שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (רמב"ג)/פתיחה

הקדמת המתרגם

<עמ' 1> טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף נבחר
בה אהגה תמיד, בה אשנה, כי טוב סחרה מכל מסחר
לא ארדוף אחר הרשעים, גם למדעים אל לא אתחר

זה ספר אשר חברו איש שכל יודע מבין בדקדוק לשון יהודית ומשכיל בהגיון שפת עברית, עוד ינקב בשמו ושם אביו ויודע בסוף הדברים כי כן היה בראש המדברים ומביני תכונת לשון עברית. אך מפני אשר גברו עלינו עם לועז ונבלענו בגוים עמקי שפה וכבדי לשון, ושה פזורה ישראל אריות הדיחו, עד יום דינה יתיב וספרין פתיחו, ושקעה לשון הקדש בין לשונות החול אשר רבו בעליהן כחול, ונשארנו מעט מהרבה, ואבדה חכמת חכמינו ונסתתרה בינת נבונינו, ולא נשאר ממי נשמע תוכן הלשון, ולא נותר ממי נלמוד כל עניניה כי אם מה שנזָהֵר מן הנמצא בכתבי הקדש ונלמוד מן הנכתב בספרי הנבואה, והוא מעט מזער מן הכל, לפי שלא באו הנביאים לחקור כל הלשון כי אם לפי צרכם בדברי נבואתם ועניני חזיונם; ולזאת הצרכו מחברי דקדוקי לשון הקדש ומבארי רזי שפת עברית לחבר ספריהם בלשון ערבית, מפני שהיא עוברת בפי אומה גוברת, והיא מבוארת, ולשון עברית עלומה, ולשון ערבית גלויה ומפורשת, ולשון הקדש סתומה, ויכון לפרש הנעלם במבואר ולפרש הסתום במפורש. רק אנשי צרפת היושבים בגבול אחינו בני עשו, אין רובם מכיר בלשון ערבי, והרבה מחבבים לשון הקדש ורגילים לדבר בה.

אז העיר ה' את רוח איש תבונה בחור חמד, בתורת ה' חפצו, מבורכת ה' ארצו, ר' יצחק הנעים ברבי שלמה הנשיא ברכת ה' עליהם, ולטוב יזכרו שניהם, ובקש להבין עניני הספר אשר חבר ר' יהודה ברבי דוד דממדינת פאס המכונה חיוג ולעמוד על סודו. ולא נמצא בכל הלשון עמוקים ונפלאים מן הפעלים והשמות אשר יהיו בהם אותיות אהו"י, יש כשיהיו בתחלתם, ויש כשיהיו בתוכם, ויש כשיהיו בסופם. והאותיות האלה ידועות בלשון ערבית 'חרוף אללין'. וגם הפעלים אשר יהיה תוכם וסופם שתי אותיות כפולות דומות זאת לזאת, וקרואים בלשון ערבית 'דֿואת <עמ' 2> אל מתֿלין'. ועל כן בחר המחבר לגלות רזיהם ולבאר סודיהם, כי בהגלות רזי אלה יגלו שאר רזי לשון עברית למבין דבר מתוך דבר ולנזהר מן הקצת על הכל, כענין שנאמר תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד (משלי ט ט).

ולפי שלא מצאנו כל כנויי לשון ערבית בלשון הקדש, אם מפני שהיא אין עמנו כולה, ואם מפני שלא שוְתה לשונם ללשוננו בכל המלים ולא דמתה אליה בכל הדברים, לא נכון שתהיה מלה כנגד מלה, כי אם בסבה ועלילה, שיסבבו למלה ערבית שהיתה בספר המחבר הרבה מלים בלשון עברית עד שיתבאר הענין ויכון בלב הקורא כמו שהוא בלשון ראשון. ובקש ר' יצחק זה זכור לטוב ממני, אני משה הכהן ברבי שמואל הכהן נ"ע דממדינת קרטבה, שאתרגם לו זה הספר בלשון עברית, וכן עשיתי.

ואחל בראשית דברי ואומר: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, הוא אלהים חיים ומלך עולם; חי מאין תמותה, וכל חי זולתו ימות; חכם בלי סכלות, וכל חכם בלעדיו יסכל; גבור באין חלושה, וכל גבור מלבדו יחלש; יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה; הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא. והחכמה מאין תמצא ונעלמה מעיני כל חי, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. אך לא ימנע מהתבונן והבין ויחדל מהזהר והזהיר כפי היכולת והשגת הכח ומצוא היד; ומה' מענה לשון; כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה. ובשמו הגדול אחל אני משה הכהן לתרגם הספר הזה. וזאת תחלת דברי המחבר בהודות ה' אדֹניו והלל אלהים קוניו, וכן אמר – – –

הקדמת המחבר

תהלה לאל לו נאוה תהלה, היה באין תחלה, ויהיה עד לאין תכלה, בורא עולם ומושלו, גוזר אומר ויקום לו, אשר יצר אדם בגבורתו, נבחר בתמונתו, ונפרד בתבונתו, מדה טובה בה הועילו, וגמולת חסד אותה גמלו, ארוממנהו כי רמו רוממותיו, ומכל קדוש קדשו שמותיו, ואודנו בתודה תגיע עד רצותו, ותסבב תוספת טובתו, ואשאלנו להזהר ולהזהיר, ואדרשנו להתבונן והבין.

אמר יהודה בן דוד. חפצי בספר הזה להתבונן ולהזהר על אותיות הסתר והמשך אשר בלשון עברית ולהורות דרכיהם, כי נפלא סודם מרבים בני אדם, כי רבו עִלותם ורחבו עניניהם ועמקו רזיהם, עד אשר לא ידעו תכונת הפעלים אשר בם האותיות האלה. והרבה מהם אשר ידברו בם במשליהם ושיריהם על לא נכון, וינהגום על דרך לא נכוחה. כאשר אמר במקצת דבריו: הן נמצא האדם נודע טרם הבראו ומקודש טרם צְרוֹתוֹ; חשב כי מוצא צְרוֹתוֹ אשר פצה מן יָצַר, יָצַרְתִּי, ולא ידע כי צְרוֹתוֹ יאות להיות מן צָרָה, על משקל עֲשׂוֹתוֹ מן עָשָׂה. וכאשר אמר עוד מַה לִּבְנִי פִּרְחַח / לָעוּד נֶזֶם וָחָח; לקח מלת לָעוּד במחשבתו מן וְעָדִית עֶדִי (יחזקאל כג מ), ולא הבין כי משקל וְעָדִית – וְעָשִׂית, ועל כן יאות להיות לַעֲדוֹת כמו לַעֲשׂוֹת, ולא יתכן <עמ' 3> לאמר לָעוּד שהוא על משקל לָקוּם, לָשׁוּב. וכמו אשר אמר עוד (מחברת מנחם - פתיחת המחבר) כי אין במלת וַתּוֹפֵהוּ מַצּוֹת (ש"א כח כד) שרש כי אם אות הפ"א, ולא שם אל לבו הו"ו אשר לפניה, אשר במקום האל"ף אשר במלת אָפָה. וכמו אשר יאמר (מחברת מנחם אות הבית) כי עיקר הוֹבִישׁ בי"ת שי"ן בלבד, ולא השכיל כי היו"ד אשר נראת במלת יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ (יחזקאל לז יא), יָבְשָׁה הָאָרֶץ (בראשית ח יד), היא אשר נהפכה ו"ו נסתרת בהוֹבִישׁ. ועוד אשר יאמר במלת קָם אין עיקר כי אם קו"ף ומ"ם בלבד (מחברת מנחם אות הקוף), ובמלת דָּשׁ, יָדוּשׁ – דל"ת שי"ן בלבד (מחברת מנחם אות הדלת), וגם שָׁתָה, יִשְׁתֶּה, אין העיקר כי אם שי"ן תי"ו בלבד (מחברת מנחם אות השין). אם העיקר בכל אלה שתי אותיות, ואין בעיקר וַתּוֹפֵהוּ מַצּוֹת כי אם הפ"א בלבד, הרי יש לך לומר מן וַתּוֹפֵהוּ – וַתְּפֵהוּ בלא ו"ו, אם איננה במקום אל"ף אָפָה. ועוד יש לך לומר מן הוֹבִישׁ – בָּשׁ, יָבוּשׁ, כמו קָם, יָקוּם, או בָּשָׁה, יִבְשֶׁה, כמו שָׁתָה, יִשְׁתֶּה. ואם יָצַר כמו קָם שתי אותיות בלבד, יש גם לומר יָקַם, יָקַמְתִּי, כמו יָצַר יָצַרְתִּי; יָדַשׁ יָדַשְׁתִּי. או קָמָ֫ה, קָמִיתִי, דָּשָׁ֫ה, דָּשִׁיתִי, כמו עָשָׂה, עָשִׂיתִי. ויש עוד לומר מן שָׁתָה, יִשְׁתֶּה – שָׁת, שַׁתִּי, או יָשִׁית יָשִׁיתִי. כמו שיחפוץ החפץ לומר יאמר, וכמו שירצה הרוצה לדבר ידבר. אז תחרבנה בניני הלשון ותהרסנה חומותיה וינתצו כל גבוליה. כי הפועל אשר במקום הפ"א ממנו אות נסתרת, תהפך בו לעי"ן או ללמ"ד; והפועל אשר במקום העי"ן אות נסתרת, תהפך בו לפ"א או ללמ"ד; והפועל אשר במקום הלמ"ד ממנו אות נסתרת, תהפך בו לפ"א או לעי"ן.

אז בראותי זה ההפך והשנוי אשר יקרה באותיות האלה, חברתי בהם בעזרת ה' הספר הזה, אשר פרשתי בו כל דרכיהם הנעלמים, ובארתי כל רזיהם הסתומים, והבינותי מקומות נפילתם מן המלים והתהפכם בפעלים ומקומות דגשות רפיונם, אחר שבארתי למה נקרא שמם 'אותיות סתר ומשך' וזולת כל זאת ממה שצורך הדבר תלוי בו, ואני מייחל להועיל בהזכירו קוראו. ובכל זאת אני לומד מן הכתוב במקרא, ונזהר מן הנמצא בו על שלא נמצא. כי עת אשר אמצא במקרא תוכן שירוּת מקצת פעל ולא אמצא מקצתו, למדתי מן הנמצא על שלא נמצא, ונזהרתי מן הכתוב על אשר לא כתוב, בהיות דברי מוכיחים על עניני, ואין למחות בידי בראיות נכוחות ועדים נאמנים. וקבצתי כל הפעלים הנמצאים בשרשיהם אותיות האלה בכל המקרא, וסדרתים על סדריהם, ואספתי כל איש מהם למינו, וכנסתי כל אחד עם ריעו וכל נפרד עם הדומה לו, בעבור יהיה טוב כמו שזממתי לבארנו. וקויתי להועיל ממנו בעזרת ה'. ואין עמי בכל זאת דברי צחות ומלים ברורים לבד ממה שלא יצא מענינו ויורה על אופניו, כי אין חפצי ורצוני כי אם להבין עניני ולעמוד בסוד לבבי באי זה מִדְבָּר שיתכן לי ועל כל פני מַחְבָּר שיקרה לפני. ואולי הקורא בספר הזה ידונני לכף זכות ויחשוב עלי לטובה בזה ובזולתו מכל טעות ושגגה שימצא בו ויגלה לו ברצון אלהים.

ויש עלינו אנחנו המשתוקקים לספר בלשון הקדש והמתאוים לדעת דרכיה, ללמֹד בה מדברי העברים <עמ' 4> הראשונים הנולדים עליה והגדלים על שביליה והמציבים את גבוליה, אף כי לשון החזון ומִדבר לנבואה, על אחת כמה וכמה שננהג בה מנהגם ונעמידנה על מעמדם, כי בעשותנו זאת יבנה דברנו על יסודו ויעמוד על מכונו ויצמח משרשיו, ונדע מן הלשון מה שהסכלנו, ונועיל באשר ידענו.

וחלקתי ספרי לשלש מחלקות שהן שלשה מאמרים:

המאמר האחד בזכר מה שהצרכתי לזכרו וקדם שראיתי לקדמו מעניני אותיות הסתר והמשך, לפני אשר אזכיר שֵרוּת הפעלים ושמושם, ובזכר הפעלים אשר ראש אותיותיהם, והיא במקום פ"א פָּעַל, אות מאותיות הסתר – או אל"ף או יו"ד. [כי מלת פָּעַל היא שלש אותיות – פ"א ועי"ן ולמ"ד, ומשם נלקח משקל ודמיון לכל הפעלים. על כן האות אשר היא תחלתם, כמו שי"ן שָׁמַר ואל"ף אָמַר, נקראת 'פ"א הפֹעל', כי היא למול פ"א פָּעַל; ומ"ם שָׁמַר ואָמַר – 'עי"ן הפֹעל', כי היא לעומת עי"ן פָּעַל; ורי"ש שָׁמַר ואָמַר – 'למ"ד הפועל', כי היא כנגד למ"ד פָּעַל. ומזאת נלמוד לכל הפעלים, כשיחסרו או פ"א או עי"ן או למ"ד, למלאת חסרונם ולהשלימם, בעת כי נבין עקריהם ומוצאיהם. כמו וַתּוֹפֵהוּ מַצּוֹת שגזרתו מן אָפָה, וחסר אל"ף מן המכתב והוא פ"א הפועל. וכמו קָם, ודָּשׁ חִטִּים (דה"א כא כ), שעיקרם מן קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים (אסתר ט לב), וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ (ויקרא כו ה), וחסר היו"ד מן הכתב, והוא עי"ן הפועל. וכמו וַיִּבֶן, וַיִּקֶן, שחסר ה"א בָּנָה, קָנָה, והוא למ"ד הפועל].

המאמר השני בפעלים אשר תוכם, שהוא עי"ן הפועל, מאותיות אלה – או ו"ו או יו"ד.

והמאמר השלישי בפעלים אשר סופם, שהוא למ"ד הפועל, מאותיות אלה – ה"א רפה.