תוספות יום טוב על מגילה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על מגילה · א · >>

משנה א[עריכה]

סידר אחר תעניות מגילה. לפי שהוא תיקון הנביאים שהיו אחרונים. לאשר התקינו תעניות. הרמב"ם:

כרכין. עיין במשנה ד' פ"ט דברכות:

מימות יהושע. פי' הר"ב נפקא לן ג"ש כו' וכתיב התם לבד מערי הפרזי. בריש דברים כתיב וזהו שפירש"י וכתיב התם בביאת הארץ בימי משה ויהושע ע"כ. דהואיל ונכתב בשנת הארבעים סמוך לפטירת משה רבנו ע"ה חשבינן ליה מימות יהושע ודלא תלינן מימות משה חדא דא"כ כל שהיתה מוקפת מתחלת יציאתן ממצרים שהיא ארבעים שנה קודם לביאתן לארץ ומנא ידעינן איזה היתה מוקפת בזמן ההוא. ועוד דהיינו טעמא דמסיים הר"ב ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק וכו':

קורין בט"ו. כתב הר"ב מדפרזים בי"ד ש"מ דמוקפים בט"ו. ומקשינן בגמרא ואימא דפרזים בי"ד כדכתיב בהו. אבל מוקפין דלא קבע בהו קרא אי בעו בי"ד ואי בעו בט"ו. אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה דזמניהם ל' רבים לומר שזמנו של מוקפין אינו כזמנו של פרזים. ותו פריך ואימא בי"ג וקרא דכתיב להיות עושים וגו' בט"ו לשושן אתי. ומשני כיון דלא רמז לך הכתוב זמן דמוקפים אימת ואשכחן ט"ו לשושן מסתברא שהמוקפים יעשו כשושן:

כפרים בי"ד. דכתיב הפרזים עושים יום י"ד ועיר שאין מוקפת חומה נקרא פרוז שמתוך שאין לה חומה ישיבתה נפוץ ופרוז ומרוחקים משכונה לשכונה. רש"י:

בארבעה עשר. עיין בפי' הר"ב ספ"ק דיבמות מאי דפריך בגמ' התם מלא תתגודדו:

ועיירות גדולות. נמי אינן מוקפות חומה דהא בכלל פרזים הם אלא שהן גדולות וכדתנן במשנה ג': אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. [ומ"ש הר"ב באידך פי' שמתכנסים בו לשמוע קריאת התורה כמ"ש לקמן בסוף פ"ג בד"ה בשני ובחמישי וכו'] ומ"ש הר"ב כדי שיהיו פנויים וכו'. הכי איתא בגמרא. אבל רמי עלה מדתנן במשנה ג' מקום שאין נכנסין לא בב' ולא בה'. אין קורין אותה אלא בזמנה. ואי ס"ד תקנתא דכרכים היא היאך מפסידין לתקנתא דידהו אלא אימא מפני שמספקין כו' שכר הוא להם בשביל שהם מספקים הילכך היכא דאין נכנסים כו' לא קולא הוא גבייהו ואין כאן שכר. ומ"ש לימא קרא בזמנם משום דאמרן דלא זמנו של זה כזמנו של זה כדלעיל והיינו מדכתיב לשון רבים להכי אמרינן דאכתי לימא בזמנם דהוי נמי לשון רבים. ומ"ש הר"ב ש"מ עוד שני זמנים דזמנים טובא ליכא למימר דיו"ד וה"א דמיותרים בזמניהם דרשינן דומיא דעיקר זמנם דתרתי. גמרא:

משנה ב[עריכה]

חל להיות. יום י"ד. שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשום הכי קתני ליה סתמא ושני בשבת יום הכניסה הוא. הר"ן. ואע"ג דהשתא דמתחיל בשני בשבת והדר תני בשלישי וכו' דנקט סידורא דיומא נמצא דאשמעינן מקדימין לי"ג ולי"ב וכו' דלא כסידורא דירחא דלעיל. מפרש בגמרא דהיינו טעמא דאי הוה תנא כסידורא דירחא היה צריך לשנות אחר השבת י"א. בשבת י"ב. ע"ש י"ג. מתוך כך הוא בא לדלג ולטעות לכך נקט סידורא דיומא וסדר החדש הבא לו לאחוריו אינו מזכירו בפירוש שהרי מאליו הוא נשמע ואין כאן עוד טעות:

חל להיות בע"ש עיירות ומוקפים בו ביום. כתב הר"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזירה שמא יטלנה וכו'. דהכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א"כ למה קורין בס"ת בשבת כדתנן בפרק בתרא. וכ"פ הר"ב בסמוך בפרשת ויבא עמלק אבל בקריאת הלל ל"ק דרשאין לקרות בעל פה כיון דרגילין בו מידי דהוה מעמדות במנחה. כדתנן במשנה ג' פ"ד דתענית. וניחא לי במ"ש בטור א"ח ר"ס קל"ט דהקורא בפרשה צריך לסדר אותה תחלה פעמים ושלש בינו לבין עצמו וכו' וא"כ כל הקורין בקיאין הן דומיא לתירוץ ב' דתוספות במילה שלא גזרו כמ"ש בשמם במשנה ב' פ"ד דסוכה דטעמא דאין אדם מל אא"כ הוא בקי:

ומוקפין בו ביום. דכתיב (אסתר ט') בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לקרות עם הכפרים ביום הכניסה הכי איתא בגמ' ולא ידעתי מי הכריח להר"ן לתת טעם אחר משום שבו קריאה לרוב העולם. ומ"ש הר"ב ושואלין וכו' כל אותה שבת. [גמ']. [ובגמרא] משמע דאצטריך לאשמועינן דלא תימא נגזור דרשא אטו קרייה. והרמב"ם בפ"ק הלכות מגילה כתב כדי להזכיר שהוא פורים ומ"ש הר"ב דסעודת פורים לכ"ע אין עושין בשבת דלעשות אותם ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים ואינו מתקנת מרדכי:

חל להיות בשבת. למאי דכתיבנא במשנה ה' דפ"ה דסוכה דאין עושין יוה"כ באחד בשבת הה"נ בע"ש דהני טעמי נמי שייכי. ולפיכך הכא דוקא בזמן שמקדשין ע"פ הראיה. דאל"כ כשיחול פורים בשבת יבא יו"כ בע"ש. וכ"פ המגיד [פ"א מהלכות מגילה הי"ג]:

ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה. דכיון דאדחו מיומיה ידחו ליום הכניסה. גמרא:

משנה ג[עריכה]

באלו אמרו. פי' הר"ב בזמנים של מגילה. ור"ל בי"ד וט"ו. ורש"י פי' אם חל י"ד בשבת. וא"כ באלו קאי על הימים המוקדמים. והרי"ף פי' ע"פ הירושלמי באלו ר"ל במגילה ותרומת [שקלים] דבאחד באדר משמיעין על השקלים ולא בא' בניסן וטעמא פירש הר"ן שאין מביאין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה:

זמן עצי הכהנים. בפי' הר"ב והעם וכן ברש"י והר"ן. וכן הוא במשנה ה' פרק בתרא דתענית [ובסדר המשנה שבירושלמי הכא והתם]:

ותשעה באב. כתב הר"ב וה"ה שאר תעניות. והאי דנקט ט' באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו. אבל שאר צומות אמרינן במסכת ר"ה [פ"ק דף י"ח] רצו מתענין רצו אין מתענין. רש"י:

חגיגה. כתב הר"ב שיש לה תשלומין כל ז' ואפילו עצרת כדפי' במ"ו פ"ק דחגיגה:

והקהל. פי' הר"ב וכל העם כו' להביא את טפם כו' ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא דאע"ג דנושא חי פטור כדתנן בפ"י דשבת מ"ה הא אמרי' דכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת אפשר דחייב כדכתיבנא במ"ב פי"ח דשבת. וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. כדאיתא בגמרא פ"ק דחגיגה דף ג'. וא"כ אפי' הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו וא"א בשבת. ורש"י כתב עוד פירוש אחר בשם ירושלמי משום בימה של עץ שהיו עושין למלך. כדתנן בספ"ז דסוטה. ומאתמול לא עבדינן משום דדחיקא לה עזרה:

ולא מקדימין. כתב הר"ב לא מטא זמן חיובייהו גמ'. ופי' הר"ן הקהל קודם זמן חיובו לא אפשר משום בימה [וזמן ההקהל ביום [א'] דחול המועד [כדתנן במ"ח פ"ז דסוטה וע"ש] ויום שלפניו הוא י"ט דכמו כן א"א לעשות בימה] וכן זמן עצי כהנים א"א להקדים מפני חבירו שהוא מספיק דא"א לו להכנס בתחומו ע"כ. וחגיגה ודאי א"א להקריב קודם החג דמאי חגיגה שייכא אם אין חג. ומ"ש הר"ב וט"ב משום דאקדומי כו'. בגמרא. וטעמא דאצטריך לכך משום דמכיון דמי"ז בתמוז הובקעה העיר נמצא דהוי זמן תענית בכל אלו הימים הקודמים לט"ב. ועוד הא כתבינן במ"ו פ"ד דתענית דבז' באב נכנסו גוים להיכל וכו':

מותרין כו' ומתנות לאביונים. ר"ל כי מי שנתן באותם הימים ר"ל יום י"א י"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו הרמב"ם. אבל משלוח מנות אינו אלא בזמן סעודה דמנות מידי דמיכל הוא והרי"ף הביא ירושלמי דסעודת פורים לא מקדימין. [וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל]:

משנה ד[עריכה]

אלא קריאת המגילה. כלומר שאם עשאה בראשון לא יצא. רש"י וטעמא בגמ' דמסמך גאולת פורים לגאולת פסח עדיף. ובירוש' דריש שקלים דמשמיעין על השקלים נמי איכא בינייהו עיין בפירוש הר"ב דריש שקלים. אבל למסקנת הבבלי דמסקינן דחסורי מחסרא וה"ק אין בין י"ד של אדר כו' ולא מיירי בכל החדש לא קשיא דלא תני לה. ומ"ש בב"י ס"ס תרפ"ח בדין הפרשיות דלא כמסקנא שבגמרא. מצאתי לו בתשובה סוף בדק הבית שחבר. שתיקן זה ע"פ המסקנא:

ומתנות לאביונים. וה"ה משלוח מנות דליתנהו אלא בשני. אע"פ שהמקדימין לקרות נותנין מתנות לאביונים ביום קריאתם ואין שולחים מנות. שאני התם דלא עבדי סעודה. הר"ן:

משנה ה[עריכה]

אין בין יו"ט לשבת. עיין במ"ב פ"ה דביצה:

וזה זדונו בכרת. פי' עיקר חומר זדונו בכרת. ומיהו אם התרו בו ולקה בידי אדם פטור. כדתנן בסוף מכות כל חייבי כריתות [שלקו נפטרו] כו'. גמרא:

משנה ו[עריכה]

וכלים שאין [עושין] בהן אוכל נפש. כתב הר"ב ודוקא במקום שמשכירים כו' דכל הנאה המביאה כו' הנאת מאכל הוא. בריש פ"ד דנדרים כתב והוא הדירו הנאה המביאה לידי מאכל. ושם אפרש בס"ד:

נדר. פירש הר"ב האומר הרי עלי עולה הכי תנן בריש קנים. ופשוט דהוא הדין לשאר דברים שאינן באין חובה. וז"ל הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות עולה או שלמים או מנחה. ומ"ש הר"ב ונאבדה. במשנה [א' פ"ק] דקנים. מתו או נגנבו. ובגמרא דהכא גרסינן נמי או אבדו [ובסדר המשנה שבירושלמי גרס הכא מתו או נגנבו]:

אלא שהנדרים חייב באחריותן. הקשו בתוספת והאיכא דנדר אינו בא מן המעשר [כדתנן בסוף פ"ז דמנחות] ונדבה בא מן המעשר דגבי מעשר כתיב (דברים כ"ז) וזבחת שלמים וי"ל דהכא איירי בקרבנות שהופרשו כבר. ובריש פ"ז דב"ק [סב. ] תירצו עוד דמשנה זו שנויה במסכת קנים גבי עולת העוף ועולה כיון שאין בה אכילת אדם. נדבה נמי אין בא מן המעשר. כדדריש בספרי בפרשת עשר תעשר:

שהנדרים חייב באחריותן. דכתיב (ויקרא א') ונרצה לו לכפר עליו אימתי נרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן. אבל מקמי כפרה לא נרצה. ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו שהטעינו עליו שאמר עלי דכמאן דטעין אכתפיה דמי. גמרא:

ונדבות אינו חייב באחריותן. כתב הר"ב אבל לענין בל תאחר שוין דכתיב כאשר נדרת וכו' בפרשת כי תדור וגו' לא תאחר וגו' בסדר כי תצא:

משנה ז[עריכה]

אין בין זב כו'. עי' בפ"ק וסוף פ"ב דזבים:

מוחלט. פי' הר"ב שטמאו הכהן לגמרי תרגום לצמיתות לחלוטין. הרמב"ם:

פריעה ופרימה. בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בסוף פ' תזריע. ובמצורע מוחלט כתיב. וכה"ג שנוי במשנה ה' פ"ק דכלים. ומיהו נראה דהוא הדין לענין ועל שפם יעטה ומתניתין רישא דקרא נקטה. וכן נראה בדברי הרמב"ם פ"י מהל' טומאות צרעת אבל לענין וטמא טמא יקרא דכתיב בההוא קרא שוים הם. דבת"כ מרבה מטמא טמא לכל המטמאים. לא המצורעים בלבד. וז"ש התוס' פרק קמא דמועד קטן דף ז' דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא. לפום ריהטא כתבו כן. וכן לענין שילוח חוץ למחנה. אע"ג דכתיב בתריה דהאי קרא כל ימי וגו'. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ילפינן בגמרא. מדכתיב כל ימי לרבות מוסגר לשלוח. וממילא לכל טומאתו שיהא כמו כן מטמא בביאה לאהל. דממושבו לטומאת ביאה ילפינן ליה. כמ"ש הר"ב במ"ז פי"ג דנגעים וא"כ כ"ש שאר טומאות דאם נתרבה לביאה שהיא חומרא יתירא. כ"ש לשאר טומאות:

משנה ח[עריכה]

ספרים. תורה נביאים וכתובים. רש"י. ועיין ר"פ דלקמן:

אלא שהספרים כו'. הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוים. גמרא. [ועיין במשנה ה' פ"ד דמסכת ידים]:

אינן נכתבות אלא אשורית. פירש"י לשון הקדש וטעמא בגמ'. דבתפילין ומזוזות כתיב (דברים ו') והיו הדברים האלה בהוויתן יהו. [ופירוש אשורית עיין שם במסכת ידים]:

לא התירו. לשון אחר חוץ מלשון הקדש אלא יונית רש"י. [ומ"ש הר"ב הלכה כר"ש ב"ג. גמ']:

משנה ט[עריכה]

אלא פר הבא על כל המצות. הא לענין פר יוה"כ ועשירית החיפה זה וזה שוין: גמרא:

אלא פר יוה"כ כו'. [כתב הר"ב] הא כו' אם בא להקטיר כו' שייר טובא. דתנן במשנה ד' פ"ג דהוריות. וגם רש"י השמיט קצתן:

משנה י[עריכה]

במה גדולה. פי' הר"ב במת צבור כו'. אע"פ שמזבח הנחשת של משה רבינו ע"ה היה שם. הכתיב במלכים א' ג'. וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה:

אלא פסחים. פי' הר"ב וכל שהוא כעין פסחים כו'. דהא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה הא בגדולה קרב והיינו דאתי בזה הכלל. וטעמא בזבחים דף קי"ח דכתיב (יהושע ה') ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ"ל דחובות כעין פסח הוא דקרב. הא לאו כעין פסח לא קרב. ומשום דמפסחים יליף להכי נקט פסחים טפי מאינך כמ"ש התוספות בסוף זבחים שם. והתם שנינו במשנה הרבה דברים שיש בין במת יחיד לבמת צבור. והכא לא מיירי אלא בקרבנות עצמן איזה הם שאינן קרבין אלא בבמת צבור ודתנן ר' יהודה אומר אין מנחה בבמה היינו בבמה גדולה כמ"ש שם בס"ד:

כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה. קטנה. רש"י:

משנה יא[עריכה]

בכל הרואה. עיין במשנה ו' פרק בתרא דזבחים: