שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (רמב"ג)/פתיחה
[פתיחה]
[עריכה]<עמ' 1>
טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף נבחר
בה אהגה תמיד בה אשנה כי טוב סחרה מכל מסחר
לא ארדוף אחר הרשעים גם למדעים אל לא אתחר
זה ספר אשר חברו איש שכל יודע מבין בדקדוק לשון יהודית ומשכיל בהגיון שפת עברית עוד ינקב בשמו ושם אביו ויודע בסוף הדברים כי כן היה בראש המדברים ומביני תכונת לשון עברית. אך מפני אשר גברו עלינו עם לועז ונבלענו בגוים עמקי שפה וכבדי לשון ושה פזורה ישראל אריות הדיחו. עד יום דינה יתיב וספרין פתיחו. ושקעה לשון הקדש בין לשונות החול אשר רבו בעליהן כחול ונשארנו מעט מהרבה ואבדה חכמת חכמינו. ונסתתרה בינת נבונינו ולא נשאר ממי נשמע תוכן הלשון. ולא נותר ממי נלמוד כל עניניה כי אם מה שנזהר מן הנמצא בכתבי הקדש ונלמוד מן הנכתב בספרי הנבואה. והוא מעט מזער מן הכל. לפי שלא באו הנביאים לחקור כל הלשון. כי אם לפי צרכם בדברי נבואתם ועניני חזיונם. ולזאת הצרכו מחברי דקדוקי לשון הקדש ומבארי רזי שפת עברית לחבר ספריהם בלשון ערבית מפני שהיא עוברת בפי אומה גוברת. והיא מבוארת. ולשון עברית עלומה ולשון ערבית גלויה ומפורשת. ולשון הקדש סתומה. ויכון לפרש הנעלם במבואר ולפרש הסתום במפורש רק אנשי צרפת היושבים בגבול אחינו בני עשו אין רובם מכיר בלשון ערבי והרבה מחבבים לשון הקדש ורגילים לדבר בה: — אז העיר ה' את רוח איש תבונה בחור חמד בתורת ה' חפצו. מבורכת ה' ארצו. ר' יצחק הנעים ברבי שלמה הנשיא ברכת ה' עליהם. ולטוב יזכרו שניהם. ובקש להבין עניני הספר אשר חבר ר' יהודה ברבי דוד דממדינת פאס המכונה חיוג ולעמוד על סודו. ולא נמצא בכל הלשון עמוקים ונפלאים מן הפעלים והשמות אשר יהיו בהם אותיות א'ה'ו'י. יש כשיהיו בתחלתם. ויש כשיהיו בתוכם. ויש כשיהיו בסופם. והאותיות האלה ידועות בלשון ערבית חרוף אללין. וגם הפעלים אשר יהיה תוכם וסופם שתי אותיות כפולות דומות זאת לזאת וקרואים בלשון ערבית דֿואת <עמ' 2> אל מחֿלין: ועל כן בחר המחבר לגלות רזיהם ולבאר סודיהם כי בהגלות רזי אלה יגלו שאר רזי לשון עברית למבין דבר מתוך דבר ולנזהר מן הקצת על הכל. כענין שנ' תן לחכם ויחכם עוד:
ולפי שלא מצאנו כל כנויי לשון ערבית בלשון הקדש. אם מפני שהיא אין עמנו כולה. ואם מפני שלא שותה לשונם ללשוננו בכל המלים ולא דמתה אליה בכל הדברים לא נכון שתהיה מלה כנגד מלה כי אם בסבה ועלילה שיסבבו למלה ערבית שהיתה בספר המחבר הרבה מלים בלשון עברית עד שיתבאר הענין ויכון בלב הקורא כמו שהוא בלשון ראשון. ובקש ר' יצחק זה זכור לטיב ממני אני משה הכהן ברבי שמואל הכהן נע דממדינת קרטבה שאתרגם לו זה הספר בלשון עברית וכן עשיתי: — ואחל בראשית דברי ואומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. הוא אלהים חיים ומלך עולם. חי מאין תמותה. וכל חי זולתו ימות. חכם בלי סכלות. וכל חכם בלעדיו יסכל. גבור באין חלושה. וכל גבור מלבדו יחלש. יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה. הוא גלא עמיקתא ומסתרתא. ידעי מה בחשוכא ונהורא עמה שרא. והחכמה מאין תמצא ונעלמה מעיני כל חי. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. אך לא ימנע מהתבונן והבין ויחדל מהזהר והזהיר כפי היכולת והשגת הכח ומצוא היד. ומה' מענה לשון. כי ה' יתן הכמה מפיו דעת ותבונה. ובשמו הגדול אחל אני משה הכהן לתרגם הספר הזה. וזאת תחלת דברי המחבר בהודות ה' אדניו. והלל אלהים קוניו. וכן אמר.
תהלה לאל לו נאוה תהלה. היה באין תחלה. ויהיה עד לאין תכלה. בורא עולם ומושלו. גוזר אומר ויקום לו. אשד יצר אדם בגבורתו. נבחר בתמונתו. ונפרד בתבונתו. מדה טובה בה הועילו. וגמולת הסד אותה גמלו. ארוממנהו כי רמו רוממותיו. ומכל קדוש קדשו שמותיו. ואודנו בתודה תגיע עד רצותו. ותסבב תוספת טובתו. ואשאלנו להזהר ולהזהיר ואדרשנו להתבונן והבין.
אמר יהודה בן דוד חפצי בספר הזה להתבונן ולהזהר על אותיות הסתר והמשך אשר בלשון עברית ולהורות דרכיהם כי נפלא סודם מרבים בני אדם כי רבו עלותם ורחבו עניניהם. ועמקו רזיהם עד אשר לא ידעו תכונת הפעלים אשר בם האותיות האלה. והרבה מהם אשר ידברו בם במשליהם ושיריהם על לא נכון. וינהגום על דרך לא נכוחה. כאשר אמר במקצת דבריו. הן נמצא האדם נודע טרם הבראו ומקודש טרם צרותו. חשב כי מוצא צרותו אשר פצה מן יצר יצרתי. ולא ידע כי צרותו יאות להיות מן צרה. על משקל עשוהו מן עשה. וכאשר אמר עוד מה לבני פרחח לעוד נזם וחח. לקח מלת לעוד במחשבתו מן ועדית עדי. ולא הבין כי משקל ועדית ועשית. ועל כן יאות להיות לעדות כמו לעשות. ולא יתכן <עמ' 3> לאמר לעוד שהוא על משקל לקום לשוב. וכמו אשר אמר עוד כי אין במלת ותופהו מצות שרש כי אם אות הפא. ולא שם אל לבו הוו אשר לפניה אשר במקום האלף אשר במלת אפה. וכמו אשר יאמר כי עיקר הוביש בית שין בלבד ולא השכיל כי היוד אשר נראת במלת יבשו עצמותינו. יבשה הארץ. היא אשר נהפכה וו נסתרת בהוביש. ועוד אשר יאמר במלת קם אין עיקר כי אם קוף ומם בלבד. ובמלת דש ידוש דלת שין בלבד. וגם שתה ישתה אין העיקר כי אם שין תיו בלבד. אם העיקר בכל אלה שתי אותיות ואין בעיקר ותופהו מצות כי אם הפא בלבד. הרי יש לך לומר מן ותופהו ותפהו בלא וו אם איננה במקום אלף אפה. ועוד יש לך לומר מן הוביש בש יבוש. כמו קם יקום. או בשה יבשה כמו שתה ישתה: ואם יצר כמו קם שתי אותיות בלבד יש גם לומר יקם יקמתי. כמו יציר יצרתי. ידש ידשתי. או קמה קמיתי. דשה דשיתי. כמו עשה עשיתי. ויש עוד לומר מן שתה ישתה. שת שתי. או ישית ישיתי. כמו שיחפוץ החפץ לומר יאמר וכמו שירצה הרוצה לדבר ידבר. אז תחרבנה בניני הלשון ותהרסנה חומותיה וינתצו כל גבוליה. כי הפועל אשר במקום הפא ממנו אות נסתרת תהפך בו לעין או ללמד. והפועל אשר במקום העין אות נסתרת תהפך בו לפא או ללמד. והפועל אשר במקום הלמד ממנו אות נסתרת תהפך בו לפא או לעין: אז בראותי זה ההפך והשנוי אשר יקרה באותיות האלה חברתי בהם בעזרת ה' הספר הזה אשר פרשתי בו כל דרכיהם הנעלמים ובארתי כל רזיהם הסתומים והבינותי מקומות נפילתם מן המלים והתהפכם בפעלים ומקומות דגשות רפיונם אחר שבארתי למה נקרא שמם אותיות סתר ומשך וזולת כל זאת ממה שצורך הדבר תלוי בו. ואני מייחל להועיל בהזכירו קוראו. ובכל זאת אני לומד מן הכתוב במקרא ונזהר מן הנמצא בו על שלא נמצא. כי עת אשר אמצא במקרא תוכן שירות מקצת פעל ולא אמצא מקצתו למדתי מן הנמצא על שלא נמצא. ונזהרתי מן הכתוב על אשר לא כתוב בהיות דברי מוכיחים על עניני ואין למחות בידי בראיות נכוחות ועדים נאמנים. וקבצתי כל הפעלים הנמצאים בשרשיהם אותיות האלה בכל המקרא וסדרתים על סדריהם ואספתי כל איש מהם למינו וכנסתי כל אחד עם ריעו וכל נפרד עם הדומה לו בעבור יהיה טוב כמו שזממתי לבארנו. וקויתי להועיל ממנו בעזרת ה'. ואין עמי בכל ואת דברי צחות ומלים ברורים לבד ממה שלא יצא מענינו ויורה על אופניו. כי אין חפצי ורצוני כי אם להבין עניני ולעמוד בסוד לבבי באי וד, מדבר שיתכן לי ועל כל פני מחבר שיקרה לפני. ואולי הקורא בספר הזה ידונני לכף זכות ויחשוב עלי לטובה בזה ובזולתו מכל מעות ושגגה שימצא בו ויגלה לו ברצון אלהים: ויש עלינו אנחנו המשתוקקים לספר בלשון הקדש והמתאוים לדעת דרכיה ללמד בה מדברי העברים <עמ' 4> הראשונים הנולדים עליה והגדלים על שביליה והמציבים את גבוליה. אף כי לשון החזון ומדבר לנבואה על אחת כמה וכמה שננהג בה מנהגם ונעמידנה על מעמדם כי בעשותנו זאת יבנה דברנו על יסודו ויעמוד על מכונו ויצמח משרשיו ונדע מן הלשון מה שהסכלנו ונועיל באשר ידענו: —
וחלקתי ספרי לשלש מחלקות שהן שלשה מאמרים. המאמר האחד בזכר מה שהצרכתי לזכרו וקדם שראיתי לקדמו מעניני אותיות הסתר והמשך לפני אשר אזכיר שרות הפעלים ושמושם ובזכר הפעלים אשר ראש אותיותיהם והיא במקום פא פעל אות מאותיות הסתר או אלף או יוד. [כי מלת פעל היא שלש אותיות פא ועין ולמד. ומשם נלקח משקל ודמיון לכל הפעלים. על כן האות אשר היא תחלתם כמו שין שמר ואלף אמר נקראת פא הפעל כי היא למול פא פעל. ומם שמר ואמר עין הפעל. כי היא לעומת עין פעל. וריש שמר ואמר למד הפועל. כי היא כנגד למד פעל. ומזאת נלמוד לכל הפעלים כשיחסרו או פא או עין או למד למלאת חסרונם ולהשלימם בעת כי נבין עקריהם ומוצאיהם. כמו ותופהו מצות. שגזרתו מן אפה. וחסר אלף מן המכתב והוא פא הפועל. וכמו קם ודש חטים. שעיקרם מן קים דברי הפורים. והשיג לכם דיש. וחסר היוד מן הכתב והוא עין הפועל. וכמו ויבן ויקן שחסר הא בנה קנה. והוא למד הפועל:] — המאמר השני בפעלים אשר תוכם שהוא עין הפועל מאותיות אלה או וו או יוד: — והמאמר השלישי בפעלים אשר סופם שהוא למד הפועל מאותיות אלה הא רפה: —
הדבר אשר היה על אודות הנע והנח מן האותיות
[עריכה]ולפני הזכירי ענין מעניני אותיות הסתר והמשך אבאר מה הוא הנע ומה הוא הנח: ואומר כי האות הנעה היא אשר יהגו בה באחת משבע תנועות ונקראות מלכים והם אה ושמו קמץ. ואה ושמו פתח. ואי ושמו צרי. ואי ושמו סגול. ואי ושמו חרק. ואו ושמו חלם. ואו ושמו שרק. והאות הנחה היא אשר לא יניעוה באחת מאלה. ולולי כובד האריכות ושלא לצאת מענין הספר אז פרשתי אלה התנועות האוגרות לשון העברים באר היטב ולמדתי על מקומות הקמצין והפתחין כמשפט: ואומר כי העברים לא יחלו בראש מליהם באות נחה. ולא יכלו בסופם באות נעה. ולא תמצא בלשונם אות נח כי אם אחרי נע שתחל בו לפי שכל שוא שאתה מחל בה בראש המלה אתה מניע אותה ותוכן תנועתה על פנים נחלקים ודרכים שונים. כי מהם אשר תנוע בתנועת האות שאחריה כשתהיה האות אשר אחריה אלף או הא או חית או עין שאם תהיה אחת מארבע אלה אחרי השוא מונעת בפתח תהיה השוא לפניה מונעת בפתח. ואם תנוע בשרק <עמ' 5> תהיה גם היא לפניה בשרק. ואם תהיה בחרק תהיה גם היא לפניה בחרק. כמו יאבד הון. תנועת היוד בפתח בעבור כי האלף פתוחה אחריה. וכמו תאנה. תנועת התיו בצרי בפני שהאלף אחריה בצרי. קחו לכם. תנועת הקוף בשרק מפני שהחית אחריה בשרק. קחי רחים. הקוף נוטה בחרק בעבור כי החית בחרק. וכמו דעו דעי דעה חכמה. סחי ומאוס יהי אור. שם יהוא. לעולם תנועת השוא כתנועת האות אשר אחריה כשתהיה האות אחת מארבע אלה באי זו תנועה תנוע משבעה המלכים מבלעדי הקמץ. [כי לא יקרא אדם וו והיה בקמץ כמו הא והיה אלא פתוחה]. לפי שיכבד על לשונם להניע השוא לפני אחת מארבע אלה בקמץ כשתהיה היא אחריה קמוצה ועל כן יניעוה בפתח שהוא קל. כמו גערה. קערה. שערה. נערים. להבים. רחבים. נהרה. דאגה. דאבה. שחקים. פחדים. פחתים. לא הניעו השוא בכל אלה בקמץ כי אם בפתח להקל: ויש מאלה השואים אשר יניעום בחרק בהיות האות אשר אחריהם יוד מונעת באי זו תנועה תהיה מהשבעה המלכים תהיה תנועת השוא לפניה לעולם בחרק. כמו ביד משה. וירדו. וירדו. וידעו. וידעו. יום ביום. הנעת השוא לעולם בחרק. והשאר מלבד אלה שאין אחריהם אחת מאותיות א'ח'ה'ע ולא יוד תהיה תנועתם בפתח לעולם. כמו ברכה קללה. רשעים שמנים. נדודים נבוכים. דשנים כבדים. גלילים רביבים. הנעת השוא לעולם בפתח. בלתי לשון רבים שהאחד מהם בחלם בתחלתו שישוב לקמץ חטף ברבים. כמו קדשים. שהקוף בקמץ חטף שהאחד מהם קדש. וחדשים שהאחד מהם חדש. גרנות שהאחד גרן. וכמו אניה. אני חירם. שעיקרו אני. אל ראי. שעקרו ראוי להיות ראי. מלעיל. והוא הדין למה חרי. אל דמי לך. שראוים להיות חרי דמי. בחלם. כמו קדמוני ימי עני. ולא כן משפט השוא אשר תהיה בראש המלים תחת אחת מאותיות א'ח'ה'ע להניע אותה כתנועה אשר אחריה משאר האותיות. כי יש לתנועתה דרכים ופנים. [יש כשיניעוה בפתח חטף. כמו עברים אמרים. ויש כשיניעוה בסגול חטף. כמו אלהים אמונה. ויש כשיניעוה בקמץ חטף. כמו חרם ובית ענת.] ובתנועת הגעיא אשר תהיה עם השוא בראש המלה אתה נזהר על כל שאמרתי לך: ואומר עוד כי העבריים לא יתחברו בלשונם שני שואים נחים כאחד באמצע התבה כי אם בהתם דבר והפסק מאמר. ועל כן בהפגש שוא עם שוא בתוך מלה או בסופה הראשונה נחה והשנית נעה. ותוכן תנועתה על הפנים שהזכרתי כבר בשוא שאתה מחל בה כמו ישמעו ישמרו השין נחה והמם נעה. אך תניע מם ישמרו בפתח ותניע מם ישמעו בשרק מפני העין שאחריה. שהיא אחת מאותיות א'ח'ה'ע והיא מונעת בשרק. וכן ירמיהו יחדיהו. הריש והחית נחות. והמם והדלת נעות בחרק מפני היוד המונעת אחריהם וכן ויבך עליהם. ויבך על צואריו. אל תוסף על דבריו. <עמ' 6> יפת אלהים. ויפת בסתר לבי. וישב ישמעאל. אל ישט אל דרכיה לבך. יולדת בן. עד לא שמת אלה. השוא השנית בכל אלה והדומה להם נעה לעולם שהמלה הראשונה מתגלגלת עם השנית ואין הדבר נפסק. אבל בהפסק הטעם והפרד המלים תהיה גם השנית נחה. כמו וישא את קולו ויבך: וממה שאתה צריך לדעתו ולעמוד עליו שהעבריים לא יקבצו בלשונם שלש תנועות זו אחר זו עד שיפסיק אות נחה ביניהם. כי אם במלה שבתוכה אחת מאותיות א'ח'ה'ע או שתי אותיות דומות זו לזו. [כמו יעמוד יחלף יהרג יאסף. שאלה ארבע אותיות א'ח'ח'ע נעות בפתח חטף וסגול חטף ולפניהם שתי תנועות זו אחר זו. ואלו היתה במקומם אות אחרת היתה נחה. כמו ישמר ישמע והיה הנח מפסיק בין התנועות. וכן שיהיו שתי אותיות דומות. כמו קללת יותם בן ירובעל. רבבות אלפי ישראל. שהלמד והבית הראשונות פתוחות ונתקבצו התנועות אשר לפניחם ואחריהם. ואלו היו משאר אותיות היתה שוא נחה ומפסקת בין התנועות. כמו צדקת ה'. צדקות ה']: —
הדבר אשר היה על אותיות הסתר והמשך
[עריכה]אותיות הסתר והמשך שלש והן א'ו'י. מראה האותיות האלה נחלק בלשון העבדים לשני ענינים שונים בטעמם: הענין האחד תנועה נראת ונטעמת ונוח נראה ונטעם כאשר כל האותיות בנועם ונוחם: והענין השני נוח נסתר ונחבא ולא נטעם: על כן נראה מראה שלש אותיות אלה משונה מכל האותיות. יש בהן שני מיני נוח שונים. האחד נראה ונטעם. והשני נסתר ולא נטעם. ודמות הנראה כמו אלף אשר באל תאטר עלי באר פיה. ויאסר את רכבו. שהיא בשוא נחה ולא הונעה באחד מן המלכים. היא נראת ונטעמת. שמוצאה מן הגרגרת בקרוב לריאה: וכמו הוו שיש בלא שלותי. כלה מקללוני. שהיא נראת בנשיקות שפתים והיא נחה: וכמו היוד שבידבר וישבר שמוצאה מן החיך והיא נחה: והמין השני הנסתר כמו אלף הכתובה בוקאם שאון. רפא נא לה. שהיא נחה ונסתרת ואיננה יוצאה בדבור הלשון. וכן הוו אשר במלת שופר עולם והיוד אשר בדויד ורביד ודביר. ובעבור מין זה האחרון נקראו אותיות אלה אותיות סתר שהן נסתרות ונעלמות ולא יראה להן טעם ולא מוצא בדבור הלשון. אך יורה עליהם האות אשר לפניהם המונעת באחת התנועות ויהיו אלה נחים נסתרים מוטלים על התנועות אשר לפניהם המורות עליהם: ומפני מה נקראו אותיות משך מפני שיהיו מוספים על עיקרי המלים ולא יהיו משרשיהם כי אם מחמת המשך אשר יקרה בתנועות בלבד. כמו וו שכור וגבור [כי עיקרם שין כף ריש. גימל בית ריש. כמו שנ' שכרו ולא יין. כי גברו עלינו]. וסרו הווין מהם שלא היו עיקרם. כי מפני המשך <עמ' 7> החלם לפניהם. וכן יוד שריד ופליט. וכמו הנחים הנסתרים אשר קרו בפעלים העוברים אשר על משקל שמר ואמר וחכם [וגם השמות אשר על משקלם. כי יש בין השין והמם בשמר והאלף והמם באמר נחים נסתרים. אע״פ שאינם כתובים הן נקראין בהמשך הקמצין והיו ראוים להכתב אלפין הם וכיוצא בהם. כמו שנכתב צואר בכל המקרא. ולעת צאת המלאכים: וזה לך כלל יהיה לאות ולסימן בידך שתדע מתי תהיה אחת מאותיות אלה עיקר במלים ומתי תהיה מוספת מפני המשך או מפני דבר אחר. כשתמצא אותה מלה שלמה בעלת שלש אותיות יהיו לעומת פא הפועל ועין שלו ולמד שלו שים אותה מוספת ואינה מן העיקר. ואם תמצאנה חסרה אחת מאלה שים אותה אות משלמת לחסרון המלה במקום אשר תהיה בו או פא או עין או למד ודמיון הדבר. כי וו שמור ושמעת איננה עיקר שהרי שלש אותיותיה כולן קיימות. אבל וו קום בלק ושמע היא עומדת במקום מם שמור. והיא עין הפעל שהיא יוד בקים דברי הפורים]: ודע כי גם ההא תהיה אות נחה נסתרת. ובלבד שתהיה באחרית המלים ותכתב במקום האלף הנחה בסוף המלים והשמות הרבה מאד ואך לא יקרה לה נוח נעלם באמצע המלים כמו שיקרה לאוי: ואם יאמר אדם כי מלת פעל הלך ושמשו נאמר בנוח ההא והסתירה. כמו שנאמר הלוך אלך עמך. לפי שנסתרה הא הלך בין אלף אלך והלמד. והיה לו לומר אהלוך. וכן ילכו הלוך. לפי שהנח הנסתר אשר באלך ילכו אחרי האלף והיוד במקום הא הלך. נשיבנו כי יתכן להיות אלך הלך ילכו הלוך שני עיקרים. נהיה עיקר אלך ילכו ילך. כמו ארד ירדו ירד. אך הגו בם העברים יחד שענינם שוה ומדברם דומה: ועוד דע כי יש בלשון העברים להחסיר הנחים הנסתרים מן המכתב להקל מעליהם והם נסמכים על מה שהם נשמעים במקראם. כמו גבור ושופר ועולם. שנד,נו לכתבם בוו ובלא וו. וכן דויד ביוד ובלא יוד להודיע שהוא נכון. וכן יעקב ואבשלום פעמים בוו ופעמים בלא וו. ונשיאים ונביאים ביוד ובלא יוד: כלל הדברים כי כל זמן שאנחנו רואים אותם שכותבים מלה שיש בה אחת מאותיות אלה פעמים חסרה ופעמים מלאה לאלתר אנו יודעים שכן הוא חוקם ודתם: ועוד דע כי כמו אמרת שמרת נתת בנית וכל הדומה להם שיש באחריתו תיו קמוצה או תיו רפויה שדין הוא שיכתבו בהא אחרי התיו הדגושה או התיו הרפויה. ומקצתן נכתבות כן על נכון. וכן כמו ידך ידיך. עינך עיניך. רגלך רגליך. כללו של דבר כל תיבה שבסופה כף או כף קמוצות משפטה שתכתב בהא אחר כף הדגושה או כף הרפויה. ויש אשר נכתב מהם על העיקר וכן משפט. כמו אליה ידיה רגליה עיניה. וכל מלה שבסופה הא קמוצה שיכתב אחרי ההא אלף או הא. וכבר נמצאה מהם מלה אחת כתובה באלף אחר ההא והיא אשר על אחריה ואתיקיהא <עמ' 8> אבל גרעו אלה הנחים הנסתרים מן המכתב. ומשם למדנו את חקם לכתוב את השם או המלה פעמים חסרים ופעמים מלאים:
זה השער לדבר בו על אודות הבלע הנח הנסתר באות שאחריו
[עריכה]נהגו העבריים להבליע הנח הנסתר באות הסמוך לו מאחריו וידגש האות לכך. רק באמצע התיבות הוא מעט מזער במקרא. כמו כי אצק מים. הצדי דגושה. כי יוד יצק נבלעה בתוכה לפי שהוא מן ויצקת עליה שמן. וכמוהו אתה הצבת. הציבו משחית. שהם יוצאים מעיקר ויתיצב. וכמוהו אם לא ישים עליהם נוהם. שה,וא נחצב מן והבמות תישמנה. וכמוהו עוד בטרם אצרך בבטן. שהוא מן יצר יצרתי. אבל הנחים הנסתרים הנבלעים מסוף המלים בסמוך להם מראש המלים הרבה מאד נמצא ששמו שתי המלים הסמוכות בדבר אחת ובמכתב שתים. כמו קומו צאו. כי הצדי דגושה לפי שנבלעה וו קומו הנחה הנסתרת בתוכה ונעשה. קומו צאו לואת במקרא מלה אחת ובמכתב שתים: וכמוהו נתת לי. תשתה מים. ועשית קערותיו. ומשנה כסף. ועשית פסח. מה ברי ומה בר בטני. מה נאמר. מה נדבר. מה זה שבתם. מה לכם. אלה כולם קרואים בדגש מפני הבלעת הנחים אשר לפניהם בתוכם ונעשו שתי המלים במקרא מלה אחת. ואלו היו נרפים היו הנחים נקראים והמלים נפרדות במקרא כמו הם במכתב: אמר יהודה אף לזאת רצו לכתוב מזה בידך מלכם תדכאו עמי. בלא הא מפני שהבליעוה בתוך הזין והלמד ושמו שתי המלים במקרא ובמכתב אחת לפי שעשוה כמלה אחת. ונמצא הנח הנסתר הנבלע כאלו הוא באמצע המלה ורוב הנחים הנסתרים הנבלעים באמצע תיבות נופלים מן המכתב:
זה השער לדבר בו על ב'ג'ד'כ'פ'ת הסמוך לאותיות א'ה'ו'י הנסתרות מאחריהם
[עריכה]דע כי אותיות ב'ג'ד'כ'פ'ת יהגו בהן בלשון עברית על שני דרכים: הדרך האחד בית גימל דלת כף פא תיו דגושין: והדרך השני בית גימל דלת כף פא תיו רפוין. ולזאת נקרא שם הראשון כבד ושם השני קל. לפי שהראשון נמצא כבד וקל בלשון עברית. והשני לעולם. קל. והכבד מאד כמו ישבר ידבר. הרכה בך והענגה. ורפא ירפא. ויבתר אותם. כל אלה עבותה. כי עשרת הבתים חמר. מה ברי ומה בר בטני. מה תאמר. ומשנה כסף. זה הוא כבד שבכבדים והוא הדגש באמת. אך הקל שבכבד זה שהוא הראשון כמו שתאמר בראשית ברא אלהים. תחת גערה. ישגה. <עמ' 9> ירפה. וכמו תיו ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים. וכמו הלא ככרכמיש. הלא כגעת בה. בהכבדי בפרעה. ויהי בבאה: והשני לא ימצא בלשון עברי כי אם קל לעולם. ולזאת נקרא המין הראשון כבד כשתחברנו אל המין השני לא מפני שהוא כבד על כל פנים: ולכן אומר כי המין הזה שהוא קל מן הכבד וכבד מן הקל לא יהיה אחר נח נסתר באמצע המלים לעולם כי אם במלת בתים בלבד לפי שלא נרפת תיו שלו כמו תיו לעזתים שוכתים שמעתים ושאר אותיות ב'ג'ד'כ'פ'ת הסמוכים לנחים הנסתרים שהם רפוים לעולם כמו דגים שבים. רק בסוף המלים יסמכו אליהם במקומות מעטים. כמו מי כמכה נאדר בקדש. שלא היתה כף כמכה הראשונה רפה כמו מי כמכה באלים. וכן כי גאה גאה. נלאתי כלכל הלא כגעת. הלא כככרכמיש. ויהי בבאה. ואכבדה בפרעה. וכמוהם מעט מזער שאין דת הלשון וחקה בתבות אשר סופם א'ה'ו'י סתורות כי אם להיות בגדכפת בראש הסמוכות להם רפיות. וכן החוק גם באמצע התבות זולתי בתים לבדו ואין דומה לו בכל המקרא.
שער באותיות א'ה'ו'י בדבר
[עריכה]מנהג העבריים להמיר אלף בהא והא באלף. ועל כן נאמר ואחרי כן אתחבר יהושפט וראוי להיות התחבר. וכן וכל מלבושי אגאלתי. ומשפטו הגאלתי. אשתוללו אבירי לב. ויכון להיות השתוללו. אשכם ודבר. במקום השכם. אזכרה כמו הזכרה. ואת יתר האמון. כמו ההמון. וכן נאמר התיו לאכלה. ועקרו אתיו. כמו אתיו אקחה יין. שהוא מן יאתיו חשמנים. וההראל ארבע אמות. כמו והאריאל. והיך יוכל. כמו ואיך בלהטיהם. כמו בלאטיהם. כי הוא מן לאט את פניו. אך הניחו בו את האלף והפילוה מן הכתב ואמרו בלטיהם. וכן נאמר הדורם ואדורם. הדר ואדר. ונאמר לה מפיק הא ולה בהא רפה. וענינם שוה. וההא הנסתרת היא האלף הנסתרת בהיות האות אשר לפניה מונעת בקמץ גדול. כלה מפיק הא וכלא באלף נסתרת והענין אחד. שמרה נצח. בהא נחה. ולו היתה מפיק היה טוב. וכן נאמר ויהיו תלוים. ביוד. ועמי תלואים באלף. בלואי הסחבות. ובלויי. אישי. ישי. אשראלה. ישראלה. אליאתה אליתה. מנאות. מניות. וכבר נאמר ההגריאים. הערביאים. באלף במקום יוד היחס שבעבריים. פלשתיים. מצריים כושיים שזאת היוד היא ליחס האיש אל אבותיו או אל משפחתו או אל מדינתו. תאמר מצרי כושי עברי. וכשיהיו רבים תבליע זאת היוד ביוד שאחריה ללשון רבים ותדגש. ויש כשתכתב אחת. ויש כשיכתבו שתים. ויש כשיפילו יוד היחש וישאירו יוד הרבים בלבד ויאמר מצרים עברים כושים. ויש מלה שתאמר באלף ובוו. כמו פואה ופוה. ויש שתאמד בוו וביוד. פנואל ופניאל. פונון ופינון. עלון ועלין. עובל ועיבל. שפו ושפי. מחויאל ומחיאל. יש במחיאל שני יודין. הראשונה עומדת במקום וו מחויאל. והיא נבלעת בשנית <עמ' 10> הכתובה ולכן נדגשה. ועקן יעקן. וקוי ה'. אשר לא יבושו קוי. וכבר נאמר ואת הנערים יודעתי. ועקרו הודעתי. ויתכן להיות כל אלה לשונות שונות. יש מי שאמר כזאת. ויש מי שאמר כזאת. אבל הדבר שהושוו בו ואין לחלוק עליו. ואין לדבד בלעדיו. בנהפוך אלף אמר שהוא על משקל פעל לוו ביאמר שהוא על משקל יפעל. שאע״פ שהיא במכתב אלף איננה במקרא כי אם וו. וכמוהו אכל יאכל. אחז יאחז. וכן יוד ילד ידע לוו בנודע ונולד שהוא על משקל נפעל. נמצאו שני וויהן עומדין במקום פא נפעל. וכן הנח הנסתר אשר בשב וקם שהוא על משקל פעל והנח עומד במקום עין כנהפך לוו ביקום ישוב. שגם ווין וחבריהם הם עיני הפעלים. וכן ההא הרפה אשר בסוף עשה ראה והדומה להם אשר נהפכה ליוד בעשיתי ראיתי. ולפי מה שיתפרש אחרי כן: וכן ההפך וו יום אלף נחה בימים שמוכחת עליה קמצות היוד שהוא במקום וו יום. וכן ההפך וו ראש במקרא. שהוא על משקל יום אע״פ שהיא כתובה אלף. לאלף נחה בראשים. אע״פ שזאת כתובה ואלף ימים לא כתובה שניהם שוים במשקל ובדבר הלשון. ומן הדבר שהוא כלל לשון שוה בכל מה שאנחנו קוראים וו התוספת המונעת בשרק אשר תהיה בראש המלה ויהיה אחריה אחד מאותיות ב'מ'ף סימן בין שתהיה אחת מהן מונעת באחד משבעה מלכים או נחה בשוא או יהיה אחר הוו אחת משאר האותיות נחה בשוא בלבד. והדמיון מן האחרונים. ושמרתם. וקראתם. ומן הראשונים ובאו שמה. ומפתח אהל מועד. ופתח אהל מועד. וביי. ומיי. ובאלהים. ופרו ורבו. לא תקרא וו כלל וטעם דבר זה נראה הוא שמוצא הוו במלים האלה כבד על הלשון. ודבר זה מסורת בידינו מאבותינו הראשונים והעתקנוהו מזקנינו הקדמונים:
שער מאותיות א'ה'ו'י במכתב
[עריכה]דע כי מוצא האלף וההא הנחות הנסתרות בלשון עברית שוה ואין מבדיל ביניהם בסוף התיבות בלבד ורק בהניע האות אשר לפניהם בקמץ גדול. ולענין זה נכתב אלף במקום שהיה ראוי להכתב הא. כמו ושנא את בגדי כלאו הנכתב באלף במקום הא שהוא מן משנה פניו. כי אני ה' לא שניתי. וכמוהו כן יתן לידידו שנא. על כן גבהא קומתו. כי תפושו כעגלה דשא. קראן לי מרא. כי זאת האלף הכתובה היא במקום הא הנקבה. כמו אשה חכמה טובה בשמות. וכמו שמרה עשתה בפעלים. וכבר נכתב אתא בקר. באלף. ואתה מרבבות קדש. בהא. בני אם יפתוך חטאים אל תבא. באלף. לא תאבה לו. בהא. אנא באלף ובהא. הוה גביר. בהא. הוא ארץ. באלף. חרבונא באלף ובהא. ירושא בת צדוק באלף ובהא: ודע כי ההא אשר במלת צנה ואלפים כלם. היא האלף <עמ' 11> הכתובה במלת לצנאכם בלא ספק. ונכתב בצאתיו וגבאיו באלף. וראוי להכתב בוו. שהאחת בצה והרבות בצות. כמו שדה ושדות. וכן והיו שאסיך באלף במקום וו. שהוא כמו עושיך בוניך. וכן נכתב ורצאתי אתכם. רפאנו את בבל. באלף במקום יוד. שהם על משקל ועשיתי. דמינו אלהים. ועל זה המוצא נוציא אשר לא יעדה. אשר לא כרעים. אשר לא חומה. וזולתם ממה שהיו ראוים להכתב בוו ונכתבו באלף. וכמו שנהגו לכתוב כלה. ויט אהלה בהא במקום הוו. כן נהגו בלא אשר נזכר שנכתב באלף במקום וו. שפעמים רבות תכתב האלף והא במקום וו. ואם נמצא לא שענינו אין נכתב בוו הוצאנותו על המוצא הזה. אף כי החלם מורה על וו נחה. אך כי להבדיל בינו ובין לו אשר פשרו לפלני נכתב באלף בכל המקרא. כי אם במקומות מועטים שנכתב בוו כמו לו יעשה אבי. ויש שנכתב בהא כמו הלה היא ברבת בני עמון. וגם כתבו יוד אחרי אות מונעת בקמץ גדול והיה ראוי להכתב באלף. והמלים האלה הם כמו ידיו ורגליו בגדיו סוסיו פרשיו וכל הדומה להם. אך יש טעם למה נכתבו ביוד לפי שזאת היוד היא יוד הרבים או השנים אשר בידים ורגלים בגדים סוסים ופרשים. וכשרצו לטפלם אל אחד אשר איננו פה הניעו אשר לפני היוד בקמץ והשאירו היוד במכתב על העיקר להוכיח על לשון רבים כמו שהיה לפני הטפלה. אך בדבור הלשון היא אלף נחה: ודע כי ההא הכתובה במלת פה היא גם היוד אשר בפי ופיהו ופיך. וכן הא שה תמים היא יוד שיו ושיהו. וכן תכתב ההא במקום הוו. כמו בנת בניתי. ראה ראיתי. שתה תשתו. כי עשה יעשה לו כנפים. ורבים כמוהם. וגם תכתב הא עוד במקום הוו כמו אהלה כלה המונה. והזהירה. ועוד תכתב ההא במקום וו הרבים המוספת בעדם. כמו שפכה אשורי לאמר שממה. ופעמים נכתב בוו. ערים לא נושבה. נצתה וכן פה פעמים נכתב בהא. ההא והאלף ופעמים נכתב באלף. וכן איפו על הדרך הזה. שדרכם לכתוב במקום הוו. אבל מה שכתבו לוא קרעת שמים באלף אחרי הוו ולא הוצרך הדבר כי אם לוו בלבד כן הוא כמו שאומר כי הוו הנכתב בכל לו שהוא בלא אלף יתכן שיכתב באלף במקום הוו ואחר כן יביאו הוו עוד בין הלמד והאלף לשומו מלא בוו הנוספת כמו שהוא חסר זולתה כשיכתב באלף לבדה. ולכן אומר בלוא קרעת שמים כי האלף הכתובה בו תמורת הוו שהיא עיקר במלה והוו נוספת. ואלו נכתב באלף לבדה בלא וו היה גם זה נכון כמו שיכון לשום החסר מלא והמלא חסר. על כן יקרא שם לו מלא בעבור הוו הנוספת ולא בעבור האלף. וכזה אומר בלא אשר ענינו אין ואפס כשיכתב בוו בין הלמד והאלף שהאלף מעקר המלה והוו נוספת. וכמוהו איפוא הנכתב בוו בין הפא והאלף. כי האלף היא הכתובה במקום הוו. והוו נוספת. וככה יצא משפט מחטוא הנכתב בוו בין הטית והאלף. שהאלף היא העיקר שהיא מן חטא והוו נוספת. כמו שיוסיפוה בכל מלא. כי יתכן לכתוב מחטא בלא וו. כמו שנכתב חלילה לי מחטא לה' <עמ' 12> בלא וו. ועוד יכתבו זאת האלף וו כמו שכתבו ואחשך גם אנכי אתך מחטו לי. הוו הואת היא העיקר. והיא במקום האלף אשר במחטא לה'. והיא למד הפועל. והיא הדין לנגוף ורפוא. שאלף רפוא היא למד הפועל. והוו נוספת למלאת את המלה. [כי בעת תשקול רפוא על משקל פעול תהיה האלף במקום הלמד ווו רפוא כמו וו פעול שהוא מלא. ואלו נכתב רפא בלא וו היה חסר כמו ואם אמר יאמר. כי אבד תאבדון] רק ההלכוא אתו הנכתב באלף אחרי הוו לא יצא על הדרך הזה. שאם אמרנו כי האלף נכתבה במקום וו הרבים מה טעם כתיבת הוו לפניה שאין חוצץ לעולם ולא מבדיל בין למד הפועל ווו הרבים. וכמו שאין חוצץ בין שני רישין אמרו שמרו ובין שני וויהן ואי אפשר להביא אות אחרת בין זה לזה עד שיאמר כי הוא מלא מפני הוו. ואם נאמר שוו ההלכוא אתו לרבים מה טעם כתיבת האלף אחריה כי אם שנאמר כי היא מוספת על המלה ויתירה בה. וזה מנהג ידוע נוהג אצלם כמו שכתבו ולא אבוא שמוע. אבל מה שכתבו הוא והיא באלף הוא מה שהסכימה דעתם עליו ונכון הדבר לפניהם וישר בעיניהם. לפי שלא מצאנום בכל המקרא כתובים בלא אלף או באלף לבדה מאין וו ולא יוד. ובכל מה שהבאתי מן הראיות וכנסתי מן הדברים ואגרתי מעניני אותיות סתר ומשך מה שאני מוחיל להועיל בו במה שאני עתיד להזכיר מן הפעלים שיש בהם אחת מאותיות אלה עיקר בעזרת ה':