ברטנורא על מגילה א

משנה מגילה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר - פעמים בזה ופעמים, בזה כדמפרש ואזיל:

מימות יהושע בן נון קורין בט"ו - דכתיב (אסתר ט) על כן היהודים הפרזים עושים את יום י"ד, ומדפרזים בי"ד ש"מ דמוקפין בט"ו. ומימות יהושע, נפקא לן ג"ש מפרזי פרזי, כתיב הכא היהודים הפרזים וכתיב התם (דברים ג) לבד מערי הפרזי, מה להלן מימות יהושע אף כאן מימות יהושע. ותקנו שהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע אע"פ שאין להם חומה עכשיו יקראו בט"ו כמו שושן, כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חרבה בימי מרדכי ואסתר, כדי שיהיו קורין כבני שושן ויחשבו כאילו הם כרכים המוקפים אע"פ שהם עתה חרבין, ויהיה זכרון לא"י בנס זה. ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה וכתיב (שמות יז) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, לפיכך הזכירו מימות יהושע:

אלא שהכפרים מקדימין - כלומר מאחר שמוקפין קורין בט"ו ושאין מוקפין בי"ד הכל בכלל, והיכי משכחת תו י"א י"ב וי"ג, אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן ליום הכניסה יום ב' בשבת שלפני י"ד, או ה' בשבת, שהן יום הכניסה שהכפרים מתכנסים בעיירות למשפט, לפי שב"ד יושבים בב' וה' בתקנת עזרא. א"נ מתכנסין הכפרים לעיירות בב' וה' לשמוע קריאת התורה, והכפרים אינם בקיאים כל כך לקרות וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י"ד, כדי שיהיו פנויים ביום פורים להספיק צרכי סעודת פורים לבני העיירות. ומצאו לדבר זה רמז מן המקרא דכתיב (אסתר ט) לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, ואי לא תקון מרדכי ואסתר אלא י"ד וט"ו הכתובים במקרא, לימא קרא בזמנם , מאי זמניהם, ש"מ עוד ב' זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה, וי"ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה, שעיקר הנס בו היה, שבו נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות. על כרחך לא רבי קרא אלא י"א וי"ב. ואין לומר דרבי ט"ז וי"ז שלאחר י"ד וט"ו הכתובים במגילה, דאמר קרא (שם) ולא יעבור:

(ב)

חל להיות - י"ד. בע"ש. עיירות ומוקפין קורין בו ביום, שאין קריאת מגילה בשבת, גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים , ואם יאחרנה עד אחד בשבת הוה ליה י"ו, ואמר קרא ולא יעבור. ואע"פ שבני הכרכים קורין המגילה בי"ד כשחל ט"ו להיות בשבת, מ"מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת שהוא יום ט"ו, ומפטירים פקדתי, ושואלין ודורשין בהלכות פורים כל אותה שבת . וסעודת פורים אית דאמרי דעבדי לה ביום י"ד שבו קורין את המגילה, ואית דאמרי דמאחרין אותה לאחר השבת. והכי משמע בירושלמי דסעודת פורים שחל להיות בשבת מאחרין ולא מקדימין. ולכ"ע אין עושים אותה בשבת :

חל להיות - י"ד. באחד בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה. דה"ל י"א. וה"מ שהקילו חכמים לבני הכפרים להקדים ליום הכניסה, בזמן שישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאים להודיע מתי קידשו ב"ד החדש ומתי הפסח נקבע. אבל בזמן הזה שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונים ממנה שלשים יום לפסח, אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו הפסח לסוף ל' יום של קריאה, ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח, לפיכך אין קורין אותה אלא בזמנה:

(ג)

עשרה בטלנין - של בית הכנסת, שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפילה בבהכ"נ:

באלו אמרו - בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל זמן קריאתה בשבת:

אבל זמן עצי הכהנים והעם - שהיו משפחות לישראל שקבועים להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה, ומביאין קרבן עצים עמהם עולות נדבה, אם חל להיות בשבת מאחרים ליום מחר:

ותשעה באב - והוא הדין שאר תעניות אם חל א' מהן להיות בשבת:

וחגיגה - אם חל י"ט בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר, שהרי יש לה תשלומין כל ז. וכן הקהל את העם, שהיה המלך קורא בספר משנה תורה, וכל העם חייבין לבא ולהביא את טפם כדכתיב (דברים לא) האנשים והנשים והטף, ובשבת אי אפשר ודוחין אותו למחר:

ולא מקדימין - דאכתי לא מטי זמן חיובייהו. ותשעה באב, דאקדומי פורענותא לא מקדמינן:

(ד)

אין בין אדר ראשון לאדר שני וכו' - הכי קאמר אין בין ארבעה עשר וחמשה עשר של אדר ראשון לארבעה עשר וחמשה עשר של אדר שני, אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין:

(ה)

אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד - מתניתין ב"ש היא [ביצה יב.] דאמרי אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לרשות הרבים כיון שאין בהם צורך אוכל נפש. ואין כן הלכה אלא כדברי בית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה. ואיכא נמי מילי אחרינא שאסורים בשבת ומותרים ביו"ט אע"פ שאינם צורך אוכל נפש, כגון משילין פירות דרך ארובה ביו"ט, אבל לא בשבת:

שזה זדונו בידי אדם - שבת יש בה מיתת ב"ד:

(ו)

אין בין המודר הנאה - אין מודר הנאה חמור ממודר מאכל אלא דריסת הרגל, שמודר הנאה אסור לו ליכנס בתוך שלו ומודר מאכל מותר:

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש - מותר להשאילן למודר מאכל. ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהם, אבל במקום שמשכירין כיוצא בהם, אסור, דכל הנאה. המביאה לידי מאכל שאם לא ההנהו זה מחוסר בה שוה פרוטה, הנאת, מאכל הוא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל :

נדר - האומר הרי עלי עולה, ולאחר זמן הפרישה ונאבדה, חייב באחריותה:

נדבה - האומר הרי זו עולה , ונאבדה, אינו חייב באחריותה, שהרי לא קבלה עליו. אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין דכתיב (דברים כג) כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, הרי נדר ונדבה אמורים בענין:

(ז)

שתי ראיות - בין ביום א' בין בשני ימים רצופים. וכן ג' ראיות בין ביום א' בין בג' ימים רצופים, או ב' ביום א' וא' למחר:

אלא קרבן - שזב הרואה ב' ראיות אינו טעון קרבן. אבל לענין לעשות משכב ומושב אב הטומאה ואפילו לא נגע בהן, וספירת ז' משיפסוק מזובו, שצריך למנות ז' נקיים קודם שיטבול, זה וזה שוים:

אין בין מצורע מוסגר - שטעון הסגר כדכתיב (ויקרא יג) והסגירו הכהן שבעת ימים:

למצורע מוחלט - שטמאו הכהן לגמרי :

אלא פריעה ופרימה - הא לענין שלוח וטומאה זה וזה שוין.

אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים. דגבי תגלחת וצפרים כתיב (שם יד) והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים. שאפילו נרפא צריך להיות מוסגר שבעה ימים. אבל לענין טהרה במקוה זה וזה שוין, דבטהור מתוך הסגר נמי כתיב (שם יג) וכבס בגדיו וטהר. ואע"ג דאיכא נמי קרבנות אשם ולוג שמן, מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני, ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני:

(ח)

נכתבין בכל לשון - בכתב של כל אומה ובלשון של כל אומה:

אין נכתבין אלא יונית - וטעמא דשרו ספרים ביונית יותר משאר לשונות, דאמר קרא (בראשית ט,) יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם, יפיפותו של יפת, כלומר הלשון היפה שבכל בני יפת, ישכון באהלי שם, ואין לך לשון יפה בכל בני יפת כלשון יוני. והלכה כרשב"ג. מיהו בזמן הזה כבר אבד אותו לשון יוני ונשתבש, לפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקודש ובלשון הקודש:

(ט)

למרובה בבגדים - כהנים ששמשו בבית שני, ואף בבית ראשון מן יאשיהו ואילך שנגנזה צלוחית של שמן המשחה בימיו, ולא היו כהנים גדולים אלא בלבישת הבגדים בלבד:

פר הבא על כל המצות - כהן משוח שהורה היתר בדבר שזדונו כרת, ועשה כהוראתו, מביא פר כדכתיב (ויקרא ד) ואם הכהן המשיח:

כהן המשמש - כהן גדול שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו וחזר לעבודתו, והעבירו הבא תחתיו. הראשון קרוי משמש, והשני עבר:

אלא פר יוה"כ - שא"א להביא שתים. וכן עשירית האיפה חביתי כהן גדול שבכל יום שא"א להביא שתים. הא לכל שאר דברים זה וזה שוין. אם בא להקטיר או לעבוד שום עבודה משמש בשמנה בגדים. ושניהם מצווין על הבתולה, ומוזהרים על האלמנה. ומקריבין אוננין :

(י)

אין בין במה גדולה - בשעת היתר הבמות מיירי. במה גדולה היא במת צבור שהיתה בנוב וגבעון :

לבמה קטנה - של כל יחיד ויחיד, שכל אחד היה עושה במה לעצמו:

אלא פסחים - וכל שהוא כעין פסחים , דהיינו החובות שקבוע להן זמן כפסח, כגון תמידים ומוספים. אבל חובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, אף בבמה גדולה לא היו קרבין:

(יא)

בכל הרואה - בכל מקום שיכול לראות משם את שילה:

יש אחריה היתר - כשחרבה שילה הותרו הבמות: