ברטנורא על טהרות ט

משנה טהרות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

זיתים מאימתי מקבלין טומאה - להיות מוכשרים בשמן היוצא מהן:

זיעת המעטן - כלי שנותנים בו את הזיתים והן נכמרות שם כדי שיהיו ראויים להוציא שמן. לשון עטיניו מלאו חלב [איוב כ"א כ"ד]:

אבל לא זיעת הקופה - דקופה אינה מחזקת המשקין , והמשקה היוצא מהן הולך לאיבוד, ולא ניחא ליה, ואין מכשיר הזרעים לקבל טומאה אלא משקה דניחא ליה דכתיב (ויקרא יא) וכי יותן מים על זרע כתיב יתן וקרינן יותן, יותן דומיא דיתן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה:

שיעור זיעה שלשה ימים - דמשקה היוצא תוך שלשה אינו חשוב שמן אלא מוחל בעלמא ואינו מכשיר, שאין מכשירים לקבל טומאה אלא שבעה משקין בלבד, והן יין מים שמן דבש חלב טל דם:

משיתחברו שלשה זה לזה - דרך הזיתים מתחברים זה לזה כששהו במעטן:

משתגמר מלאכתן - מלאכת הכנסתן. דכל זמן שדעתו להביא עוד זיתים ממקום אחר להוסיף על אלו, אין הזיעה מכשירתן, משום דלא ניחא ליה. ומשתגמר מלאכתן, אפילו בן יומו מכשיר. והלכה כרבן גמליאל, שחכמים אומרים כדבריו:

(ב)

גמר מלמסוק - מללקוט זיתיו:

אבל עתיד ליקח - לקנות זיתים מן השוק ולהוסיף על אלו:

גמר מליקח - שאין בדעתו לקנות עוד זיתים, אבל רוצה ללוות זיתים מאחרים ולהוסיף על אלו:

אירעו אבל או משתה - ולפיכך לא הוסיף עליהן, אבל דעתו להוסיף כשיעבור האבל:

טהורין - לפי שלא הוכשרו. כרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן:

אין טמא אלא מקום מגען - אין מוכשר אלא מקום נפילת המשקה. פירוש אחר, נפלו על הזיתים הללו שלא נגמרה מלאכתן משקין טמאין, לא נטמא מהן אלא הזיתים שנגעו בהן המשקין טמאים בלבד:

המוחל היוצא מהן - המים היוצאים מן הזיתים קודם שנגמרה מלאכתן אין להן דין משקין, ואין מכשירין את האוכלין, והן עצמן אין מקבלין טומאה. ומפני מה טהור המוחל היוצא מן הזיתים עד שלא נגמרה מלאכתן, לפי שאינו רוצה בקיומן:

(ג)

נפלו עליהן משקין טמאין, לאחר שנגמרה מלאכתן והוכשרו לקבל טומאה, הרי כל הזיתים טמאין! (ג)

ואפילו אותן שלא נגעו בהן המשקין הטמאין, שהמשקה שיצא מהן לאחר שנגמרה מלאכתן שעל ידו הוכשרו לקבל טומאה הוא מתערב באלו המשקין הטמאין ומקבל טומאה מהן, ומטמא אח"כ כל שאר הזיתים: המוחל היוצא מהן - מן הזיתים שנגמרה מלאכתן:

ר' אליעזר מטהר - דלא חשיב מוחל משקה לא להכשיר הזרעים ולא לקבל טומאה כשאר משקים:

וחכמים מטמאין - דמוחל חשוב משקה בין להכשיר בין לטמא, כשיוצא מן הזיתים לאחר שנגמרה מלאכתן:

המוחל היוצא מן הבור - לאחר שמוציאין השמן מן הבור, נשאר בקרקעית הבור מוחל כמו מים. וקאמר ר' שמעון דעליה אפליגו ר' אליעזר ורבנן, ר' אליעזר לא חשיב ליה משקה, ורבנן סברי כיון דלא אפשר להיות מוחל בקרקעית הבור בלא צחצוחי שמן, חשיבי משקה כמו השמן. והלכה כחכמים, וכמו שפירש פלוגתייהו ת"ק, ולא כמו שפירש ר' שמעון:

(ד)

הגומר את זיתיו - לאחר שעבר זמן הגתות והבדים. דבשעת הגתות והבדים הא תנן בחגיגה שהכל נאמנים על התרומה בשעת הגתות והבדים:

ושייר [צ"ל ישייר וכן הוא בס"י] קופה אחת - כדי שיפריש ממנה תרומה ומעשר בטהרה ויתננה [לעיני הכהן, שהכהן] עצמו יראה שגמר עתה את זיתיו, שאם לא יתננה לעיני הכהן, הוא אינו נאמן לומר ששמרן בטהרה, כיון שעבר זמן הגתות והבדים. ואית ספרים דגרסי לעני הכהן, משום דתרומה מועטת כזו שמפרישים לאחר הגתות והבדים אין רגילין לתת אותה אלא לכהן עני משום הכי תני כהן עני, והוא הדין דמצי לתת אותה לכהן עשיר:

יוליך לו את המפתח מיד - ומהימנינן ליה במאי דאמר שעתה גמר זיתיו:

ר' שמעון אומר מעת לעת - של גמר לקיטת הזיתים, אם הביא לו את המפתח, מהימנינן ליה. והלכה כר' יהודה. ובתוספתא (פרק י) משמע דמיד דקאמר ר' יהודה, היינו כל אותו היום:

(ה)

המניח זיתים בכופש - גרסינן. והוא סל גדול שמניחים בו זיתים לכמור:

שימתונו - שיתרככו ותהיה בהן לחלוחית. ויש ספרים שגורסים בכותש, שמניחים אותם במכתשת ימים רבים כדי שייעשו רפים ורכים ויהיו נוחין להכתש:

הרי אלו מוכשרים - במוחל היוצא מהן, שכבר נגמרה מלאכתן:

בית הלל אומרים אין מוכשרים - דלא נגמרה מלאכתן עדיין :

הפוצע זיתים - ממעכן בידים מסואבות:

טימאן - דידים מסואבות פוסלות את התרומה, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. והן מוכשרים בפציעתו, דניחא ליה במשקה דטייף עלייהו, שמתוך כך הן מרבים טעם:

(ו)

לגרגרם - לעשות מהן גרגרים. כלומר לעשות שכל גרגיר וגרגיר יתיבש בחמה ויתנגב:

אפילו הן רום אמר - דכשנתייבשו העליונות, התחתונות מזיעות ומתלחלחות במשקה, מכל מקום הואיל ודעתו שיתנגבו, אינן מוכשרים. ויש מפרשים לגרגרן, למתקן בחמה כדי לסופתם במלח ולאכלן. ולפי שאין מתמתקין כולם בבת אחת, משום הכי נקט לגרגרן, כלומר שיקח הגרגרים המתמתקין ראשון ראשון ויאכלם. וגורסין אפילו הן רום אמה הרי אלו מוכשרים, כלומר אפילו שהן גבוהים אמה דהשתא אותן התחתונות אינן מתמתקות, הרי אלו מוכשרים במשקה היוצא מהן, דניחא ליה שיזיעו שם, דחזו לאכילה טפי:

שילקו - שיתמעכו ויתפצעו:

ועתיד להעלותן לגג - אח"כ למתקן שם בחמה:

נתנן בגג שיפתחם - שיתבקעו הזיתים וימלחם:

הרי אלו מוכשרים - דכל הני ניחא ליה בזיעת השמן הנפלט:

עד שישמר - שיתקן שומרה לגגו. סוכה מקנים וקש שעושים בראש הגג לשבת שם לשמור:

אינן מוכשרים - דלא ניחא ליה בזיעה שיוצאת מהן:

(ז)

רצה ליטול מהם בד אחד - זיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו כגון שהיה דעתו ליקח ולהוסיף עליהן כדתנן בריש פירקין, ובא ליקח מהן שיעור מועט שמשימים בבית הבד בפעם אחת, או שני בדין, ולעשות מהן שמן, ומשאיר מהן במעטן הרבה:

בית שמאי אומרים קוצה בטומאה - חותך מה שרוצה לחתוך מן האום של זיתים שבמעטן, בד או שני בדים בטומאה, כיון שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו:

ומחפה בטהרה - כשגמר ליקח מה שרצה ליקח, מכסה המותר שבמעטן בטהרה כאילו הוכשר, דמועלת לקיחתו מה שלוקח להחשיב את המותר כאילו נגמרה מלאכתן:

אף מחפה בטומאה - דאף הנשאר לא הוכשר, כיון שלא נגמרה מלאכתן ודעתו להוסיף עליהם. ומיהו אם עקר כל הזיתים שבמעטן כדי לעשותן בבית הבד, היו מוכשרים לבית הלל:

ר' יוסי אומר חופר בקרדומות - ועוקר כל הזיתים שבמעטן:

ומוליך לבית הבד בטומאה - לפי שלא הוכשרו. וקרדומות דנקט, לרבותא לפי שהן כלי ברזל ומוכנים לטומאת מת יותר משאר כלים . והלכה כבית הלל:

(ח)

בריחים - שנותנים בהן זיתים קודם נתינתן לבית הבד ואח"כ נותנן בבית הבד וטוענן בקורה:

ואם היה משקה - נטמא המשקה בשרץ ונטמאו כל הזיתים ע"י חיבור משקה :

נמצא על גבי העלים - נמצא השרץ ע"ג העלים המכסים את הזיתים, ועלים לאו בר קבולי טומאה נינהו:

ישאלו הבדדים - עמי הארץ שטיהרן בעל השמן לעשות זיתיו בטהרה, ונאמנים לומר לא נגענו בשרץ שעל העלים ולא נטמינו:

ואם היה נוגע באום - אם היה השרץ יוצא מן העלים שמכסים את הזיתים ונוגע באום:

אפילו - שער אחד מן השרץ נוגע באום:

טמא כל האום, דחשיב חיבור - אום, הזיתים המקובצים יחד ומחוברין זה בזה במעטן, נקראים אום:

(ט)

נמצא על גבי פרודים - לאחר שתקע יתד באום להפריד האום לכמה חלקים פרודים, ובכל גוש וגוש מאלה החלקים הפרודים מהאום יש זיתים מדובקים:

והוא נוגע בכביצה - שאם באת לצרף זיתים שהשרץ נוגע בהן יש בהן כביצה:

טמא, כל הגוש - אע"ג דאין הגוש חיבור משתקע את היתד באום להפרידם, מכל מקום כיון דיש בגוש זה זיתים טמאין כשיעור לטמא אחרים, דהיינו כביצה, נעשה חיבור לטמא כל שאר הזיתים שבו:

פרודים על גבי פרודים - שיש גושים על גבי גושים והשרץ על הגוש העליון:

אע"פ שהשרץ נוגע בכביצה - של אותו גוש: אין טמא אלא מקום מגעו של שרץ, כלומר אותו גוש בלבד שהשרץ נגע בו. אבל שאר גושים, טהורים :

נמצא השרץ בין הכותל לזיתים טהור - ולא חיישינן שמא היה על הזיתים:

נמצא בגג - המעלה זיתים מן המעטן לגג, ונמצא שרץ אח"כ בזיתים שעל הגג:

המעטן טהור - כלומר זיתים שבמעטן טהורין, ולא אמרינן עם הזיתים הובא והיה במעטן:

נמצא במעטן - זיתים שהעלה בגג, טמאין, דמקודם שהעלה הזיתים לגג היה השרץ במעטן :

נמצא שרוף - ושרץ שרוף לא מטמא, דכתיב [ויקרא י"א] במותם, כעין מותם. וכשנמצא שרוף ע"ג זיתים טהורים, לא חיישינן שמא נגע בהן קודם שנשרף:

מהוהא - בגד שנתחרך באש ונעשה כמין קורי עכביש, ושוב אינו מקבל טומאה:

טהורה - ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה קודם שנתחרך :

כשעת מציאתן - בין להקל בין להחמיר: