שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ג/דף לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לז עמוד א[עריכה]


וסבר ר' יהודה בקדושתה קיימא כתב הרשב"א מסתברא דרב פפא בר שמואל דמותיב הכין הוה ס"ד דכיון דאית ליה לר' יהודה דבקדושתה קיימא אלמא ס"ל אעפ"י שהע"ג פרוצים בעריות לא מאנסי אלא אם כן נבעלת להם ברצון דלא פריצי כולי האי ואיתתא כיון דאין יצרה גדול כל כך כאיש כל שכן דלא פריצא לזנות מדעת והלכך גיורת נמי כיון דלא אנסי לה איהי נמי לא מזנה מדעת וא"ל דשבויה שאני דישראל קדושים הם ומנטרא נפשה אבל גיורת בגיותה פריצא היתה ולא מנטרא נפשה א"נ איכא למימר דכיון דדעתה לאיגיורי הרי היא כשבויה וכיון דלא אנסי לה איהי מנטרא נפשה כישראלית ואמר ליה דלא. ואני תמה כיון דס"ל לרב פפא בר שמואל דגיורת כשבויה אמאי לא אקשינן מדרבי לרבי יהודה דמתניתין דמפליג רבי יהודה במתניתין בשבויה ש"מ דמודה הוא בגיורת ומאי שנא ונ"ל דמשום דמתניתין לא מפרשא דמודה רבי יהודה בגיורת ואפשר דפליג בשבויה וה"ה והוא הטעם בגיורת מ"ה פריך מבריי' דקתני בה בהדיא צריכה להמתין שלשה חדשים. כן כתב הרשב"א ז"ל:
אבל הרא"ש ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר לפי מאי דפריך מגיורת אשבויה אם כן מתני' גופה תקשי ליה דתנן רבי יהודה אומר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה משמע דוקא שבויה אבל גיורת לא וי"ל דמתני' לא קשה מידי דלענין קנס ליכא לדמויי גיורת לשבויה דשבויה מנטרא נפשה אפילו בת שלש שנים ויום אחד אם יש לה דעת כדי שלא תפסל לכהונה ובבת דעת אמר ר' יהודה בקדושתה היא אבל גויה קטנה שדעתה להתגייר כיון דלא מעברא לא מנטרא נפשה. ול"נ לתרץ דבמתני' ניחא ליה דיש לחלק בין גיורת לשבויה דשבויה מנטרא נפשה אבל גיורת שמא נבעלה קודם שהיה דעתה להתגייר וכיון דנבעלה פעם אחת שוב אין לה קנס אבל לענין הבחנה ה"ל למימר מסתמא כיון דנתגיירה כבר היה בדעתה לפני ג' חדשים להתגייר ומנטרא נפשה הלכך מדמי לה לשבויה ואפ"ה מתרץ ומחלק דאינה חוששת לשמור נפשה כי לאחר שתתגייר תשהה ג' חדשים קודם שתבעל לישראל להבחין בין זרע קדש לזרע פסול. ע"כ:
וכן תירצו בתוספות לענין קנס ודאי יש לחלק בין גיורת לשבויה משום דגבי קנס כיון שנבעלה פעם אחת שוב אין לה קנס והלכך הגיורת היא בחזקת בעולה שנבעלה קודם שהיה בדעתה להתגייר ואפילו היה בדעתה להתגייר משהיתה בת ג' שנים ויום אחד מ"מ לא מנטרא נפשה כיון דאינה ראויה להתעבר אבל לגבי הבחנה דצריכה להמתין ג' חדשים ואע"ג דהיה בדעתה לאיגיורי ומנטרא נפשה וכיון שגלתה לנו דדעתה לאיגיורי זה כמה קודם שנתגיירה ומנטרא נפשה ואפ"ה קתני דצריכה להמתין ג' חדשים דסתמא קתני אלמא דהיינו טעמא משום דאי אפשר לשמור עצמה מן הגוים כל שכן שבויה שהיא אסורה בידם ומשני אע"ג דגלתה דעתה שרצונה להתגייר שלש' חדשים קודם שנתגיירה מ"מ כל עוד שלא נתגיירה היא בחזקת דלא מנטרא נפשה אבל שבויה דישראלית קדושה היא הרי היא בקדושתה ולשיטה זו ניחא דנקט הברייתא כולה כדי לאשמועינן דמיירי בגדולה דהא בראתה דם מיירי דגדולה היא דאלמא מנטרא נפשה ג' חדשים קודם שנתגיירה וכדכתיבנא ואפ"ה קתני רבי יהודה דצריכה להמתין שלשה חדשים אבל אי מיירי בקטנה לא קשיא כולי האי דדילמא מיירי כגון שנתגיירה בשעה דידעה לאנטורי נפשה ומקודם לכן לא הוה ידעה לאנטורי עצמה ומ"ה צריכה להמתין ג' חדשים ואע"ג דקטנה היא ולא מעברא גזר קטנה אטו גדולה וכדבעינן למכתב קמן לשיטת רש"י ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל איכא למידק למאי דס"ל השתא לדמויי גיורת לשבויה תקשי ליה מתניתין דאיירי בתרוייהו ופליג רבי יהודה בשבויה בלחוד ותירצו בתוספות דדילמא לאו דוקא נקט שבויה דה"ה לגיורת ולרבותא נקט שבויה דאע"פ שרשות אחרים עליה בקדושתה קיימא וכל שכן גיורת ולפי שיטה זו יש לומר דרבותא דשבויה דאע"ג דחביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אפ"ה בקדושתה קיימא ומיהו מסתברא דהקושיא ליתא דאנן גיורת דהכא קשיא לן שצריכה להמתין ג' חדשים בלבד וקס"ד דאם איתא דשבויה מנטרא נפשה לעולם בין הע"ג הא נמי דהיה דעתה לאיגיורי לא סגיא דלא תנטר נפשה שלשה חדשים קודם גיירותה אבל לענין קנס פשיטא דגיורת בחזקת בעולה קיימא שהרי לא שמרה נפשה משהיתה בת שלש שנים ועד שנתגיירה ואפילו שנתגיירה תוך שלשה חדשים אחר שהיתה בת שלש שנים מ"מ לא ידעה לנטורי נפשה דקטנה היא. זה נראה ברור. ע"כ:
הגיורת שנתגיירה וראתה דם ואם תאמר כיון דנתגיירה אתמול ומשנתגיירה הרי דמה כדם בת ישראל שראתה תחלה למחר אמאי לא מטמאה מעל"ע יש לומר טומאת מעת לעת חששא דרבנן היא ולא גזרו אותה גזרה על הגיורת אלא משעה שהתחילה לראות דם ואילך. שיטה ישנה:
ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא בראתה דם באותו היום מיירי וסבירא ליה לרבי יהודה כיון דליכא מעת לעת מפקידה לפקידה נמי לא גזרו רבנן והא דקאמר רבי יוסי מטמאה מעת לעת לאו דוקא מעת לעת אלא כלומר בתורת מעת לעת מטמאה משנתגיירה וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ומטמאה מעת לעת לאו דוקא מעת לעת אלא בתורת מעת לעת מטמאה משעה שנתגיירה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל דיה שעתה פירוש ואם נתגיירה שחרית ומצאה דם ערבית אין אומרים בה שתטמא למפרע משעת שחרית דכיון דליכא למימר בה מעת לעת דהא ע"ג היתה אתמול לא אמרינן בה מפקידה לפקידה רבי יוסי אומר הרי היא ככל הנשים ומטמאה מפקידה לפקידה כשאין לה מעת לעת כשם שמטמאה מעת לעת כשיש לה זמן זה לאחר שנתגיירה. ע"כ:
שבויה מנטרא נפשה ואם תאמר הא בקטנה נמי אמר רבי יהודה דבקדושתה קיימא דקתני יתרות מבת שלש שנים ויום אחד וקטנה אינה יודעת לשמור גטה ויש לומר כשהיא קטנה יותר מדאי אינה מוסרת עצמה לביאה וכשהיא גדולה קצת אז יודעת לשמור עצמה. לשון הרא"ש ז"ל:
ורמי שבויה אשבויה ואיכא למידק כיון דהוה ליה למרמא דשבויה אשבויה למה ליה למירמי שבויה אגיורת ולפי מאי שכתבו התוספות ז"ל לעיל דמכ"ש הוה פריך דכ"ש שבויה שהיא מסורה בידם ניחא כנ"ל:

יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ק"ל דהכא משמע דאית ליה לרבי יהודה דקטנה צריכה להמתין דגזרינן אטו גדולה ובפ' החולץ תנן וכן שאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים ר' יהודה אומר ארוסות ינשאו ונשואות יתארסו דלא גזרינן אירוסין אטו נשואין ואמרינן עלה בגמרא הלכה כרבי יהודה ואקשינן מכלל דיחידאה פליג עליה ומהדרינן אין והתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה או שהיתה זקנה ועקרה או שהיתה קטנה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלש חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד וזו היא גרסת רוב הספרים וגרסת רבינו הגדול ז"ל ומקצת נסחי התם רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבי ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקה אני שמעתי בכרם ביבנה שכל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשי' הגיורת והשבויה והמשוחררת צריכות להמתין שלש' חדשים דברי רבי יהודה וכו'. וכן מצאתי שמקצת נסחאות בשמועה זו לא כתיב בהו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד ואוקימנא הכא במאי עסקי' כשראוה שנבעלה ואקשינן אי הכי מ"ט דרבי יוסי אי קשיא לך דילמא טעמא דרבי יוסי משום דלא גזר קטנה אטו גדולה בשלמא אי מוקמת לה בגדולה כדכתיבנא שפיר אלא אי בקטנה מאי קא מבעי' ליה אדרבה טעמיה דרבי יוסי מסתבר טפי ולא קשיא דיתרות על בנות שלש שנים אפילו גדולה יש במשמע ורבי יוסי אכולהו פליג ולהכי בעי' מאי טעמיה ואוקימנא במסקנא קסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת וכו'. הרמב"ן ז"ל:

אלא יוצאת בשן ועין וכו'. וכ"ת כל ממילא וכו' והרי אנוסה וכו' ותמיה לי כיון דעיקר קושייתו לא מתוקם אלא מאנוסה ומפותה למה הוקשה מיוצא בשן ועין ולא אמר אנוסה ומפותה מאי איכא למימר ויש לומר דכיון דאקשי ליה מברייתא דהגיורת והשבויה והשפחה ובה שקיל וטרי לתרוצי ניחא ליה לאקשויי נמי הכא שפחה ועוד דמדקתני בברייתא שנשתחררה משמע כל שנשתחררה ואפי' יוצאה לחירות בשן ועין לפי' אקשינן ליה מגופא דברייתא דליכא למימר דשמשה במוך ואגב פירוקא דכל ממילא לא אמר רבי יוסי אקשי ליה מאנוסה כנ"ל. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א אלא יוצאה בשן ועין וכו'. דלא ידעה דמטי לה פי' ומשמע לן נשתחררה בכל דרכיה קתני ואפי' כשיוצאה בראשי אברים והיינו דאמרינן וכ"ת כל ממילא לא א"ר יוסי וכי קתני נשתחררה היינו ששחררה רבה דשמעה מפי מרה והרי אנוסה ומפותה וכו' ונראה דמהא דאנוסה ומפותה סגי לן למפרך מאי טעמא דר' יוסי אלא דניחא לן למפרך מעיקרא ממתניתא גופא דקתני שנשתחררה כיון דמייתי לה הכא. ע"כ:

הרי אנוסה ומפותה דממילא היא ופליג רבי יוסי. הקשה רבינו מאיר מאי פריך לימא דהכא מיירי בבתולה שנאנסה ונתפתתה וטעמא דרבי יוסי לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא גזר אטו ביאה שנייה ורבי יהודה אמר צריכה להמתין ג' חדשים דגזר ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה כי היכי דגזר לעיל קטנה אטו גדולה ועוד הקשה אמאי אמר חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה אמאי איצטריך למימר הכי אפילו אם מתהפכת צריכה להמתין דגזר מתהפכת אטו אינה מתהפכת כי היכי דגזר קטנה אטו גדולה ותירץ דלפר"י ניחא דלא גריס לעיל בפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי יתרות על בנות שלש שנים ופלוגתייהו בגדולה ולא גזר רבי יהודה קטנה אטו גדולה וכן מוכח ביבמות פרק החולץ א"כ ע"כ הכא מיירי באשה בעולה שנאנסה ונתפתתה בבתולה לא הוה גזר רבי יהודה. הרא"ש ז"ל:

מתהפכת פרש"י ז"ל וכולן עושות כן משמע מכללא דידיה דאפילו יוצאה בשן ועין נמי וכן פי' בשלהי פ' ד' אחין דאפילו יוצאה בשן ועין נמי ואינו נכון דכיון דלאו דעתה לאיגיורא לא מנטרא נפשה כלל דהא שפחה ידעה מקמי הכי זנות דידה דלאו אנוסה היא ואפי' הכי כיון דלא ידעה אי מגיירא אי לא אמרינן דלא משמשא במוך אלא שהרב ז"ל מפרש במוך טריחא לה ואי לא מגיירא לא עבדא הכי ולא נהירא אלא ה"פ דלמאי דקס"ד מעיקרא משום דמשמשת במוך יוצאה בשן ועין ואנוסה כי הדדי נינהו דממילא הוא ומעיקרא לא ידעה ולהכי אקשינן יוצאה בשן ועין מאי איכא למימר וכ"ת וכו'. והרי אנוסה דממילא ומפרקינן אלא טעמא דרבי יוסי מפני שמתהפכת וגיורת נמי הואיל ודעתה לאיגיורי מפני שישראל שונאי זמה הם מה שאין כן בע"ג הלכך אנוסה נמי מתהפכת ויוצאה בשן ועין צריכה להמתין דלהאי טעמא לא דמיא לאנוסה ומפותה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל אשה מזנה מתהפכת פר"י ז"ל כולן עושין כך כלו' ואפי' יוצאה בשן ועין דהפוך דבר קל הוא לה מה שאין כן במוך שצריך הזמנה מעיקרא וכן עיקר דודאי כל היכא דאפשר לפרושי מתניתין בכל שחרור ואפילו יוצאה בשן ועין מפרשינן לה וכדדייקא סוגיין אבל יש שפירש דהשתא אנוסה ומפותה בלחוד פרכינן דקפדת על קלונה אבל יוצאה בשן ועין לא הוה קפדא כלל וצריכה להמתין שלשה חדשים דלא דמיא לאנוסה ומפותה ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל אשה מזנה מתהפכת והשתא לא תקשי מאנוסה ומיהו יוצאה בשן ועין בהא לא קאמר ר' יוסי דההיא למה תתהפך דהא מיוחדת לעבד ולולדות. ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל:

וכתוב בשיטה ישנה וז"ל אסיקנא דרבי יוסי אפילו ראוה שנבעלה מתיר ליארס ולינשא מיד ואשה מזנה מתהפכת ורבי יהודה אפילו בלא ראוה שנבעלה דאיכא תרי ספיקי למה צריך להמתין שלשה חדשים דלא מוקמינן בראוה שנבעלה אלא שבויה משום קושיא דמתניתין אבל לא גיורת ושפחה ופסקו הגאונים ז"ל כרבי יהודה ותמה עליו הרי"ף ז"ל דהא קי"ל ר' יוסי נמוקו עמו ופסק כר' יוסי ודבריו כתובין בפ' ד' אחין והר"א ז"ל פסק כרבי יוסי בלא ראוה שנבעלה דאית בה תרי ספיקי ובראוה שנבעלה כר"י והביא ראיה מהא דאמר שמואל בפ' ד' אחין אבל קטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין ג' חדשים הא גדולה צריכה ודבריו תמוהים דהתם משמע דשמואל אפילו כשזנתה אמרה דאמרינן עלה התם אלא בזנות וזנות בקטנה לא שכיח גיורת ומשוחררת דשכיח בהו זנות לגזור הוא דאמר כרבי יוסי דתניא הגיורת והשבויה וכו'. רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד אמר רבא מאי טעמא דרבי יוסי אשה מזנה וכו' ע"כ ואם תאמר אם כן בת ישראל גדולה בזנות אמאי צריכה להמתין י"ל בבת ישראל החמירו שלא יתערב זרען אבל בגיורת ושפחה לא החמירו כל כך הלכך הלכה כרבי יוסי כיון דלא שכיחא וטעמא בבת ישראל גדולה משום דשכיחא אע"ג דזנות לא שכיח גזרו על זנותה היכא דזנתה ברצון וכן בשבויה הלכה כרבי יוסי כיון דשבויה לא שכיחא ואפילו בראוה שנבעלה הלכה כמותו דלא גזרו על זנות באונס אלא ברצון. עד כאן:

ולא יהיה אסון וכו'. והא מהכא נפקא וכו' ואם תאמר ואי מכדי רשעתו לא הוה ידעינן הי מינייהו מחייב קא משמע לן ולא יהיה אסון שנדון במיתה ויש לומר דמכל מקום לכתוב רחמנא ולא יהיה אסון כדי רשעתו למה לי ותו דודאי סברא הוא דבאיסור חמור כזה שיש בו מיתה במיתה החמורה הוא נדון ולא בממון הקל. הריטב"א:
חדא במלקות וממון משמע דקרא דכדי רשעתו לא מיירי אלא במלקות וממון ואפילו לבתר דכתיב נמי ולא יהיה אסון וכבר הקשו בתוספות לעיל דלמה לי קרא דכדי רשעתו נילף מלקות וממון ממיתה וממון בג"ש דרשע רשע ותירצו דשמעתין אתיא כרבא דלא יליף בג"ש דרשע רשע אלא בדבר שהוא בגוף המלקות וכדכתבינן לעיל. עוד הקשו בתוספות דבריש החובל פריך הא מבעי ליה קרא דלא תקחו כופר דלא תשקול מיניה ממונא ותקטליה ומשני ההוא מכדי רשעתו נפקא.וקשה דהל"ל ההוא מלא יהיה אסון נפקא דכדי רשעתו אתא למלקות וממון ותירצו בתוספות דהתם טעי כי היכי דטעי הכא מעיקרא לומר דמכדי רשעתו נפקא מיתה וממון והא דלא פריך ליה ההוא במלקות וממון כתיב לא חש להקשות משום דהוה מצי לשנויי מלא יהיה אסון נפקא. עוד הקשה הרא"ש ז"ל עלה הא דרבי מרינן אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה אימא לך חייבי סקילה ושרפה מנא לן דהאי קרא בסייף כתיב אבל שאר חייבי מיתות דחמירי לא וכה"ג אשכחן בפ' היו בודקין גבי חקירה דלא גמרי מהדדי אי לאו דמיותר קרא ותירץ דה"מ בדבר השייך בגוף המיתה דבפירכא כל דהו לא גמרי מהדדי אבל ממון שעם המיתה נהי דעביד הכא צריכותא בכל דהו מכל מקום לא חשיב פירכא וכיון דגלי לן במלקות וממון ובמיתה וממון ה"ה בכל חייבי מיתות. ע"כ:
ובזה נ"ל לתרץ כולה שמעתין דאיברא ודאי דאי לא הוה כתיב קרא דלא יהיה אסון לא הוה מפקינן מקרא דכדי רשעתו אלא מלקות וממון דוקא משום דלא חמיר איסוריה דתפסת מועט תפסת מיהו לבתר דכתיב ולא יהיה אסון גלי לן דכדי רשעתו בכל מידי מיירי וכדאמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. וה"פ דשמעתא והא מהכא נפקא מהתם נפקא פירוש דע"כ לא שמעינן סקילה ושרפה מלא יהיה אסון דהא איכא למימר דשניא סייף משום דלא חמיר איסוריה אבל סקילה ושרפה דחמיר איסוריה אימא לא אלא מאי אית לך למימר דמכדי רשעתו נפקא דכייל וקאמר משום רשעה א' אתה מחייבו וכו' מעתה תפוק ליה כוליה מהתם ולמה לי לא יהיה אסון כלל ומשני חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון פירוש חדא במלקות אי לא הוה כתיב אידך קרא וה"ק מבינייהו דהני תרי קראי שמעינן דאין לחלק כלל אלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה פירוש דאין לך לחייבו בשני עונשים אלא סגי ליה בדרבה מיניה בכל דהו דאי לא הוה כתיב אלא קרא דלא יהיה אסון לא הוה אמרינן דטעמא היינו משום דקלב"מ פירוש דרבה מיניה בכל דהו אלא משום דיש כאן עונש חמור דאיבוד נשמה ודיו בכך שענשתו לאבד נשמה ליהרג וה"ה נמי דלא הוה שמעינן סקילה שרפה דכיון דלאו היינו טעמא משום דקלב"מ הוא איכא לחלק נמי דשניא סייף משום דלא חמיר איסורא פירוש דלא עבר עבירה חמורה כל כך ודיו שתענשו עונש אחד אבל סקילה שרפה אף על גב דיש כאן איבוד נשמה מכל מקום משום חומר העבירה אימא דנעביד ביה תרתי אלא משום דאי לא הוה כתיב לא יהיה אסון לא הוה שמעינן אלא מלקות וממון דוקא להכי נקט מיתה וממון וכלפי מלקות וממון נקט הכי. ואי לא הוה כתיב נמי אלא קרא דכדי רשעתו לא הוה אמרינן דטעמא משום דקלב"מ אלא הוה אמרינן דטעמא היינו משום דלא חמיר איסוריה לא עבר עבירה חמורה ודין שתענישנו עונש אחד והלכך נוקי קרא באיסור הקל יותר דהיינו מלקות וממון ולא במיתה כלל והשתא דכתיב ולא יהיה אסון אלמא דאין לחלק בהכי כלל והיינו טעמא דאמרינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות משום דקלב"מ לא תחלק כלל ולא תחייב משום שתי רשעיות בכל מידי בין במיתה בין במלקות דלא היינו מחלקים אלא אם היינו אומרים דטעמא דפטור ממון הויא משום חומר העונש או משום חומר העבירה וכדכתיבנא והשתא מבינייהו דהני תרי קראי שמעינן דלאו היינו טעמא אלא משום דקלב"מ והלכך קרא דכדי רשעתו בכל מידי מיירי כנ"ל. וניחא לשיטה זו הא דקאמר והא מהכא נפקא מהתם נפקא דהוה ליה למימר בקוצר והא מכדי רשעתו נפקא וניחא נמי דהאריך וקאמר משום רשעה אחת וכו' דהא פשיט הוא וכדאמרינן לעיל בפירקין בכמה דוכתי וניחא נמי דקאמר חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון דהא מפורשים קראי בהדיא דקרא דלא יהיה אסון מיירי להדיא במיתה וקרא דכדי רשעתו גבי מלקות כתיב דסמיך ליה ארבעים יכנו והלכך לא הוה ליה למימר חדא וחדא דמשמע כל חד מנייהו ועוד דהוה ליה למימר בקוצר ההוא במלקות וממון אלא משום דלקושטא דמילתא לבתר דכתיבי תרי קראי הא דכתיב כדי רשעתו מיירי בכל מידי לכך נקט הכין ומשום דבעי למנקט חדא במלקות וממון נקט נמי חדא במיתה וממון א"נ ה"ק חדא איצטריך לגלויי עלה דמיתה וממון דהא אי לאו קרא דלא יהיה אסון לא הוה שמעינן מכדי רשעתו אלא מלקות וממון דוקא אע"ג דקרא דלא יהיה אסון לא מיירי אלא בסייף מכל מקום הא גלי לן עלה דכדי רשעתו דמיירי אפילו במיתה וממון וכדכתבינן חדא במלקות וממון פי' המגלה לנו מלקות וממון דאע"ג דכדי רשעתו לפי האמת מיירי בכל מידי מכל מקום עיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו מלקות וממון ואף על גב דמיניה נמי שמעינן סקילה שרפה דאי לא הוה כתיב אלא לא יהיה אסון לא הוה שמעינן אלא סייף וכדכתיבנא מכל מקום הצריכות היינו משום אבוד נשמה ולא שייך אלא במלקות וממון ובדרך הצריכות נקט. קצרו של דבר תלמודא אתא למימר דמבינייהו דהני תרי קראי שמעינן טעמא דקלב"מ ואין העונש גורם ולא האיסור גורם אלא דאין לחייב משום שתי רשעיות כלל וקלב"מ וכדכתיב כדי רשעתו והשתא ניחא דלא מצינן למילף רשע רשע דהא אי לא הוה כתיב כדי רשעתו לא הוה שמעינן כל חייבי מיתות דהוה אמרינן דסייף דוקא וכדכתיבנא וניחא נמי דבריש החובל משני ההוא מכדי רשעתו נפקא דהא לבתר דכתיב לא יהיה אסון קרא דכדי רשעתו מיירי בכל מידי וכדכתיבנא כנ"ל:
משום דאיכא אבוד נשמה ואם תשאל תינח בדאתרו ביה אבל לא אתרו ביה הרי אין כאן אבוד נשמה והרי לא חלקנו בין שוגג למזיד תשובתך מכל מקום הרי בעבירה זו יש עונש חמור וזהו שכתב רש"י ז"ל יש כאן עונש חמור וכו' ועוד נשמר רש"י שלא תפרש כדמשמע לכאורה דה"ק דאי אשמועינן דאמרינן קלב"מ במיתה וממון משום דאיכא איבוד נשמה וכו' אבל מלקות וממון דליכא איבוד נשמה אימא לא אמרינן קלב"מ דהא ודאי ליתא דאי אמרינן קלב"מ בכל מידי אית לך למימר דלא נעביד ביה תרתי וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
ולרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם ואם תאמר ולדעת המקשן דפריך לעיל גבי אוקמתיה דר"ל אי רבי מאיר אפילו בתו נמי דהוה אסיק אדעתיה דרבי מאיר מת ומשלם נמי אית ליה מאי הוה עביד בהני קראי. ויש לומר דלא הוה דריש ליה בענין קלב"מ כלל אלא לדרשה אחריתי ומיהו השתא דפריך והא מהכא נפקא וכו' ולא מהדר ליה דכדי רשעתו דריש ליה לדרשא אחרינא אלמא דמאן דאית ליה קלב"מ בעי למדרש הני קראי בהכי הלכך פריך שפיר למאי דאסיקנא לעיל דרבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה דכיון דאית ליה קים ליה בדרבה מיניה בעי למדרש להני תרי קראי בהכין ותרתי למה לי כנ"ל:
חדא במיתה ומלקות וא"ת לרבנן מלקות ומיתה מנא להו וי"ל דמכדי רשעתו נפקא להו תרווייהו מיתה ומלקות מלקות וממון וקשיא להו לתוספות דבשלמא לר"מ כיון דלא אתא קרא אלא למיתה ומלקות אע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו איכא למימר דה"ק בשאין כאן אלא מלקות דהיינו רשעה אחת הוא דארבעים יכנו אבל אי איכא נמי בהדיה מיתה לא יכנו ארבעים אלא ימות דקים ליה בדרבה מיניה אבל לרבנן דנפקא להו תרווייהו מכדי רשעתו אית לן למימר דילקה ולא ימות כי היכי שלוקה ואינו משלם משום דסמיך ליה מ' יכנו וכדאמרינן לעיל כיון דדרשינן סמיכותיה דקרא הכי אית לן למימר הכי בתרווייהו ותירצו בתוספות דלא דרשינן סמיכות דארבעים יכנו אלא לגבי מלקות וממון ולא גבי מלקות ומיתה דאטו איתגורי איתגור ואף על גב דלא איכפת לן בהני טעמא דלגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל. והרשב"א ז"ל תירץ דלרבנן מיתה ומלקות לא צריך קרא דהשתא מלקות וממון לא מחייב מלקות ומיתה לא כ"ש ואי משום דחמיר איסוריה הא אשמועינן מיתה וממון דאע"ג דחמיר איסוריה לא מחייב תרתי ע"כ. ולשיטתנו דפירשנו לעיל בסמוך ניחא דוק ותשכח:

וז"ל שיטה ישנה חדא במיתה וממון וכו'. וא"ת לרבנן מיתה ומלקות מנא לן ותו קשיא לן על הא דאמרינן הכא ולרבנן חדא במיתה ומלקות וחדא במיתה וממון מהא דאמרינן במסכת מכות ולר"מ לוקה ומשלם מנא ליה נפקא ליה ממוציא ש"ר מה למוציא שם רע שכן קנס קסבר עדים זוממים נמי קנסא וכיון דתרי קראי צריכי למיתה ומלקות ומיתה וממון אמאי איצטריך לן קרא ללמד דלוקה ומשלם ומהיכא תיתי דאינו לוקה ומשלם וי"ל מדרשא דרשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשעיות נפקא לן דאינו לוקה ומשלם ולא לוקה ומת דתרווייהו ממעטי ממילא דהי מינייהו מפקת ולהכי איצטריך ר"מ למגמר ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם. מ"מ יצ"ו. וא"ת כיון דמוציא ש"ר קנסא ועדים זוממים קסבר ר"מ דקנסא הוא מנא ליה בממונא דלוקה ומשלם י"ל כיון דאנן בכל מקום לא גמרי' דרשעה אחת אתה מחייבו ולא שתי רשעיות מכדי רשעתו ומכדי רשעתו אי אתה יכול למעט ממון ומלקות דהא גמרת עדים זוממים דבדידהו הוא דכתיב כדי רשעתו ממוציא ש"ר מהיכא תיפוק לן בממונא דאינו לוקה ומשלם. כן תירץ הריב"א הצרפתי ז"ל. עכ"ל שיטה ישנה. ובגליון השיטה מצאתי כתוב דהקושיא השניה של השיטה אינה קושיא דדילמא ראיה ברורה קא בעי לאוכוחי מקרא למר דלוקה ומשלם ולמר דאינו לוקה ומשלם דאי שתיק קרא מיניה לא חזינן בה ראיה ברורה לר"מ דלוקה ומשלם ולא לרבנן דאינו לוקה ומשלם הילכך איצטריך קרא לתרווייהו מיהו לרבנן ודאי קשיא מהיכא תיתי דאינו מת ולוקה דדילמא כיון דתרווייהו בגופה כמיתה אריכתא היא ולא שתי רשעיות מקרי וצ"ע:


דף לז עמוד ב[עריכה]


לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי. פירשו התוספות בסוף פרק כיצד הרגל דקס"ד דמיירי בממון אחר בהדי מיתה ומ"ה קא בעי לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי פירוש מלא יהי' אסון נפקא וקשה דממון אחר מאן דכר שמיה והא קרא הכי כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת ואפשר דה"ק כי מות יומת פי' כיון דמות יומת אמאי תקחו ממון אחר כלל דיו בכך שענשתו לאבד נשמה ולשון כופר היינו כופר השיראין שקרע או הולדות שהוציא ומ"מ קשה דאין במשמעות לשון הכתוב כן דאדרבה הלשון כפשטו משמע דלא תשקול מיניה ממונא ותיפטריה מקטלא ושמא הכי קשיא ליה דאי הכי פשיטא דכיון דקרא ענשיה להדיא מי איכא למימר דנפטריה ולמה לי קרא דלא תקחו כופר ומשני דאמר רחמנא וכו' פירוש דהוה ס"ד למפטריה כדי לקיים נפש מישראל ויש לפרש דקא ס"ד דקרא אתא למעוטי דעל הרציחה לחוד לא תשקול מיניה ממונא מלבד שנהרגנו דחמירא טובא הריגת נפש דלא סגי ליה להתכפר אלא בנפשו ובממונו והיינו דכתיב לא תקחו כופר דומיא דמאי דכתיב גבי שור שהרג את הנפש ואם כופר יושת עליו ומסיים קרא כי מות יומת פירוש דיו מיתתו ולא תענישנו עוד. וא"ת מעליו ולא על האדם נפקא כדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל ולמה לי לאקשויי מלא יהיה אסון. וי"ל דהא תירצה רש"י ז"ל שם בפרק כיצד הרגל דעליו ולא על האדם לא איצטריך אלא כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות וכדאיתא התם אבל הכא ס"ד דאתא קרא למפטר מממון כשהוא חייב מיתה וכגון דאתרו ביה ופריך דלמה לי האי קרא מלא יהיה אסון נפקא דאפילו ממון אחר שנתחייב לחבירו פטור כ"ש דלא יתחייב ממון על הרציחה לחוד והיינו דקא פריך לא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי ולא פריך כדלעיל והא מהכא נפקא מהתם נפקא וקל להבין. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לא תקחו כופר. משמע נמי תהרגנו לא תענישנו ממון. פירוש משמע נמי וכו' כי היכי דמשתמע מקרא דאסון יהיה ע"כ. וא"ת בשלמא לשיטת התוספות ניחא דקא משני דאמר רחמנא לא תשקול וכו' פירוש ממון אחר אינו ענין לכאן כלל וכי אתא קרא היינו לאשמועינן דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא דמעיקרא קס"ד דלא סגי ליה בקטלא והתרצן יתרץ דקס"ד דתפטריה מקטלא בממון ואין דרך שהמקשן והתרצן יהיו רחוקים בסברתם כולי האי ועוד דהוה ליה למימר לא ס"ד אלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה וכו' וכדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד כשהתרצן משיב לו דליכא למיסק אדעתין הכין כלל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל דאמר רחמנא. שינויא הוא דמשנינן לאו לאשמועינן לא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון. ע"כ:

עוד יש לך לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר יותר נכון דמעיקרא קס"ד דה"ק ולא תקחו כופר לנפש רוצח פירוש אם תהרגנו לא תענישנו ממון אבל אם לא תרצה להרגו אלא ליקח ממון ולפדותו הרשות בידך והיינו דכתיב ולא תקחו כופר גו' כי מות יומת פי' אם מות יומת דכי משמש בד' לשונות אי דילמא כו'. כדאיתא בס"פ המגרש ובכמה דוכתי וזהו שכתב רש"י לא תקחו כופר. משמע נמי אם תהרגנו לא תענישנו ממון ע"כ. ולהכי פריך תלמודא דלמה לי לאשמועינן הכא דהא מלא יהיה אסון שמעינן לה ושמעינן להדיא דיקחו כופר לפדותו דהויא רבותא טפי ומשני דאמר רחמנא לא תשקול וכו' פירוש לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי וכו' וכדכתיבנא אם כן מאי קא בעי תו לא תקחו כופר לנוס למה לי והא פרישנא למפטריה קאמר ואי משום דקשיא ליה אם כן תרי קראי למה לי הא בלאו הכי נמי קשיא דלמה ליה לאשמועינן דלא תעביד ביה תרתי והא מלא יהיה אסון נפקא וי"ל דהוה ס"ד דבשלמא למפטריה מקטלא איכא למימר דקאמר קרא דלא תקחו כופר למפטריה מקטלא אבל למפטריה מגלות הוה ס"ד דשפיר מצי למיפרק נפשיה מגלות ועדיפא טפי למיהב ממונא ולהכי פריך דס"ד דלא תעביד בי' תרתי קאמר. וליתא להאי תירוצא כלל דע"כ בהאי קאמר בהדיא דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות וכדכתיבנא ולא תקחו כופר לנוס וגו' לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן לכנ"ל דודאי הוה ידע שפיר דקרא מיירי נמי שלא יקחו כופר לשוב לשבת בארץ וכדכתיבא קרא אלא דס"ד דאי לא אתא קרא אלא להכי למה ליה למכתב ולא תקחו כופר לנוס וגו' לעיל גבי מאי דכתיב כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן וגו' הוה ליה למכתב ולא תקחו כופר לשוב וגו' אלא מדהאריך הכתוב וכתב ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וגו' אלמא דקרא תרתי קאמר ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו פי' ולנוס אל עיר מקלטו וכדפרש"י ז"ל בפירוש החומש דלא נעביד ביה תרתי וגם לא תקחו כופר לשוב לשבת בארץ וגו' ורישא דקרא דכתיב ולא תקחו כופר משמע אתרווייהו אמאי דכתיב לנוס ואמאי דכתיב נמי לשוב לשבת וגו' וכדכתיבנא. נמצא דיש שינוי בין מאי דס"ד מעיקרא במאי דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ובין מאי דכתיב לא תקחו כופר לנוס וגו' דבקרא דלעיל הוה ס"ד דה"ק אם תהרגנו לא תענישנו ואם לא תהרגנו תענישנו וכדכתי' לעיל תקחו כופר לנוס לא ס"ד הכין דבהדיא כתיב לשוב לשבת וגו' אלא דקס"ד דלא תעביד ביה תרתי קאמר מדכתיב לא תקחו כופר לנוס. ודוק שרש"י ז"ל שינה פירושו הכא מדלעיל. ומשני לכך האריך הכתוב וקאמר ולא תקחו כופר לנוס וגו' לאשמועינן דלא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלות פי' קרא תרתי קאמר לא תקחו כופר לנוס פי' לברוח למי שיש לו לברוח לא תקחו כופר לפטרו מן הגלות וגם לא תקחו כופר למי שנס כבר אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ והא קמ"ל דבשלמא מי שקלטתו כבר עיר מקלטו הרי נתחייב לשבת עד מות הכהן והלכך אין לו ליתן ממון לפטרו אבל מי שלא נס עדיין איכא למימר כיון דלא נקלט עדיין נשקול ממונא מיניה ונפטריה קמ"ל דלא והשתא ניחא לשיטה זו דשפיר מצינן לפרושי קרא לנוס לברוח ולא תקשי מה שהוקשה לו לרש"י ז"ל בפירוש החומש ועי' הרמב"ן ז"ל שם בפירוש התורה וניחא לשיטה זו דעבדינן צריכותא דאי אשמועינן מזיד משום דחמיר איסוריה וכו' ולא עבדינן צריכותא דאי אשמועינן מזיד משום דכי שקלת ממונא מיניה לא מקיימת ביה מיתה כלל אבל שוגג דאפשר לקיומי ביה תרווייהו גלות וממון וכגון שנס כבר דנשקול ממונא מיניה לשוב קמ"ל דלא ומיהו יש לתרץ דניחא ליה טפי למעבד צריכות' דלפרוק נפשיה מגלות לגמרי ולמאי דכתיבנא ניחא טפי. עוד יש לפרש שמעתין בענין אחר ולשונותיו של רש"י ז"ל והאי פירושא ניחא לי טפי ואין להאריך כנ"ל. וכתוב בשיטה ישנה וז"ל ולא תקחו כופר לנוס למה לי דליכא לפרושי לא תפטרו מי שחייב מיתה בגלות דהא בתר הכי כתיב לשוב לשבת בארץ אלמא דשלא לפטרו מגלות מזהיר קרא ע"כ:
וכתב הרא"ש ז"ל לקמן וז"ל אבל מזיד דאיכא איבוד נשמה אימא חס רחמנא עליה. וא"ת אכתי קרא למה לי מעליו ולא על האדם נפקא כדדרשי בב"ק ואם כופר יושת עליו ולא על האדם. וי"ל דמעליו ולא על האדם לא נפקא לן אלא דאינו חייב ממון כלומר דמי הנהרג עם המיתה דומיא דשור שנהרג ובעלים משלמין ממון אבל לא ידעינן מיניה דלא נשקול ממונא מיניה ונפטריה מקטלא להכי איצטריך לא תקחו כופר ואם מלא תקחו כופר ה"א דלא נשקול ממונא דוקא ונפטריה מקטלא אבל אימא דמחייב כופר עם המיתה מק"ו דשור המועד להכי אצטריך עליו ולא על האדם לומר דלא משלם כופר עם המיתה. וא"ת ולמה לי עליו ולא על האדם מלא יהיה אסון נפקא דדרשינן הא אם יהיה אסון לא יענש אלמא אינו משלם ממון עם המיתה. וי"ל דלא יהיה אסון מיירי בממון שעם המיתה כגון דמי הוולדות אבל דמי הנהרג הוה אמינא דמשלם עם המיתה מק"ו דשור להכי איצטריך עליו ע"כ. וכל זה הוא מתוספות שם בפרק כיצד הרגל ורש"י ז"ל חולק שם וכדכתיבנא לעיל וכבר הארכנו בזה לעיל:
לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי דמדתנא דבי חזקיה נפקא שאינו גולה ומשלם דהא איתקש שוגג למזיד. הרא"ש ז"ל. חדא בשוגג וחדא במזיד וא"ת מדתנא דבי חזקיה נפקא מה מזיד לא שקלינן מיניה ממונא למפטריה ממיתה אף שוגג נמי לא תשקול מיניה ממונא ונפטריה מגלות דכה"ג פריך לקמן גבי דרך עליה ודרך ירידה וי"ל דלא שייך לאקושי שוגג למזיד בכה"ג דאין פדיון של זה כפדיון של זה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות ולא דמי להך דלקמן דשניהם איירו במזיד ולפוטרו ממיתה וכן היקשא דשוגג ומזיד לפוטרו מממון שעמו דומיא דמזיד. לשון הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוס' ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל חד בשוגג וחד במזיד הקשו בתוספות לכתוב חד מנייהו ותיתי אידך מדתנא דבי חזקיה שלא חלקת בין שוגג למזיד ותירצו דכיון דכתב רחמנא בשורו שהרג את הנפש שנותן ממון ומתכפ' לו אי לא כתיב הכא אלא מזיד הוה אמינא דבשוגג פטור בממון דומי' דשורו דהוה ליה בשוגג ואי כתב רחמנא שוגג ולא כתב מזיד הוה אמינא דבמזיד כיון דאיכא איבוד לשמה נפטר בממון כשם שבהריגת שורו נפטר בכופר ממיתה בידי שמים. ע"כ:
חדא בשוגג וחדא במזיד ואיכא למידק אמאי שניה מלישנא דצריכותא דלעיל דהוה ליה למימר חדא במיתה וחדא בגלות וכדקאמר ותפטריה מקטלא ותפטריה מגלות וי"ל דאי הוה קאמר חדא במיתה וחדא בגלות דמיירי בעונשין תקשי לן נמי ומלקות מנא לן דלא שקלינן ממונא מיניה ונפטריה ממלקות להכי שינה לשונו וקא מיירי במעשים ומבינייהו שמעינן מלקות דכי היכי דלא שאני לן בין מזיד לשוגג הכי נמי לא שני לן בין מעשה חמור למעשה קל. שוב מצאתי בשיטה ישנה שכתוב בה וז"ל וא"ת מנלן דלא נשקול מיניה ממונא ונפטריה ממלקות דמה לשוגג ומזיד דגבי מיתה משום דחמור איסוריה משום דקטל גברא. י"ל הא לא צריך קרא דלא אשכחן מלקות שניתן לכפרה אבל במומתין בידי שמים אשכחן כפרה בממון גבי כפר ולהכי צריך קרא לאשמועינן במומתין בידי אדם שאין מתכפרין בממון. ע"כ:
וז"ל הקונטריסין כתוב בגליון תו לא איצטריך למכתב גבי מלקות קשה מנלן דלא איצטריך וי"ל משום דכדי רשעתו שאינו חייב אלא אחת דהיינו מלקות ולא תפדה אותו בממון ע"כ מודו שלא יפדה אלא ילקה ע"כ. ואפשר שהגליון בעי לפרושי כדפרישנא והגליון לא בא לידי ולכך הוא לי כדברי הספר החתום. ומ"מ יש לתרץ מאי דדייקינן לעיל דלהכי שינה לשון הצריכו' ולא נקט כדלעיל חדא במיתה וחדא במלקות דבשלמא לעיל איירינן בתשלומי ממון דעם המיתה והמלקות אבל הכא דמיירינן אי מצי למפרק נפשיה מהמיתה כשעשאה במזיד או מהגלות כשעשאה בשוגג להכי עדיפא למנקט הכא לישנא דשוגג ומזיד כנ"ל:

וצריכי דאי אשמועינן מזיד וכו'. לכאורה משמע דה"ק דאי אשמועינן דבמזיד לא נשקול ממונא ונפטריה מקטלא ה"א משום דחמיר איסוריה וכו' וליתא להאי פירושא ודילמא להקל עליו אמר קרא לא תקחו כופר פירוש שלא יאמרו ב"ד אם גופו חביב עליו מממונו נהרגנו ואם ממונו חביב עליו מנפשו נשקול ממונא מיניה להכי קאמר לא תקחו כופר דלעולם יהרגוהו ואפילו אם ממונו חביב עליו מנפשו. והנכון כמו שפירש"י ז"ל וז"ל וצריכי דאי אשמועינן מזיד. דלא לפרוק נפשיה בממון וכו'. ואיכא למידק דבצריכותא דלעיל אמרינן דמיתה וממון חמיר איסוריה בין בשוגג בין במזיד ואמרינן נמי דמיתה וממון קרי ביה אבוד נשמה בין בשוגג בין במזיד ואילו הכא אמרינן דשוגג לא חמיר איסוריה ולא מיקרי אבוד נשמה. וי"ל דמיתה לגבי מלקות אפילו בשוגג קרי ביה חמיר איסוריה והוה ליה נמי כמאן דאית ביה אבוד נשמה ואפי' בשוגג כיון דבמזיד מיהא אית ביה איבוד נשמה ואלו במלקות לית כאן אבוד נשמה כלל ואפי' במזיד ומ"מ איכא לחלק בהכין בין שוגג למזיד. ועוד יש לדייק קצת דבשלמא לעיל דעבדינן צריכותא אי נפטר מממון דעם המיתה אי לא שייך שפיר לחלק בין אי חמיר איסוריה אי לא אבל הכא לענין אי שקלינן כופר לא שייך שפיר לחלק בהכי כלל דאנן הכי מצינן למימר דבמזיד משום דחמיר איסוריה נשקול מיניה ממונא טובא ובשוגג דלא חמיר איסוריה לא שקלינן מיניה ממונא כולי האי וכיון דאמרה תורה דלא נשקול מיניה ממונא כלל ואפילו טובא נמי אלמא דאין לו דרך להנצל כלל ממה שגזרה עליו תורה מהעונש הכתוב מעתה במאי דכתיב במזיד לחודיה סגי. ועוד יש לדייק דלקמן כתבו התוספות בדבור המתחיל ה"מ היכא דהרגו דרך עליה וכו' דאינו מקפיד התלמוד במה שסקילה ושרפה חמורין מהרג וחנק מעתה הכא נמי הוה ליה למעבד צריכותא דמזיד לא ניתן לכפרה אבל שוגג ניתן לכפרה דלא מצינו מזיד מתכפר בקרבן אבל שוגג הרי מצינו מתכפר בקרבן ואפשר שכל זה תי' רש"י ז"ל שכ' וז"ל וצריכא דאי אשמועינן מזיד. דלא לפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמירא איסוריה ע"כ. ועוד איכא למידק דמאי קאמר ואי אשמועינן שוגג משום דליכא אבוד נשמה פי' ומ"ה לא תשקול מיניה ממונא אדרבה כיון דליכא אבוד נשמה איכא למימר דיש לו כופר אבל במזיד דאיכא אבוד נשמה ליכא כופר דלא יתן לאלהים כפרו כי ירבה כבוד ביתו והא נמי תירצה רש"י ז"ל וז"ל ואי אשמועינן שוגג. דמשום דאין בגלותו אבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי. ע"כ:

ואח"כ נמצא ההורג בפי' החומש פרש"י ז"ל דנפקא לן מואתה תבער הדם הנקי ולא עיין כאן או שמא בספרי דורש כדבריו עי"ל שהוא פי' אליבא דמ"ד בפ"ד מיתות חנק קל דאמרינן התם בגמרא במצות הנהרגין היו מתיזין ראשו וכו'. ופריך ואימא דעביד גסטרא וכו' אשכחן דקטל עבדא בן חורין מנלן ק"ו הוא קטל עבדא בסייף בן חורין בחנק הניחא למ"ד חנק קל אלא למ"ד חנק חמיר מאי איכא למימר נפקא מדתניא ואתה תבער הדם הנקי מקרבך הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה א"כ למ"ד חנק קל לא צריך ליה לקרא דואתה תבער הדם לאקושי שופכי דמים לעגלה ערופה אם כן דריש ליה שאם נתערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג שאין פוטרין אותו ואליביה פרש"י בפירוש החומש. וא"ת אם כן קרא דלארץ לא יכופר מאי עביד ליה.וי"ל דאיצטריך לכדאיתא בכריתות שאם עבר יום הכפורים על העגלה אינו מכפר דסד"א דהוי כמו חייבי אשם תלוי דעבר עליהם יום הכפורים דפטירי ואידך דמוקי ליה לארץ לא יכופר שאם נתערפה העגלה האי דרשא דכריתות מנא ליה וי"ל דנפקא ליה מדכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ודרשינן מיניה ראויה כפרה זו שמכפר' והולכת על כל יוצאי מצרים כלומר אם היו חייבין עגלה ולא הביאו אלמא אף על פי שכבר עברו עליהם כמה יום הכפורים צריכין כפרה. הרא"ש ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל וקשה דא"כ כי היכי דאמרינן התם בפרק ד' מיתות הניחא למ"ד חנק קל וכו' אמאי לא קאמר הכא נמי כי מפקינן דהוקשו שופכי דמים וכו' מדכתיב ואתה תבער וגו' ולהכי איצטריך הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל ואתה תבער למה לי ועוד איכא לאקשויי התם בפרק ד' מיתות כי משני דתניא נקום ינקם וכו' הוי אומר נקימה זו סייף פריך תלמודא ואימא דבריז ליה מברז ומשני לפי חרב כתיב ופריך ואימא דעביד ליה גסטרא ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אמר קרא ואהבת לרעך כמוך וגו' איכא למידק ומאי משני לפי חרב כתיב והא עלה דהורג עבד קיימי' ומג"ש דחרב נוקמת נקם ברית מייתינן ליה והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב ואין לומר דכיון דמייתינן דנקום ינקם היינו חרב וכתיב ואהבת לרעך כמוך ע"כ היינו מן הצואר דמהאי טעמא דברור לו מיתה יפה לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחוב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה וא"כ קשיא אפילו למאן דאמר חנק קל היכי יליף ברוצח מן הצואר תינח דילפינן חרב אבל מן הצואר מהיכא קא ילפת תדע דבברייתא שיילינן אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף וקשיא בעגלה ערופה ממול עורף מנא לן והא וערפו כתיב אלא ע"כ ה"ק אי מה להלן אף על גב דכתיב וערפו איכא למימר דהיינו ממול עורף אי לאו דכתיב בהדיא בעורף משום דאשכחן מליקה ממול עורף והכא נמי ברוצח איכא למימר ממול עורף אי לאו דכתיב ואהבת לרעך כמוך אלמא דבעינן קרא ללמדנו ברוצח מקום ההריגה מעתה אע"ג דשמעינן חרב מנקום ינקם מנא ידעינן דהיינו מן הצואר ואי משום ואהבת לרעך כמוך הא איכא למימר דהיינו תחיבה בלב. ונראה לפרש דאפילו למ"ד חנק כל עיקר ילפותא היינו מדתני' ואתה תבער הוקשו כל שופכי דמים וכו' וה"ק התם הניחא למ"ד חנק קל פירוש איכא למילף מיהא ברוצח דמיתתו בסייף אף על גב דלא ידעינן היכן מקומו אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר הרי לא למדנו סייף כלל ומשני נפקא ליה מדתניא ואתה תבער וכו' פירוש בין למ"ד חנק קל בין למ"ד חנק חמור והא דלא קאמר אלא דנפקא ליה וכו' משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל וכמו שכתבו בתוספות שאנץ פרק המניח בשמעתא דהקדרין והזגגין ועיין רשב"ם ז"ל בפרק חזקת דף מ"ד ותוספות פרק המוכר פירות צ"ז ע"א. וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות פרק כל הצלמים זמנין דנדי מענין לענין ולא קאמר אלא. וכן כתב ר"ח ז"ל בתוספות פרק הזורק דף צ"ח. והכין איתא נמי בכמה מקומות בתוספות ז"ל ויש ליישב שמעתא דהתם לפי שיטת רש"י דכיון דכתיב לפי חרב בעיר הנדחת וברוצח נמי הרי למדנו חרב מדכתיב נקום ינקם הילכך אין לך לחלק בינייהו וברוצח נמי הויא מן הצואר ואדרבה תלמוד מדאמרינן מה להלן בקופיץ וממול עורף ולא מצינו ביה בהדיא ממול עורף ואדרבה וערפו כתיב אלא דילפינן לה ממליקה אלמא דמקום ההריגה בקל ילפינן לה ומיהו יש לדחות התם אית לן ג"ש להדיא דגמ' עריפה עריפה אבל ממילא אידחיא לה הראיה דמייתי' לעיל דלהכי בעינן קרא ברוצח ללמדנו מקום ההריגה לפי מאי דאמרינן הוקשו כל שופכי דמים וכו' משום דכיון דהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה ובעגלה ערופה גמר עריפה עריפה הילכך הוה ליה כמאן דכתיב ביה בהדיא ממול עורף ולהכי איצטריך ואהבת לרעך כמוך אבל הא לאו הכי לא הוה צריך קרא ללמדנו מקום ההריגה דשפיר ילפינן לה מעיר הנדחת כנ"ל. ושוב מצאתי להרמ"ה ז"ל שפירש כן בחידושיו לסנהדרין פרק ד' מיתות ואמרו ז"ל אימא דבריז ליה מברז נוחרו בחרב כעין ברז' דחבית' שהוא נקב שהיין יוצא ממנו ומפרקינן לפי חרב כתיב ופי החרב הוא חד משני צדדין לארכה כדכתיב חרב פיפיות אבל חודה של חרב לצד ראשה אינו נקרא כן וי"א לפי שהחרב יש לה שני פיות.וא"ת שדוקרו בה נמצא בשרו נקרע מכאן ומכאן והתורה אמרה לפי חרב חד ואי קשיא לך מכדי כי קיימי' גבי ההורג עבד קיימי' ומקרא דהבאתי עליכם קא גמרינן בג"ש והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב כלל ואיכא למימר דיליף חרב מהתם מה להלן לפי חרב אף כאן לפי חרב וצ"ע.ומסתברא לי דכיון דארבע מיתות גמרא גמירי להו לא מצינן למימר דחרב דכתיב בעיר הנדחת לאו היינו חרב דכתיב גבי רוצח דא"כ הוי להו חמשה הילכך כיון דכתיב לפי חרב באנשי עיר הנדחת כמאן דכתיב באידך דמי ע"כ. ומיהו אכתי קשיא שמעתין דהוה ליה למימר הניחא למ"ד חנק חמור וכו' ולהכי כתבו התוספות ז"ל דלא עיין רש"י ז"ל כאן בשמעתין ועוד יש לפרש דאיברא שפיר ידעינן בעבד דהויא בסייף ומן הצואר דומיא דעיר הנדחת וכדכתיבנא ומיהו אין ללמוד ממנו לשאר רוצחים ואפילו למ"ד חנק קל משום דאין עונשין מן הדין והא דקאמר התם הניחא למ"ד חנק קל וכו' הכי קאמר הניחא למ"ד חנק קל איכא לדחוקי ולמימר דכי אמרינן אין עונשין מן הדין ה"מ לחיובי עונש היכא דלא כתיב עונש אבל הכא דכתיב בה מיתה סתם גלויי מילתא בעלמא הוא אלא למ"ד חנק חמור אין כאן ק"ו כלל ומשני נפקא ליה וכו' פי' ואפילו למאן דאמר חנק קל ולא תשני שינויי דחיקי ודע שהתוספות גרסי הוקשו שופכי דמים וכו' ולא גרסי כל שופכי דמים דהא עבד שפיר יליף לה מדכתיב ביה נקום ינקם:

והר"ן ז"ל כתב בחידושיו לסנהדרין בפרק ד' מיתות וז"ל כתיב ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים וכו'. אף על גב דהאי קרא דרשינן לה לנמצא ההורג אחר שנערפה העגלה מ"מ מגופיה ש"מ שכיון שמשפט הרוצח הוא נרמז בפסוק זה היא הנותנת שהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה ע"כ. וקשה טובא דא"כ הכא בשמעתין הוה ליה לאקשויי ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו למה לי דתרווייהו נפקא מואתה תבער. ושמא לא אקשינן מעיקרא ולארץ לא יכופר וגו' למה לי אלא משום דפשטיה דקרא משמע דה"ק כי אם בדם שופכו ולא בפדיון ממון ומיהו לבתר דנדינן מפשטי' אף על גב דלא איצטריך כולי האי לנמצא ההורג אחר שנערפה בקל יש לתרץ דאיכא לאוקמה נמי לעגלה ערופה אף על גב שעבר י"ה עליה וכדרבא כדאיתא בפרק בתרא דכריתות וכמו שכתבו התוספות ז"ל וכדכתי' ודו"ק כנ"ל:
בקופיץ הוא כעין סכין גדול רחבו כארכו ועב הוא ויש בו כובד ומחתכין בו עצמות ובשר ופעמים שמבקעין בו עצים כדתנן גבי יום טוב אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ לפי שהוא דבר הניטל ביום טוב לקצב בו בשר ולפי כבדו הוא חותך את הראש בבת אחת כדתנן גבי עגלה ופטר חמור עורפו בקופיץ ומאחריו. הרמ"ה ז"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות:
ואהבת לרעך כמוך וכל היכא דכתיב רעך משמע אפי' רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזור אחר זכותו לברור לו מיתה יפה ויש לפרש ואהבת לרעך לשון רעים שבך שנתחייבו מיתה ברור להם מיתה יפה. הרמ"ה ז"ל בפרק ד' מיתות. ולשון קמא עיקר. ואל תתמה אם קרא אותו הכתוב ריע דריע אהוב נמי מקרי כדכתיב ונקלה אחיך לעיניך אחר שנקלה נקרא אחיך ואמרינן נמי במדרש שוחר טוב בשר חסידיך לחיתו ארץ וכי חסידים היו והלא כתיב סוסים מיוזנים וגו' אלא כיון שנעשה בהם דין חסידים היו כנ"ל:
ברור לו מיתה יפה יש אומרים דלכך בקופיץ לא לפי שממיתין אותו בקופיץ כבהמה אבל סייף אין עשוי אלא לאדם. והרמ"ה ז"ל פירש בחידושיו בפרק ארבע מיתות לפי שפי הקופיץ עב ואינו חד כסייף וכשהוא חותך אינו חותך בלבד אלא משבר את הבשר הסמוך למקום חתך מכאן ומכאן ואין לך מיתה מנוולת מזו אבל סייף אינו כן לפי שפיו דק וחד יתר מדאי חותך כדרכו והולך ע"כ. ושמא מצד הסימנין אין דרך לחתוך אלא בסייף ומצד מול העורף בקופיץ. וכולה שקלא וטריא היינו אי הויא מצד הסימנין או מצד מול עורף וברור לו מיתה יפה היינו לגבי צד הסימנין לפי שמצד הסימנין הוא ממהר למות א"נ משום דחתך מול עורף יש בו נוול יתר מדאי כנ"ל:

כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי. פירוש דאף על גב דבמדרש מביאין ממנו ראיה לעובר על חרם המלך שחייב מיתה וכענין עכן בן זרח ויהונתן בן שאול ההיא אסמכתא בעלמא הוא וגמ' גמירי לה או דנפקא לן מדכתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו'. הריטב"א ז"ל:
יכול אף קודם שנגמר כו' להכי אייתי סיפא דברייתא משום דקשיא ליה דבשלמא אי חרם לשון מיתה הוא ואתא לאשמועינן קרא דלא תשקול מיניה ממונא ותפטריה היינו דכתיב מן האדם פירוש אשר יחרם מן האדם דהיינו מומתין בידי אדם דוקא אבל אי חרם לשון הקדש הוא מאי מן האדם לכך אייתי סיפא דברייתא דדרשי מן האדם ולא כל האדם כנ"ל:

ולר' חנניה בן עקיבא דאמר נערך וכו'. האי כל חרם מאי עביד ליה פירוש דליכא לאוקמיה לאומר דמיו עלי דהא פשיטא דהוא אין לו דמים כלל. הריטב"א ז"ל:
לפי שמצינו למומתין בידי שמים פרש"י ז"ל כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה וגם בעליו יומת ולא מיתת ב"ד דנפקא לן בסנהדרין מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים הוא ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד. והקשו בתוספות ומנ"ל מהאי קרא דהבעלים חייבין מיתה בידי שמים כלל והא קרא איצטריך לכדדרשינן בפ"ק דסנהדרין כמיתת הבעלים כך מיתת השור ונראה לי דמתוך לשונו של רש"י ז"ל שמענו תירוצו ז"ל דכתיב ביה וגם בעליו יומת ועוד כתב ז"ל דנפקא לן בסנהדרין וכו' והאי יומת בידי שמים הוא. משמע דבעי לתרוצי ז"ל דאיברא ודאי דעיקר קרא אתא לאקושי כמיתת הבעלים כך מיתת השור מדכתיב יומת דמשמע בב"ד ולא כתיב ימות ומיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דבעלים חייבין מיתה דכתיב ביה וגם בעליו יומת וכדכתב רש"י ז"ל ועוד בשלמא אי איכא שום מיתה בבעלים היינו דאיצטריך קרא מות יומת המכה רוצח הוא למעוטי רציחת שורו ממיתת ב"ד אבל אי ליכא שום מיתה בבעלים כלל אמאי איצטריך קרא למעוטינהו נמי ממיתת ב"ד מהי תיתי דלחייבו מיתה על רציחת שורו עד דמעטינהו קרא והיינו דסיים רש"י ז"ל והאי יומת בידי שמים הוא. ואין לומר דלהכי אתא מיעוטא דרוצח הוא לגלויי דלא תטעה במאי דכתיב וגם בעליו יומת דהיינו מיתה ממש דאם כן קשיא אמאי כתיב לישנא דטעותא כי היכי דנצטרך תו אידך קרא לפרושה הילכך ודאי משמע דעיקר קרא אתא לאקושי כמיתת הבעלים כך מיתת השור ומיהו מפשטיה דקרא שמעינן דבעלים חייבין מיתה והיינו דאיצטריך למעוטינהו ממיתת ב"ד וכדכתיבנא כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל:

והתוס' כתבו וז"ל לפי שמצינו מומתים בי"ש דכתיב וגם בעליו יומת דע"כ לאו בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא גו' משמע מלשונם ז"ל דגופיה דקרא אתא לחיובי הבעלים מיתה בידי שמים דכתיב להדיא וגם בעליו יומת דע"כ לאו בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה וגו' וכיון שכן הוה ליה כמאן דמפרש להדיא מיתה בידי שמים וקשיא להו טובא דהא דרשי' מיניה בסנהדרין כמיתת הבעלים כך מיתת השור והיכי נימא דגופיה דקרא אתא לחיובי הבעלים מיתה בידי שמים ואין לתרץ דהיקשא דבעלים דרשינן לה מדכתיב יומת ולא כתיב ימות דלדידהו ז"ל קשיא דא"כ אימא דכולהו קרא להכי הוא דאתא והיכי קא מפרשי ז"ל דמגופה דקרא שמעינן מיתה בידי שמים ותירצו דמדלא כתיב השור יסקל כבעליו א"נ לא לכתוב אלא וגם בעליו למה לי למכתב וגם בעליו יומת ש"מ תרתי והוכרחו התוספות ז"ל לפרושי דמגופיה דקרא שמעינן מיתה בידי שמים מדכתיב וגם בעליו יומת והוה ליה כמאן דכתיב ביה להדיא יומת בידי שמים ולא מכלל מאי דממעט מדכתיב מות יומת המכה רוצח הוא הוא דשמעי' לה דהא יש תימא דהיכי קאמר יכול אף בידי אדם כן היכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים ובשלמא אי כתיב להדיא יומת אמיתה בידי שמים הלכך איכא למילף כי היכי דהאי יומת יש לו פדיון בממון ה"נ כל יומת דכתיב בתורה ואע"ג דהאי מיתת ב"ד והאי מיתה בידי שמים ומ"מ אכתי קשיא התינח דבעינן משום הכי קרא ללמדנו דמיתה בידי אדם לא יפדה מיהו היכי כי הוה בעי למילף מיתות קלות לבתר דגלי לן קרא גילוי כל דהו דלא נילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים בהכי סגי ומאי קאמר תו ואין לי אלא מיתות חמורות כו'. מיתות קלות מנין ויש לתרץ לשיטת רש"י ז"ל דשפיר הוה קא יליף דחייבי מיתות ב"ד יפדו בממון אי לאו דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא הוה אמרינן דהאי יומת מיתת ב"ד הוא ונהרג על רציחת שורו ואף על גב דכתיב ביה אם כופר יושת עליו ולא אמעיט אלא משום דאי אתה הורגו על רציחת שורו וכדקאמר רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. אבל משום מאי דכתיב ביה אם כופר יושת עליו לא ממעיט מעתה שמעת מינה דאפילו חייבי מיתות בית דין יפדו בממון ואם תשאל מאחר דממעט מדכתיב כל חרם וגו' לא יפדה דחייבי מיתות ב"ד לא יפדו למה לי מיעוטא דכי רוצח הוא פשיטא ודאי דקרא דכתיב וגם בעליו יומת לא מצי מיירי במיתת ב"ד דאי הכי מאי דכתיב אם כופר יושת עליו והא כתיב חרם מן האדם לא יפדה וכתיב לא תקחו כופר. תשובתך כבר השיבו כן שם בפרק קמא דסנהדרין ומהדרינן אדרבה משום הך קרא גופיה דכתיב גבי רוצח גופיה דלא תקחו כופר איצטריך למכתב הכא גבי ממונא אם כופר יושת עליו ולא תימא לא תקחו כופר כתיב ואפילו קטיל תוריה נמי לא מצי פריק נפשיה הילכך כתב רחמנא אם כופר יושת עליו לאשמועינן דהיכא דקטל איהו לא סגי ליה בממונא אלא בקטלא והיכא דקטל ממוניה לפרוק נפשיה בממונא ולכך איצטריך מיעוטא דרוצח הוא למעוטי דאינו נהרג על רציחת שורו ומ"מ מעיקרא דלא ידעינן הך קרא דכל חרם שפיר הוה מצינן למילף דמיתה בידי אדם יפדו ממאי דהוה מוקמינן קרא דכתיב וגם בעליו יומת במיתת ב"ד אי לאו מיעוטא דרוצח הוא.כנ"ל לשיטתו של רש"י ז"ל ודוק שכתב רש"י ז"ל יכול אף. חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון. שינה ז"ל לישנא דברייתא דקתני יכול אף בידי אדם כן משום דהוה משתמע דכלפי מיתה בידי שמים לחודיה קאי דבעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים ואינו כן וכדכתיבנא ודוק מה שכתב רש"י ז"ל והאי יומת בידי שמים הוא כנ"ל. ודע דהתם בפ"ק דסנהדרין פריך תלמודא ממאי דהאי וגם בעליו יומת לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא והקשו בתוספות ומה בכך אם יומת אתא למיתת הבעלים מ"מ ניחא כמיתת בעלים כך מיתת השור מהיקשא דבעלים כדאמרינן גבי רובע וכו' ותירצו בתוספות הר"ף ז"ל בשם הר' יעקב דהכי פריך לפי המסקנא דהאי יומת חנק הוא א"כ לא שייך לאקשינהו כיון שאין המיתות שוות כמו ברובע ונרבע וכיון שכן קשיא לשיטת התוספות ז"ל דאי מאי דכתיב יומת היינו בידי שמים היכי מצי תו לאקושינהו וכבר תירצו התוספות קושייתם בענין אחר ולא כתירוצם של תוספות הר"ף ז"ל:
יכול אף בידי אדם כן אין להקשות היכי מצינן לדמויינהו והא גבי שור שהרג הרי נהרג ההורג עצמו דהיינו השור ואילו גבי ההורג בעינן למפטר ההורג מכל וכל די"ל דהשור הנהרג סוף סוף היינו ממונו וה"ל כמי שנתרבה פדיונו והכא נמי גבי אדם נימא דיפדו בממון וירבה פדיונו ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יכול אף. חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון. פי' אינו דומה ממש אלא לגבי יפדו בממון וכדכתיבנא כנ"ל:

ת"ל חרם מן האדם אין לפרש דהכי קאמר חרם מן האדם דהיינו מיתה שבא מן האדם פי' בידי אדם לא יפדה אבל בידי שמים יפדה דאי הכי קשיא טובא חדא דלמה לי לאתויי דמומתין בידי שמים נותנין כופר ומתכפר להם מדכתיב אם כופר יושת עליו והא מהאי קרא דחרם מן האדם שמעינן לה ועוד מאי קאמר תו ואין לי אלא מיתות חמורות וכו'. מהיכא תיתי לחלק בחייבי מיתות ב"ד והא מדכתי' חרם מן האדם ולא בידי שמים משמע דכל בידי אדם לא יפדה דהא לא אמעיט אלא בידי שמים אלא ה"פ חרם מן האדם אדם שמחוייב חרם וכן פרש"י ז"ל והיינו דקאמר עלה ואין לי אלא מיתות חמורות ופרש"י ז"ל וז"ל אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה. כיון דקרא לא פריש כל מיתות מסתייך אי שדית הך חומרא ואין ממונו מצילו אמיתות חמורות וכו' ואין לפרש דמשום הכי קאמר ואין לי אלא מיתות חמורות וכו' משום דכתיב מן האדם דמשמע ולא כל אדם וכדאמרי' לעיל ולהכי קאמר אין לי אלא מיתות חמורות וכדכתיב אשר יחרם מן האדם פי' מקצת מחוייבי מיתות ב"ד דליתא דאכתי מן האדם כתיב לחלק באדם ולא במיתות ומנא לך לחלק בין מיתות חמורות למיתות קלות אלא הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל וכדכתיבנא וצריך ליישב מאי מן האדם דקאמר כנ"ל:

ואין לי אלא מיתות חמורות כו'. ואיכא למידק אמאי קרי להו מיתות חמורות ומיתות קלות אי משום דנתנו שגגתן לכפרה ולא נתנו שגגתן לכפרה לימא בקוצר ואין לי אלא מיתות שלא נתנו שגגתן לכפרה מיתות שנתנו שגגתן וכו' דמאי חומרא וקולא שייך במיתות משום נתנו שגגתן לכפרה ולא נתנו ואדרבה איכא מיתות דמקריין חמורות דהיינו סקילה ושרפה ונתנו שגגתן לכפרה ואיכא מיתות קלות דהיינו חנק וסייף שלא נתנו שגגתן לכפרה והיכי מקריא מיתה חמורה דהיינו סקילה מיתה קלה משום דנתנו שגגתן לכפרה סוף סוף המיתה הרי היא חמורה. וי"ל דמיתות חמורות מקרו כשאין בזדונן כרת תחת המיתה חמורה דאית בהו ונשארו בחומרתן אלא דלא מצינן למקטלינהו משום דהוי בלא התראה ומיהו מיתה חמורה רמיא עלייהו וידון בה מן השמים וכדאמרינן אף על פי שאמרו ד' מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו ומיתות קלות מקרו אותן שניתן תחת חומר מיתתן כרת בזדונן בלא התראה והכרת נקרא מיתה קלה ובה"נ תליא נתנו שגגתן לכפרה ולא נתנו דכל שיש כרת בזדונן חייב חטאת על שגגתן וכל שאין כרת בזדונן אינו חייב חטאת על שגגתן והיינו טעמא דכיון שהתורה החליפה מיתה תחת מיתה כשהיא בלא התראה הכי נמי החליפה קרבן תחת המיתה כשהיא בשוגג חוץ מן הרוצח לשיטת רש"י ז"ל דאין כרת על זדונו והרי היא בחומר מיתתה ואפילו הכי יש כפרה לשגגתו כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל אלא מיתות חמורות וכו' ומאי נינהו כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו שאין כרת בזדונו דלחייב חטאת בשגגתו. מיתות קלות. היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתן וכו' ע"כ. ואם לא תפרש כן למה ליה לאורוכי לרב ז"ל ולאתויי הא דכרת על זדונו אלא כיון ז"ל למאי דכתיבנא. ועתה אפרש שורש פלוגתייהו של רש"י ז"ל והתוספות ז"ל בהאי דרוצח דרש"י ז"ל קרי ליה מן הקלות והתוספות ז"ל לא קרו ליה אלא מן החמורות ומשמע לי דרש"י ז"ל ס"ל דרוצח אין לו כפרה בידי שמים כ"א במיתה או גלות אם היה בשוגג דכיון דהרג את הנפש חמירא איסורא דבשוגג נמי לא יכופר לו דהוה ליה למידק בהריגת נפש אדם מועד לעולם תדע דקי"ל גר ותושב שהרג את ישראל בשגגה אף על פי שהוא שוגג הרי זה נהרג אדם מועד לעולם. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות רוצח הילכך כיון שהקב"ה בחסדו ריחם עליו ונתן כפרה לשגגתו הרי הוא קל ואף על גב דהויא בגלות ואף על גב דלית בה כרת על זדונו ולהכי כתב רש"י ז"ל א"נ רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות. ולא עירב רוצח בהדי אינך משום דשניא רוצח מאינך דאינך איכא כרת על זדונן מה שאין כן ברוצח ומכל מקום חשיב ליה מן הקלות לפי שניתן כפרה לשגגתו בגלות וכדכתיבנא אבל לדעת התוספות לא מקרי קלה דבשלמא כשהכפרה היא חוץ ממנו דהיינו על ידי ממון או על ידי קרבן מקרי שפיר ניתן שגגתו לכפרה דאדרבה חומר הוא שהחמירה התורה עליו דבלאו הכי נמי היה מתכפר אלא להפיס דעתו של גואל הדם הוא גולה דמאי שנא שוגג זה משאר שוגג דעלמא דהוא מתכפר בקרבן וזה צריך גלות. והקשו התוספות ז"ל על פרש"י דכיון דחשיב רוצח מן הקלות אמאי אצטריך חרם וכל חרם כו' בלא תקחו כופר ובחרם סגי דחד לדרך עליה וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה דהיינו מיתות קלות:
וכתב הרמב"ן ז"ל לקמן וז"ל אצטריך סד"א ה"מ דהרגו דרך עליה קשיא לן אי כשהרגו דרך עליה ולא ניתנה שגגתו לכפרה מן האדם נפקא ומה ת"ל כל חרם אי נמי לאידך גיסא מלא תקחו כופר נפקא לן חייבי מיתות שלא נתנו שגגתן לכפרה מן האדם למה לי ואיכא למימר כיון דאצטריך קרא למכתב מן האדם ולא תקחו כופר חד לחייבי מיתות הקלות וחד לאתויי חייבי מיתות החמורות כתב נמי כל חרם אי נמי יש לומר תלתא קראי צריכי דאי כתב רחמנא מן האדם הוה אמינא אין לי אלא מיתות חמורות שאין בהם צד קולא שהוא כפרה לשגגתן כגון מכה אביו וגונב נפש מאחיו כתב רחמנא כל חרם ועדיין אני אומר אין לי אלא הורג דרך עליה אבל דרך ירידה שמעשה זה נתן שגגתו לכפרה נשקול מיניה ממונא כתב רחמנא לא תקחו כופר ע"כ. ודבריו סתומים:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו ולא ממילא שמעת מינה לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה כלומר למה לי מריבויא דכל חרם ממילא ש"מ דהא קרא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח והיינו מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה אמר רמי בר חמא אצטריך סד"א ה"מ הרגו דרך עליה דלא וכו'. פי' והשתא אית לן ארבעה קראי תרי דכל חרם דדרשינן לתרי מריבויא דכל ולא תקחו כופר לנפש רוצח ולא תקחו כופר לנוס ומוקמינן חד לחייבי מיתות חמורות כגון חובל באביו וגונב נפש שאין במינן כפרה וחד לחייבי מיתות קלות שיש במינן כפרה כגון רוצח בדרך עליה וחד לדרך ירידה ובמזיד דהיא גופה נתנה בשוגג לכפרה ואידך לשוגג גופיה דחייבי גלות והיינו לא תקחו כופר לנוס וקשיא לן ואכתי למה לי כולי האי דהא ברוצח כתיב קרא בהדיא ולא תקחו כופר לנפש רוצח וכיון דכן כל שכן מיתות חמורות אם כן קרא למיתות חמורות למה לי הא מסתיין בתלתא קראי חד הא דכתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח דהיינו מיתות קלות וכל שכן חמורות ואידך לרבויי אפילו במזיד בדרך ירידה דנתנה שגגתו לכפרה ואידך לאתויי שוגג גופיה כדכתיב ולא תקחו כופר לנוס ואפשר דאצטריך דלא אתי לן חובל באביו מרוצח ורוצח מחובל באביו דאי חובל הוה אמינא הני מילי חובל באביו דמיתות חמורות אבל רוצח דמיתות קלות שיש במינן כפרה לא ואי כתיב רוצח הוה אמינא אדרבה רוצח חמור שכן הרג את הנפש אבל חובל באביו לא דבכל חד איכא חומרא. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה פי' כגון גונב נפש או חובל באביו שאין כפרה כתובה בשגגתן וכיון שכן אף בזדונם אינו נפדה בממון חייבי מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות מנין שאין זדונן כפרה בממון ת"ל כל חרם פי' דמחרם כל חרם שמעינן להו תרווייהו. ומיהו אפילו כתב בפירוש חייבי מיתות קלות לא שמעינן מינה חייבי מיתות חמורות דהוה אמינא רוצח כיון שהרג דין הוא שיהרג ולא יפדה עצמו בממון אבל גונב נפש וחובל באביו כיון שלא הרג יפדה בממון קמ"ל. סד"א הני מילי היכא דהרגו דרך עליה וכו' קמ"ל ולא תקחו כופר פירוש והשתא איכא תלתא קראי במזיד דלא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא. חרם כל חרם ולא תקחו כופר חד לחייבי מיתות חמורות שאין במינן כפרה לשגגתן ותרי לחייבי מיתות קלות חד לדרך עליה וחד לדרך ירידה ואיכא קרא רביעתא לשוגג דמיתה קלה בדרך ירידה דאפילו בהא לא נפרקיה בגלות בממון וכל שכן לשוגגין דאידך. ע"כ:
ומיהו התוספות ז"ל כתבו לקמן דכל חומרי דשמעתין לא תלי אלא במה שלא ניתן לכפרה דאינו מקפיד התלמוד במה שסקילה ושרפה חמורין מהרג וחנק וכיון שכן אי כתב רוצח היכי נימא בו דדין הוא שיהרג ולא יפדה משום דהרג והלא אין הדבר תלוי אלא במה שניתן לכפרה דמ"ה דין הוא שיפדה דהענין שוה ואין הדבר תלוי בחומרות ויש לי לתרץ דאי כתיב רוצח הוה אמינא דוקא מיתה קלה כגון רוצח דיש במינו שלא ניתן לכפרה כגון דרך עליה אבל שאר מיתות קלות כגון שבת ועריות וע"ג דלעולם ניתן שגגתן לכפרה ואין במינן שלא ניתן לכפרה כלל הו"א דנשקול מיניה ממונא ונפטריה קמ"ל. ועוד יש לי לתרץ דאי כתיב רוצח הוה אמינא דוקא רוצח שלא ניתן זדונו לכפרה פי' דאין על זדונו כרת ולעולם חיובא דמיתה רמיא עליה ואף על גב דלא אתרו ביה אלא דלא מצינן למקטליה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח דההורג בפני עדים בלא התראה מכניסין אותו לכיפה וכו'. ע"כ. הילכך כיון שלא נתן זדונו לכפרה בכרת דין הוא דלא נשקול נמי מיניה ממונא ונפטריה אבל התוספות ז"ל פירשו דרוצח לא חשיב אלא מן החמורות דלא חשיב כפרה אלא כפרת ממון או קרבן שהוא דבר חוץ ממנו ולהכי מדמינן להו דכי היכי דנתן שגגתו לכפרה דהיינו כפרת קרבן הכי נמי נשקול ממונא מיניה ואפילו במזיד ונפטריה אבל משום דניתן שגגתו לכפרת גלות לא נאמר משום הכי דנשקול נמי מיניה ממונא ונפטריה דהיכי מדמינן כפרת גלות לכפרת ממון ואין הדבר תלוי בקולא וחומרא כמו שכתבו התוספות לקמן וכדכתיבנא. ועוד אפשר לומר דס"ל לתוס' דגלות לא מקרי כפרה דאדרבה חומרא הוא שהחמירה תורה עליו דלא תסגי ליה בקרבן וכדכתבינן ודרך עליה משום דקיל טפי דהוי אנוס ביותר להכי לא ניתן לשגגתו גלות וכדבעינן למכתב קמן בס"ד וה"פ דברייתא אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה על ידי קרבן דהיינו כל מיתות שאין בהם כרת כגון מסית ומדיח ונביא השקר וזקן ממרא ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו וגונב נפש ומגדף אליבא דרבנן דאמרי בכריתות [ג ב'] דאין מביא קרבן על שגגתו דכתיב לעושה בשגגה פרט למגדף שאין בו מעשה ורוצח. ומיתות קלות כגון ע"ג ושבת ועריות דיש בהן כרת ומביא קרבן על שגגתן. וקשה ומאי פריך ולא ממילא מלא תקחו כופר וגו' דמשמע דאכל מאי דתני בברייתא פריך והא קרא אצטריך למיתות קלות דלא תקחו כופר ברוצח כתיב דהיינו חמורות. ותירצו בתוספות דאמיתות חמורות פריך ולא הוצרך לפרש כן להדיא לרוב פשיטותו דהא ודאי למיתות קלות צריך קרא אבל אמיתות חמורות פריך דלא צריך קרא דמלא תקחו כופר דכתיב ברוצח נפקא ואף על גב דיש לחלק בינייהו משמע ליה לתלמודא דכל מיתות חמורות אחת הן ולהכי קאמר תלמודא ולא ממילא שמעת מינה וכו' ולא הקשה להדיא ובקוצר והא מלא תקחו כופר נפקא ולשיטת רש"י ז"ל ניחא טפי הא לישנא דנקט תלמודא ולא ממילא וכו'. ואם תאמר ולשיטת התוספות ז"ל אם כן מאי משני תלמודא והא רוצח מהחמורות מקרי לשיטתם ז"ל וכפרת גלות חשיבא ניתן שגגתו לכפרה. ויש לומר דמכל מקום הא עדיפא כיון דסוף סוף ניתן שגגתו לכפרה על ידי גלות מאידך דלא ניתן שגגתו לכפרה כלל ודוחק עוד לשיטת התוספות דקא משני אמר רמי בר חמא אצטריך סד"א ה"מ היכא וכו' משמע דה"ק דאי מלא תקחו ה"א דוקא היכא דהרגו דרך עליה וכו' לכך כתב חרם לאתויי אפילו דרך ירידה דניתן שגגתו לכפרה והיינו דקתני ואין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה וכו'. וקשה דהא מחרם מרבינן דרך ירידה ומשום שנתנו שגגתן לכפרה והיכי קאמר ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנו שגגתן לכפרה וא"ל דה"ק שלא נתנו שגגתן לכפרת קרבן. ומיהו קשה למה ליה לאורויי בכל מיתות חמורות והא כל מיתות חמורות מלא תקחו כופר נפקא ולא אתא חרם אלא ארוצח דרך ירידה לבד. ותירצו בתוספות דה"ק אצטריך תרי קראי למיתות חמורות חד לדרך עליה וכו' ואפשר דתנא דברייתא מיירי בכל החמורות וקרא דלא תקחו כופר מיירי בדרך ירידה והלשון מגומגם ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דה"ק אצטריך סד"א ה"מ היכא דהרגו דרך עליה פירוש דמלא תקחו כופר לא שמעינן אלא דרך עליה ותנא דברייתא נקט מיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה. והקשו עוד בתוספות לשיטתם דמאי אצטריך קרא לחייבי מיתות קלות כגון ע"ג ושבת ועריות דמה שייך שם כופר למ"ד כופר היינו דמי ניזק וכ"ת היכא דלא שייך דמי ניזק משלם דמי מזיק. אכתי תימא הניחא למ"ד כופרא כפרה אלא למ"ד כופרא ממונא מאי איכא למימר. ותירצו בתוס' דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לטעמיה דאמר בפרק הפרה ונתן פדיון נפשו דמי מזיק וס"ל כופרא כפרה. ומיהו דוחק דהניחא דרבי ישמעאל אזיל לטעמיה אבל רבי חנניא בן עקיבא דמוקמינן כותיה לא שמעינן ליה דס"ל דמי מזיק ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דכייל במיתות קלות רוצח דשייך ביה שפיר דמי מזיק וע"ג ושבת ועריות דכייל נמי בהדייהו היינו לדוגמא בעלמא נקטינהו והיינו נמי שרש"י ז"ל במיתות חמורות לא נקט אלא העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל דשייך בהו שפיר דמי ניזק אבל התוספות ז"ל כיון דבעל כרחם מיתות קלות אינם אלא ע"ג ושבת ועריות ולא שייך בהו דמי ניזק להכי כללו במיתות חמורות נמי כל מידי ולמאי דתריצנא לעיל לשיטת רש"י דחד קרא אתא למיתות קלות שאין במינן כפרה או שיש כרת בזדונן כגון שבת ועריות וע"ג לשיטת רש"י ז"ל נמי קשיא למה לי קרא להכי למ"ד דמי ניזק ולמאי שתירצו הרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל ניחא טפי ולא תקשי להו ממאי דכתבו בסמוך דאינו מקפיד התלמוד בחומרא וקולא ואין הדבר תלוי אלא במה שלא ניתן לכפרה שהתוס' ז"ל אזל לשיטתייהו וכדבעינן למכתב בס"ד:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל. ואם תאמר אי כשהרגו דרך עליה מן האדם נפקא שכן לא ניתנה שגגתו לכפרה כדתניא בסמוך ת"ל כל אדם וכו' ואין לי אלא מיתות חמורות יש לומר ההיא ה"ק אין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה בממון מיתות קלות שנתנה שגגתן לכפרת ממון מנין דלא שקלינן ממונא מינייהו למפטרינהו מקטלא ת"ל כל חרם והרי מכל מקום הכי משמע דלא תקחו כופר היכא דהרגו דרך עליה שלא נתנה שגגתן לכפרה לא בממון ולא בגלות אבל הרגו דרך ירידה דנתנה שגגתן לכפרה אימא נשקול ממונא ונפטריה והכי דרשינן להו לקראי מחרם דרשינן מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה כלל ומכל חרם מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה ומלא תקחו כופר דרשינן דרך ירידה במזיד שניתנה שגגתו לכפרת גלות ע"כ. ויש טעות סופר בלשונו ז"ל לכך דבריו אינם מובנים כל הצורך. והרא"ש ז"ל פירש כפירוש התוספות ז"ל דכייל במיתות חמורות כל מידי ומיהו רוצח לא הזכירו לא בחמורות ולא בקלות אבל כתב וז"ל אבל הרגו דרך ירידה אימא נשקול וכו'. ואם תאמר אכתי מאי משני אכתי אייתר ליה חד קרא דהא דרשינן בברייתא מחרם וכל חרם מיתות חמורות ומיתות קלות דהיינו דרך ירידה ודרך עליה. ויש לומר למיתות שניתנה שגגתן לכפרה אצטריך תרי קראי דאי מחד קרא הוה שמעינן מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרת גלות דחמור אבל שאר חייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרת חטאת דקילי אימא לשקול מיניה ממונא ולפטריה להכי אצטריך תלתא קראי ע"כ. ואיכא למידק אמאי בברייתא דלעיל דרשינן האי קרא לערכו עלי לא דרשינן חרם כל חרם ודרשינן מן האדם וכי דרשינן ליה הכא בברייתא דרבי ישמעאל לפדיון חייבי מיתות דרשינן חרם וכל חרם ולא איכפת לן במאי דכתיב מן האדם. ויש לומר דלעיל בברייתא קא פריש חרם לשון הקדש וכייל בין דמי עלי בין ערכי עלי דאף על פי שערך אינו לפי דמים אלא לפי שנים לא אמר כלום ולהכי כתב כל חרם ולא הוצרך למילף כן להדיא והא דלא דריש רבי ישמעאל מן האדם לא אתברר לן שפיר ומיהו אם היינו מפרשים מן האדם ולא בידי שמים הוה אתי שפיר אבל פירשנו כן לעיל ולקמן נבאר עוד בס"ד כנ"ל:

ולאו ממילא מלא תקחו כופר שמעת מינה. ואם תאמר ומאי פריך ודילמא שאני רוצח משום דחמירא שפיכות דמים ויש כאן תיקון העולם ולהכי מוזהרין ב"ד שלא ליקח כופר תדע דבלא התראה נמי מכניסין אותו לכיפה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח. וי"ל אדרבה אימא לאידך גיסא משום שיש כאן קיום נפש מישראל איכא למימר דיציל עצמו בממון וכדאצריכינן להו לקראי לעיל דאפי' לבתר דכתיב נמי ולא תקחו כופר לנוס אצטריך למכתב ולא תקחו כופר לנפש רוצח משום קיום נפש בישראל וכיון דאפילו הכי אשמועינן קרא דלא יציל אם כן כל שאר מיתות ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ולא ממילא. שמעת לה מלא תקחו כופר הא גבי רוצח כתיב דנתנה כפרה לשגגתו ואשמועינן קרא שלא יציל את עצמו בממון ולמה לי תו כל חרם. ע"כ: