לדלג לתוכן

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ג/דף לח

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לח עמוד א

[עריכה]


הני מילי היכא דהרגו דרך עליה וכו'. לשיטת רש"י דחשיב רוצח מן הקלות משום כפרת גלות הילכך דרך עליה חשיבה חמורה משום דלא נתנה שגגתו לכפרה דלא סגי ליה בגלות ולהכי קאמר ה"מ דרך עליה שלא נתנה שגגתו לכפרה. אבל לשיטת התוספות ז"ל דחשיב רוצח מן החמורות דלא חשיבא כפרת גלות טיבותא דבלא גלות נמי מתכפר והגלות היינו לאחמורי עליה וכדכתיבנא לעיל הילכך דרך עליה דפטריה רחמנא מגלות היינו דבלאו הכי נמי מתכפר וקיל טפי מירידה משום דאנוס הוא וכיון שכן היכי קאמר ה"מ היכא דהרגו דרך עליה שלא ניתנה שגגתו לכפרה והלא אין צריך כפרה דבלאו הכי נמי מן השמים כפרו לו. ותירצו בתוס' דה"ק שלא ניתן שגגתו לכפרה בידי אדם פי' אף על גב דבידי שמים כפרו לו מכל מקום לא ניתנה כפרה זו בידי אדם ואף על גב דחמירא טפי כפרה שהיא בידי אדם מכפרה שהיא בידי שמים מכל מקום לענין אי נשקול מיניה ממונא ונפטריה איכא טפי קשר ודמיון דבר שכפרתו בידי אדם דמ"ה נימא נמי דנשקול מיניה ממונא ונפטריה כיון שניתן רשות לבני אדם לכפר ממאי דנימא דמשום דקיל דאינו מחוסר כפרה דכבר מן השמים כפרו לו דנשקול נמי מיניה ממונא ונפטריה דאין הדבר תלוי בקולא וחומרא דכל חומרי דשמעתין לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה ואינו מקפיד התלמוד במה שסקילה ושרפה חמורין מהרג וחנק תדע דאפילו מגדף שאין חמור ממנו חשיבא מן הקלות למ"ד דמביא קרבן על שגגתו. וע"ג ושבת ועריות דאין לך חמורים מהם חשיבא מן הקלות משום דניתן שגגתן לכפרה. כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל. ולשיטת רש"י ז"ל צריך ליישב אמאי בפרק אלו הן הגולין קאמר קל וחומר ומה דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור איהו נהרג דאלמא איהו חשיב דרך עליה קיל טפי מדרך ירידה ואפשר דמכל מקום כיון דאין ענשו ניכר לנו דהא פטרינן ליה מגלות עביד התם ק"ו ומה דרך ירידה ישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות דרך עליה דישראל פטור אף על גב דמשום דלא סגי ליה הוא מכל מקום הרי פטרינן ליה. ועוד יש לי לתרץ בענין אחר ואין להאריך כאן יותר ושם אפרשנה בס"ד:

אמר ליה רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה וכו'. הא כתיבנא לעיל גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בחייבי מיתות שוגגין דלדעת התוספות ז"ל הא דתני דבי חזקיה מיירי בג' עניני ממון והא דקתני בין דרך ירידה לדרך עליה לפטור מזיד אצטריך וה"ק כמו דרך עליה דלא ניתן שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא לאפטוריה ה"נ דרך ירידתו אף על גב שנתנה שגגתו לכפרה ולהאי פירושא אתיא שמעתין כפשטה דבהדיא נפקא הך חידושא מדתני דבי חזקיה. וכן כתב הריטב"א וז"ל. ואקשינן דאילו שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עליה מדתני דבי חזקיה נפקא דתניא וכו' ומהא מוכח מאי דפרישנא לעיל דהא דקתני הכא דרך ירידה ועליה היינו שלא לפדותו בממון ועלה מייתינן לה הכא ולא לענין דלא נחייביה תרתי מיתה וממון ומשמע לן ממה שפירש ז"ל דהיקשא וכל עניני ממון אתא שלא נחלוק בשום צד לחייבו ממון אלא לפטרו ממון. ע"כ:
אבל רש"י ז"ל פירש דהיקשא דתנא דבי חזקיה דדרך עליה וירידה לפטור שוגג דרך עליה כמו דרך ירידה קאמר דלא תימא דבשלמא דרך ירידה קאמר דאיכא גלות פוטרו מן הממון אבל דרך עליה דאין כאן גלות אימא לחייביה ממונא שעמו קמ"ל דאין חלוק. וקשה לפירושו דאם כן מאי פריך הא מדתנא דבי חזקיה נפקא והא תנא דבי חזקיה לא איירי בענין פדיון כלל. וכתב רש"י ז"ל וז"ל מדתנא דבי חזקיה נפקא. שאין חילוק בין דרך עליה לדרך ירידה. לחייבו בממון. והוא הדין לפדותו ולא יהיה אסון מיהא אצטריך דאי מהיקשא הוה אמינא אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון ע"כ היקשא לפטור שוגג ודרך עליה. ע"כ. פירוש לכאורה הוה מצינן לפרושי הכין כתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ואי לא הוה כתיב לא יהיה אסון הוה אמינא היקשא לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם ולא הוה דייקינן מכה אדם יומת ולא ישלם והכי נמי לא הוה דייקינן יומת ולא יפדה והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד והילכך ע"כ כי כתיב מכה אדם יומת דייקינן יומת ולא ישלם והקיש הכתוב פטור ממון דמכה אדם לחיוב ממון דמכה בהמה הילכך הכי נמי דייקינן יומת ולא יפדה כיון דקרא בדוקא נקטיה ומעתה הוא הדין דאקשינן ואמרינן מה מכה בהמה ישלמנה ואין לו דרך להנצל מתשלומיה הכי נמי מכה אדם אין חילוק כלל לענין פדיון והאי פירושא לא נהירא דאי הכי אפילו דלא נקיש כלל לענין פטור ממון מצינן למעבד הך היקשא מה מכה בהמה אין לו דרך אחר אלא בתשלומין אף מכה אדם אין לו דרך אחר ופדיון כלל אלא במיתה. ומעתה למה לי דכתיב לא תקחו כופר כלל אלא ודאי לא עבדינן הך היקשא כלל דאדרבה עבדינן לאידך גיסא מה מכה בהמה יש לה תשלומין אף מכה אדם אף על גב דיומת מכל מקום אי בעי למפרק נפשיה מצי למעבד ויש לו נמי תשלומין כי היכי דהוה אקשינן לענין פטור ממון אי לא הוה כתיב ולא יהיה אסון והכין פירוש לפירושו של רש"י ז"ל דאיברא ודאי דהיקשא דחזקיה לא אתיא אלא לענין פטור ממון אף על גב דיש סברא לחלק דהיכא דמחייב גלות יפטר מממון כיון דמחייב גלות משום דקלב"מ אבל היכא דאין לו חיוב כלל למה יפטר מהממון ואפילו הכי לא מחלקינן כלל ה"ה לפדותו אין חילוק כלל בין דרך עליה בין דרך ירידה לפטור רוצח מזיד מקטלא כיון דשניהם איירי במזיד ולפטרו ממיתה דומיא דהיקשא דשוגג ומזיד לפטור ממון שעמו דומיא דמזיד ומיהו אי לא הוה כתיב לא תקחו כופר במיתה ובגלות לא הוה מקשינן להו דאין פדיון של זה כפדיון של זה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות וכמו שתירצו התוס' וכדכתבינן לעיל תדע דלפוטרו ממון נמי אי לאו דכתיב ולא יהיה אסון הוה מקשינן לאידך גיסא וכדכתבינן הכי נמי אי לאו דשמעינן מעיקרא דלית להו פדיון לא למיתה ולא לגלות לא הוה מדמינן להו אבל לבתר דידעינן דלית להו פדיון שמעינן מדתנא דבי חזקיה דלא עבדינן חילוקא בינייהו לפדות ממיתה ולא מגלות כנ"ל. ובקצת סי' מפי' רש"י ז"ל יש תוספת ל' וז"ל וה"ה לפדותו שאינו נפדה לעולם לא כשהוא חייב מיתה ולא כשהוא חייב גלות ולא כשהוא פטור מגלות ולא יהיה אסון מיהא אצטריך וכו'. ולא נהירא נוסחא זו דאי הכי לעיל הוה ליה לאקשויי והא מדתנא דבי חזקיה נפק כדמייתי קרא דלא תקחו כופר וגו'. והריטב"א ז"ל תירץ קושיא זו בענין אחר וכדכתבינן לעיל ובהאי תירוצא יש ליישב קצת לשון זה של רש"י ז"ל ומה שכתוב בנוסחא זו ולא כשהוא פטור מגלות פי' אלא ביד המלך להורגו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח דאי פטור לגמרי מה צריך פדיון וסיים הרב ז"ל לשונו וכתב והשתא דנפקא לן פטור תשלומין למזיד מלא יהיה אסון ע"כ היקשא לפטור שוגג ודרך עליה ע"כ. כן כתוב בספר כ' מדוייק ונקט הרב ז"ל תרתי שוגג ודרך עליה והשמט מתכוין ושאינו מתכוון משום דלגבי מתכוון ושאינו מתכוון מפקא מדרבי ומדרבנן וכדאיתא בפ' הנשרפין ודחיק ליה קרא טובא וכדכתבינן לעיל גבי פלוגתא דרב דימי ורבין ואדרבה מדכתיב ולא יהיה אסון קאמר ורבי ישמעאל דריש לא תקחו כופר להכי וכל חרם דריש ליה שלא יתן ממון ונפטריה. ולשיטתנו דלעיל ניחא טפי ומיהו לקמן גבי הא דרב אשי קשיא ודאי הך קושיא. וכן הקשה אותה הרא"ש ז"ל לקמן וז"ל סד"א חדוש הוא שחדשה תורה בקנס לכאורה משמע דמכל חרם דריש מדקאמר בתר הכי האי כל חרם מאי עביד ליה. וקשה דהא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לא דריש לקרא הכי אלא דריש מכל חרם שלא יתן ממון ויתכפר אבל להא דלא נשקול ממונא מיניה ונקטליה לא מוקי ליה לקראי הילכך נראה דרב אשי אסיק הכא לתרץ קראי אליבא דחזקיה אבל לר' ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה [והיינו דאמרינן באלו הן הנחנקין הניחא למאן דאית ליה תנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה] היקשא למה לי היינו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא. ע"כ:
ורש"י ז"ל כתב נמי לקמן קמ"ל. חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תנהו ענין לקנס. ע"כ. והילכך לא תקשי נמי לדידיה מההיא דלקמן ואף על גב דפריך לקמן האי כל חרם מאי עביד ליה היינו משום דכי מוקמינן חד מהני קראי לענין קנסא כדדריש לה רב אשי ממילא אצטריך כל חרם לדרבי ישמעאל ולרבה דלא מצי למדרש הכי דהא איהו ס"ל כרבי מאיר דהכין הוא קושטא דמילתא דבקנס אף על גב דמקטיל משלם ממילא מייתר כל חרם ושפיר פריך האי כל חרם מאי עביד ליה וגם לשיטתנו דלעיל קשיא מההיא דרב אשי דלקמן דע"כ צריך אתה לפרש ההיא דרב אשי לענין פטור קנסא ולא לפדותו. והתוספות ז"ל כתבו בשם רשב"א דמהכא אסיק אליבא דחזקיה אבל לרבי ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה וכי פריך רבא הא מדתנא דבי חזקיה נפקא הכי פריך לתנא דבי חזקיה האי כל חרם מאי עביד ליה אבל לא פריך מדתנא דבי חזקיה לרבי ישמעאל דהא שפיר ידע דרבי ישמעאל לית ליה תנא דבי חזקיה ואזלי לשיטתייהו דהם מפרשים דתנא דבי חזקיה מיירי בג' עניני ממון ודרך עליה ודרך ירידה היינו לומר דבכל ענין לא תשקול ממונא מיניה ונפטריה הילכך ע"כ פליג רבי ישמעאל אדחזקיה דאי אית ליה היקשא לא הוה צריך למדרשיה מכל חרם כלל ורמי בר חמא שפיר ידע הא דבי חזקיה ולא אתא אלא לתרוצי קראי אליבא דרבי ישמעאל ושוב הקשה לו רבא דאליבא דתנא דבי חזקיה האי כל חרם מאי עביד ליה וכדכתבינן ואסיק רמי בר חמא אליבא דחזקיה דאצטריך סד"א ה"מ היכא דסימא וכו'. וקשה לשיטה זו מאי קאמר אלא אמר רמי בר חמא וכו' והא תירוצא דלעיל בדוכתה קיימא אליבא דר' ישמעאל ושמא לא הוה גריס אלא. אבל רש"י ז"ל כתב דגרסינן אלא אמר רמי בר חמא וכו'. ואפשר דאזיל לשיטתיה ז"ל דתנא דבי חזקיה לא מיירי בג' עניני ממון אלא בכולה ענין אפטורי ממונא דעם המיתה וכבר הארכנו בזה לעיל ולכך אינו מוכרח לפרושי דרבי ישמעאל פליג אתנא דבי חזקיה. וכבר תירץ קושית התוס' ז"ל במאי דכתב מחד מהני קראי וכו' וכדכתיבנא. עוד תירצו בתוס' דרבי ישמעאל שפיר אית ליה תנא דבי חזקיה והא דדריש שלא יתן ממון ונפטריה מדכתיב כל חרם אלו לא נאמר קאמר פי' אלו לא נאמר היקשא דתנא דבי חזקיה הייתי דורשו מכל חרם עכשיו שנאמר היקשא דתני דבי חזקיה תו לא צריך כל חרם להכי אלא דלא נשקול ממונא מיניה ונקטליה והכי אמרינן בריש פרק נגמר הדין וכולה שקלא וטריא דתלמודא היינו לאצרוכי קרא דכל חרם דלא להוי מייתר ולא אתא לתרוצי עלה דדברי דרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אילו לא נאמר קאמר וכדכתיבנא:
והקשו בקונטריסין על שיטת רשב"א ז"ל דמאי פריך רבא לתנא דבי חזקיה האי כל אדם מאי עביד ליה ודילמא תנא דבי חזקיה כת"ק דר' חנניא בן עקביא ס"ל לענין ערכו עלי ולא תירצו. ונ"ל דאנן השתא מהדרינן לתרוצי לרבי חנניא בן עקביא וכדפריך מעיקרא ולרבי חנניא בן עקביא כו' וכל כמה דמצינן לתרוצי אליביה מתרצינן ומסתמא כל עוד דלא אשכחן תנא דפליג להדיא אדחזקיה לא משוינן פלוגתא בינייהו וכדכתיבנא לעיל להכי לא מתרצינן דתנא דבי חזקיה ס"ל כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא ופליג אדרבי חנניא ואדרבה לקמן בסוף שמעתין דקאמר ולרבה דאמר חדוש הוא וכו' סבר לה כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא איכא לאקשויי דהוה ליה למימר סבר לה כרבי ישמעאל כדי לאוקמי אדוכתיה תירוצא קמא דמתרצינן לרבי חנניא בן עקביא דסבר לה כרבי ישמעאל. ודע דלשיטת הרא"ש ז"ל דס"ל דרב אשי הוא דאסיק לתרץ קראי אליבא דחזקיה ורבי ישמעאל פליג קשיא טפי דכי פריך עליה ולרבה וכו' הוה ליה למימר סבר לה כרבי ישמעאל כיון דאיהו הוא דאסיק הכין אבל לשיטת התוספות ז"ל דמעיקרא הוא דאסיק הכין לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דה"ה דהוה מצי למימר הכין אלא דחדא מינייהו נקט. עוד הקשו בקונטריסים לשתוק מלא יהיה אסון ומכל חרם ילפינן בכל ענין. ותירצו דאי לא כתיב לא יהיה אסון הוה מוקמינן כל חרם למסתבר טפי דהיינו לסימא את עינו והרגו בד"א לא הוה ידעינן להכי אצטריך תרווייהו. ע"כ:
עוד הקשו בקונטריסים אמאי לא תירץ דאצטריך כל חרם לרבנן דפליגי עליה דרבי ואמרי נפש תחת נפש מיתה ואתא לאשמועי' דפטור מדמי הנהרג. ועוד הקשו כיון דמכל חרם שמעינן דלא עבדינן ביה תרתי פירוש שפטור מדמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו אם כן אמאי אצטריך עליו ולא על האדם לפטור מדמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו. ועוד כתבו וז"ל ולרשב"א נראה דהכא מסיק אליבא דתנא דבי חזקיה וכו' פי' דהכא מסיק דלא עבדינן ביה תרתי דהיינו מיתה ודמי הנהרג דהיינו ממון של עצמו מתנא דבי חזקיה אבל ר' ישמעאל יליף הא דלא עבדינן ביה תרתי דהיינו מיתה ודמי הנהרג מכל חרם. והקשה מ"ה דהשתא אמרינן דאצטריך כל חרם דלא עבדינן ביה תרתי מיתה ודמי הנהרג אם כן מלקות וממון דהיינו מלקות ודמי החבלה דהיינו ממון של עצמו מנלן. ע"כ. ולא הבנתי דבריהם כלל דאנן הכי קאמרינן דלרבי ישמעאל דלא יליף היקשא קא יליף מכל חרם דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה לדרך ירידה ולא תקחו כופר אתיא לדרך עליה וחזקיה קא יליף לה להיקשא שלא תחלק בין דרך עליה לדרך ירידה למשקל ממונא מיניה ונפטריה וכמו שכתבו התו' לעיל דבג' עניני ממון מיירי וכדכתיבנא והשתא קאמר עבדינן צריכותא לכל חרם אליבא דחזקיה ואמרינן דכל חרם לא אתיא לענין פדיון וכדתני רבי ישמעאל אלא דלא עבדינן ביה תרתי פי' בממון אחר היכא דאיכא חיוב ממון בהדיא כגון דמי עין דומיא דדמי ולדות דכתיב גבי ולא יהיה אסון וה"ק דאי מלא יהיה אסון הוה אמינא דוקא היכא דסימא את עינו והרגו בה דומיא דאשה שבהכאה אחת הרג את האשה וגם ולדות הוא דפטור מדמי עין דהיינו ממון שעם המיתה אבל היכא דסימא את עינו והרגו אימא נשקול וכו' פי' נענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה וכדפרש"י ז"ל דהיינו ממון אחר ולשון לא יפדה הכי דייק דמיירי בדבר הנפדה או ההיזק שעשה או המיתה דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה אבל לענין אי שקלינן מיניה ממונא ונקטליה פירוש דלא עבדינן תרתי על הרציחה לחוד לא איירי קרא דכל חרם כלל דמעליו ולא על האדם נפקא. הכין הוא פשט השמועה לדעת רשב"א ז"ל ואין כאן קושיא כלל מכל מה שהקשו הקונטריסין:
עוד הקשה הרא"ש ז"ל וז"ל ה"מ היכא דסימא את עינו והרג בה פרש"י ז"ל אצטריך חד מהנך קראי לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי ואף על גב דנפקא לן מלא יהיה אסון ה"מ דלא ענשינן ליה בתרתי היכא דסימא את עינו והרגו בה [באותה הכאה אבל היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר במכה אחרת ובבת אחת אימא נענשיה דמי עין ומיתה בשביל ההריגה] תימא דהך סוגיא היא אליבא דתנא דבי חזקיה ולדידיה אית ליה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ואסון דקרא היינו דין אסון שנתכוון לחברו והרגו ונגף אשה ויצאו ילדיה כדפרישנא לעיל ואין זה סימא את עינו והרגו בה אדרבה היינו סימא את ראובן והרג את שמעון ובכי האי גוונא ראוי לחייבו תרתי יותר מסימא את עינו והרג בדבר אחר דהיינו במכה אחרת ובבת אחת וצ"ע. ע"כ:
אזיל לשיטתיה ז"ל דלא קא פריש קרא דאם אסון יהיה וגו' בהרג האשה עצמה ונתכוון לה אלא בהרג אותו עצמו שנתכוון לו ולא את האשה וכדכתבינן לעיל בשמעתא דרב דימי. ומיהו התוס' ז"ל תירצו לעיל עוד תירוצא אחרינא דפי' הכתוב אליבא דחזקיה היינו לא יהיה אסון היינו אסון ממש וקרא דאם אסון יהיה היינו דין אסון וכגון שנתכוון לאשה דאם לא נתכוון לה פטור ממיתה וממון וכדכתבינן לעיל. ועוד נראה דלא עבדינן הכא שקלא וטריא אלא במאי דעביד היקשא בין שוגג למזיד ודרך עליה לדרך ירידה אבל במאי דעביד היקשא במתכוון לשאין מתכוון דמפקא מדרבי ומפקא מדרבנן לא עבדינן בה שקלא וטריא. וכבר כתבו התוס' ז"ל לעיל דאפילו רבי ורבנן מודו בהיקשא דשוגג ומזיד ודרך עליה ודרך ירידה ולהכי פרכינן מינה כנ"ל. ואין להאריך עוד בזה:
הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא פרש"י ז"ל הא. דסימא את עינו והרגו בה. מאידך דבי חזקיה נפקא. דלא תענשיה תרתי. ולא עין ונפש תחת עין. מיניה קא משמע לן בהחובל דעין תחת עין לאו ממש דאי אמרת ממש דילמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין מיהו שמעינן מינה דלא תעביד ביה תרתי לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת. פי' לפירושו דאי הוה אמרינן דעין תחת עין ממש הכי נמי הוה אמרינן היכא דסימא את עינו והרגו בה דסמינן לעיניה ואי מיית מיית ואי לא גמרינן למיתתו עד דלימות לגמרי אבל השתא דאמרינן דבעינן דליתב ליה דמי עיניה אי אמרת היכא דסימא את עינו והרגו בה דליתב דמי עין ונקטליה נמי הרי עבדת ביה תרתי חדא דמה לי הרגו דרך עינו או הרגו דרך בטנו או דרך גרונו הכל הוא אחד והרי אתה הורגו דרך גרונו ולוקח ממנו נמי דמי עין והתורה אמרה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין והכי נמי ולא נפש ועין תחת עין אלמא דמאי דקפדינן היינו דלא ניתב תרתי תחת אחת והילכך לא שנא מת באותה מכה לא שנא לא מת כנ"ל:

וז"ל שיטה ישנה והא נמי מאידך תנא וכו'. פירוש ודאי מלא יהיה אסון נפקא היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר דאילו הרגו בה מדתנא דבי חזקיה נפקא. ולא נפש ועין תחת עין התם בפרק החובל אמרינן ודילמא עין תחת עין ממש ותנא דבי חזקיה וכו' דאי עין ממש דילמא בהדי דסמינן ליה לעיניה מיית והוה ליה עין ונפש תחת עין והכי נמי איכא למדרש הכא דהיכא דסימא את עינו והרגו בה הוה ליה עין ונפש תחת עין אי עבדינן ליה תרתי ואיכא דאמרי דכעין דרשא דתנא דבי חזקיה דרשינן אנן נפש תחת נפש ולא עין ונפש ע"כ. ומאי דפרישנא אנן היינו כפירושא בתרא וזכיתי לדעת גדולים:

וז"ל הרא"ה ז"ל והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה וכו'. כלומר ומאידך דתנא דבי חזקיה נפקא לן דסימא את עינו והרגו בה פטור דהא קאמר דתחת עין לא נעביד עין ונפש וליכא למימר דהאי עין ונפש תחת עין ונפש הוא דלא דהיינו סימא את עינו והרגו בדבר אחר אבל כיון דהרגו בה תחת עין בלחוד מקרי דתחת עין כתב רחמנא סתם הא דקא מטי ליה אמטולתיה וכיון דכן מהך תנא דבי חזקיה נפקא לן סימא את עינו והרגו בה ומהאי דמכה אדם ומכה בהמה הרגו בדבר אחר דהא אייתר ליה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל והא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא עין תחת עין וכו'. פרש"י ז"ל דהיינו מאי דדרשינן בפ' החובל עין תחת עין ממון ולא עין ממש דאילו עין ממש דילמא בהדי דסמינן לעיניה מיית והוה ליה נפש ועין תחת עין. והקשו בתוס' מה ענין ההיא לכאן דהכא כיון דסימא עינו והרגו עין ונפש תחת עין ונפש הוא וי"ל דמ"מ שמעינן מינה דמשום חדא הכאה לא נתחייב שתים שאם סימא את עינו [ולא הרגו לא ישלם אלא עין וה"ה שאם סימא עינו] והרגו בהכאה אחת שלא נחייב שתים ויתחייב מיתה בלבד ויקום בדרבה מיניה. והר"ם ז"ל מקוצי תירץ דלדוגמא נקטינן לה דמההיא דבי חזקיה נפקא לן דעין קמא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו עין בלחוד ולא עין ונפש ומינה שמעינן נמי דעין בתרא דכתיב בקרא שהוא עינו של נחבל היינו כשהוא עין לבדו ולא שהוא עין ונפש וקאמר רחמנא עין דהיינו ממון תחת עין לבד ולא תחת עין ונפש דהתם ליכא עין דהיינו ממון וקטלא הוא דאיכא מדין רוצח ונכון הוא. ורבינו מנחם גורס עין תחת עין ולא עין תחת עין ונפש ואתיא האי גירסא כהאי פירושא דכתיבנא והכין נמי אתיא שפיר לפירושא קמא.ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל עין תחת עין פרש"י ז"ל מהא שמעינן בפ' החובל דעין תחת עין לאו ממש וכו'. מיהא שמעינן מינה דלא תעביד בה תרתי לא שנא מת באותה הכאה לא שנא לא מת באותה הכאה ותימא מנא ליה הא דילמא דוקא היכא דלא הרגו אבל היכא דהרגו ישלם עין ונפש תחת עין ונסמא את עינו ואם לא ימות בכך נהרגנו. ותירץ הר"ם דאיברא דהכי מייתי ולא עין ונפש תחת עין כלומר כי היכי דעין קמא עין דוקא ולא עין ונפש הכי נמי עין בתרא דוקא כלומר תחת עין לבד ישלם עין ולא תחת עין ונפש כי תשלום הנפש שהוא חייב לשלם תחת הנפש פוטרו מתשלומי העין ע"כ. והתוס' ז"ל פירשו דכי קא מהדר ליה הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה כו' אסימא את עינו והרגו בד"א דקא בעינן למילף מכל חרם קא מהדר דומיא דמאי דקא מהדרינן לעיל הא מדתנא דבי חזקיה נפקא דהיינו מאי דבעינן למילף מכל חרם ה"נ הכי מהדרינן ולכך פירשו דלאו מההיא דרשא גופה קאמר דנפקא לן דהא ההיא דרשא לא שייכא כלל לסימא את עינו והרגו בד"א אלא הכי דייק דכי היכי דדרשינן ולא עין ונפש תחת עין ה"נ דרשינן נפש תחת נפש ולא עין ונפש תחת נפש וסימא את עינו והרגו בד"א לא חשיב עין ונפש אלא נפש גרידא דמה שסימא את עינו בשעת הריגה לא חשיב כלום דבלאו הכי היה מת אלא שהמיתה בצער מרובה ומ"מ אע"ג דחשיבא נפש גרידא כדי לאצרוכי קראי הוה מפלגינן בינייהו דדוקא דומיא דנגפו אשה הרה ויצאו ילדיה דהיינו בהכאה אחת הוא דפטרינן מממונא דעמיה אבל בשתי הכאות הוה מחייבינן אע"ג דכתיב ולא יהיה אסון וכדכתיבנא זו היא שיטת התוס' ז"ל. ולשיטתנו דפרישנא לעיל דשינויא דהכא נמי מיירי לענין לפדותו ניחא טפי ופריך רבא שפיר וכדפרישנא לעיל. עוד הקשו בתוס' לפי שיטתם ל"ל לאקשויי דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא דלא ברירא כולי האי וכדכתיבנא הא נמי מדתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא טפי וברירא טפי דמה מכה בהמה לא חלקת בין סימא את עינה והרגה בה להרגה בד"א וכו'. ותירצו בתוס' דמכה אדם ומכה בהמה משמע ליה בהכאה אחת ולשיטתנו דלעיל ניחא טפי דעיקר תנא דבי חזקיה דלעיל לא אתיא אלא לפוטרו מממון דומיא דמאי דכתיב ולא יהיה אסון דקאי עלה אבל לפדותו לא איירי ודיינו שנלמוד ממנו דכי היכי דלא חלק בין דרך עליה לדרך ירידה לפוטרו ממון דה"ה לפדותו אבל בסימא את עינו והרגו בד"א דלא איירי ביה לא שמענו לענין לפדותו ואפילו לשיטת התוס' ז"ל דפירשו דמאי דקאמר בין דרך עליה לדרך ירידה דמיירי לפדותו מנא תיתי שלא נחלק בין סימא את עינו והרגו בה לסימא את עינו והרגו בד"א לענין לפדותו ולשיטת רש"י ז"ל נמי אע"ג דפריש הך קושיא לענין לפוטרו מ"מ הרי פירש דאסימא והרגו בה קא מהדר דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא פי' וכיון שכן הרגו בדבר אחר כיון דאחת עשה שתיהן וחשבת ליה נפש גרידא ולא חשבת ליה עין ונפש ובצער המיתות נדון מה שסימא את עינו דהא קאמרת דכהמיתו בצער מרובה דמי וכיון שכן תפוק לי דפטור מדמי עין אפילו לא הרג דבשעה שסימא את עינו היה רודף וניתן להצילו בנפשו ותירצו בתוס' דמיירי בשיכול להציל באחד מאיבריו שלא נתן להצילו בנפשו ולשיטתנו דלעיל ניחא דהכא לענין פדיון מיירי ולשיטת רש"י ז"ל נמי יש לתרץ דדוקא סימא את עינו והרגו בה חשיבא כנפש לבד וכדפרישנא לעיל אבל סימא את עינו והרגו בד"א חשיבא עין ונפש והלכך על הסמיות לא מקרי רודף ואע"ג דבההיא שעתא היה מבקש להרוג את חברו מ"מ כיון שלא הרגו סד"א דלא מפטר מדמי עין כיון דלא מקרי רודף עלה. עוד הקשו התוס' ז"ל לשיטתם דכיון דלענין לפוטרו ממון לא מחלקי' אלא בין סימא א"ע והרגו בה לסימא א"ע והרגו בד"א ולהכי אצרכינן תרי קראי קרא דלא יהיה אסון וקרא דנפש תחת נפש וקרא יתירא דכל חרם קאמר רב אסי דאתא לאשמועינן דבקנסא נמי כיון דמקטיל משלם ומיהו איירי דאתיא ליה קנסא מחמת מיתה משמע דאם הרגו וקרע שיראין דידה דמחייב דהא לא שמעינן פיטורא משום קרא וקשה דלעיל רב אשי גופיה אוקמה לההיא דאביי דפטר אליבא דרבי נחוניא בן הקנה זר שאכל תרומה כגון שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו ולא הקשו התוס' דמהכא משמע דאם הרגו וקרע שיראין של חברו וכו' משום דכבר פירשו התוספות לעיל גבי הא דאביי וזר שאכל תרומה וכו' חשיבא מיתה ותשלומין לאחר וכיון דמיתה אתיא ליה בשביל שמים ולא בשביל אדם אבל הרגו וקרע שיראין דידיה קשיא להו ותירצו בתוס' דלפי האמת כולהו נפקי מתנא דבי חזקיה והא דפריך הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא פי' דהך חידושא נמי דסימא את עינו והרגו בד"א נפקא מאידך תנא דבי חזקיה והלכך משמע להדיא דהך חידושא לא נפקא מדתנא דבי חזקיה הא ודאי ליתא דאם כן קשיא וכדכתיבנא אלא ה"פ הא נמי פירוש הך חידושא נמי קשיא ליה מאי דאקשינן על אידך חידושא דלעיל דמדתנא דבי חזקיה דלעיל נפקא ועוד איכא לאקשויי נמי דמאידך תנא דבי חזקיה נפקא וה"ק על תירוצא דלעיל דקא אמרת דכל חרם אתיא לדרך ירידה ליכא לאקשויי אלא מדתנא דבי חזקיה דלעיל ואי לא הוה שמעינן לה מינה כגון שנפרש דרך עליה ודרך ירידה בגונא אחריתי לא הוה שמעינן לה מדוכתא אחריתי והלכך אין הקושיא מכרעא כולי האי אלא לפי מאי דסברינן דהיינו פירושיה דתנא דבי חזקיה ומיהו עלה דהאי תירוצא דקא אמרת דכל חרם אתא למפטריה היכא דסימא את עינו והרגו בד"א מכרעא טובא דע"כ לא איצטריך כל חרם להכי דבתרי דוכתי שמעינן לה דאנן סברינן דכולהו קיימא לן מדתנא דבי חזקיה דפטור ואי הוה צריך קרא למפטריה כגון שנפרש דמכה אדם ומכה בהמה משמע בהכאה אחת וכדתריצנא לעיל מ"מ בלא חרם הוה פטרינן ליה מאידך תנא דבי חזקיה והקשו דאמאי משני דכל חרם אתיא לסימא את עינו והרגו בד"א עד דקא אקשינן עליה דאי הוה צריך קרא למפטריה בלא כל חרם הוה פטרינן ליה לישני מעיקרא דאיצטריך כל חרם להרג חברו וקרע שיראין ואי לאו מדתנא דבי חזקיה דלעיל לא הוה קשיא לן ולא מידי ותירצו בתוספות דכל חרם לא יפדה משמע ליה בממון שבא על ידי אותה חבלה שהמיתה באה על ידה פי' דלא יפדה משמע דקאי אכל חרם דהיינו אחיובא דמיתה דאיכא עליה ומפרשינן דהיינו חבלה שהמיתה באה על ידה כנ"ל פי' לפי' התוס' ז"ל. ובקונטרס כ' וז"ל כ' בתוס' ליכא למפטריה לא מקרא דלא יהיה אסון דההיא איירי בממון לזה ותשלומין לזה וגם לא מקרא דנפש תחת נפש דההוא איירי שפטור מדמי הנהרג. עוד כתוב בתוס' ואם תאמר ולישני דאיצטריך כל חרם להרג את חברו וקרע שיראין וקשה כבר הקשו זו ותירצו אותו דכלהו נפקי מתנא דבי חזקיה ויש לומר שכך הקשו לעיל דהא לאביי זר שאכל תרומה משלו דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה אפ"ה קאמר אביי דפטור כ"ש מיתה ותשלומין לאחר דפטור ותירצו דכלהו נפקי מתנא דבי חזקיה אפילו מיתה ותשלומין לאחר פטור וזה שחוזרים ומקשים היינו שהרגו וקרע שיראין של חבירו שזה לא למדנו מתנא דבי חזקיה וכתוב בגליון תוספות ומהשתא שמעינן מינה אפילו הרגו וקרע שיראין מהיקישא דתנא דבי חזקיה וקשה מה צריכין לומר זה כבר אמרו לעיל דהכל אנו לומדים מתנא דבי חזקיה ויש לומר שהוצרכו להזכיר זה משום דמלא יהיה אסון הוי גלוי לזה כיון דמלא יהיה אסון ילפינן דבהכאה אחת פטור משני ממונות דהיינו דמי האשה ודמי הולדות כיון דנהרג כ"ש מיתה וממון בשתי הכאות דהיינו הרגו וקרע שיראין אבל קשה מה צריך עליו ולא על האדם מאסון ילפינן שפטור מדמי הנהרג כיון שנהרג ויש לומר דאיצטריך עליו ולא על אדם דמאסון לא הוה ילפינן אלא שלא יתחייב שני ממונות עם המיתה דמי האשה ודמי וולדות אבל דמי הנהרג לחוד הוה אמינא שיתחייב לכך איצטריך עליו ולא על אדם לפטור מדמי הנהרג. עכ"ל הקונטריסין. מה שכתב בגליון תוס' לא הבנתי לפי שהגליון לא בא לידי ומה שכתב בפי' התוס' הבנתי בו שלא הבין ולא ירד לסוף דעת התוס' ז"ל ולעומקן ועמם נמוקן ומכל מקום עיקר קושייתם ז"ל היינו לשיטתם ז"ל ומיהו למאי דפרישנא דתירוצא בתרא דרמי בר חמא נמי לענין לפדותו קא מיירי אין כאן קושיא כלל דהא ודאי כל ענייני פטור ממון מדתנא דב"ח נפקא ולא מחלקין בין סימא עינו והרגו בה לסימא עינו והרגו בד"א אלא לענין לפדותו ולשיטת רש"י ז"ל נמי יש לתרץ דכיון דסימא את עינו והרגו בד"א מלא יהיה אסון נפקא אלמא דבהכאה אחת הרג את האשה וגם וולדות חשיבא כתרי הכאות כיון דהויא מיתה לזה ותשלומין לזה דדמי וולדות הויא לבעל וכדכתבינן לעיל מעתה גם הרגו וקרע שיראין דידיה דמפטר מקרא דלא יהיה אסון נפקא ומכל שכן נפקא דהשתא מיתה לזה ותשלומין לזה קא פטר קרא כ"ש הרגו וקרע שיראין דידיה ומיהו רש"י ז"ל כתב לעיל גבי הא דרב אשי דזר שאכל תרומה וכו' דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור מעתה אכתי איכא לאקשויי הרגו לזה וקרע שיראין של חברו מנין דילמא שאני לא יהיה משום דהויא בהכאה אחת ושמא נלמוד בה"ה דלא שנא בכל מיתה לזה ותשלומין לזה פטור כנ"ל:

אמר רב אשי איצטריך סד"א לכאורה משמע דה"פ איצטריך סד"א הואיל וחידוש הוא שחדשה תורה בקנס פי' שאינו אלא גזרת הכתוב ולא דין אימא אע"ג דאיכא בהדיה מיתה לישלם קמ"ל חד מהנך קראי (אם כן) [א"נ] כל חרם לחודיה דאע"ג דלא הויא דין אלא גזרת הכתוב אפ"ה מפטר וקשה והיכי מצינן לאוקמה שום חד מהנך קראי בקנס והא בקרא דכל חרם כתיב ולא יפדה ולא שייך פדיון אלא בחיוב ממון אבל דבר דלא הויא דין אלא גזרת הכתוב לא שייך לשון פדיון ולא לשון כופר ועוד קשה דקרא דלא יהיה אסון לא מצי מיירי בקנס והיכי מייתי במתניתין קרא דלא יהיה אסון אחיוב קנס ועוד איכא למידק קצת דאמאי שני רב אשי בלישניה ולא נקט כשינויא דרמי בר חמא דאמר איצטריך סד"א הני מילי היכא וכו'. והכא נמי הוה ליה למימר סד"א הני מילי ממונא אבל קנסא הואיל וחידוש וכו' ונראה דהכי פירושא איצטריך סד"א דקנסא הויא חידושא ואינו דין אלא גזרת הכתוב וכיון שכן דגזרת חוק הוא יש לנו לומר בע"כ דאע"ג דאיכא בהדיא מיתה שישלם קמ"ל דאינו חק וגזרת הכתוב כולי האי עד דנחייבהו בהדיא מיתה דמ"מ דין הוא שישלם וטעם יש בדבר ודמיא לממונא וכי היכי דבממונא מפטר משום דקלב"מ הכי נמי בקנס דהכל אחד הוא ולא שנא וכיון שכן שפיר מצינן לאוקמי כל חד מהנך קראי בקנס ושפיר מצינן למימר ביה לשון פדיון ולשון כופר דהא מדמינן ליה לממונא בטעמא ואמרינן דקנסא הויא כממונא ואינו גזרת חק דדין הוא שישלם האונס והמפתה חמשים כסף ואינו חק וכיוצא בזה בשאר קנסות וקרא דלא יהיה אסון נמי מצי מיירי בקנס ואם אינו ענין לדמי ולדות דאיירי ביה להדיא תנהו ענין לקנס דקנס וממון שוין הן וכדכתיבנא ומיהו דוחק לומר אם אינו ענין וכו' בדבר החלוק ממנו לגמרי ואינו ענין לו כלל וניחא להאי פירושא דבמתניתין נקט קרא דלא יהיה אסון אף ע"ג דמיירי בענין קנסא דהא אכל חד מהנך קראי אמרינן אם אינו ענין לממון וכו' ואפילו אקרא דלא יהיה אסון כנ"ל. ואפשר דהכין הוא פי' של רש"י ז"ל שכתב וז"ל סד"א חידוש הוא שחדשה תורה. בכל תשלומי קנס שאינו דין אלא גזרת הכתוב בעלמא וכיון דחידוש הוא וגזרת חוק אימא אע"ג דאיכא בהדיא מיתה לישלם. קמ"ל. חד מהנך קראי יתירא שאינו ענין לממון תנהו ענין לקנס ע"כ. ודוק דהכא רש"י ז"ל האריך בפירושו לשון חידוש לומר גזרת הכתוב וחוק ואינו דין ואילו לעיל בשמעתא דרבא דקאמר ושאני הני דחידוש הוא וכו' לא כתב אלא וכל משפט קנס חידוש הוא וכו' אלא ודאי משום דמעיקרא ס"ד דהיינו טעמא דקמ"ל דלא היינו טעמא דאינו גזרת חוק וכו' ולהכי נקט הכין וכדכתבינן וניחא דשני רב אשי בלישניה מלישנא דרמי בר חמא דאי הוה תנא כלישנא דרמי בר חמא הוה משמע דמחלקין בין ממונא לקנסא משום דטעמא היינו דקנסא הוא חוק וגזרת הכתוב אפי' לקושטא דמילתא וקרא רבייה אפי' הויא חוק והשתא בהאי לישנא דנקט משמע דלא רבייה קרא אלא משום דהויא כממונא ולא הויא חוק וגזרת הכתוב כ"נ לפרש. ובשיטה ישנה כ' וז"ל אלא אמר רב אשי אצטריך וכו' פי' איצטריך לא תקחו כופר לאשמועינן דלא נעביד תרתי אפי' בקנס וכתב רש"י ז"ל שאם אינו ענין לממון תנהו ענין לקנס עד כאן. וכבר ברירנא שיטת רש"י זכרונו לברכה ואינו כהאי פירושא:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואם תאמר ולרב אשי כיון דמתני' במיתה וקנס מיירי האי קרא דלא תקחו כופר הוה ליה לאתויי במתני' ולא קרא דלא יהיה אסון דמיירי במיתה וממון ויש לומר דבמתני' ה"ק כל המתחייב בעלמא מיתת ב"ד פטור מממון כדנפקא לן מלא יהיה אסון ומינה אייתר לן אידך קרא למיתה וקנס א"נ והוא הנכון דאורחא דתנא הוא וכיון דקושטא הוא ואיכא קראי לא קפיד ונקיט קרא במקום קרא אחרינא (דכיון לדעת) רבינו ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל ואוקמה רב אשי לקנס לאשמועינן דלא תעביד בה תרתי ואע"ג דתנא דמתני' נקיט קרא לקנס מולא יהיה אסון בתר דאתיא לן מרבויא דקראי אפי' לקנס שפיר איכא למנקט חד קרא היא דלהוי דאין אדם מת ומשלם דקי"ל דמכל מילי קאמר וזה נכון וכן פרש"י ז"ל ע"כ. והוא קרוב למאי דפרשינן וזכיתי לכוון קצת לדעתו יזכני להאיר עיני במאור תורתו ולא יהיה אסון:

מתניתין נערה שנתארסה ונתגרשה וכו'. לא אתא למעוטי שנתאלמנה ולומר דדוקא שנתגרשה הוא דסבירא ליה לרבי יוסי הגלילי דאין לה קנס כיון דאיתעבידא בה מעשה הגירושין אבל נתאלמנה אפי' רבי יוסי הגלילי מודה דיש לה קנס דהא בודאי ליתא דזיל בתר טעמא דהיינו משום מאי דכתיב אשר לא אורשה והלכך לא שנא נתגרשה ולא שנא נתאלמנה ולכך תנא שנתגרשה כדי לאשמועינן דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. ולא תימא דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואע"ג דמקטיל משלם וכדאמר רב נחמן לקמן קרי ביה אשר לא אורשה אשר לא ארוסה ופריך תלמודא ארוסה בת סקילה היא ומשני סד"א הואיל וחידוש הוא וכו' ואפשר דנקט הכי לדיוקי טעמא דמתניתין בין לרבי יוסי הגלילי בין לר"מ דמתני' ולא כדדריש ר"ע בברייתא אשר לא ארוסה דאי הכי קשיא ארוסה בת סקילה היא וכדפריך תלמודא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל שנתארסה ונתגרשה. דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. אין לה קנס. טעמא מפרש בגמרא. וכתב עוד רש"י ז"ל ורישא דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש להן קנס רבי עקיבא היא ע"כ. פי' קשיא ליה ז"ל דאמאי לא מחלקינן בין נתאלמנה לנתגרשה ובהכי פליגי דרבי יוסי הגלילי מוקי מיעוטא דאשר לא אורסה בנתגרשה מיהא ור"מ לא דריש מיעוטא כלל ובהכי אתי שפיר רישא דקתני אשת אחיו וכו' דע"כ לא איירי בארוסה עדיין דאי הכי אמאי יש לה קנס אלא בנתאלמנה איירי ואתיא אפי' כרבי יוסי הגלילי ותירץ רש"י ז"ל דע"כ ר"ע היא דכי קתני אשת אחיו משמע דבנתגרשה איירי דאי בנתאלמנה הוה ליה יבמתו וכדפריך בירושלמי וכמו שכתבו התוס' ז"ל ריש פרקין וכיון דהמשנה כפשטה בנתגרשה מיירי וע"כ ר"ע היא מעתה הדרינן לטעמיה דרבי יוסי הגלילי דכפשוטו משמע דלא שנא דכיון שאורשה שוב אין לה קנס אפילו נתאלמנה כ"נ פירוש לפירוש רש"י ז"ל:

גמרא אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו'. הקשו בשיטה ישנה אמאי לא אקשי אלא מעתה אשר לא אורשה דגבי מפתה הכי נמי דהא אורשה לעצמה ותירצו התם משום דלא שייך למדרש הא לא אורשה לעצמה דהא מדעתה עבד אבל כל היכא דשייך למדרש הא לאו הכי לעצמה אמינא לך דנדרוש הכי להכי לא אקשי ליה אלא מנערה ולא בוגרת דהא הוה שייך למדרש הא בוגרת לעצמה ואפ"ה דרשינן לגמרי ע"כ. והתוספות ז"ל כתבו בריש פרקין דבירושלמי אמרינן דמפתה אינו פטור אלא מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול וגם כתבו התוס' ז"ל בפרק בן סורר ומורה דלעולם לעצמה ואפילו במפותה וכגון דאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס. מעתה אין כאן קושיא כלל דשפיר מצינן למימר אפילו במפותה הא לא אורשה לעצמה וכ"ש דאנן השתא לרבי עקיבא פרכינן ומשום דלא אשכחן דאשתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס עד דנימא ר"ע ואדרבה אשכחן סתמא דמתניתין לקמן דתני הבוגרת אין לה קנס אבל היכי אקשינן הא אורסה דגבי מפתה לעצמה דילמא אה"נ דר"ע הכין סבירא ליה דבין באונס בין במפתה קאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה משום דקנס אינה יכולה למחול וכמו שאמרו בירושלמי וכדכתבינן. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אלא מעתה. לר"ע הא דכתיב נערה וכו' הא לא אשכחן דאשתמיט תנא ומתני בוגרת וכו' ונימא ר"ע היא ע"כ. פי' אבל מפותה שנתארסה ונתגרשה דלמא אה"נ דר"ע הכין סבירא ליה דקנסא לעצמה דאינה יכולה למחול הקנס דהא סתמא קתני נערה שנתארסה ונתגרשה כו' ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה כנ"ל. ואיכא למידק עוד אמאי האריך תלמודא וקאמר אלא מעתה נערה ולא בוגרת הכי נמי דלעצמה בתולה ולא בעולה הכי נמי דלעצמה וכו' דמשמע ה"ק אם מתרץ לי ההיא דנערה ולא בוגרת אכתי תקשי בתולה ולא בעולה וכו' והא ודאי תרווייהו כחדא נינהו והלכך ערבינהו ויקשה בקוצר אלא מעתה נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה הכי נמי דלעצמה אלא לגמרי וכו' ויש לתרץ דאע"ג דנקט ברישא נערה ולא בוגרת ושוב נקט בתולה ולא בעולה היינו משום דסדרא דקרא נקט דכתיב נערה בתולה ומיהו עיקר קושיין מנערה ולא בוגרת דמבתולה ולא בעולה ליכא לאקשויי כולי האי דאיכא לתרוצי התם אשתני גופה הכא לא אשתני גופה פי' אשתני גופה ואין פגמה רב וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן אבל בוגרת לא חשיבא אשתני גופה וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד הלכך עיקר קושיין מבוגרת וקושיית בוגרת לא צריכא לקושיית בעולה לכך פלגינהו בתרתי אע"ג דקושיית בעולה צריכא לקושיית בוגרת ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מעתה. לר"ע הא דכתיב נערה ולא בוגרת בתולה למעוטי בעולה. פי' משום דכתיב הכי לכך נקט הך סדרא דכסדר הכתוב נקט וכתב עוד הכי נמי דלא ממעט לגמרי ותדרוש נערה לאביה הא בוגרת לעצמה הא לא אשכחן דאשתמיט תנא ומתני בוגרת יש להן קנס וכו' הא קמן דנקט עיקר קושיין מבוגרת. ועוד איכא למימר דבשלמא בוגרת קתני תנא להדיא לקמן הבוגרת אין לה קנס והלכך פריך שפי' דלא לשתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס אבל בעולה לא מצינו דקתני בהדיא הבעולה אין לה קנס אלא שמעינן לה מכללא מדקתני הגיורת והשבויה וכו' אין להם קנס והלכך לא שייך שפיר למימר לא לשתמיט וכו' ולהכי נקט רש"י ז"ל בוגרת. ולעיקר קושיין יש לי עוד לתרץ דהמקשן הוה קים ליה דילפינן מג"ש לענין שקלים וחמשים הואיל והמקראות חתומין וכמו שכתבו התוספות ז"ל לקמן הלכך קשיא ליה מעיקרא מנערה ולא בוגרת ושוב קשיא ליה דתינח דלגבי נערה ולא בוגרת שייך לתרוצי דלא אורשה אצטריך לג"ש ולכך לא ממעטינן מיניה לגמרי אבל נערה דליכא למילף מיניה ג"ש ממעטינן לגמרי אבל אכתי קשיא בתולה ולא בעולה דהא מבתולה נמי איכא למילף ג"ש ומאי חזית וכמו שהקשה לקמן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד כנ"ל. ואכתי צריך ליישב לשון אלא מעתה דמאי בשלמא איכא דע"כ היינו טעמיה דר"ע ואלא מאי ניהו טעמיה ויש לפרש דתלמודא פריש מעיקרא טעמיה דר"י הגלילי וטעמיה דר"ע ומאן דבעי מאי טעמא וכו' איהו גופיה קא מהדר אמר קרא וכו' ולא ניהו שואל ומשיב וגדולה מזו כתבו המפרשים ז"ל התם בפ"ק דמציעא דקאמר וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים וכו' וכתב הר"ן ז"ל בחידושיו דאינו שאלת הגמרא אלא התחלת דברי רבי יוחנן ואיהו ניהו שואל ומשיב וכן כתבו התוס' ריש פרק אלו מציאות דיבור המתחיל וכמה א"ר יצחק וכו' וכן כתבו בפ' לא יחפור דבור המתחיל וכמה אמר רבי ייבא וכו' (דף כ"ב ע"ב) והכא נמי איכא לפרושי הכי וע"כ יש לפרש כן דאי לא תימא הכי מאי בעי מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי והא כתיב להדיא אשר לא אורשה וכדפריך בתר הכי אלא מעתה וכו' אלא ודאי לאו תרתי נינהו שואל ומשיב אלא חדא נינהו וכדכתיבנא ופריך עליה אידך אלא מעתה וכו' משום דמשמע וכו' מדקא בעי מעיקרא מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי ולא קא בעי מאי טעמייהו דשניהם בשוה אלמא דקרא משמע טפי כרבי עקיבא דהכי ממעיט אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה ולהכי פריך אלא מעתה נערה כו' פי' בשלמא אי הוה בעית מאי טעמייהו דשניהם בשוה א"נ דהוה בעית עלה דרבי עקיבא בלחוד הוה מתרצינן בדוחק דשאני בוגרת ובעולה דאשתני גופייהו ולהכי ממעטינן להו לגמרי מקנסא אבל השתא דאמרת דקרא מוכח טפי כר"ע מלרבי יוסי הגלילי קשיא אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו' ולית לך לתרוצי דשאני הני דאשתני גופייהו ודאטו משום הך שינויא דחיקא דקא משנינן עלה דר"ע נקשה עליה דרבי יוסי הגלילי מאי טעמיה הא ודאי טעמיה ברירא טובא ופשטיה דקרא כותיה משמע ומשני אמר לך ר"ע האי לא אורשה מבעי ליה וכו' פי' וכיון דאיצטריך לא אורשה לג"ש אין לך לומר לגמרי דאם כן לא הויא מופנה כלל כנ"ל. וניחא להא שיטתא דלא משני הכא מיד הני אשתני גופייהו האי לא אשתני ומיהו הרשב"א ז"ל ממונטשליר לא פירש כן וכדבעינן למכתב בס"ד:

מיבעי ליה לכדתניא וכו'. תימא לי מאי קאמר לכדתניא הא ר"ע דברייתא דריש אשר לא אורשה לג"ש משום דס"ל נתארסה ונתגרשה לאביה אבל ר"ע דמתני' אית ליה קנסא לעצמה א"כ היכי דריש מיניה ג"ש ויש לומר דה"ק מבעי ליה לכדתניא דר"ע דברייתא דדריש מיניה ג"ש ליכא למימר דאורשה אין לה קנס דאם כן לגופיה איצטריך לאפוקי אורשה מדין קנס האמור בפרשה אבל השתא דדרישנא אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה ולא מפקינן ליה מדין קנס האמור בפרשה אכתי נוכל לדרוש ממנו ג"ש דהאי דרשה דאורשה לעצמה ממילא משתמע. הרא"ש ז"ל:ובשיטה ישנה כתוב וז"ל ודע שכתבו התוספות ז"ל בפר' המפקיד דאע"ג דאצטריך הפסוק של הג"ש למלתא אחריתי מ"מ יליף שפיר ג"ש לפי שיש כל כך תיבות בזה כמו בזה והכא נמי כתיב כל כך תיבות בזה כמו בזה אשר לא אורשה (עיין דף מ"א ע"ב בפ' המפקיד דבור המתחיל חדא לדין).ובלא זה הא פרישנא שיטת הרא"ש ז"ל לקמן בסמוך וכו'. האי לא אורשה מבעי ליה לכדתניא וכו' כלומר מבעי ליה לג"ש וקשיא לן והא לא מופנה האי דגבי אונס דהא דרשת מיניה הא לא אורשה לעצמה ורש"י ז"ל כתב לקמן בהא דאמרינן בשלמא לר"ע דמתניתין לא אתיא ג"ש ומפקא ליה מפשטיה לגמרי. ואתא פשטיה לאשמועינן אשר לא אורשה לעצמה וחד מתרווייהו לאפנויי א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי ע"כ. ובמה שכתב א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי הא איכא למפרך מה לאונס שכן עבר על דעתה ועל דעת אביה ולכך נותן חמשים ויש לומר כיון דגמר בג"ש אונס ממפתה לשקלים דליכא למפרך מידי ממילא גמרינן בה מפתה באונס לחמשים וצ"ע א"כ לר"י הגלילי נמי תיתי בג"ש דאע"ג דלא אורשה דאונס איצטריך למדרש מיניה הא אורשה אין לה קנס לאו אורשה דגבי מפתה מופנה. ומורי יצ"ו מפרש דר"ע דמתני' לא דריש לא אורשה לג"ש דג"ש מכמוהר הבתולות נפקא ליה והא דדריש הא לא אורשה לעצמה ובבתולה ובנערה דרשינן הא בבעולה ובוגרת לית להו טעמא דמילתא משום דהאי אשתני גופה והאי לא אשתני ולשון זה שאמרו בגמ' אמר לך ר"ע האי לא אורשה מבעי ליה לכדתניא לאו דוקא אמרוהו אלא פירושו מתרצינן לה במאי דמתרצינן בבריי' בשקלא וטריא דעלה דשקלינן וטרינן לסברא דר"ע דברייתא דהיינו מאי דאמרינן האי אשתני גופה ואגב אורחא בעא לאתויי ברייתא ושקלא וטריא דעלה ומעיקרא הוה קס"ד דתלמודא דלדוקא מייתי לה והיינו דמקשה קשיא דר"ע אדרבי עקיבא ומשני תרי תנאי וכו' ובדרך זה מתרץ מאי דקשיא לן כיון דר"ע דמתניתין חזי שקלים באונס וחמשים דמפתה בג"ש דאשר לא אורשה ואנן קי"ל כר"ע דמתניתין ע"כ כמוהר הבתולות לכתובה דרשינן ליה ואנן קי"ל כתובה דרבנן והשתא לפירוש זה רבי עקיבא דמתניתין נמי כמוהר הבתולות לג"ש דשקלים וחמשים אתי וכן מתרץ מאי דקשיא לן בריש פירקין גבי הא דאמרינן ורב פפא מבעי ליה לג"ש דוקא. ע"כ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם הרשב"א ממונטשליר ז"ל וז"ל אם כן מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה לדון ממנו ג"ש נאמר כאן אשר לא אורשה וגו' ואיכא למידק דהא קי"ל כר"ע ואם כן אשר לא אורשה לג"ש ואנן בכוליה תלמודא אמרינן מוהר הבתולות לג"ש בריש מכילתין ובריש פרקין ור"ל מ"ט לא אמר כרב פפא ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא כסף ישקול כמוה' הבתולות וכו'. ועוד דכיון דג"ש נפקא לן מאשר לא אורשה ע"כ כמוהר הבתולות לכתובה דרשינן ליה כרשב"ג ואנן קי"ל דכתובת אשה דרבנן וראיתי בשם הרשב"א ממונטשליר ז"ל דעיקר ג"ש לר"ע ודאי מכמוה' הבתולות נפקא ליה כר"מ דמתני' דלית ליה ג"ש אלא לגופיה ולאשמועינן אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה והא דדריש אשר לא אורשה הא אורשה לעצמה ולא דריש הכי אבתולה ולא בבעולה ובנערה ולא בבוגרת בתולה ונערה לאביה הא בעולה ובוגרת לעצמה משום דהתם אשתני גופה והכא לא אשתני גופה וכדאמרי' בשקלא וטריא דברייתא מאי חזית דהאי לא אורשה לג"ש ובתולה למעוטי בעולה אימא איפכא ושני ליה הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה והיינו עיקר טעמיה דר"ע בעיקרא דמילתא והא דאמרינן בגמרא אמר לך ר"ע אשר לא אורשה מבעי ליה לכדתניא וכו' לאו דוקא וה"ל למימר אמר לך ר"ע הא אשתני גופה הא לא אשתני גופה אלא בעינן לומר דמתרץ ליה במאי דמתרצא ברייתא דשקלינן וטרינן עלה מאי חזית דהאי לא אורשה לג"ש וכו' ותרצינן האי אשתני גופה ואגב אורחיה בעא לאתויי ברייתא ועדיין אינו מיושב היטב מדאיבעיא לן בתר הכי ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה ופרקינן נפקא ליה מכמוהר הבתולות דאלמא לר"ע לא נפקא ליה מכמוהר אלא מלא אורשה. ע"כ:
נמצא לדעת הרא"ש ז"ל בין ר"ע דמתני' בין ר"ע דברייתא אית ליה ג"ש דאשר לא אורשה ובהאי פליגי דר"ע דברייתא סבירא ליה דכיון דאיצטריך אשר לא אורשה לג"ש תו לא מצינן למדרשה מינה כלל ואפי' לעצמה ור"ע דמתני' סבר דנהי דאשר לא אורשה אתיא לג"ש ומ"ה לא מצינן למעט מיניה לגמרי ומיהו לעצמה ממילא משתמע דהא לא מפקינן לה מדין קנס האמור בפרשה והסברא מבחוץ נותנת דמאחר שנתארסה ונתגרשה שיהא לה קנס דאטו מפני שנתארסה תפסיד קנסא הרי עדיין נערה בתולה היא והלכך לא איצטריך קרא לאשמועינן דנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס לעצמה ולג"ש אתיא. ואם תאמר ודילמא הא אתא לאשמועינן דבנתארסה ונתגרשה הפסיד אביה הקנס דלא תימא הואיל ואביה זכאי בכסף קידושי' וכו' וכדקאמר ר"ע דברייתא ומנלן דאתיא לג"ש ויש לומר דבשלמא אשר לא אורשה דכתיב באונס מצינן למימר דאתיא להכי דהא כתיב ביה ונתן לאבי הנערה אבל במפתה לא כתיב נתינה לאביה כלל והיכי מצינן למימר דאתא לאשמועי' דאביה הפסיד הקנס וכתב הרא"ש בתוספותיו בפרק הזהב דלית לן למדרש המיעוט אלא על מה שכתוב בפרשה בהדיא הלכך הכא נמי אין לך לומר דאתא קרא דאשר לא אורשה לאשמועינן מידי בענין הקנס עצמו ולא בנתינה לאביה וקרא דמפתה גלה לנו אקרא דאונס דהכי נמי בעינן לפרושי דתרווייהו בחד לישנא כתיבי ופשיטא לן דבנתארסה לחוד יצאת מרשות אביה לענין קנסה מכל מאי דלא מפרש בקרא להדיא דיש לאביה זכות לא נאמר כן מסברתנו מעתה לא איצטריך קרא לאשמועינן דהיכא דנתארסה יצאה מרשות אביה לענין קנסה ויש לחלק בין כסף קדושיה לכסף קנסה תדע דלקמן בפ' נערה לא ילפינן כסף קדושיה מכסף קנסה וכדאיתא לקמן הכין סבירא ליה ר"ע דמתני' וכן כתבו התוס' לקמן בסוף שמעתין דבור המתחיל הואיל ונשואין וכו' דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אביה עיין שם ולאשמעינן דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס לעצמה נמי לא איצטריך אלא לג"ש אתא וכדכתיבנא זאת היא שיטת הרא"ש ז"ל לדעתו ורש"י ז"ל לא פי' כן שכתב לקמן וז"ל לא אתיא ג"ש ומפקא לקרא מפשטיה לגמרי. דאתא פשטיה לאשמועינן הא אורסה לעצמה וחד מתרווייהו לאפנויי א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי. ע"כ. פירוש לפי' איברא ודאי דבין ר"ע דמתניתין בין ר"ע דברייתא אית להו ג"ש דאשר לא אורסה ומיהו בהא פליג דר"ע דברייתא אית ליה דבעינן ג"ש מופנית משני צדדין משום דאיכא למפרך מה לאונס שכן עבר על דעת אביה ועל דעתה ולכך נותן חמשים מה למפתה שאינו כונסה להכי בעינן שקלים אבל אונס כיון ששותה בעציצו סגי ליה בחמשים כל דהו הלכך בעינן שיהא מופנה משני צדדין ואי דרשת מיעוטא כלל ואפילו לעצמה לא הויא מופנה ור"ע דמתני' סבר דלא בעינן מופנה משני צדדין דבמופנה מצד אחד סגי והלכך אי ס"ל דאין לה קנס כלל בעינן תרי קראי למעוטינהו דאי מחד מיעוטא הוה אמינא הא אורסה לעצמה משום דהסברא נותנת שלא יהא חוטא נשכר וכיון דלא אשתני גופה ואכתי היא נערה בתולה שלא תפסיד קנסה הלכך לא אמעיט לגמרי אלא הא אורשה לעצמה לכך איצטריך תרי מיעוטי למעוטינהו לגמרי אבל בעולה ובוגרת דאשתני גופייהו בחד מיעוטא סגי למעוטינהו לגמרי ומשמע לי דכי פריך אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו' שפיר ידע דאיכא לאפלוגי בינייהו דהא אשתני הא לא אשתני מיהו הכי פריך דלמעוטי בוגרת או בעולה אין כאן אלא חד מיעוטא דהא דרשינן לעיל בריש פרקין נער נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות וכדפרישנא לעיל ואף ע"ג דליכא אלא חד מיעוטא ממעטינן לגמרי הכא דכתיב תרי מעוטי אשר לא אורשה אשר לא אורשה אית לן למימר דאמעיט נמי לגמרי דאי לא תימא הכי למה לי תרי מיעוטי דלהכי שפיר ילפינן אונס מהמפתה וכדבעינן למכתב בס"ד ומ"מ לא שייך לומר הכא דאדרבה כיון דכתיבי תרי מיעוטי הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ולרבות אתא משום דלא כתיבי גבי הדדי. ומיהו רש"י ז"ל כתב במנחות פ' ר' ישמעאל דדגנך דגנך הוי מיעוט אחר מיעוט ולרבות אע"ג דחד דגנך כתיב בראה וחד בשופטים אבל התוס' לא פירשו כן ומ"מ לא שייך כאן לרבות דהא תורה ממעיט להדיא אשר לא אורשה הא אורשה לא ולא דמי לשאר מיעוטי דשייך בהו קצת לומר לרבות דגנך דמצינן למימר נמי דגנך מכל מקום כל שהוא ברשותך ואפילו של ע"ג וק"ל. ומשני דדריש ג"ש אשר לא אורשה אשר לא אורשה וכיון דאצטריך חד לאפנויי לא דרשינן מיעוטא לגמרי וכדכתבינן ור' יוסי הגלילי דסבר דאין לה קנס כלל ולגמרי מעטינהו ע"כ צריך תרי אשר לא אורשה ולהכי פריך תלמודא לקמן ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה וכו' וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. ואם תשאל ללישנא קמא דפרש"י ז"ל וחד מתרווייהו לאפנויי הניחא למ"ד מופנה מצד א' למדין ואין משיבין אלא למ"ד למדין ומשיבין מאי איכא למימר. תשובתך הא כתיבנא לעיל בריש פרקין בשמעתין דנער נערה הנערה גבי הא דאמרינן ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא כסף ישקול וכו' דאפשר דרש"י ס"ל כמו שכתבו תוספות חצוניות במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין דלא אקשינן הניחא למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין וכו' אלא היכא דאיכא לאוקמי ההפנאה לדרשא אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכא לשום דרשא הוי יתור למדרש ג"ש אף ע"ג דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד. הילכך הכא נמי איכא לפרושי דה"ק וחד מתרווייהו לאפנויי פי' דחד מנייהו מיותר לגמרי וליכא למדרשי' כלל אלא להכי אתא לעשות זאת הג"ש שתהיה מופנה ולא פרכינן עלה כלל ודוק לשון לאפנויי שכתב הרב ז"ל ולא כתב מופנה. וכתב עוד ז"ל א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי פי' א"נ לא חשיבא בהכי מופנה משני צדדין אלא מצד אחד וסבירא ליה כמאן דאמר למדין ומשיבין שפיר ילפינן בג"ש דליכא למפרך מידי דלא חשיבא פירכא אלא מידי דדינא והא כתיבנא לעיל בריש פרקין דדוקא גבי עכובא דאביה לענין נשואין עבדינן ק"ו מעברה על דעת אביה ועל דעת עצמה משום דשייך שפיר האי ק"ו ולגבי עכובא אבל לאפרושי קנסא אין זה טעם דהא אין הקנס לעצמה אלא לאביה ודעת אביה הוא עיקר ובזה שוין אונס ומפתה ואדרבה איכא טעמא לאפרושי קנסא במפתה כיון דמניחה והלך לו וכדכתבינן לעיל הילכך לא חשיב ליה הא דעבר על דעתה פירכא כלל ומיהו לרבי יוסי הגלילי כיון דלא מופנה כלל דתרווייהו מיעוטא איצטריכו למעוטינהו לגמרי הילכך לא דריש ג"ש כלל דאי דריש ג"ש כלל מנליה דנערה שנתארסה ונתגרשה לית לה קנסא כלל ומעטינהו קרא לגמרי כנ"ל שיטת רש"י ז"ל. והארכתי בה לפי שיש כמה קושיות בשמעתין לפירושו ובמאי דכתיבנא ניחא. וגם ראיתי לאחד מחכמי הדור שהקשה בתשובותיו על מה שכתב רש"י ז"ל וחד מתרווייהו לאפנויי וז"ל תמיה טובא דאי איכא חד מתרווייהו לאפנויי א"כ אמאי לא דרשינן מלא אורשה הא אורשה אין לה קנס לגמרי והוה מוקמינן פשטיה דקרא לגמרי וכדאמרינן לעיל אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו' ופשטיה דשמעתא לא משמע מאי דמשמע פי' רש"י לכאורה אלא דקים לן דאית ג"ש הואיל והמקראות סתומים לענין שקלים ולענין חמשים וכמ"ש התוס' ומ"ה לא מקיימי' פשטיה דקרא לגמרי לאפנויי לג"ש והג"ש נמי לא עקר פשטיה דקרא לגמרי ודרשינן הא אורשה לעצמה ע"כ. והא תריצנא שפיר לשונו של רש"י ז"ל ופשט השמועה שכתב הם דברים שאין בהם טעם וכבר פרישנא שיטת הרא"ש ז"ל שהיא בכיוצא בזה:
עוד הקשה החכם נרו דלאו מופנה היא כלל דאצטריכו תרווייהו לעצמה חד לאונס וחד למפתה למילף הא אורשה לעצמה דבלא ג"ש לא הוה יליף אונס ממפתה ולא מפתה מאונס דאורסה לעצמה כי היכי דלא יליף שקלים וחמשים אי לאו ג"ש וכיון דכן הוא דאיצטריך חד מתרווייהו לאפנויי לג"ש הא ליכא שום אחד וכדאמרן ע"כ. ואינה קושיא כלל דבשלמא דבר חדש דהיינו שקלים חמשים בעינן ג"ש דנילף מהדי הדדי אבל לענין יציאת מרשות אביה לגבי קנסא במאי דכתיב באונס או מפתה סגי ושפיר ילפי מהדדי בלא ג"ש כלל דכיון דגלה לנו בחד דוכתא דבאירוסין בלחוד אין קנסא לאביה מהי תיתי באידך דאפילו נתארסה יהא קנסא לאביה והא כתיבנא לעיל לשיטת הרא"ש ז"ל דבלא קרא כלל הוה ידעינן דבאירוסין בלחוד תפוק מרשות אביה לענין קנסה כנ"ל שיטת רש"י ז"ל. ולשיטת הרשב"א ממונטשליר ז"ל ר"ע דמתניתין ור"ע דברייתא בהכי פליגי דר"ע דברייתא דריש ג"ש דאשר לא אורשה ולהכי לא אמעיט כלל מקרא דאשר לא אורשה דבין אורסה בין לא אורסה קנסה לאביה ור"ע דמתניתין לא דריש כלל ושקלים חמשים מפיק ליה מכסף ישקול וכרבי יוסי הגלילי ולהכי דריש מיעוטא ומיהו לא אמעוט לגמרי כיון דלא אשתני גופה דהיינו עיקר טעמיה וכדכתיבנא לעיל. ובריש פרקין כתבינן דהרא"ה ז"ל אזיל בשיטת הרשב"א ממונטשליר ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל אזלי בשיטת רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל. הרי הצעתי לפניך שלשה שיטות בשמועה זו ומעתה אפרש כל דבר על מקומו לפי שיטת כל אחד ואחד בס"ד:

הואיל ואביה זכאי כו'. וא"ת וממה נפשך אי ילפינן כסף קידושיה וכסף קנסה מהדדי הרי א"כ ניליף כסף קידושיה מכסף קנסה ומעתה היכי מצינן למימר הואיל ואביה וכו' אדרבה מהכא נילף דבכסף קידושיה נמי אינו זכאי אם נתארסה ונתגרשה ואי לא יליף מהדדי מעתה היכי בעינן למילף הכא וי"ל דאיברא ודאי דלא ילפינן כסף קדושיה מכסף קנסה וכדאמרינן לקמן בפרק נערה ממונא מקנסא לא ילפינן ומיהו לבתר דילפינן עיקר כסף קידושיה דאביה זכאי בה מדוכתא אחריתי הדין נותן שלא נחלק ביניהם לענין דאירוסין לא מפקי מרשות האב. ואם תשאל אכתי יש לחלק דשניא כסף קדושיה דכיון דהקדושין עצמן ברשות האב ואפילו נתארסה ונתגרשה עד שתנשא להכי זכאי בכסף קדושיה נמי עד שתנשא או עד שתבגר אבל בכסף קנסה דאין בידו למוסרה לביאה לשום זנות אף כסף קנסה דיו שיזכה עד שתתארס ומנא תיתי אם נתארסה ונתגרשה. תשובתך הא דזכאי בכסף קידושיה לאו משום דבידו לקדשה דמקרא באפי נפשיה לפי' דשלו הויא כסף קדושיה והלכך שפיר ילפינן מכסף קידושיה לכסף קנסה ואפשר דלהכי כ' רש"י ז"ל הואיל ואביה זכאי בכסף קדושיה. שלו היא בנערותה ולקמן יליף לה בפרק נערה שנתפתתה. ע"כ. ויש בקצת ספרים דגרסי הואיל ואביה זכאי בקידושיה אביה זכאי בכסף קנסה וכו' ולא דייקא וה"ג הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה וכו' והכין נקיט רש"י זכרונו לברכה:

מופנה לדון ממנו ג"ש וכו'. והא פרישנא לעיל היכי מדרשי ליה השתא קראי וא"ת כיון דאיכא ג"ש למה לי דכתב רחמנא בתרווייהו נערה בתולה לכתוב באונס או מפתה וליתו אידך מיניה בהאי ג"ש וכדפרכינן לקמן בפרקין מכדי מגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי לגמרו וי"ל דאין ג"ש זו אלא ללמד על הסתום והכא לא סגיא דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש אשה אשר לא אורשה וה"ל כמפרש כל אשה בין נערה ובוגרת או בתולה או בעולה ותו לא גמר מאידך. הריטב"א ז"ל:

נאמר כאן אשר לא אורשה וכו'. קרי כאן לאונס ולהלן למפתה וכדמסיים ואזיל מה כאן חמשים וכו' והיינו משום דבקרא דגבי אונס קא שקיל וטרי דלא שייך קנסה לעצמה אלא באונס דאילו במפותה דמדעתה עבד מחלה ואין לה קנס כלל ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל נאמר כאן. באונס. ולהלן. במפתה. כנ"ל:

ורבי עקיבא מאי חזית וכו'. הקשו בקונטריסין ומאי פריך כיון שהדין נותן הואיל ואביה וכו' היכי מצינן למימר בתולה לג"ש ואשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס לא לעצמה ולא לאביה ותירצו דהכי פריך ואימא בתולה לג"ש ונתארסה ונתגרשה יהיה לעצמה כרבי עקיבא דמתניתין שאינך מוציא קרא מפשטו ואמאי ינתן לאביה ותוציא קרא מפשטיה ע"כ. וקושיא מעיקרא ליתא דהא אי הוה אמרינן בתולה לג"ש הדין נמי נותן כן הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה כל ימי נערותה אע"פ שנבעלה בזנות אף כסף קנסה אע"פ שנבעלה והכי פרכינן מאי חזית דאשר לא אורסה לג"ש ואתה מקיים הדין לגבי נתארסה ונתגרשה ומבטלו לגבי בעולה אימא בתולה לג"ש ויהא קנס לבעולה ונתקיים הדין בכך ואשר לא אורשה פרט לנתארסה וכו' ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אימא בתולה לג"ש. ולא למעוטי בעולה ויהא קנס לבעולה. ע"כ. עוד כתבו בקונטריסין וז"ל כ' בגיליון תוס' חד לחייבי לאוין ועשה דהיינו חייבי לאוין אליבא דרבנן דסברי דתופסין בהן קדושין שהם שוים לעשה וחד לחייבי לאוין וכריתות פי' חייבי לאוין כגון יבמה לשוק דהויא כמו חייבי כריתות דלא תפסי קדושין כל זה לדידן דלא קי"ל כרבי עקיבא אבל מה שאומר הגי' אח"כ חד לעשה וחד לחייבי לאוין היינו אליבא דרבי עקיבא ע"כ. ולפי שלא בא לידי הגיליון לא הבנתי דבריהם. ומ"מ דע דתלמודא השתא לא פריך אלא אבעולה משום דכתיב בתולה באונס ומפתה אבל בוגרת דלא כתיב נערה אלא גבי מפתה וליכא למידק בה ג"ש ע"כ דרשינן מיעוטא נערה ולא בוגרת והכי נמי איצטריך בתולה לשום דרשא ליכא לאקשויי עלה דברייתא מאי חזית דדוקא אשר לא אורשה דרשינן לג"ש דהויא מופנה משני צדדין אבל בתולה בתולה לא דרשינן לג"ש דלא מופנה אלא חדא מינייהו דאינך כלהו איצטריכו לדרשא ואנן לג"ש בעינן מופנה מב' צדדין וכדקתני ר"ע בברייתא מופנה להקיש וכו' אבל ארבי עקיבא דמתני' פריך שפיר לשיטת רש"י ז"ל דלא מופנה הג"ש אפילו כי דרשי לה מאשר לא אורשה ולשיטת הרא"ש ז"ל אפילו ארבי עקיבא דמתני' לא פריך אי לא אייתר אלא חד בתולה דהא לדידיה אפילו לרבי עקיבא דמתני' הויא הג"ש מופנה משני צדדין ולהכי אפשר דשקיל וטרי הגליון לרבויינהו כלהו מהבתולות כי היכי דלייתרו בתולה בתולה כנ"ל ואין אלו אלא דברי נביאות מאחר שלא בא לידי הגליון ומ"מ תבין מזה פלפול יפה וההפרש שיש בין שיטת רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל בזה. עוד כתבו הקונטריסין כתוב בגיליון תוספות כי היכי דיליף מפתה מאונס כתבו נערה דלא כתיב במפתה. תימא לפי זה א"כ מה הקשה הספר ואימא בתולה לג"ש א"כ מה צריך אשר לא אורשה שני פעמים באונס ומפתה למעט אורשה מקנס יכתוב אותו בא' מהם ואחד לומד מחבירו כי היכי דיליף נערה ולא בוגרת מאונס וכן כשאנו אומרים אשר לא אורשה לג"ש מה צריך בתולה שני פעמים באונס ומפתה יכתוב אותו באחד מהם ואחד לומד מחברו בשלמא אי לא הוה אמרינן דיליף מפתה מאונס לענין נערה ולא בוגרת לא היה קשה שהייתי לומד נערה ולא בוגרת במפתה מק"ו דאונס ומה התם דלא שייך לומר מחלה אפ"ה נערה ולא בוגרת כ"ש מפותה דנערה ולא בוגרת דבוגרת אין לה קנס דודאי מחלה ע"כ. ולמאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל אין כאן קושיא כלל ודע דכל היכא דכתיב מיעוטא להני דאשתני גופייהו בין באונס בין במפתה מינה ילפינן לאידך דכיון דגילה לנו הכתוב דהבעולה אין לה קנס מה לי באונס מה לי במפתה והכי נמי בבוגרת ואם תשאל והרי כתבו התוספות בריש פרקין בדבור המתחיל אייתרו להו תרי וז"ל וא"ת ומנא לן דחד לאתויי חייבי כריתות אימא דתרווייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד לאונס וחד למפתה וי"ל דלהא לא צריך דמג"ש ילפינן אונס ומפתה ע"כ. אלמא דאי לאו ג"ש לא הוה ילפינן אונס ומפתה תשובתך שאני ההיא דחייבי לאוין וחייבי כריתות דקרא מעטינהו להדיא דכתיב ולו תהיה לאשה הילכך אע"ג דהדר ורבינהו בחד דוכתא צריך ג"ש כדי למילף חדא מחבריה אבל בעולה ובוגרת כיון דאמעיט בחד דוכתא מנא תיתי לרבויינהו באידך הילכך ממילא אמעוט נמי בחברייהו ודוקא בבוגרת ובעולה דהא אשתני גופייהו אע"ג דאי לא איכתיבא אלא בחדא הוה ממעיטנא להו לגמרי בין באונס בין במפתה אבל נתארסה ונתגרשה דלא אשתני גופה אי לא הוה כתיבא אלא בחד לא הוה שמעי' דאמעיט אלא מלאביה אבל לעצמה יש לה קנס ולגבי הכי יליף חד מחבריה וכדכתבינן לעיל ומיהו לא הוה שמעינן דאמעוט לגמרי אי לאו דכתיב באונס ומפתה דהיינו תרי מעוטי וכדכתבינן לעיל והילכך אע"ג דילפינן ג"ש דבתולה אכתי צריך אשר לא אורשה שני פעמים כדי שנדע דאמעי' לגמרי ואם תשאל אכתי קשה כשאנו אומרים אשר לא אורשה לג"ש מה צריך בתולה שני פעמים תשובתך כבר תירצה הריטב"א ז"ל לעיל דלא סגיא דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש אשה וה"ל כמפרש כל אשה וכדכתבינן בסמוך:


דף לח עמוד ב

[עריכה]


אימא בתולה לג"ש תימא אמאי קאמר הכי תקשי ליה דאימא תרווייהו לגופיה ולא לג"ש ועוד דאין אדם דן ג"ש מעצמו ונראה דתלמודא קים ליה דחד מינייהו לג"ש ללמוד זה מזה לענין שקלים חמשים כי המקראות סתומים ולא נתקבלו התיבות הילכך פריך ואימא איפכא וכה"ג אשכחן בפ"ק דסנהדרין ולא נביא השקר אלא בב"ד של ע"א מה"מ אמר רבי יוסי בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא ופריך והזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בכ"ג אלא אמר ר"ל גמר דבר דבר מהמראתו והשתא רבי יוסי בר חנינא דאמר תחלה הזדה הזדה וכי מסברת עצמו בעי למידן ג"ש אלא ודאי הוה קים ליה דנביא השקר וזקן ממרא ילפי מהדדי אלא שלא נתקבלו התיבות. כן כתבו התוספות ולא כלשונם ממש. והמפרשים ז"ל כתבו במקום אחר דהתיבות נתקבלו אלא דלא הוו ידעי למאי עיין הרשב"א והר"ן ז"ל בפרק הפועלים על ההיא דאתיא קמה קמה. עוד תירץ הרא"ש ז"ל דשפיר ידע בתולה בתולה לג"ש דבפרק הבא על יבמתו דהיינו בתולה דכ"ג ולא בתולה דאונס ומפתה. והילכך אכתי לא מתרצא שפיר אמאי לא פריך ואימא תרווייהו לגופייהו ודוק דלכך האריכו התוספות ז"ל וחזרו וכתבו הילכך פריך ואימא איפכא ולא פריך ואימא תרווייהו לגופייהו עיין בלשון התוס' וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ממאי דאשר לא אורשה לג"ש אימא בתולה לג"ש פירוש אע"ג דקי"ל דאין אדם דן ג"ש אא"כ קבלו מרבו התם הוא כשלא קבלה כלל אבל רוב הג"ש שבתלמוד הוו גמירי שיש לדון ג"ש אבל לא היו מקובלים מן המלות של הג"ש והיינו דבעינן מופנה מצד אחד או מופנה משני צדדין ויש מהן שלמדין ומשיבין וכן פי' בתוס' ע"כ. ולי נראה דאיברא ודאי דהמקשן ס"ד שנתקבלה ג"ש זו דאי לא נתקבלה לא הוה פריך רבי יוסי הגלילי והיינו דפריך ורבי עקיבא מאי חזית וכו' ולהכי לא פריך אימא תרווייהו לגופייהו משום דבעי לקיימי מאי דקאמר והדין נותן לומר בבעולה מיהא וכדכתיבנא לעיל ואי אמרת דתרווייהו לגופייהו הרי אתה אומר דחלוק כסף קנסה מכסף קדושיה לגמרי ואין הדין נותן כן. עוד יש לי לומר לפי שיטתנו דלעיל דפרישנא לשיטת רש"י ז"ל דהכי פריך לעיל אלא מעתה נערה ולא בוגרת וכו' פי' דשפיר ידע דיש לחלק בין אשתני גופייהו ללא אשתני גופייהו אלא דלעיל ס"ד דאין כאן אלא מיעוט אחד דנערה ובתולה פי' דלא אתיא למיעוטא אלא חדא מינייהו דכולהו אצטריכו לרבויי ולהכי בעי לאשוויי דכך לי הני כיון דלית להו אלא חד מיעוטא כמו הך דנתארסה ונתגרשה דאית לה תרי מיעוטי פי' דתרווייהו לא אתו אלא למיעוטא ודאי לגמרי מעטינהו והשתא פריך עלה דברייתא דכיון דדריש אשר לא אורשה לג"ש ומפיק ליה לקרא מפשטיה לגמרי הכי נמי מצינן למדרש בתולה בתולה ומפקינן להו מפשטיה לגמרי ועיקר קושיא השתא להפך סברת ר"ע לגמרי דיהא קנס לבעולה ואפשר דלהכי כתב רש"י אימא בתולה לג"ש. ולאו למעוטי בעולה ויהא קנס לבעולה. פי' אין כוונת התלמוד לאקשויי דלא יהיה קנס לנתארסה בלחוד אלא בעי לאקשויי דיהא לה קנס לבעולה להפך סברת רבי עקיבא מכל וכל כנ"ל:

מסתברא אשר לא אורשה וכו'. פי' לא בעי למימר דהך ג"ש עדיפא מצד הג"ש עצמה דאי הכי למה ליה למימר דהיינו טעמא משום שאני קורא בה נערה בתולה הוה ליה למימר דמ"ה עדיפא למילף הך ג"ש משום שיש כל כך תיבות בזה כמו בזה וג"ש עדיפא וכמו שכתבו התוס' בפרק המפקיד וכדכתבינן לעיל אלא ה"פ מסתברא אשר לא אורשה לג"ש ואפילו אורסה אית לה קנס וכדפי' רש"י ז"ל. פי' לפי' אנן השתא עלה דברייתא קיימי' דמפקינן קרא מפשטיה ואי הוה אמרינן דהיינו משום שיש כל כך תיבות בזה כמו בזה לא הוה צריכינן לאפוקי קרא מפשטיה דאע"ג דאיצטריך לדרשא אחריתי שפיר ילפינן ג"ש בכה"ג וכמו שכתבו התוספות ז"ל בפ' המפקיד אלא אמה דמפקינן קרא מפשטיה קאי וה"ק דעדיף לאפוקי אשר לא אורשה מפשטיה ונימא דאפילו אורסה דבהכי קיימינן נערה בתולה דכיון דבתולה קאמרת דאפילו בעולה במשמע אלמא דלא קפיד קרא אמידי דפגמה כ"ש בוגרת דלא פגמה כלל דאית לן למימר דלא קפיד קרא בהכי ועוד דכיון דבחדא כתיבי נערה בתולה משמע דאי לא קיימא הא לא קיימא הא ועוד דלכאורה אם אני קורא אפילו בעולה מזה הלשון איכא למעוטי דאפילו בעולה מן הנישואין במשמע והרי בטלת נערה דהא כ"ש הוא אם נשואין לא מפקא לה מידי קנס כ"ש בגרות ואע"ג דהא אמעיט אפילו נתארסה מכל מקום כשאני קורא בעולה כל בעולה במשמע והרי הלשון מפקא בנערה ובתולה והילכך עדיפא לקיים הלשון בשני עניינים בנערה וגם בבתולה אע"ג דנבטליה בחד עניינא דהיינו מאי דכתיב אשר לא אורשה מלקיומי בחד עניינא ולא יהיה הלשון צודק בשני עניינים ופריך אדרבה בתולה לג"ש וכו' פי' אדרבה איפכא מסתברא דכדנעביד ג"ש דבתולה אין אני מבטל אלא בחד תיבה ובחד עניינא דהיינו בתולה דאפילו בעולה בזנות במשמע ומיהו נערה מעליא מקרי כיון דלא נשאת עדיין ואכתי היא בנערותה והרי אני מקיים נערה אשר לא אורסה דהיינו שני עניינים וארבעה תיבות ואיני מבטל כי אם תיבה אחת דהיינו בתולה כנ"ל וכל זה רמוז בלשונו של רש"י ז"ל דוק ותשכח:

מסתברא הא אשתני גופה וכו'. לשיטת הרשב"א ממונטשליר דכתיבנא לעיל הך שנויא קאי נמי עלה דבוגרת דבוגרת נמי אשתני גופה מקרי ואיברא דאשתני גופה מקרי כדמשמע לקמן בפרק נערה בשמעתא דשילא ומיהו לשיטת הרא"ש ז"ל ההיא דבוגרת כבר היא מתורצת במאי דאייתי הברייתא דכיון אשר לא אורשה אצטריך לג"ש הילכך ע"כ לא מצינן למעוטי לגמרי ואילו גבי נערה אין כאן ג"ש ולהכי אמעיט לגמרי והשתא אההיא דבעולה קיימי דאיכא למימר ג"ש ולהכי מתרצינן הא אשתני וכו' למאי דכתבינן לעיל לשיטת רש"י ז"ל דמעיקרא נמי שפיר ידע דאיכא לאפלוגי בין אשתני גופה ללא אשתני מכל מקום חידש כאן דעדיפא טובא האי טעמא לגבי בעולה דסגי לאכרועי דנעבד ג"ש דאשר לא אורשה אף על גב דאנו מבטלין משמעותיה דקרא טובא וכדכתיבנא והיינו משום דבעולה אין פגמ' כל כך כיון דאשתני גופה בהכי ואילו הוה מצינן למעבד ג"ש מנערה לא הוי סגי לן האי חילוקא דאשתני לאכרועי אאידך עדיפותא משום דאין לה פגם בהכי כלל. וזהו שכתב רש"י ז"ל מסתברא. דארוסה יש לה קנס ובעולה אין לה. דהא אשתני גופה. ופגמה רב כל כך. והא. דנתארסה ונתגרשה לא נשתנה גופה ע"כ. פי' לפי' לא עבדינן הך חילוקא הכא אלא לגבי ארוסה ובעולה ולא לגבי בוגרת משום דאין פגמה רב וכדכתיבנא ומיהו לא תימא דארוסה ובוגרת כחדא נינהו כיון דאין להם פגם דהא כתיבנא לעיל דמעיקרא נמי אקשינן אלא מעתה נערה ולא בוגרת כו' שפיר ידע דאיכא לאפלוגי בהכי וכדכתיבנא הילכך לא מקרי לא אשתני לגמרי אלא נתארסה בלחוד וזהו שסיים רש"י והא. דנתארסה ונתגרשה וכו' כנ"ל:

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל הא אשתני גופה וכו'. כלומר כיון דכן הא עדיף לן לקיומי דניחא דבעינן דלא אשתני גופה ע"כ. משמע דבעי לפרושי דהשתא קא מהדרינן נמי עלה מאי דקאמר מסתברא אשר לא אורשה לג"ש שהרי אני קורא בה נערה בתולה ומהדר דהא עדיף לן לקיומי משום דאיכא נמי דלא אשתני גופה ובזה הוא מתורץ דמאי דקאמר מעיקרא מסתברא אשר לא אורשה לג"ש וכו' והא שפיר פריך עליה דאדרבה איפכא מסתברא ולפירושו ניחא והיינו משום דמעיקרא אמאי דקאמר בסוף קא סמיך ומיהו מלשונו של רש"י ז"ל משמע דבהכי סגי לתרוצי קושיא דמעיקרא ואין אנו צריכין לסניפין דלעיל וזהו שכתב ז"ל מסתברא. ארוסה יש לה קנס ובעולה אין לה. ע"כ. אלמא דאעיקר דינא קא מהדר והא פרישנא לעיל שפיר כולה שקלא וטריא ומלשונו של רש"י ז"ל שמעתיה וכדכתיבנא:

ורבי יוסי הגלילי האי סברא וכו'. וא"ת ודילמא ר' יוסי הגלילי שפיר קא יליף נמי הך ג"ש אלא דלא בעי מופנה משום דליכא למפרך מידי וכמו שכתב רש"י ז"ל בסמוך וי"ל הא תריצנא לה לעיל דלא מצינן למעוטי נתארסה ונתגרשה אלא מתרווייהו אשר לא אורשה אשר לא אורשה ואי איצטריך חד מינייהו למידי שוב לא מצינן למעוטינהו לגמרי דעדיפא טובא למימר שלא תפסיד קנסה וכדכתבינן לעיל ואי לאו דמעטיה קרא להדיא לא הוה ממעיטנא ליה אלא מדין אביה בלב' ואין להקשות דדילמא דריש ג"ש דבתולה בתולה ואית ליה נמי מיעוטא דבתולה ולא בעולה ואע"ג דלא מופנה דריש ג"ש דהא ליכא למפרך מידי וכדפרש"י ז"ל דאי דרשת בתולה ולא בעולה לא מופנה כלל ואפי' מצד אחד דלא סגי דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש אשה וגו' וכמו שכתב הריטב"א וכדכתיבנא לעיל ועוד דעלה דברייתא קיימי' וקתני בברייתא אם כן מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה וכו' אלמא דס"ל לתנא דברייתא דבעינן ג"ש מופנה ולא משמע דפליגי ר' יוסי הגלילי ור"ע בהכי ולהכי בעי ורבי יוסי הגלילי האי סברא וכו' פי' חמשים שקלים דמשמע דבעינן להכי דרשא גמורה מנא ליה ורש"י ז"ל כתב האי סברא. דחמשים כסף דאונס שקלים הן וכסף ישקול דמפתה יהיו חמשים. פי' לפי' משום הכי בעינן מופנה משני צדדין אליבא דתנא דברייתא משום דילפינן מאונס למפתה וילפינן ממפתה לאונס ולהכי מסתברא לן דבעינן מופנה משני צדדין. והיינו דנקט תלמודא הא סברא וכו' ועוד להכי נקט האי לישנא דלא תימא ודילמא רבי יוסי הגלילי פליג נמי בהא להכי נקט הא סברא וכו' לומר דהכי מסתברא מעתה ע"כ צריך אתה לומר דלא פליג רבי יוסי הגלילי בהכי וכיון שכן תבעי לן מנא ליה. אי דרשת אשר לא אורשה לג"ש הרי אני מקיים נערה בתולה ואילו דרשת בתולה בתולה לג"ש ע"כ צריך אתה לומר בתולה לאו דוקא דאפילו בעולה והרי אני מבטל נערה בתולה וכדכתבינן לעיל ורבי יוסי הגלילי סבר דשפיר מצינן למדרש הג"ש של בתולה ולא נפיק קרא מפשטיה דבשלמא אשר לא אורשה כיון דלא אישתני גופה צריך כוליה קרא למעטיה ולא מצינן למדרש מיניה ג"ש כלל אבל ג"ש דבתולה אע"ג דאמעיט בעולה שפיר מצינן למדרש ג"ש דמיעוטא ממילא הוי ולא צריך קרא כולי האי לממעטיה דהסברא נותנת דלא יהא לה קנס לבעולה כיון דאישתני גופה אבל להאי שנויא דמשנינן הא דאשתני גופה וכו' דאלמא ר"ע הוא דמפליג בהכי ולא רבי יוסי הגלילי דלרבי יוסי הגלילי לא שני ליה בין אשתני ללא אשתני וכי היכי דלא עביד ג"ש דלא אורשה משום דלא מופנה כיון דאיצטריך למיעוטא הכי נמי לא עביד ג"ש דבתולה משום דלא מופנה דאיצטריך למיעוטא ועוד דהשתא אמרינן משום דלא אשתני גופה עבדינן ג"ש ומפקינן קרא מפשטיה ובעולה משום דאשתני גופה לא מצינן למעבד גזרה שוה דבתולה בתולה וכיון שכן היכי נימא לרבי יוסי הגלילי איפכא דבעולה משום דאשתני גופה עביד ג"ש וארוסה דלא אשתני גופה לא עבדינן ג"ש וה"ל כסברות הפוכות ולא אמרינן ולהכי בעי ורבי יוסי הגלילי האי סברא וכו' כנ"ל:

קשיא דרבי עקיבא אדרבי עקיבא ואיכא למידק אמאי לא קשיא ליה הכין מעיקרא כדמייתי הברייתא ואמאי נטר עד הכא לאקשויי הכי ועוד כיון דע"כ תרי תנאי אליבא דרבי עקיבא בלא שקלא וטריא כלל וי"ל דאי לאו הך שקלא וטריא דלעיל לא הוה קשיא לן הך דר"ע אדרבי עקיבא דפשיטא ודאי דהוה סמינן ברייתא מקמי מתני' אי נמי דהוה דחקינן לישנא דברייתא והוה אמרינן דרבי עקיבא לדבריו דרבי יוסי הגלילי קאמר ולדידיה לא סבירא ליה הכין וה"ק יש לה קנס פי' לעצמה ומדינא לאביה נמי בעי דלהוי ואם תשיב לי דלא מצי' למימר הכי דאם כן מה ת"ל אשר לא אורשה יש להשיב לך אשר לא אורשה מופנה כו'. מעתה כיון דהדין נותן דלאביה נמי בעי דלהוי אודי לי מיהא דלעצמה אית לה קנס וקושטא דמילתא דשקלים וחמשים מכמוהר הבתולות נפקא ואפילו לר"ע. וכיוצא בזה כתב הרשב"א כדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו השתא דאמרינן דמתני' לית לה פתרי אלא בטעמא דברייתא ושיילינן ורבי יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה וכדכתיבנא אלמא דהך ג"ש דאשר לא אורשה עיקר ואי לאו הך ג"ש הוה אמרינן דלית לה קנס כלל מעתה תקשי מרבי עקיבא דברייתא דאמר קנסה לאביה ארבי עקיבא דמתניתין דע"כ כיון דדריש גזירה שוה מופנה ע"כ דאביה בעי דלהוי וכדכתיבנא וזהו שכתב רש"י ז"ל קשיא דרבי עקיבא. דברייתא דאמר קנסה לאביה. אדרבי עקיבא. דמתניתין. ע"כ. פירוש ולא אקשינן מרבי עקיבא דמתניתין אדרבי עקיבא דברייתא והיינו מה שנתחדש מתוך שקלא וטריא לעיל דאי לא הך שקלא וטריא הוה קשיא לן מרבי עקיבא דמתני' אדרבי עקיבא דברייתא והשתא קשיא לן איפכא וכדכתיבנא. ומשני לעולם כולהו אית להו ג"ש דאשר לא אורשה בין ר"ע דברייתא בין רבי עקיבא דמתני' אלא דמ"ס כיון דאית ליה ג"ש ע"כ אפקיה פשטיה דקרא לגמרי וקנסה נמי לאביה ומ"ס דלא אפקיה פשטיה דקרא לגמרי וקנסה לעצמה ופריך תלמודא בשלמא ר"ע דמתניתין וכו' פי' כיון דכלהו שמעו מרבי עקיבא דאית ליה ג"ש כל כמה דמצינן לאוקמי פשטיה דקרא וג"ש עדיף טפי ואי משום דלא מופנה משני צדדין בחד מתרווייהו לאפנויי סגי א"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי וכדפרישנא לעיל והילכך אף על גב דשמעו הגזרה שוה מרבי עקיבא מנליה לברייתא למימר דלא דריש פשטיה דקרא כלל כיון דמצינן לקיומי תרווייהו כנ"ל. ובזה ניחא מאי דקשיא להו לתוספות בסמוך מההיא דריש הערל וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד:
מי אתיא ג"ש ומפקה מפשטיה לגמרי הא פרישנא בסמוך דבהכי פריך דאיברא ודאי לא מצינן למימר דהכתוב יאמר שקר כדי לאפנויי והכין מצינו בריש הערל דכתיב גבי פסח תושב ושכיר לא יאכל בו כדי לאפנויי וכדבעינן למכתב ומיהו מי דחקו לתנא דברייתא לומר כן כיון דמצינן לקיומי קרא ולקיומי ג"ש כדאמר תנא דמתניתין וכ"ש דלא שמע מר"ע להדיא דאמר הכין אלא משום דדרי' הג"ש סבירא ליה לתנא דברייתא דהכי סבירא ליה וכדכתבינן והא שפיר מצינן לקיומי תרווייהו אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דקשיא ליה היכי נימא דדיוקא הכי הוי שקר דאי אפשר לומר כן ולהכי הקשו דברי' הערל יליף דערל אסור בתרומה מג"ש דתושב ושכיר מפסח והרי כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו גבי פסח כדי ללמדך הגזרה שוה אע"פ שאינו אמת דהא תושב ושכיר אוכלין בפסח כדאמרינן התם בריש הערל האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי נינהו אי נימא תושב ושכיר ממש משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה הכא נמי לא קני ליה רביה אלא לאפנויי אלמא דבשביל לאפנויי כתב רחמנא שקר ואדרבה איכא התם שקר טפי דהפסוק כפשוטו אינו צודק והכא אינו צודק אלא הדיוק לבד. ותירץ דההוא תושב ושכיר דפסח מיירי בערלים ולהכי לא יאכל בו והא דקאמר תלמודא התם אי נימא תושב ושכיר ממש וכו' איפטר ליה מפסח וכו' לא בעי למימר דמ"ה אתא לאפנויי כיון דמשקר אלא ה"ק דמ"ה מוכח דלאו תושב ישראל קאמר עד דנימא דקרא להכי איצטריך לאשמועינן דאפילו תושב ישראל לא יאכל בו דהא ודאי ליתא דהא לא קני ליה רביה אלא ע"כ בערל קא מיירי ומכל מקום לגופיה לא איצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר ומשום הפנאה כתביה. ויש להביא ראיה לפירוש התוספות ז"ל דהתם בריש הערל פריך עלה ואכתי מופנה מצד אחד הוא וכו' ואי אמרת דקרא משקר אין לך הפנאה גדולה מזו ואפילו מצד אחד הויא ליה כמופנה משני צדדים דעלמא תדע דגדולה מזו כתבו התוספות חיצוניות בפרק כל פסולי המוקדשין דלא אקשינן הניחא למ"ד מופנה מצד אחד וכו' אלא היכא דאיכא לאוקמה ההפנאה לדרשא אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכה לשום דרשא הוי ייתור למדרש גזרה שוה אע"ג דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד וכדכתבינן בריש פרקין ובריש שמעתין מעתה כ"ש אי איכא קמן קרא דמשקר דאית לן למדרש הג"ש בע"כ כנ"ל:

אמר רב נחמן קרי ביה אשר לא ארוסה ומסתברא דלאו למימרא דנחליף אשר לא אורשה [באשר לא ארוסה אלא ה"ק פי' אשר לא אורסה כלומ' דקרא ה"ק אשר לא אורסה] ועדיין היא באירוסיה עומדת הא אורסה ועדיין באירוסיה עומדת לית לה כלל וקמ"ל דאע"ג דחידוש הוא לא מקטיל ומשלם ותמיה לי אי כדאמר רב נחמן מאי קתני בברייתא א"כ מה ת"ל אשר לא אורשה מופנה לדון ממנה ג"ש והא איצטריך לגופיה לאפוקי ארוסה וי"ל דחד מינייהו מופנה דאי לאשמועינן דלא מקטיל ומשלם הא אשמועינן בחד מינייהו או באונס או במפתה ועדיין קשיא ליה א"כ מאי דקתני בברייתא רבי עקיבא אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן מה כסף קדושיה וכו'. אף כסף קנסה אע"פ שנתארסה ונתגרשה לאביה דאלמא אשר לא אורשה דקרא משמע ליה נמי לר"ע כפשטיה וכדמסיק נמי בשקלא וטריא ואימא בתולה לג"ש ואשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה ועוד דפריק הא אישתני גופה והא לא אשתני וכו' ואי אשר לא ארוסה קאמר מאי נפקא לן מינה אי נפקא לן ג"ש מבתולה או מאשר לא אורסה ומאי אשתני גופה ולא אשתני דקאמר דהא כוליה קרא דוקא קאמר דבין בתולה בין אשר לא ארוסה דוקא הוא בתולה ולא בעולה הא בעולה כלל לא אף לא אורשה דוקא הא ארוסה כלל לא. ועוד קשיא לי מאי קא מתרץ רב נחמן קרי ביה אשר לא ארוסה דא"כ היכי אקשי ולר"ע מאי חזית והאי אשר לא אורשה לג"ש ובתולה למעוטי בעולה אימא בתולה לג"ש כלומר ובתולה ואפילו בעולה דאי מוקמינן בתולה לג"ש אתיא ג"ש ומפקי לה לקרא מפשטיה. ויש לי לומר דר"ע דברייתא לטעמיה דרבי יוסי הגלילי קאמר ליה לדידי קרא לאו למעוטי נתארסה ונתגרשה אלא למעוטי מי שארוסה עדיין אלא אפילו לדידך דמשמע לך קרא כפשטיה לגמרי אשר לא אורשה מעולם הדין נותן שיש לה דמאי טעמא נמעיט לה קרא הא אשכחן כסף הבא לה מחמת ביאה אחר שנתארסה ונתגרשה שהיא דאב דהיינו כסף קידושיה הלכך אף כסף קנסה הבא לה מחמת ביאתה דלאחר שנתארסה ונתגרשה לאביה וא"ת א"כ מה ת"ל אשר לא אורשה היה לך לפנותו לגזרה שוה וא"ת א"כ אתיא ג"ש ומפקא לה לקרא לגמרי מפשטיה י"ל דהכי קאמר ליה היה לך לפנותו לג"ש ומיהו הכי מדרי' הא אורשה לעצמה וכדתנא דר"ע דמתני' ומאן דשקיל וטרי לעיל ואקשי ולר"ע אימא בתולה לג"ש אמר לך רב נחמן דלא נהירא בפירושא דברייתא דע"כ אי אפשר לומר דג"ש מבתולה דא"כ אתיא ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשטיה כנ"ל. הרשב"א ז"ל. וכן כתב תלמידו וז"ל קרי ביה אשר לא ארוסה לאו למימרא דנחליף אשר לא אורשה באשר לא ארוסה אלא לומר פירוש אשר לא אורשה וה"ק קרא אשר לא ארוסה הא ארוסה ולא באירוסי' עומדת יש לה ולאביה הוי הא ארוסה ועומדת באירוסיה לית לה כלל וקמ"ל דאע"ג דחדוש הוא לא מקטיל ומשלם ודמיא לבתולה ולא בעולה הא בעולה לית לה כלל. ואיכא למידק א"כ מאי חזי ר"ע דדריש אשר לא אורשה ולא דריש בתולה ולא בעולה דכולה חדא מילתא היא וסלקין לחד טעמא ועוד דלר"ע דברייתא קרא כפשטיה משמע ליה מדאקשינן ליה ואימא בתולה לג"ש ואשר לא אורשה פרט לנערה שנתארסה ופריק הא אשתני והא לא אשתני דאלמא אי לאו האי טעמא דאשתני קרא כפשטיה משמע ליה לנתארסה ונתגרשה וי"ל דס"ל לרב נחמן דר"ע דברייתא דמשמע דנקיט ליה לקרא כפשטיה לטעמיה דרבי יוסי קאמר ליה והכי קאמר ליה לדידי קרא לאו למעוטי נתארסה ונתגרשה אתא דלא משמע לי קרא כפשטיה אלא אשר לא ארוסה ולמעוטי מי שארוסה עדיין אלא לדידך דמשמע לך קרא כפשטיה לגמרי ולומר דדוקא אשר לא אורשה לעולם יש לה הא אורשה אין לה כלל אמאי ממעטת ליה מקרא שהדין נותן שיהא לה דכי היכי דאשכחן דכסף הבא לה מחמת ביאה אחר שנתארסה ונתגרשה שהוא לאב דהיינו כסף קידושיה אף כסף קנסה הבא לה מחמת ביאתה לאחר שנתארסה ונתגרשה דין הוא שיהא דאביה ואם תשיב לי אם כן אתיא ג"ש זו שאתה אומר שנקיש אותו לגמרי לכסף קידושין ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי דמשמע מינה דדוקא כשלא אורשה יש לה הא אורשה אין לה אף אני יכול לתרץ ולומר לך יהיה להפנותו לג"ש דשקלים ולא למעט מיניה נתארסה ונתגרשה והא דאקשינן ורבי עקיבא מאי חזי דאשר לא אורשה לג"ש ובתולה למעט בעולה אימא בתולה לג"ש ה"ק ור"ע מאי חזי ליה לרבי יוסי הגלילי דהוה ליה להפנות אשר לא אורשה לג"ש דמשמע מינה דבתולה לא אתא אלא למעוטי בעולה ושקלי וטרי ומשני מסתברא דאשר לא אורשה הוה ליה למימר לרבי יוסי הגלילי להפנותו לג"ש ולא בתולה דהאי אשתני והאי לא אשתני ופריך ור' יוסי הגלילי כיון דלא דריש כלל אשר לא אורשה אלא למעוטי נתארסה ונתגרשה חמשים ושקלים מנא ליה ומשני מפקא ליה מכמוהר הבתולות כן נראה מדברי רבינו שהקשה ותירץ כן. ע"כ:
והתוספות ז"ל הקשו עלה מאי דפריך תלמודא ארוסה בת סקילה היא דמאי פריך הא השתא לא נפיק קרא ממשמעותיה ואי לא איצטריך לגופיה כ"ש דניחא טפי דג"ש מופנה היא ותירצו דהכי פריך ארוסה בת סקילה וכיון דלא איצטריך למידי אלא לג"ש הוה ליה למכתב אשר לא ארוסה בהדיא ואמאי שני למכתב אשר לא אורשה דאיכא למטעי ולמימר הא אורשה לעצמה דבשלמא אי הוה בארוסה שום חידוש הוה אתי שפיר במה ששנה הלשון דאמרינן האי דשנה וכתב אורשה למדרש לג"ש ואתא פשטיה לחידושא אבל השתא למה לי ע"כ. ולשיטה זו כל מאי דאמרינן דקרי ביה וכו' דקאמר היינו דנחליף הלשון ולא הויא פירושא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל עדיפא טפי דכיון דשנה וכתב אורשה היינו לג"ש וניחא לשיטה זו כל מאי דקשיא ליה להרשב"א:
וז"ל הרא"ש ז"ל קרי ביה אשר לא ארוסה אין צריך להביא הפסוק אלא ה"פ אשר לא אורשה הא אורשה ועדיין עומדת באירוסיה לית לה. ארוסה בת סקילה היא ופשיטא דפטור מקנס תימא מאי פריך אדרבא השתא ניחא טפי הואיל ולא נכתב בטעות מופנה הוא לג"ש דלגופיה לא אצטריך וי"ל דהכי פירושא ארוסה בת סקילה היא ואין בה שום חידוש ואמאי נקט לישנא דאיכא למטעי ולומר אשר לא אורשה הא אורשה לעצמה כרבי עקיבא דמתניתין דבהכי ניחא טפי דנימא דאצטריך קרא לגופה מדנימא לגופיה לא איצטריך ומופנה לג"ש הוה ליה למנקט לישנא דליכא למטעי אשר לא ארוסה דמשמע הא ארוסה אין לה ולהכי לא אצטריך ויהיה מופנה לג"ש ומשני סד"א הואיל וחדוש הוא כלומר אפילו כי דרשת נמי למעוטי ארוסה לגופיה איצטריך מ"מ דרשינן מיניה ג"ש דמופנה מצד אחד כדפרש"י ז"ל. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל קרי ביה אשר לא אורשה לאו דוקא דנסרס קרא דהא לא דייק הכי אלא מקרא ולא מסורת אלא לומר דאשר לא אורסה וגו' הרי הוא כאומר שלא אורשה עכשיו ולמעוטי ארוסה שאין לה קנס ופרכינן בת סקילה היא פרש"י ז"ל ומלא יהיה אסון נפקא והקשו בתוספות מאי קושיא דמשום דלגופיה לא אצטריך דנפקא לן מולא יהיה אסון הוי שפיר טפי דמופנה לג"ש וליכא למימר דהכי פרכינן דכיון דמהכא נפקא לן דארוסה אין לה קנס למה לי ולא יהיה אסון דאם כן מאי קא מהדרינן סלקא דעתך אמינא הואיל וחדוש הוא וכו'. ועוד דכל היכא דלא כתיב ולא יהיה אסון כי דרשינן מהכא דאין אדם מת ומשלם תו לא עבדינן מיניה גזרה שוה דלגופיה אצטריך והנכון דהכי קאמר דכיון דארוסה בת סקילה היא ומאסון נפקא הא לא חשיב דאתא להכי פשטיה דקרא דאשר לא אורשה ואי הא בעי קרא למימר לכתוב בהדיא אשר לא ארוסה ואנא אמינא דלג"ש אתיא דאי לגופיה מלא יהיה אסון נפקא וכיון דלא כתב אלא אשר לא אורשה ודאי מילתא אחריתי אתא פשטיה דקרא לאשמועינן ולא האי דלית ביה צריכותא ולא אתא נמי מפשטיה דלישניה דקרא ומהדרינן דודאי קצת צריכותא יש בקרא סד"א וכו' ומיהו לאו צריכותא גמורה היא ולהכי הוי מופנה שפיר לגזרה שוה ולהכי לא כתב אשר לא ארוסה ושני בלישניה לאשמועינן תרתי ואף על גב דלעיל אשכחן קראי דאין אדם מת ומשלם קנס הוה מוקמינן לה למדרש לכדדריש רבא לעיל בת"ק דרבי חנניא בן עקביא.ע"כ:
עוד נוכל לתרץ דהכי פריך ארוסה בת סקילה היא פי' והא נמי מקרא מפקא מפשטיה דמשמע דדוקא משום דהויא קנס דלא חייבה תורה ביה משום דהויא בת סקילה והויא ליה אינה ראויה וקרא כתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכי היכי דאמעיט קרא בוגרת מקנסא הכי נמי אמעיט נמי ארוסה ולאו משום דקלב"מ דמולא יהיה אסון נפקא דפטור מתשלומין כגון מידי דמחייב ביה כגון דמי ולדות ולאו דוקא קנס ומהאי מיעוטא משמע דדוקא קנסא ומשני דאדרבא איפכא מסתברא דמשום דהויא קנסא אצטריך לאשמועינן דמפטר דלא תימא דכיון דחידוש הוא אע"ג דמיקטיל משלם ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בת סקילה היא. ומלא יהיה אסון נפקא דפטור מתשלומין. ע"כ. ומכל מקום דיינינן ג"ש מופנה כיון דשינה הכתוב לשונו ומלשונו של רש"י ז"ל משמע דשינוי ממש הוי ומשום דכי היכי דלא תיפוק פשטיה דקרא לגמרי אמרינן הכי וזהו שכתב רש"י ז"ל קרי ביה. כפשטיה אשר לא ארוסה למעוטי ארוסה. ואיכא מ"ד דרש"י ז"ל מפר' שלא נסרס הכתוב כלל וכמו שכתבו הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל. ומה שנראה לי כתבתי ואתה תבחר ולא אני כנ"ל:

לעצמה אמאי. וקשה קצת האיך אסיק אדעתיה דבסתם אנוסה קאי והא כתיב להדיא ונתן לאבי הנערה והוה ליה לאקשויי מדכתיב ונתן לאבי הנערה ואפשר דאסיק אדעתיה דברייתא מיירי בבא עליה ומתה ולהכי בעי קנסה למי ופריך לעצמה אמאי דכיון דמפקת ליה מחיובא דאב מנא תיתי דישלם לעצמה או נאמר דחייב לאב או דפטור לגמרי אבל לעצמה פי' ליורשיה אמאי. ולא נהירא מדקתני קנסה למי סתם ולא פירש להדיא אהיכא קאי משמע דאסתם אנוסה קאי ומשום הכי ס"ד הכי ופריך לעצמה אמאי ומשני דקאי אנערה שנתארסה ונתגרשה וכבר ידוע הך פלוגתא ולא הוצרך לפרושי אהיכא קאי כנ"ל:
אמר אביי בא עליה ומתה פטור פירוש ומתה קודם העמדה בדין וכי כתיב ונתן היינו העמדה בדין שנתחייב על פי ב"ד שאמרו לו תן לו. הריטב"א ז"ל:

לאבי הנערה ולא לאבי מתה. ואם תאמר והא דרשינן לקמן בפרק נערה איפכא גבי סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה דרשינן הנערה שהיתה כבר. וי"ל דהתם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא דהתם ודאי לחיובא קאתי דלפטורא לא צריך דא"כ לשתוק קרא מהנערה ואנן ידעינן דלאו בת סקילה היא דהא לאו נערה היא והכא לחיובא דקנס לא אצטריך דהא נתחייב בשעת ביאה מאי אמרת דאצטריך למכתב למדרש הנערה שהיתה כבר לומר דקנסה לאביה דלא נימא כיון דאשתני גופה יהא קנסה לעצמה ממילא לא הוה אמרינן הכי כיון דבוגרת אין לה קנס וכבר זכה בקנס אביה משעת נערות היכי דרשינן לפטורא למעט מיתה ובוגרת דאי לאו קרא לא הוה אמרינן אי בגרה קנסה לעצמה. לשון הרא"ש ז"ל:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל לאבי הנערה וכו' פ"ה ז"ל דליכא למימר הכא אבי הנערה שהיתה כבר וכדדרשינן לקמן גבי סרחה ולבסוף בגרה דאם כן לשתוק הכא ולכתוב ונתן לאביה אלא ודאי לא אצטריך קרא אלא למעוטי מתה אבל התם אצטריך קרא דנימא הנערה שהיתה כבר דאי לא אנא אמינא דבשעת הדין בעינן דתהוי נערה וכדבעינן לפרש התם:
ומילתא דפשיטא ליה לאביי מבעיא ליה לרבא לפום לישנא בתרא דמר בר רב אשי דבעי אם מיתה עצמה עושה בגרות לאלתר לאפקועי זכותיה דאב כדאמר אביי אם לאו דאילו לאינך לישני קמאי פשיטא ליה לרבא דאין מיתה נעשית בגרות לאלתר וכששהתה לעמוד בדין עד שבגרה בקבר הוא דמבעיא ליה אם בגרה בקבר ופקע אב אם לא, וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. ולקמן בסוף השמועה גבי מאי דפי' רש"י ז"ל בזה נכתוב עוד בס"ד:
יש בגר בקבר ודבנה הוי איכא למידק ואפילו תימא יש בגר בקבר היכי הוו דבנה הא לאו ממונא הוא להורישו לבניו וכדאמרינן ללישנא בתרא יש בגר בקבר ופקע אב לפי שאין זה ממון להורישו לבניו וכי היכי דאבא לא ירית ברא נמי לא לירות אטו ברא ירית אבא אבא לא ירית ברא ואיכא לפרושי דהאי ודבנה הוי לאו דוקא אלא ודבנה בעי למהוי ופקע וקס"ד מעיקרא אף על גב דאינו ממון להורישו לבניו כיון דאב מעיקרא אית ליה השתא ודאי אין בגר בקבר לאפוקי מרשותא דאב דיהא איהו ירית לה וכיון דלית לה יד ולא לירתה בתרה זכותא דאב כדקאי קאי ואין בגר בקבר למפקע זכותיה אבל כי אית לה ברא דירושה דידה פקע מאבא דילמא יש בגר בקבר דהא ידא אחרינא אית לה בר מידא דאבוה הילכך פקע אב וברא נמי ראוי לירש ואין לו. ובלישנא בתרא הדר ביה מהא סברא ואמר אע"ג דלית ליה ברא יש בגר בקבר ופקע אב. והראב"ד ז"ל מפרש דמעיקרא קס"ד דקנס נמי ראוי להורישו לבניו ולבסוף הדר ביה מהאי סברא ואמר דקנס אינו ממון להורישו לבניו ולענין מפקע קא מבעיא ליה אי פקע אב אי לא וזה הלשון עיקר דמעיקרא לא דק בהכי. ומקשה נמי דעדיפא מינה אקשי וי"מ בעיא קמייתא בבושת ופגם דממונא הוא וירית לה אב וכל הראוי ליורשה ובעיא בתרא בקנס חמשים ולפי דעתי טעות הוא ויתברר לך לקמן. הרמב"ן ז"ל:
ותלמידו הרשב"א דחה תירוץ הראב"ד ז"ל דהא משמע דלא הדר ביה רבא ממאי דבעא אי הוא דבנה או לא אלא מדוחק קושיות שהקיפוהו דלא אפשר למהוי לה ברא ואוקמה באב לחודיה אבל למרן לימא לן דמסברתיה קמא הדר ביה אלא אם כן נאמר דמכיון דאצטריך למהדר ביה ממאי דבעא דלגמרי הדר ביה ואף מסברתו. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל יש בגר וכו'. קשיא לן והא קי"ל דלאו ממון הוי להורישו לבניו ורבינו נראה מפרש דהאי דקאמר דבנה הוי לאו דוקא אלא כלומר דבנה בעי למהוי ופקע אב ודוקא דאית לה בן דכיון דאיכא בן דראוי לירש אף על גב דאין לו פקע זכותא דאב אבל כי לית לה בן כיון דאיהי לית לה יד ולא לירתה בתרה זכותא דאב לא פקע אלא כדקאי קאי ובמסקנא אתינן למימר דאפילו לית לה בן נמי. והרב אדוני זקני רבינו זרחיה הלוי ז"ל פירשה אליבא דר' שמעון דקסבר דאפילו דעמד בדין אם בגרה קודם נתינה לאב הרי היא לעצמה שלא זכתה תורה לאב אלא עד שעת נתינה. ומיהו כיון שעמד בדין ממון הוי לגבי דידה דאילו זכיא ביה היה מורישו כשאר ממון שלה דלא אתמר דליכא זכיה עד שעת נתינה אלא גבי אב והכא במאי עסקינן כגון שעמד בדין והיינו דקאמר יש בגר בקבר וזכיא בה איהי וזכה בה ברה מחמתה או דילמא אין בגר בקבר והא דבעינן יש בגר בקבר ופקע אב או לא איירי בשלא עמד בדין דאי כשעמד בדין דאב הוא ממה נפשך וזהו הנכון. ואפשר עוד לומר דרבא אמרה הכי סתם למילתיה יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאבוה הוי וכוונתו דדבנה הוי לאו דוקא אלא דבנה בעי למהוי ופקע אב ולא שנא אית לה בן או לית לה כדאסיקנא בסופא ושמע השומע וטעה קסבר דבנה הוי ממש ופרכיה למימרא דלא אפשר דאית לה בן ומפרקינן דרבא נמי מעיקרא הכי קאמר דלאו דשני לן בין אית לה בן בין לית לה והא דאקשו ליה הכי ולא אקשו ליה ומי הוי ממון להורישו לבניו דעדיפא ליה הא דלית לה בן כלל וכיון דכן תו למה לי לגבי האי דינא אי הוי ממון או לא אי נמי הכי הוא מקשה ליה מהא כיון דאיכא תרתי דקשיין עליה מאי הכרחא איכא אי מקשינן מחדא מינייהו וזה נכון.ע"כ:
והרשב"א ז"ל דחה שיטת הרא"ה ז"ל דאינו מחוור דכיון דנאמרו דברים סתם או הכא והכא בהעמדה בדין או הכא והכא כשלא עמדה בדין ועוד דאי אליבא דר' שמעון כיון דלא קיימא לן כותיה לא הוה בעי למסתם והוה ליה לפרושי בעיא אליבא דרבי שמעון מהו:
וז"ל הריטב"א ז"ל הקשו בתוספות למאי דקס"ד השתא דבנה ממש הוי קאמר היכי אפשר דהא ע"כ מיירי בשמתה קודם שעמדה בדין וקי"ל שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין וכדתנן לקמן לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה או עד שמת האב הרי היא של עצמה אלמא אף על פי שהקנס היה ראוי לאביה כשמת כיון שמת קודם העמדה בדין אינו מורישו לבניו וכ"ש בזו כי כשמתה לא היה ראוי לה אלא לאביה. ותירץ ר"י ז"ל דדוקא בקנס שזוכה האב בבתו אינו מורישו לבניו כדלקמן לפי שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו וכדנפקא לן מוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לבניכם ולא לבנותיכם ולא בנותיכם לבניכם והכי נמי אינו מוריש זכות שיש לו בקנסיו לבניו אבל בקנס שיש לו לאדם לגבות מחמת עצמו אדם מורישו לבניו ואפילו קודם העמדה בדין דיורש כרעא דאבוה הוא וכדתנן בב"ק גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואוקימנא התם בשלא עמד בדין גבי ההיא דבעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שותפין וטבחו והודה לא' מהם מהו. והא דאמרינן לקמן באידך לישנא יש בגר בקבר ופקע אב לא דפקע לגמרי דהא כיון דלית לה בן אביה יורשה ואיהי שפיר מוריש קנסה ליורשיה אלא ה"ק ופקע זכותא דאב דאית ליה מדינא דנפשיה ולית ליה אלא מכח ירושתה או דילמא לא פקע אב ואית ליה זכותא מדינא דנפשיה ונפקא מינה דאי מדין ירושתה בעלי חובותיה גובין ממנה ואי מדין זכותיה אין בעלי חובותיה גובין ממנו ואפשר דאי מדין ירושתה אתי עלה שאם מחלה לו מחיים אין לו ירושה של כלום דאף על גב דאינו זוכה בקנס עד עכשיו הא איגלאי מילתא למפרע דדידה בעי מהוי ומחילתה מחילה. ורבינו הגדול ז"ל סובר דבשום קנס אין מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין וההיא דב"ק כשעמד בדין אפילו אמסקנא כדהוה סלקא דעתין מעיקרא אלא דלא פריש לה תלמודא ואף על גב דלא אמר ולטעמיך טובא איכא בתלמודא דמצי למימר הכי ולא קאמר וכדפרישנא התם בס"ד. והכא ה"פ יש בגר בקבר ודבנה בעי מהוי ונקט האי לישנא משום בושת ופגם דהוי דבנה ממש דממון הוא ולגבי קנס נקט ליה לאפוקי דלא הוי דאב ומשום דלא קים ליה שפיר אם מוריש לבניו קנס אם לא ולא נחית נפשיה השתא בהאי עניינא ובודאי דהא פלוגתא היא בירושלמי בין אמוראי אם מוריש לבניו שאר קנסות אם לאו ואפשר דהכי נמי הויא פלוגתא דאמוראי בגמרא דילן דרבא ורב נחמן דפרק מרובה וכן רבא דהכא סברי דאדם מוריש שאר קנסות לבניו אבל אביי ורבה דלקמן פרק נערה משמע דס"ל דבשום קנס אין אדם מוריש לבניו דהא סתמא נקטי לה או אפשר דכיון דלקמן רהטא סוגיא דרבה ואביי דאין אדם מוריש שום קנס לבניו ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא דלא מוקמינן לרבא ורב נחמן בפלוגתא מכיון דלא פריש ליה תלמודא דתהוי פלוגתא ואיכא לפרושי סוגיא דידהו באנפא דלא תפלוג על אביי ורבה וכן עיקר. ע"כ:
ומי מעברא לרבותא קאמר לומר דאפילו לרבנן דס"ל דקטנה יש לה קנס ויש שהות בין ימים שהאונס אותה בהם משלם קנס לבגר בימי עבורה מכל מקום אי אפשר שתתעבר דהא קטנה לא מעברא כדתניא בברייתא וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו כלומר שאינה מתעברת וכל שכן לר"מ דס"ל דאין לקטנה קנס עד שתהיה נערה שאי אפשר לה דהא אין שהות בין אונס לבגר לימי עבור דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ותחלת קושייתו שהקשה ומי מעברא קא הקשה לרבנן והא דמסיק בקושיה והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד קא מקשה בין לרבנן בין לר"מ וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל כמו שאנו עתידין לכתוב לקמן בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל:

קטנה שמא תתעבר ותמות וכו'. ק"ל דהא אסיקנא ביבמות [יב ב'] שמא תתעבר ושמא תמות ומדקאמר ושמא תמות אלמא איכא קטנה דמעברה וילדה והיא ובניה חיין ומאן לימא לן דרבא לא איבעיא ליה להאי לישנא. ויש לומר דהא אמרינן התם אמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנין ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנים וה"ק בנים הרי הם כסימנים משעת העיבור והילכך כשילדה והיא ובניה חיין כאילו הביאה סימנין משעת עיבור להוציאה מרשות האב דאגלאי מילתא למפרע שמיהרה גדלותה והרי היא כבוגרת משעת לידה ואם כן מאי קא מבעיא ליה לרבא להאי לישנא אם יש בגר בקבר או לא דהא מחיים פקע זכות אביה ולאו למימרא דבנים עצמן הרי הן כסימנין דקאמר רב ספרא לומר דבשעת לידה חשבינן להו כסימנין אבל משעת עבורה קטנה היתה דהא אמרינן דתוך הזמן הזה חייבות לשמש במוך אף על פי שאינן יולדות עד זמן נערות אלמא כל שמתעברת בקטנות אי אפשר להולדה לחיות אלא ע"כ כיון שהיא ובנה חיין איגלאי מילתא דבשעת עיבורה כנערה היא ובשעה שילדה הרי היא כבוגרת דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והילכך פריך שפיר הכא דאילו בעודה קטנה אינה מתעברת ויולדת אלא היא ובנה מתים ואילו היא ובנה חיין משעת לידה הויא בוגרת [ופקע אב מחיים ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בנים עדיפי מסימנים לנ"מ דאפי' לר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה ואם איתא דבנים כבוגרת משוו לה אפי' למ"ד נמי בנים ה"ה כסימנים מודה ר"י דמכי ילדה הא הויא לה בוגרת] ולא פליג רבי יהודה בבוגרת. ויש לומר דנפקא מינה דמיאנה בעודה מעוברת ואחר כך ילדה והיא ובנה חיין דלמ"ד בנים עדיפי מסימנין לאו מיאון כלומר דמשעת עבור משוי לה כבוגרת. ולמאן דאמר בנים הרי הן כסימנין מיאונה מיאון ואף ע"ג דאמרינן דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור ובימי עבורה יש יותר מששה חדשים של ימי נערות ובאותן ימים המיותרים יכולה למאן ולא משוינן לה כבוגרת אלא משעת לידה ולא אמרינן דהוו כסימנין אלא להוציאה מרשות אב אבל לגבי מיאון מיאונה מיאון. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הרמב"ן ז"ל לקמן בסמוך וכ"ת דאעברה כשהיא נערה וכו'. ואיכא דקשיא ליה דהא אסיקנא התם ביבמות אימא שמא תתעבר ושמא תמות דאיכא קטנה דמעברא ולא מתה ומפני זאת הקושיא הוצרכנו לפרש שם הא דאמרינן דבנים עדיפי מסימנין ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין דכיון דנתעברה בימי קטנותה ודאי היא וולדה חיין אימור משעה שנתעברה הביאה סימנין גמורין ונערה היתה וכיון שכן אם איתא דאיעברא וילדה מההיא שעתא הויא לה בוגרת דהא אי קטנה הוה לא היתה מתעברת דתוך הזמן הזה אם מתעברת היא מתה ועוברה מת הילכך מההיא שעתא דאיעברא הויא לה כנערה אי נמי נערה ממש אליבא דרב זביד וקי"ל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד הילכך בעידנא דילדה כבר איבגרא לה תדע דהא אסורה לשמש עד שתהא בת י"ב ויום אחד אלמא אפילו בא עליה כשהיא קטנה ואולידה כשהיא נערה היא מתה ועוברה מת הילכך בנים הרי הן כסימנין משעת עבור קאמרינן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בנים עדיפי מסימנין למאי נפקא מינה דאפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה ואי ס"ד כדקאמרינן השתא דכבוגרת חשבינן לה אפילו למ"ד בנים הרי הן כסימנין מודה רבי יהודה דהא אמרת משעת עבורה הביאה סימנין והשתא בוגרת היא ובבוגרת לא פליג רבי יהודה ואיכא למימר נפקא מינה להיכא דמיאנה כשהיא מעוברת ואחר כך ילדה ולא מתה היא וולדה למ"ד עדיפי לאו מיאון הוא למ"ד הרי הן כסימנין מיאונה מיאון. ע"כ:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו ובגמר לשונו כתב ומיהו הכא ודאי בסוגיין משמע לן דאם תתעבר ותמות בודאי קאמר כלישנא קמא דהתם והאי דלא שני ליה הכי הוא כדאמרן. ע"כ:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ג/דף_לח"