב בירושלים וכן פירש רש"י בריש פ"ד דר"ה. ושם כתב הר"ב גם כן ב' הפירושים וכן ברפ"ב דמכילתין אבל בפ"ג דסוכה משנה י"ב ומ"ח פרק ו' דנזיר השמיט פירוש הרמב"ם. ותנינא כוותיה דרש"י ותנינא כוותיה דהרמב"ם. כוותיה דרש"י בסוטה פ"ז משנה ו' ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו' והדעת מכרעת דמקדש דוקא דאין סברא לומר דלענין נשיאות כפים חלוק ירושלים משאר עיירות. ותנינא כוותיה דהרמב"ם בפ"ג דמעשר שני משנה ד' פירות בירושלים ומעות במדינה. ולרש"י יש לתרץ דשאני התם דפורט ירושלים בהדיא אבל היכא דתנן מדינה ולא הוציא ירושלים מן הכלל נשאר ירושלים בכלל מדינה:

למשכן. כלומר שמוציאין העבוט מביתו תרגום אם חבול תחבול (שמות כב כה) אם משכנא תסב. הרמב"ם. ומה שכתב מביתו כך כתב גם כן בפרק א' מהלכות שקלים שלוקחים בעל כרחו ואפילו כסותו ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו משא"כ פריעת ב"ח אף על גב דנמי מצוה היא אין למדין ממנה למצות גבוה:

לוים. כתב הר"ב לאפוקי ממ"ד כו' דכתיב כל העובר וגומר עיין במשנה דלקמן:

וקטנים. פירש הר"ב אפילו הביא שתי שערות וכו' עיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס"ד:

שוב אינו פוסק. כתב הרמב"ם שאומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק עד כאן. ולדבריו נראה דאם מת אביו ועדיין הוא קטן דאין חיוב עליו דלא כהר"ב וכ"כ בפ"א מהלכות שקלים עד שיגדיל ויתן על עצמו. ובאמת שלא ידעתי טעם לסברת הר"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן [*דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר דתנן במשנה ו' פרק ד' דנזיר הלכה היא בנזיר כדפירש הר"ב שם ועיין מ"ש שם רפ"ז] [וע' בספ"ג דסוטה מ"ש שם] ואולי כשירש מאביו קאמר וס"ל דחובה חל על הנכסים:

[*מפני דרכי שלום. פירש הר"ב לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד כו' דבירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד אלא מיהת משמע דהירושלמי משנה הגירסא והר"ב אינו משנה אלא פירושא קא מפרש. ונראה לי דהיינו דרכי שלום שאם לא נחלוק להם כבוד אתו לאנצויי ולפי שאין כאן דרכי שלום אלא א"כ שנקדים מסברא שראוי לחלוק להם כבוד הלכך לא נשנה בפרק ה' דגיטין גבי הנהו דקתני התם דמפני דרכי שלום]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) שולחנות. שלחן שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו וכך קורין לחלפני שלחני בכל המשנה:

(ח) (על המשנה) למשכן. כלומר שמוציאין העבוט מביתו. תרגום אם חבול תחבול. אם משכנא תסב. הר"מ. ומ"ש מביתו היינו שהיו לוקחים בעל כרחו ואפילו כסותו ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו משא"כ פריעת בע"ח אע"ג דנמי מצוה היא אין למדין ממנה למצות גבוה:

(ט) (על המשנה) שוב אינו פוסק. שאומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע לעשרים ולא תפסוק. הר"מ. ונראה מדבריו דאם מת אביו ועדיין הוא קטן דאין חיוב עליו ודלא כהר"ב ואולי הר"ב ר"ל שהחיוב חל על נכסי האב ובשירשו. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) ונ"ל דהיינו דרכי שלום שאם לא נחלוק להם כבוד אתו לאנצויי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בחמשה עשר בו:    בט"ו באדר ומייתי לה בפ' בני העיר (מגילה דף כ"ט.) ואית דגרסי בו ביום כך נראה ממשנת הר"מ דילונזאנו ז"ל ושוב דקדקתי ונראה שאינו אלא שהוא ז"ל הקשה דהיל"ל בו ביום:

שלחנות:    שלחן שם לשלחן שלפני השלחנים שמקבל עליו המעות וכך קורין החלפני שלחני בכל המשנה הרמב"ם ז"ל. אבל בפ"א דשקלים לשונו שם בט"ו בו ישבו השלחניים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת ע"כ:

התחילו למשכן:    ובילקוט פרשת כי תשא משלו משל למה"ד לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך ברגלו בשביל לרפאותו אף כך אמר הקב"ה יתמשכנו ישראל על שקליהם כדי שיהו קרבנות הצבור קרבין מהם מפני שקרבנות צבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים ע"כ:

שלחנות היו יושבין:    בירוש' בסוף פירקין איכא מ"ד דנותנין לשלחנים קולבונות בשכרם:

לוים וישראלים:    דלא כבן בוכרי דבסמוך דלדידיה אפי' לוים פטורין כמו שנכתוב בס"ד:

שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק:    בין קודם י"ג בין אחר י"ג דכיון שהתחיל לחנכו באותה מצוה שוב אינו נפטר. ונראה לי דאפי' התחיל אביו ליתן ושוב לא רצה ליתן אין ממשכנין אותו בין קודם שהגיע לשתי שערות בין אחר שהגיע הר"ש שירליו ז"ל וביד פ"א דהלכו' שקלים סי' ז' ח' וסוף הפרק:

תפארת ישראל

יכין

בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין:    כדי לתבוע בנחת, וכל מי שיתן יקבלו ממנו, אבל אין כופין עדיין:

במדינה:    ר"ל בירושלים, וי"א דר"ל בכל ערי ישראל:

משישבו במקדש התחילו למשכן:    את מי שלא נתן שקלו עדיין:

ועברים:    היינו עבד כנעני דחייב רק במצות שהאשה חייבת, אשה נתמעטה מדכתיב איש, ולפיכך אפילו יש להן פטורים, אבל עבד עברי כשיש לו חייב, ובאין לו הרי הוא כשאר עני שבישראל. ובעבד כנעני, היינו אפי' ביש לו שנתן לו אחד מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו:

וקטנים:    כל שהוא פחות מבן עשרים קרוי קטן, ואפילו הביא ב' שערות. וכל אלו לא משכנום, משום דפטורים מן התורה:

כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו:    ר"ל בשבילו:

שוב אינו פוסק:    ואפי' מת אביו שוקל אפטרופסו, דנשתעבדו הנכסים:

ואין ממשכנין את הכהנים:    בשביל שקליהן:

מפני דרכי שלום:    שהשקלים הם לקרבנות צבור, והכהנים הם המקריבים, ראוי לחלוק להם כבוד, דאם לא, אתו לאנצויי בהדי הממשכן. והתנו ב"ד שאם גם לא יתנו, אעפ"כ יהיה להם חלק בקרבנות חלף עבודתם:

בועז

פירושים נוספים