תוספות יום טוב על יבמות יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

בשלשה. מפורש במשנה ג' פ"ק דסנהדרין. ואפילו שלשתן הדיוטות. יליף בגמרא מזקני דמיותר:

בסנדל שיש לו עקב. פירשו הר"ב במ"ד פרק כ"ו דכלים עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקיו מאחוריו ע"כ. ואתי שפיר הא דתנן כשר דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא משום דמיירי שאין לו שולו"א ואפילו הכי כשר הואיל ויש לה עקב שזה מעכב הרגל שלא יצא חוצה אבל לכתחלה בעינן שיהא לו ג"כ שולו"א. אבל לפרש"י שמפרש עקב שולו"א וכתב נ"י לרבותא נקט אע"ג שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב כיון דלית ליה למנעל שולו"א סביב למטה אע"פ שאינה חסירה אלא מעט במקום העקב פסולה ע"כ קשיא דכשר משמע דיעבד אין לכתחלה לא ואלא איזהו. שחולצין בו לכתחלה:

מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. דכתיב (דברים כ"ה) מעל רגלו דמשמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב מרגלו אבל למעלה מארכובה לא דהוי מעל דמעל. גמ'. ותו מותיב בגמרא מובשליתה היוצאת מבין רגליה שמע מינה דקרי רגליה לירכים ומשני בשעה שכורעת [לילד] נועצת עקבה בירכותיה ויולדת ויוצא הולד מבין רגליה ממש. והכתיב (שמואל א' כ"ד) ויבא שאול להסך רגליו וקראי אחריני. ומשני לישנא מעליא:

משנה ב[עריכה]

בסנדל שאין שלו. דת"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל [נעל] מ"מ [פירש"י חלוץ הנעל] א"כ מת"ל נעלו פרט לגדול שאין יכול להלוך בו. ופרט לקטן שאינו חופה רוב רגלו. ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב:

בלילה. אסיקנא בגמרא דבהא פליגי מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא. ומר סבר כגמר דין דמיא. ותנן בפ"ד דסנהדרין דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. וכתב נ"י דחליצה דיני ממונות הוא דגובה כתובתה. וכתב הר"ב הלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם וטעמיה משום דבגמרא מסיק בחד לישנא דחליצת לילה דכשרה יחידאה היא:

בשמאל כו'. תנא קמא יליף רגל רגל ממצורע דכתיב ביה (ויקרא י"ד) על בהן רגלו הימנית ור"א קאמר דאין מופנה אלא מצד אחד ומשיבין ואיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. גמרא:

משנה ג[עריכה]

ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב. עמ"ש בשם התוספות בסוף פירקין בדיבור מצוה בדיינין. [* וכתב הרמב"ם דהלכה כר"ע]:

משנה ד[עריכה]

החרש שנחלץ. כתב הר"ב שאינו פוטרה במקום שיש אח [אחר] כשר וכ"כ רש"י ונ"י ומשמע דאילו אין כאן אח אלא הוא דנתרת לשוק וליתא דהא דין יבום יש לו כדתנן ספי"ד וא"כ אינה נפטרת אלא ביבום הל"ל כמו שכתבו בחרשת וטעמא דחליצה פסולה פי' הר"ב במ"ג פי"ד ושם אפרש בס"ד:

שנחלץ. כתב נ"י לא נאמר הל' מזה בדקדוק בכולה מכילתין אלא בכאן דבכל דוכתא אמרינן החולץ גבי יבם ואף על פי שהוא נחלץ ונראה טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצה כיון שצריך שיתכון לחלוץ כדאי' בגמרא דף ק"ו ע"א וגבי חרש דלאו בר כוונה נקרא שנחלץ וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו ע"כ:

והחולצת לקטן חליצתה פסלה. כתב הר"ב דזו ר"מ היא דאילו רבנן אמרו אין בחליצת קטן כלום. הכי איתא בגמרא. ומשמע דאילו חרש וחרשת אע"פ שבכל מקום השוו אותם חכמים לקטן לכל דבר שצריך דעת הכא אינן שווים אלא חליצה דחרש וחרשת חליצה פסולה היא הכי דייקי הרמב"ן והרשב"א מדפרט קטן אבל הרמב"ם פ"ד מה"י פוסק דשוים לקטן ואין בחליצתן כלום ויש לו ראיה מן התוספתא והא דפרט הקטן פירש המגיד משום דהוה משמע [ליה] דמשום קטן בלחוד הוא דתני מתני' פסולה אבל בחרש וחרשת אפילו תנא דמתניתין מודה דאינו כלום ואגב גררא דקטן נקט בהו פסולה הילכך לא איצטריך ליה [לפרט] אלא קטן א"נ פלוגתא דר"מ ורבנן בקטן שמעינן באינך לא שמעינן להו:

קטנה שחלצה וכו'. בגמרא דמקשינן אשה לאיש דאיש כתיב בפרשה. וכתבו התוס' [קה: ד"ה קטנה] ואם תאמר אמאי לא עריב ותני להו קטנה בהדי חרש וחרשת וקטן וי"ל משום דבקטנה פליג רבי יוסי בגמרא ולא סבירא ליה היקשא. ואם תאמר מ"מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי"ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה"א דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמעינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ומיהו בירושלמי גרסינן בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע שסובר דהקישא לר"מ מדרבנן אבל לרבי יוסי חולצת לכתחילה ע"כ והב"י כתב שגירסת הרי"ף כגירסת הירושלמי ונ"ל שמל' נמוקי יוסף כתב כן. [* ושוב ראיתי שהרא"ש כתב שכן גירסת הרי"ף] וכתב עוד דמ"מ כיון דאסיקנא בגמרא דהלכתא עד שתביא ב' שערות משמע דקודם לכן חליצתה פסולה:

משנה ה[עריכה]

רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין. ול"ג בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת"ק כך כ' רש"י וכתבו התוספות דאי גרס לאו דוקא שנים אלא לשון עדות בעלמא נקט שנים ע"כ. ועמ"ש במ"ב פרק בתרא ומ"ג פ"ק דסוטה ואתי שפיר דהאי מעשה דבינו לבינה דמייתי דלא הוה מעשה לסתור דאינהו לא מכשרי אלא בשנים דאת"ק קיימי ומעשה היה אפילו בינו לבינה אבל אי הא דמצרכי שנים מיהת משום עדות בעלמא לא הוה מעשה לסתור דההוא עובדא נמי מוקמינן בגמרא ועדים רואים אותן מבחוץ וטעמא כתב נ"י משום דאפילו מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ:

בבית האסורים ובא מעשה לפני ר"ע. בגמרא מסיק דבבית האסורים היה מעשה ובבית האסורים שהיה חבוש שם ר"ע בא מעשה וכתבו התוספות דבהרבה ספרים גרסינן בא מעשה כו' וקאי נמי בבית האסורים אר"ע ועוד בלאו הכי ידע הגמ' שהמעשה בא לפניו בבית האסורים כדאיתא בהדיא בירושלמי כו':

משנה ו[עריכה]

והם משיאין לו עצה ההוגנת לו. כתב הר"ב אם הוא ילדוהיא זקנה וכו'. וכ"כ רש"י ומסיים אל תכניס קטטה לתוך ביתך. והרמב"ם כתב ואם היתה הוגנת לו מצד שנותם יועצים לו שייבם יותר משיחלוץ ע"כ ועיין פרק דלעיל מ"ג:

והיא אומרת מאן יבמי כו'. מ"ש הר"ב קוראה מאן יבמי כו' עד ככה יעשה לאיש. ספר מוטעה נזדמן לו בפירש"י וכמו שכן גם הוא בספרים שלנו שלא נכתב גמרא בפרש"י קודם דבור קוראה כו' והיה סבור הר"ב לפום ריהטא שכן גירסתו במשנה ולא כן הוא אלא שהוא מעתיק ומפרש לישנא דרב יהודה בגמרא דקאמר מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה ואע"ג דממתניתין שמעינן הא קמ"ל מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה:

ונקרא וכו'. זהו גומרין הפרשה דאמרן:

מצוה בדיינים כו'. וא"ת היכי דרשינן במ"ב מנעל לרבות אפילו שאינו שלו והא איצטריך לגופיה שצריך לקרוא חלוץ הנעל וי"ל דדרשינן שפיר ממה שצריך לקרוא דה"נ דרשינן במתניתין ג' מככה עכובא אע"ג שהוא עיקר קריאה. תוספות ד' כ"ג [צ"ל קג: ד"ה ת"ל]:

בתלמידים. היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה רש"י:

רבי יהודה אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כר"י וכן פסק הרמב"ם וטעמא דבגמרא אמר שכן עשה ר"ט מעשה ומעשה רב:

מצוה על כל העומדים שם. לשון הטור וכל הנמצאים שם ע"כ כלומר בין עומדים ובין יושבים והרמב"ם פ"ד מה"י שהעתיק כל היושבים שם לשון הברייתא הוא א"ר יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר"ט וכו'. ואמר לנו ענו כולכם כו':

לומר חלוץ הנעל. כתב רבינו גור אריה פ' תצא למה לא תהיה הקריאה בית חלוץ הנעל שהרי כתיב ונקרא בית חלוץ הנעל וי"ל דאי הכי ה"ל למכתב ויקראו בית חלוץ הנעל ומדכתיב ונקרא פירושו כי הקריאה היתה חלוץ הנעל וכאשר יקראו חלוץ הנעל א"כ נקרא הבית בית חלוץ הנעל מעצמו ממילא ושייך בזה ונקרא כיון שלא היתה הקריאה רק חלוץ הנעל ונקרא הבית מעצמו בית חלוץ הנעל ע"כ. ועמ"ש בריש קדושין והא דתנינן ג' זימני חלוץ הנעל ע' בזה בפי' מ"ג פרק ג' דשקלים: