תוספות יום טוב על אהלות ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על אהלות · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

אדם וכלים נעשין אהלין כו'. לשון הר"ב אהל הנסמך ע"י אדם כו'. וכן כתב הר"ש. ומתניתין הכי אסברה. אבל הרמב"ם [בריש] פרק י"ב מהלכות טומאת מת כתב אדם או כלים שנעשו אהל על הטומאה בין שהיו הן עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל כו' ועיין בסמוך [*וכן בשם מהר"ם רפ"ט בד"ה כל שהוא כו']:

נושאין את הנדבך. כולה מתניתין בנושאין באויר כגון בחצר או בגנה ולא בתוך הבית הר"ש. [*ומ"ש הר"ב ל' נדבכין כו'. עזרא ו [ד]:

כלים שע"ג. ואפילו שלא כנגד הטומאה טמאים. הרמב"ם פי"ב מהט"מ. וטעמא דכיון שנעשה אהלין לטמא הוי כמאן דמלי טומאה. שהרי מטמא לכל הכלים שתחתיו והרי כל מה שעליו הוא כנגד הטומאה וכיון שאינו חוצץ הרי כל שע"ג אפילו שלא כנגד הטומאה טמא. וכיוצא בזה במשנה ב פ"ט:

טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאין. דכיון שאינו חוצץ והטומאה יורדת ומשירדה כנגדה שוב נעשה אהל על הטומאה שירדה לטמא כל שתחתיו. וכיוצא בזה במשנה ב פ"ט:

רבי אליעזר מטהר. היינו בנתון על מוט שאין בעביו כעובי המרדע שלא הוזקקו הנושאים לטומאה. כדתנן לקמן רפט"ז כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאו בעובי המרדע. וכך מוכח בתוספתא הר"ש. ומסתברא דפליג נמי בנתון על ארבעה כלים כו'. אבל מצאתי למהר"ם שכתב דבנתון על ד' כלים אפילו ר"א מודה. ובנתון על ד' אבנים מודו רבנן דחוצצים אלא באדם פליגי. רבנן סברי כיון דמקבל טומאה כמו כלים. יש לו דין כלים. ואין חוצץ. ור"א מדמה ליה לבהמה שיש בו רוח חיים כמו בהמה. ע"כ:

נתון על ארבעה כלים כו'. עיין מ"ש בשם מהר"ם במשנה ב פרק יב [סד"ה סרידה]:

אפילו כלי גללים כו'. שאינן באין במדה. אבל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה. הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. הרמב"ם פי"ב מהט"מ [הלכה ב] וכ"כ בפי"ג. והראב"ד הגיה עליו אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא בר"פ דלקמן. וכתב הכ"מ שהרמב"ם לא הוצרך לכתוב זה. שסמך על מה שהעתיק אותה המשנה דריש פרק דלקמן שם בפי"ב. וכאן דאיירי בכלי אבנים. סיים בהו שאינן באין וכו' ולא למעט כלי עץ בא. ע"כ. ויראה לי שהדבר מוכרע מעצמו שכן הוא. שהרי לא שנינו בהדיא זה החילוק דמחלק הרמב"ם לומר שאם באים במדה שחוצצים וגם הכ"מ לא הראה מקום כלל מאין יצא לו להרמב"ם. ולפיכך קרוב הדבר שמכח קושיא שהוקשה להרמב"ם ממתניתין דרפ"ח דלקמן. דהתם תנן דכלים הבאים במדה שחוצצין. והוקשה לו מאי שנא מהכא דכלי גללים כו' שאינן חוצצין ואע"פ שגם הם אינם מקבלים טומאה. ומש"ה ניחא ליה בכך דהך כלי גללים כו' דוקא כשאינם באים במדה. ובזה יתר עליהן הבא במדה. דמשום גודלו יצא מתורת וצורת כלי כלל ודומה לאהל. משא"כ שאר כלי. שאף ע"פ שהוא טהור. כמו כלי גללים ודכוותייהו. מ"מ יש עליו צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מיתרצים המשניות שפיר טובא. וכיון שלא נלמד דין הבא במדה בכלי גללים שיהא להם דין אהלים אלא מדין כלי עץ הבאים במדה שיש להם דין אהל. א"כ לא הוצרך לפרש שכן גם כלי עץ הבאים במדה דהא מהם למדין לכלי גללים. ואין זה מן התימה. על שהרמב"ם סומך כך בחבורו הסתום. ומ"מ הני תרתי משניות דהכא ודרפ"ח דלקמן מיתרצים שפיר בהכי. דה"נ אי הוו כלים הבאים במדה היו חוצצים. ולפיכך אני תמה מאד על הכ"מ דבפי"ט רמי להו אהדדי להני תרתי משניות ונדחק ליישב דחוצצין דרפ"ח מיירי בפתח שבין בית לבית וטומאה באחת מהן. אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן הכא. ע"כ. והרי זה סותר לדבריו שבפי"ב דמשוה המדות דכל כלי הבא במדה נעשים אהלים וחוצצים אפילו לטהר ובתחתיהן ועל גביהן מיירי וברפ"ט ושם במשנה יב [ד"ה או מחזקת] אכתוב בשם הכ"מ עצמו דמחלק בענין אחר. ושם אכתוב גם כן מה דעתי בכל זה בס"ד:

או על דבר שיש בו רוח חיים. עיין מ"ש בזה במשנה ב פ"ג דפרה:

משנה ב[עריכה]

באכסדרה. מפורש במשנה י פ"ק דסוכה:

אחד מהן. פירש הר"ב מאותן המלוין את המת לקוברו ולא מנושאי המטה. כן לשון הר"ש. וטעמו דאי מנושאי המטה מכיון שנכנסה המטה עם המת שעליה תחת תקרת הקורה. כבר נכנסה הטומאה לפתח הבית. ולא תועיל כלל מה שהוא מגיף את הדלת. אלא אחד מקוברי המת. היינו ממלויו לקוברו והולך לפני המטה כדתנן נמי ברפ"ג דברכות. את שלפני המטה וכו'. אבל הרמב"ם מפרש קוברי המת נושאי המת וכאשר נכנסו תחת האכסדרה [באופן אשר הגיעה הטומאה תחתיה] והיה שער הבית [נעול] והחזיק א' מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו. כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא [ר"ל שהתקרה יוצא. ובהרבה מקומות בנוסחת א"י מוגה הגג במקום משקוף] אם היה הבית אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפילו הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור. וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול. ואם כאשר יסיר זה [ידו מן המפתח] יפתח השער הנה הוא טמא. לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה. ואדם אינו חוצץ ע"כ:

אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן. כתב הר"ב והוא שיהיו הגרוגרות שהסריחו ואינן ראוין לאכילה. מלבד שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרים. כדתנן רפ"ח דלקמן [אוכלין טהורין] וסוף פי"ג והכי אמרינן בהדיא בגמרא פ"ב דב"ב דף יט. וכן פי' הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וכן התבן מוסרח ואינו ראוי לאכילת בהמה. ואמרינן נמי בגמרא שם. דאית ביה קוצי דלא חזי לטינא שהיו רומסין ברגליהן בטיט. ושהוא לח שאינו ראוי להסקה. וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהט"מ [הלכה ב]. ומ"ש הר"ב דכל היכא דאין התבן והגרוגרות סותמים הכל כו'. דאי סותם הכל א"צ בטול. ובסמוך אבאר זה בס"ד:

ואם לאו טמאין. כתב הר"ב ובלבד שתהא החבית וכו'. אבל אם גב החבית כנגד הטומאה חוצצת. ואע"ג דלא מבטל להו חייצא דחבית סותמת כל החלון וא"צ שיבטלו. דהא אשכחן במשנה סוף שבת שפקקו את המאור בטפיח. ובשבת לא מצי מבטל משום בונה. אלא ודאי דהיכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול. כ"כ הר"ש. וכ"כ התוס' דב"ב. והראב"ד בפט"ו מהט"מ [שם]. אבל לפי מה שכתבתי בסוף שבת בשם הרמב"ם. דההוא דפקקו את המאור לא לענין טומאה היה כלל. אין הכרח כלל לסברא זו. ומצינן למימר דלעולם בעי שיבטלנו ואפילו כי סותם הכל. וכבר כתב הכ"מ [שם הלכה ד] דהרמב"ם ס"ל דאפילו בסתימה בעי שיבטל. מדכתב אם סתם החלון או מיעטו כו' והצריך שלא יהא דעתו לפנותן. אבל לא כתב הכ"מ ליישב להרמב"ם מה שמכריח להתוס' לחלק בין ממעט לסותם. גם יש ראיה יותר מבוארת בלשון הרמב"ם דאף בסותם בעי שיבטל. דעל דין סתימת כלי חרס גופה דביה קיימין התוס' והראב"ד לומר שא"צ ביטול. כתב הרמב"ם בהדיא שצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם כדי שלא תהיה דעתו לפנותו. ומן התימה על הכ"מ ג"כ שכתב על זה שנלמד שם מהסוגיא. וזה אינו לדברי התוס' והראב"ד. דסוגיא דמצרכה בטול לדידהו לא מצרכה אלא בממעט ולא בכלי חרס הסותם. ולפיכך ה"ל להכ"מ לכתוב שהרמב"ם מדמה כלי חרס. לגרוגרות ותבן. אבל לשון שנלמד מהסוגיא משמע שכך מוכח מן הסוגיא. וליתא דהא להתוס' והראב"ד לא הוי הכי:

משנה ג[עריכה]

[*המשמש את הבית. עיין בפי' הר"ב דמשנה ו]:

כותל שהוא לאויר. פי' הר"ב שצדו אחד אויר העולם וכו'. [*כגון כותל שמפסיק בין בית לחצר כו'. וכן ל' הר"ש. והה"נ אם מפסיק בין בית לרה"ר או למבוי. אלא נקטי כאשר היו בתיהם בזמן המשנה. שהיו חצירות לפניהם וגנות לאחוריהם]:

והטומאה בתוכו. [*פי' והיא רצוצה וכדכתב הר"ב לקמן בד"ה מחציו וכו'. והרמב"ם בפכ"ד מהט"מ [הלכה ה]. כתב טומאה רצוצה כו' ומ"ש הר"ב] שנסדק הכותל. וכ"כ הר"ש. ונראה שר"ל שסדוק ופתוח קצת לבית. והיינו דבר"פ דלקמן כתבו דאינו נידון מחצה כו'. כיון דאפילו סדק ליכא כו'. אבל הרמב"ם נראה שמחלק בענין אחר שמפרש כאן שגג הבית סמוך לכותל ואינו מורכב על הכותל. ופי' הכ"מ בפרק כ"ד מהלכות טומאת מת [ה"ה] שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא. שהטומאה פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. [*ועיין במשנה דלקמן]:

משנה ד[עריכה]

כותל שבין שני בתים כו'. עי' ספ"ב דכלים מ"ז:

וכלים בכותל כו'. ואל תתמה היות הכלים יתטמאו בבית טמא ואע"פ שהן בתוך הבנין לפי שאין היותן תחת הטיט יצילם מן הטומאה. ואמנם יצילם מן הטומאה היותם תחת צמיד פתיל או באהל אחד לפי מה שקדם. אולם היותם בלועים בבנין הנה לא יצילם. הרמב"ם ועיין מ"ש [*בפ"ג מ"ז [ד"ה אין בו] ומ"ש] בפ"ט דכלים משנה ו: [*(מחציה ולמעלן העלייה טמאה). [מחצה למחצה שניהם טמאים כצ"ל] וכתב הכ"מ בפכ"ד מהט"מ איכא למידק מ"ש מדלעיל הטומאה בכותל מחצה על מחצה דחכמים מטהרין העומד מלמעלן [והרמב"ם שם פסק כחכמים דלעיל. וגם העתיק הך דהכא] וצריך לומר דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה. ממאי דשייך לומר במעזיבה. וצריך טעם למה עכ"ל. ונ"ל לומר טעם בדבר שהכותל בנוי לצורך הבית לבד. משא"כ מעזיבה שבנויה לעלייה. כמו שהיא בנויה לבית]:

משנה ה[עריכה]

טומאה בין הקורות. פי' הר"ב בין קורות התקרה כו' ומתניתין כר"י כו'. שא"א ליישב משנה זו כרבנן דהשתא במעזיבה עצמה מחציה ולמטה הבית טמא. כ"ש בין הקורות. כ"כ הר"ש. והרמב"ם מפרשה לרבנן. והקשה עליו הראב"ד למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה טומאה רצוצה כו' ותירץ הכ"מ דאין כל המקומות שוים. שהרי שנינו בתוספתא כותל של בנין ידון מחצה על מחצה. ושל סלע כקליפת השום. והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה. דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין. כך חלקו בין מעזיבה לקורה. דמעזיבה היינו בנין ודינו ככותל בנין שחלקו בה בין כשהטומאה מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ. כך חלקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה. וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחלוק זה כתבו רבינו בפי' המשנה בטומאה בין הקורות. ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת. מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר. והוא הטעם לכותל בנין. אבל הקורה אינה עשויה ליבקע. ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ. והשתא מתניתין ה"פ הטומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה. הכל טמא. כלומר כל הבית טמא שע"י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית. ואם אין בקורה טע"ט אינו מביא טומאה לבית ואינה מטמא' אלא כנגדה בין מלמעלה בין מלמטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם. כלומר רצוצה בארץ. ע"כ. ולפי' הר"ב והר"ש דמתני' רבי יהודה צריך ג"כ לחלק בין מעזיבה לבין הקורות דלא אמרינן במעזיבה רצוצה כיון שעשויה ליסתר ועיין במשנה דלקמן. ול' מהר"ם לר"י איצטריך לאשמעינן דאע"ג דאמר כל המעזיבה לעלייה בין הקורות בתר תרוייהו שדינן להו. ע"כ:

פותח טפח. ל' הר"ב היינו שיש חלל טפח כו'. עיין מ"ש במשנה ז פ"ג:

הכל טמא. ל' הר"ב הבית והעלייה. מדקתני הכל ולא קתני בית כדקתני בסיפא מכלל דאתרוייהו שדינן לה. הר"ש. ויש טעם לדבריו מר"פ דלקמן עיין שם:

כאילו היא אוטם. פי' הר"ב ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה. כנפש אטומה דתנן באידך פירקא הנוגע בה מן הצדדין טהור. הר"ש. והתם תנן בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. אלא חדא מתרתי נקטי. ואין לומר דהכא אילו בוקעת ויורדת א"כ כשירדה נמצא הבית מאהיל וממלא כל הבית. דהא האהל חוצץ לטהר כדאיתא בריש פרקין. וכ"פ הרמב"ם בהדיא במשנתינו [וז"ל] נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה [שכנגדה] לבד בעליונות ושפלות. ע"כ. אבל מהר"ם היה מפרש מתחלה ג"כ בענין זה. ובמגדל חזר בו ומפרש דאה"נ דהכא נמי מטמא כל מה שבבית ושבעלייה. דכיון דטומאה בוקעת לתוכן כל מה שבהן טמא. וליכא בינייהו דרישא וסיפא אלא לטמא הכתלים לנוגע בהן. דהכא באטום הנוגע מן הצדדין טהור. וכתב עוד וכמו שאני מפרש כאן הכל טמא ואפילו הכתלים משום דהוי לי' כקבר סתום כן אני מפרש בסמוך [ריש] פ"ז כל העליות שהן ע"ג אפילו הן עשר טמאות דהוי להו כקבר סתום וע"ש. ובהכי מיירי כולה ההיא בבא ע"כ. ועיין פ"ט משנה יג:

[*היתה נראית כו'. פירש הר"ב שאין תחתיה כקליפת השום. וכן כתב הר"ש. וק"ק לי שמשנתינו היתה לה לשנות כך אם אין תחתיה כו'. ונ"ל דמשום הכי מפרש הרמב"ם שענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם. ע"כ. ואע"פ שהכסף משנה כתב דפשטא דמתניתין משמע אם אין תחתיה כו' היינו שאין נ"ל להכ"מ שהטומאה תטמא מפני שהיא נראית למראית העין. שהרי עכ"פ יש דבר החוצץ]:

הבית טמא. ועלייה טהורה. הר"ש:

משנה ו[עריכה]

בית המשמש את הכותל. פירש הר"ב המערות שתחת הקרקע כשחופרים כוך כו' כמו שנזכר בספ"ו דב"ב [דף קא]:

ועליהן כקליפת השום טהורין. ל' הר"ב ואין דינם כדין כותל שבין שני בתים. משום דנעשה מאליו. נ"ל מהר"ם. והרמב"ם בפכ"ד מהט"מ [הלכה ו] כתב שכיון שנעשה מגוש הארץ. הרי היא ככותל סלע דבתוספתא דלעיל:

טומאה תחת העמוד. [*פירש הר"ב והיא רוצצת שאין בה טפח על טפח. ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי היא כקבר סתום ומטמא כל סביביו. תוס' הביאוה הר"ש והרמב"ם ועיין בר"פ דלקמן]:

[*טומאה בוקעת ועולה כו']. כתב מהר"ם מדפליג ריב"ן הכא בסיפא בכלים שתחת הפרח ולא פליג לקמן בפ' כוורת ובכמה דוכתי במכילתין. דבכל דוכתא משמע דטומאה תחת הכלי ורצוצה אינה בוקעת אפילו כנגד הכלי עצמו אלא כנגד הטומאה ותו לא. נ"ל דהכא מיירי שהטומאה ממלא כל תחת העמוד וכאן דבוקעת כל כנגד עובי העמוד קסבר ריב"ן דהפרח בטל לגבי העמוד וכלים שתחתיו טמאים וס"ל דהלכתא גמירא לה או מדרבנן גזר אבל אם אין הטומאה מליאה תחת העמוד אפילו כנגד העמוד כולו אינה בוקעת אלא כנגד הטומאה ותו לא וכ"ש תחת הפרח דלא עכ"ל:

משנה ז[עריכה]

כלים שתחת הפרח. כתב הר"ב הכא איירי בעמוד העומד ברה"ר. וכ"כ הר"ש ותימה דהא לעיל בעמוד העומד בתוך הכוך ומערה אמרינן דבוקעת ועולה כו' ופשיטא דכוך מקורה וכן מערה נמי. וכ"פ הר"ב דמערה מקורה במשנה ה פ"ה דב"ק. ועוד שהרי הר"ב כתב בהדי' לעיל דה"ה לעמוד שבבית. והרמב"ם העתיק משנתינו ברפכ"ה מהט"מ. וכתב עמוד העומד בתוך הבית וכו' ועיין בריש פרק דלקמן:

[*טהורים. עיין מ"ש בפרק דלקמן בסוף משנה א]:

[*רבי יוחנן בן נורי מטמא. עיין מ"ש במשנה דלעיל בשם מהר"ם ז"ל [ד"ה טומאה]:

הטומאה והכלים שתחת הפרח. ומהר"ם העתיק תחת הפרח:

ואם לאו טהורין. דאין שלא במקום טומאה שתחת הפרח בטל לגבי מקום טומאה שתחתיו. כי היכי דבטל הפרח לגבי העמוד. מהר"ם:

הוא והבית טמא. כתב הר"ב ואפי' הטומאה מחציו של כותל ולחוץ. מסיים מהר"ם ואע"ג דמשמע לעיל [במשנה ה] גבי טומאה בין הקורות דטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת לבית ולעליה ודוקא כנגדה. אבל שלא כנגדה מה שבבית ושבעלייה טהור. מדקתני אם יש שם פותח טפח הכל טמא. אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו היא אוטם ובוקעת וכו'. ואז לא אמרי' הכל טמא. דכשבוקעת לא אמרי' שתתפשט הטומאה בכל העלייה או בכל הבית לאחר שבוקעת לתוכו. דשאני הכא. דכותל בית בתר בית שדינן ליה. ולא חשיבא רצוצה לגבי בית כדאמר לעיל כותל המשמש הבית ידון [מחצה] למחצה ואע"פ שהיא רצוצה בכותל. גבי בית לא חשיבא רצוצה כדפי' התם. ודוקא ופתח להכי שדינן טומאה שבחציו השני בתר פיתחא. אבל לא נפתח לא. דלא שייך בטומאה רצוצה סוף טומאה לצאת דרך הבית. דדוקא טומאה במגדל שאינה רצוצה שייך לומר כן. ואפי' פתח מגדל סגור ע"כ. ולפי מ"ש לעיל גבי טומאה בין הקורות. דבזקנתו במגדל חזר לפרש דטומאה מתפשטת. ליתנהו לדברים הללו. אבל לפי שהם עולים לפירוש הר"ב. העתקתים:

וחבירו טהור. פי' חלק חציו השני של הפרדסקים השני שאינו אצל הבית. דאי שאצל הבית טמא כיון דהבית טמא. אי נמי כיון דבית גופיה לא מיטמא מגופיה אלא מכח פרדסקים שאצלו. די לנו אם נטמא הבית ולא הכותל. מהר"ם: