תוספות יום טוב על טהרות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

משנה א[עריכה]

אבל לא זיעת הקופה. פי' הר"ב דקופה אינה מחזקת המשקים וכו' מסיים הר"ש אלא א"כ זפותה. כדאשכחן בפ"ק דשבת [דף י"ז] גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ע"כ. ותמיהני דהא מה"ט גזרו בענבים כדפי' הר"ב שם במשנה י"ח דבר. אבל על המסיקה לא גזרו. וכמ"ש ג"כ הר"ב במשנה ב' פרק דלקמן. ואי איתא דבזפותה זיעתו זיעה. לגזרו נמי אף במסיקה. והתם שמאי גזר והלל שתק כדפי' הר"ב לקמן משנה ד'. והתוס' מחלקים שם. אבל לא יתכן לפי' הר"ב והר"ש דהכא. והרמב"ם מפרש שאם הזיעו בשעת קביצה והיינו במעטן הוכשרו. אבל כשהזיעו בקופה בשעת התנשאם אין זה הכשר. ע"כ. ולטעמא דכתב הר"ב בפ' דלקמן משנה ב' למה לא גזרו על המסיקה ל"ק ולא מידי [כב]:

[שיעור זיעה ג' יום. כתב הר"ב דמשקה היוצא כו' ואינו מכשיר כו' אלא ז' משקין כו' דתנינן להו במ"ד פ"ו דמכשירין. ושם כתב הר"ב טעמן]:

רבן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן. עמ"ש במ"ט ד"ה נמצא:

משנה ב[עריכה]

נפלו עליהן משקין טמאים אין טמא אלא מקום מגען. פי' הר"ב אין מוכשר כו' פ"א נפלו כו' משקים טמאים כו'. מלשונו זה שבשני הפירושים נראה דל"ג ליה בהדיא במתני' טמאין. וע' עוד במשנה דלקמן. וא"ת לפי' הראשון היאך מפ' טמא מוכשר. כבר כתב הרמב"ם בפי' מ"ד פ"ק דמכשירין. וז"ל הרבה אומרים במשנה הזאת (ר"ל מס' מכשירין) טמא. בעבור מוכשר וטהור על הדבר שאינו מוכשר:

משנה ג[עריכה]

נפלו עליהן משקין טמאין. ל' הר"ב נפלו עליהן משקים טמאין לאחר שנגמרה מלאכתן וכו' הרי כל הזיתים טמאין. ולכאורה חסורי מחסרא במתני' וצריך לגרוס טמאין טמאין תרי זמני. אבל נראה דלא חסרי' ולא מידי שכן גם במשנה דלעיל נראה מפי' הר"ב דגרס משקים סתם והמכוון בו [לפי' הב'] טמאין וכן גם בכאן כי קתני משקים. היינו משקים טמאים. וטמאים דקתני בהדיא קאי אזיתים. וז"ל הרמב"ם אמר שאלה הזיתים אשר הן מוכשרים אם נפל עליהן משקים. ר"ל משקים טמאים. הנה הזיתים כולן ואפילו אותן אשר לא נגעו במשקים טמאין:

המוהל היוצא מהן. כו' גם זו שנויה בפ' בתרא דמכשירין מ"ה:

משנה ד[עריכה]

ושייר קופה אחת יתננה כו' והר"ב העתיק [צ"ל ישייר] ושייר קופה אחת ויתננה כו' וה"ג לה בגמרא פ"ג דחגיגה דף כ"ה: . ושייר קופה אחת יתננה כו' והר"ב העתיק [צ"ל ישייר] ושייר קופה אחת ויתננה כו' וה"ג לה בגמרא פ"ג דחגיגה דף כ"ה:

לעני הכהן. פי' הר"ב דתרומה מועטת כזו כו' אין רגילים לתת אותה אלא לכהן עני. משום דלמשחה בהם כתיב. ואין זה דרך גדולה לעשיר. ומ"מ קשיא אמאי מהמנינן ליה. ובתוס' דחגיגה כתבו דהגורס לעני כהן שבוש הוא בידו. ע"כ. והרמב"ם כתב וז"ל אם נשלם שעת הגתות ונשאר לאדם שארית מן הזיתים אינו רשאי לסוחטן ולהוציא מהן תרומה שמן. לפי שאינו נאמן על טהרתה ולא (תלקח) ממנו כמו שנתבאר בחגיגה. ואמנם יטול מהן התרומה בעודם זיתים (וישאנה) לכהן. ואמרו לעני הכהן ולא אמר לכהן לפי שברוב (שהזיתים) ינתנו לעני למעוטם. ושמן הזית ינתן אפילו לעשיר. ע"כ. והכי מסתברא דמיירי במפריש מן הזיתים מדתנן ושייר קופה. ואין הקופה מחזקת שמן. כדפירש הר"ב בריש פירקין. והיינו נמי דפירש הר"ב בדרש"א מעל"ע של גמר לקיטת הזיתים. דמידי איריא אלא בזיתים ולא בשמן. ובדר"י נמי מפרש הרמב"ם דיוליך לו המפתח מיד. ויבא הכהן ויסחטם נגדו. ויקח ממנו תרומת שמן בטהרה:

משנה ה[עריכה]

שימתונו. פי' הר"ב שיתרככו. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק ו' דמכשירין:

מוכשרין. לשון הר"ב במוהל. וכן לשונו בפי' משנה ו' פ"ד דעדיות. וכבר כתבתי שם שיש להגיה במוחל בחי"ת:

וב"ה אומרים אינן מוכשרין. פי' הר"ב דלא נגמרה מלאכתן עדיין. וכ"כ הרמב"ם. ותמיהני דהא בריש פירקין תני בה"א משיתחברו שלשה זה לזה והיינו קודם שתגמר מלאכתן. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם פי"א מהט"א (הלכה י"ג). וראיתי שכתב שם במשנתינו (זאת) שאינן מוכשרים שהרי דעתו עליהן לכבשן. וניחא השתא לפי' הר"ב והר"ש במשנה דלקמן דלמלחם דבגג אינו מעכב ההכשר. ומ"מ נ"ל לומר דר"ג דלעיל אינו חולק על ב"ה. אלא תרי תנאי הן אליבא דב"ה. דהיינו ת"ק ור"ג. והשתא ניחא הך דהכא דר"ג אליבא דבית הלל אמרה. וכן מוכח נמי במתניתין ז':

הפוצע זיתים. של תרומה. הרמב"ם שם:

משנה ו[עריכה]

לגרגרן. פי' הר"ב כדי לסופתם במלח. פי' לטובלם במלח. כך פירש"י בפ"ז דב"מ דף פ"ט. ובערוך לגרגרן פירוש לגלגלן:

נתנן בגג שילקו או שיפתחם. והרב העתיק נתנן בגג שיפתחם וימלחם וכך העתיק הר"ש. וה"ג בס"א. ומ"מ אין להגיה כך בספר לפי שגיר' הרמב"ם אינה כן. אבל גירסתו נראה שהוא נתנן בגג שילקו ושיפתחם. שכ"כ בחבורו פ"א מהט"א או שנתנן בגג שילקו אע"פ שעתיד לפתחן ויפרוס אותן. ובפירושו בנא"י אם שמם בגג ג"כ להתעפש. ואפילו חשב אח"כ שימתחם בגג ויתנגבו אחר התעפשם:

משנה ז[עריכה]

רצה ליטול מהן. לשון הר"ב זיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו. וכן לשון הרמב"ם בפירושו אבל בנא"י שלא הוכשרו. וכן בפי' הר"ש דלא הוכשרו:

קוצה בטומאה. פורש הר"ב קוצה מן האום של זיתים. עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן:

בית הלל אומרים אף מחפה בטומאה. פי' הר"ב כיון שלא נגמרה מלאכתן. וכ"כ הרמב"ם. ועיין מה שכתבתי כבר בזה במשנה ה':

בקרדומות של מתכת. כתב הר"ב דנקט קרדומות לרבותא לפי שהן כלי ברזל ומוכנים לטומאת מת יותר משאר כלים. כ"כ הרמב"ם. ומסיים כמו שבארנו בפתיחה. ונ"ל שרמז על מ"ש שם שבכלי מתכות לבד יש דין זה ואינו בשאר כלים שאם נטמאו כשישברו נטהרו. וכשיחזור ויעשה מהן כלי יחזרו לטומאתן הישנה. וכדתנן ברפי"א ממסכת כלים ואע"פ שזה אינו אלא מגזירתם אבל לענין קבלת הטומאה מן המת כל הכלים שוים חוץ מכלי חרס כמ"ש בפתיחה. ועוד בריש מסכת אהלות. וכמ"ש שם ג"כ הר"ב. [אבל לשיטת ר"ת וסיעתו. יש חילוק בטומאה דאורייתא בין כלי מתכות לשאר כלים. דכלי מתכות עליהם דוקא נאמר חרב הרי הוא כחלל וכשיטה זו כתב הר"ב ברפי"ו דאהלות]:

משנה ח[עריכה]

אם היה משקה מהלך הכל טמא. ל' הר"ב נטמא המשקה בשרץ ונטמאו כל הזיתים ע"י חבור משקה. כלומר [שבמשקה] נטמאו כולם שכולם מחוברים למשקה שכך פירש במ"ג גבי נפלו עליהן משקין טמאים. וז"ל הרמב"ם במשנתינו זו בפ"ט מהט"א [הלכה ז'] אם היה משקה מהלך הכל טמא. שכיון שנטמא מקצת המשקה נטמאו כולם והשמן מטמא כל הזיתים. ע"כ. אבל יצא לו להר"ב בל' זה שכתב ע"י חבור השקה. מהגמרא דשלהי מסכת ע"ז דף ע"ה. והביאה הר"ש. דמחלקינן בין זיתים דהכא. לדאתמר התם. ע"ה שמושיט ידו לגת ונגע באשכלות. דאיכא למאן דאמר אשכול וכל סביבותיו טמא וכל הגת כולה טהורה. וכן הורו רבנן. ואמרינן דשאני זיתים דלא מפסקי ולא מידי ובגת מפסקו אשכלות. ופירש"י לא מפסיק מידי. שהמשקה מחברן ובזיתים אין אשכולות:

ישאלו הבדדים לומר לא נגענו כו'. פי' הר"ב נאמנים לומר כו'. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':

בשערה. דשער הוי שומר ומטמא. כמו שפירש הר"ב במשנה ד' פ"ט דחולין:

משנה ט[עריכה]

פרודים. פי' הר"ב לאחר שתקע יתד באום להפריד האום לכמה חלקים פרודים. וה"ג הר"ש במתני' בדלי"ת. וכתב שבתוספתא גרסינן ברי"ש. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב בדלי"ת. ובחבורו פ"ט מהט"א העתיק ברי"ש. ועיין מ"ש בס"פ דלעיל. ומ"ש הר"ב בכל גוש וגוש. הוא לשון התוספתא. ומאי דקרי לה בתוספתא גוש. קרי ליה במתני' פירוד. כמ"ש הר"ש:

טמא. כתב הר"ב דאע"ג דאין הגוש חבור משתקע היתד באום כו'. וכ"כ הר"ש מטעם התוס' דס"ל דאף לזיתים שבגוש עצמו אינו חבור. אבל להרמב"ם בחבורו [שם הלכה ז'] טעם אחר שכתב וז"ל האוכל שהוא כביצה מטמא המשקה המעורב בהן והמשקה מטמא שאר הזיתים. היו פירורין על גבי פירורין והמשקה מלמטה אע"פ שנגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו. ע"כ:

אין טמא אלא מקום מגעו. לשון הר"ב כלומר אותו גוש בלבד שהשרץ נגע בו אבל שאר גושים טהורים. דכי ממח ביה נמי ראשון ושני ה"ל שאר גושים שלישי. הר"ש:

נמצא במעטן הגג טמא. פי' הר"ב דמקודם שהעלה הזיתים לגג היה השרץ במעטן וכ"כ הר"ש. ותמיהני דמאי שנא נמצא במעטן מנמצא בגג. והא ה"נ איכא למימר שלאחר שהעלה הזיתים לגג נפל השרץ במעטן. וכיוצא בזה פירשתי בשם התוס' והר"ש במשנה ד' פ"ד בממלא בעשרה דליים כו' בפי' השני דלא אמרינן שהשרץ היה תחלה בבור כו'. וכ"פ הר"ב בעלמו במשנה ז' דפ' דלקמן. ובתוספתא והביאה הר"ש תני למתני' דברי רבי וקתני וחכ"א נמצא בגג אינו טמא אלא גג. במעטן אינו טמא אלא מעטן. וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מהא"ה. ויראה לי משום דקשיא ליה אמתני' כמו שהקשיתי לשאול. מש"ה פסק כחכמים ולא השגיח על הכלל שבידינו. דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם דמתני' כמו שתמה עליו הכ"מ בזה והיינו נמי דהרמב"ם סמך לזו אחר מתני' ז' דפ' דלקמן:

וכן מטלית מהוהא טהורה. פי' הר"ב מהוהא בגד שנתחרך כו' דשוב אינו מקבל טומאה. טהורה. ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה קודם שנתחרך. וכן פי' הרמב"ם ולכאורה משמע שאילו היה טמא מתחלה קודם שנתחרך לא פרחה טומאתה ממנה. ומיירי דודאי נגעו בו הזיתים אחר שנתחרך והספק שמא טמא היה קודם שנתחרך או לא היה טמא. וקשה דבפכ"ז ממסכת כלים מוכח בהדיא דכשנמהא מתטהרת. ובפ"ק דנדה דף ד' מייתי לה למתני' דהכא ופירש"י מטלית של טלית של זהב היתה. המהוה הבלויה מצאה בלויה על גבי זיתים טהורה מלטמא הזיתים דאמרי' הכי נפלה עלייהו לאחר שבלתה וטהרה מטומאתה. יכן פי' הר"ש והשתא הויא דומיא דספק שרץ שרוף [והא דרש"י מפרש מהוהא בלויה. כ"כ ג"כ הר"ב בסוף פכ"ד. וספכ"ז דכלים]: [כשעת מציאתן. עיין בפי' הר"ב במשנה ה' פ"ג ובמשנה ו' פ"ה]: