שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ו/דף נו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נו עמוד א[עריכה]

היכי דמי אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה דעד שלא נכפפה לא היתה דלקה שולטת בה ברוח מצויה ועכשיו שנכפפה שולטת בה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב. אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה פירוש דעד שלא נכפפה לא היתה שולטת בה אף ברוח שאינה מצויה ועכשיו שולטת בה ברוח שאינה מצויה ומכל מקום ברוח מצויה אינה שולטת בו ובאה רוח שאינה מצויה והאחיזה בו את האור פטור מדיני אדם שהרי רוח שאינה מצויה סייעתה. ולא עוד שזה כמקצת אונס ומכל מקום חייב בדיני שמים. הרב המאירי ז"ל.

אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וכו':    מקשו בתוספות כיון דמחייבינן בדמטיא ליה ברוח מצויה שמעינן מינה דכי מקרב הקמה אצל האש דינו כמקרב האש אצל הקמה וכיון דכן תמיהא מילתא הא דאמר במסכת סנהדרין כפתו בחמה ומת וכו' ואמאי לא הוי ככופף קמתו של חבירו לפני הדליקה ומטיא ליה ברוח מצויה דמחייב. ותירצו דהתם שלא שנהו ממקומו אלא שכפתו באותו מקום עצמו שהיה עומד וכיון שכן לא קרבו כלל אצל הנזק אלא דהוה ליה מצמצם שלא הניחו לברוח ומצמצם לא מיחייב אלא בשכבר הגיע כגון כפתו בחמה או בצינה שכבר היתה שם החמה או הצנה אבל בשעדיין לא הגיע הסוף כגון סוף חמה סוף צנה לבא בהא ודאי מצמצם פטור הילכך מי שהיה במקום שחמה וצנה לא סופן לבא ובא אחד ונטלו משם והביאו במקום שסוף חמה סוף צנה לבא וכפתו חייב.

ומיהו אכתי קשה דיני מיתה אדיני נזיקין דאלו גבי נזיקין אמרינן בבבא בתרא מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ומשמע התם דאי בהדי דמנח ליה קפצה גיריה נינהו ומחייב לשלומי ואפילו כי אתיא לבתר הכי נמי חשבינן ליה גירי דידיה כיון דכי אתיא וקפצה לאלתר הויא היזיקא דגיריה וכיון דכן אף על גב דבהא לא מחייב לשלומי מחייב ודאי לסלוקי. ואלו גבי מיתה אמרינן בסנהדרין השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ואמר רב אחא בר יעקב כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ארס נחש בין שניו הוא עומד לפיכך משיך בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה ומשיך פטור והשתא ודאי תמיהא מילתא דבהא ליפטר משיך ואלו גבי נמייה היכא דבהדי דמנח לה קפצה מחייב לשלומי.

ונראה לי דהפרש איכא בין חיוב מיתה לחיוב נזיקין דנזיקין מחייב על גרמתו כיון דהוי גיריה ומיתה ליכא לחיובי על גרמתו אפילו היכא דהוי גיריה אלא במזיק בגופו או בכחו ואשו למאן דאמר משום חציו וחציו ממש כחו גמור חשבינן ליה אבל בעלמא לא. ומסתברא נמי דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחשבינן להו תולדה דאש ליכא למחשבינהו חציו אלא ממונו ובנפל גדר שלא מחמת דליקה דשורו הוא דלא טפה באנפיה. תדע דהתם בסנהדרין משמע דזורק את האבן ובחזרתה נפלה לצדדין והרגה חייב דכיון דנפלה לצדדין אכתי מכחו הוא אלא דכח כחוש הוא אבל נפלה כדרכה בחזרתה פטור דנסתלק כחו ואף על גב דבנזקין בכי האי גוונא חייב. הילכך משיך דפטרינן לעיל לרבנן דוקא ממיתה אבל בנזקין חייב דודאי חשיב גיריה.

ומיהו משסה כלב בחבירו פטור אפילו לענין נזקין דהתם אינו מקרב הכלב אצלו כלל אלא דמשסה בו בלחוד והוי ליה גרמא בעלמא. ואף על גב דהתם בסנהדרין אמרינן איפכא גבי מצמצם דבמיתה חייב ופטור בנזקין שאני מצמצם דמדינא לעולם היה פטור דלא כלום קא עביד שאינו מניח לו לילך ממקום שהיה שם אלא דרחמנא חייביה א"ה לענין מיתה כיון דהוי בגופו ממש של מזיק ופטריה לענין נזיקין אף על גב דהוי בגופו של מזיק כיון דהוי גרמא. הרא"ה ז"ל.

(חו"מ ר"ז) והשוכר עדי שקר וכו'. אבל השוכר עדי שקר להעיד על דבר אמת בין לנפשיה בין לחבריה אינו חייב אפילו בדיני שמים אלא שעובר על מה שכתוב בתורה מדבר שקר תרחק. הרא"ה ז"ל.

אלא לחבריה ולכך פטור מדיני אדם ומכל מקום חייב בדיני שמים דמיירי כגון דלא מצי לאשתלומי מחבריה כגון שאין לו מה לשלם או שהלך למדינת הים או מחמת שאין אנו יודעים שהם עדי שקר ולא נתברר הדבר. ובכהאי גוונא נמי שייך למתני פטור מדיני אדם אשוכר דהוי פטור מדיני אדם. אי נמי דידעינן שהם עידי שקר. ודוקא נקט שוכר אבל אומר וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל השוכר עידי שקר להעיד אם לצורך עצמו עד שגבה מפיהם ממון חייב להחזירו אף בדיני אדם. ודוקא בשהודה שאם על פי אותם עדים אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע אלא כשהודה ועדים בהזמה אם לא הוציאו מוציאין ואם הוציאו אין מוציאין. וגדולי המחברים כתבו שאף אם שלם מוציאין מידם וכן אם הלקו לוקין. נראה שאינם סוברים כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא בהרגו שאין אחיו קיים. ויש חולקים במלקות כמו שביארנו בראשון של מקום. ונשוב לדברינו שאם לצורך חבירו שכרם עד שגבה ממון על פיהם ואין לחבירו ממון כדי להוציאו ממנו או שאין חבירו מודה פטור מדיני אדם שהרי לא על ידו לבד נעשה ההיזק. ועוד שאין שליח לדבר עבירה וחייב בדיני שמים. ע"כ.

כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא קא עביד אלא שלענין השבה נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב. הרב המאירי ז"ל.

פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו:    על מה שתירצו בתוספות יש לומר דמנא ליה דהכי קאמר קרא דמקשה בפשיטות דאורייתא נמי מחייב. ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אף על פי שלא ענה אמן הוא ואי הכי כשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דבשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בבית דין ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובין שאינם מעידים לו אינם חייבין מפני שאין בעדותם כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים וכיוצא בהם אם לא היו חייבים להעיד כל שלא ענו אמן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אלא בחד:    כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש ממון בעד אחד דעלמא אבל עד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דרבי אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל היודע עדות לחבירו ואינו מעיד בין שהם שנים שכבישת עדותם מפסדת ממון בין שהוא אחד שכבישת עדותו מפקעת שבועה פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים שאף גרמא אין כאן הואיל ואין כאן מעשה. ומה שאמרו בסוגיא אי בתרי באם לא יגיד קאי לאו למימרא דליחייב בדיני אדם דמה ענין לחייב את האדם במניעת דיבור אלא כך פירושו באם לא יגיד קאי ופשיטא דחייב בדיני שמים. ואף ברוב ספרים גורסים בה בהדיא פשיטא.

ושמא תאמר והלא במחיצת הכרם שנפרצה אם נתיאש בעל הכרם ולא גדרה חייב באחריותה. יראה לי בו שמכל מקום יש כאן מעשה שלו והוא שגפניו מתפשטין מתוך גידולם ומקדשים התבואה. וחכמי הדורות שלפנינו תירצו בה שמאחר שנודע בודאי שהאיסור בא על ידי כך הרי הוא כגורם בידים. ע"כ.

העושה מלאכה במי חטאת:    מי חטאת הוא אחר שנתערב אפר הפרה בתוכה הא קודם שנתערב אפר בהם אין נקראין מי חטאת אלא מי המילוי. ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהם אף מלאכה אחרת רצה לומר שכל שנתעסק במלאכה בעוד שהוא ממלא את המים נפסלו ואלו מי חטאת אין זה פוסל בו הא מלאכת עצמן מכל מקום פוסלות בו ואין צריך לומר מלאכה שבגופן כגון שהיו המים בכלי שיש בו שנתות וידע כמה עולין המים כשנותנין בתוכם ליטרא בשר ועד אי זה שנת הם מגיעים והכניס זה את הבשר לתוכו כדי להבחין אם יש ליטרא בבשר שלו אלא אף מלאכה שאינה בגופן פוסלת בו כגון ששקל כנגדן כגון שהיה נודע לו כמה ליטראות מים באותו כלי שמי חטאת לתוכו עם הכלי והניחן בכף עם הכלי ושם הבשר בכף שניה הואיל ועשאן משקולת פסלן.

ויש מפרשים בגופן מה שפירשנו בכנגדם ומפרשים בכנגדם ששקל כנגדם אבן שלא לצורך וחזר ושקל כנגד האבן דבר אחר הצריך לו אלא שבכנגדן אינו פוסל אלא בהיסח הדעת. ומכל מקום יש מפרשים שכל ששקל כנגדם דבר אחר פסולין אף בלא היסח הדעת אבל אם כיון לשקול את המים בדבר אחר אם הסיח דעתו פסולין ואם לאו כשרים. וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שסוגיא זו אינה הולכת על שיטתם וכבר הרגישו בה גדולי המגיהין.

העושה מלאכה במי חטאת בין בגופן בין בכנגדן וכן העושה מלאכה בפרת חטאת הואיל והיזק שאינו ניכר הוא דינו כדין גרמא ופטור מדיני אדם שהרי אין כוונתו להזיק וחייב בדיני שמים.

גדולי המחברים כתבו שהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור אבל אם הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש וכן הסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואף על פי שזו באה כדעת האומר במסכת גיטין היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואף הם פסקו שאינו היזק אפשר שהם עושים אותה כמזיד אף על פי שאין כוונתם להזיק ומתורת קנס וכן עיקר.

המבעית את חבירו ונבעת לקולו אחר שלא הכהו ולא נגע בו פשיעתו מסייעתו שהיה לו להתחזק בעצמו ומתוך כך פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכן הרבה נכללו בדין זה כמו שאמרו בכאן מיהא טובא איכא כגון ליבה וליבתו הרוח; שסה בו כלב ונחש; הרחקת סולם מן השובך; נפילת הפשתן הנזכר בפרק לא יחפור; נתיאש ולא גדרה; סלק את הכרים האמור בפרק כיצד הרגל; הבאיש מריחו האמור למעלה; הוזקה באכילה; נפל מקול הכריה; והרבה כיוצא באלו שהוא גרמא ופטור אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כוונתו כלל להזיק כי הוא יודע תעלומות לב ויש גרמות שהוא חייב בהם על פי הכלל כגון שורף שטר חבירו והמוחלו אחר מכירה; שף מטבע של חבירו; והמראה את של חבירו ומפסידו; המראה דינר לשולחני ואינו בקי בו; וכל שעושה עצמו בקי ואינו בקי הרי הוא מכוון להזיק ולבדו הוא עושה; וכן מסלק את הכרים לכלי הנופל מן הגג לדעת קצת כמו שביארנו בפרק כיצד הרגל; וכן מחיצת הכרם שנפרצה שאם נתיאש ולא גדרה חייב באחריותו. ודן את הדין אם קבלוהו עליהם וטעה אין כאן דינא דגרמי אפילו בהדיוט ואם קבלוהו עליהם כוותיה מיהא אין כאן דיני דגרמי ופטור אלא אם כן נשא ונתן ביד מפני שאין בהם כוונה להזיק ובמסכת סנהדרין יתבאר. ויש בענינים אלה כללים אחרים לקצת מפרשים ואולי נרמז עליהם במקום אחר בעזרת השם. הרב המאירי ז"ל.

והאיכא נשברה כדו:    קצת קשה דמהך לא קשיא כל כך דפלוגתא היא ושמא הך דלא חשיב ליה לעיל בברייתא גבי ארבעה דברים וכו' משום דסבירא ליה כרבי מאיר דמחייב אף בדיני אדם ולא סבירא ליה כחכמים דפטרי מדיני אדם ומחייבי בדיני שמים. ושמא יש לומר דחכמים דרבי מאיר היינו רבי יהודה דבר פלוגתיה הוא. וכן מוכח לעיל בהדיא פרק המניח וברייתא דלעיל רבי יהודה קתני לה ומקשה מדידיה לדידיה. והנוסחא ברוב ספרים רבי יהודה אלא שיש קצת ספרים דגרסי רבי יהושע ואינו נראה. שיטה.

אבל הני איצטריכו ליה:    וא"ת הנותן סם המות לפני בהמת חבירו איכא רבותא כדאמרינן לעיל אפילו סם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים. יש לומר דמכל מקום אין זה חידוש כל כך ולעיל רצה לומר דהוי רבותא לאשמועינן סם המות דחייב בדיני שמים טפי מבשאר פירות אבל ודאי בין בשאר פירות בין בסם המות לא הוי רבותא דחייב בדיני שמים. כך נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל. ויש ספרים דמייתי ליה הכא בהנך דקאמר ותו ליכא וכך הוא בפירוש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.

ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר מהו דתימא אנא כסויי כסיתיה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קא משמע לן:    פירוש אף על פי שכוונתו להזיק אין מלאכה זו כדאי להתחייב עליה לשלם ואפילו בדיני שמים קמשמע לן. הרא"ה ז"ל.

והתוספות חולקים עליו. ומדברי הרב המאירי ז"ל משמע דסבירא ליה כפירוש הרא"ה ז"ל שכתב וז"ל היתה דלקה מתפשטת ובאה וטמן קמתו של חבירו ונעשית טמון באש ונפטר בעל הדליקה מתשלומיה הרי יכול לומר שלטובה נתכוון שלא יבער האש כל כך ונמצא שאין כאן כוונה להזיק פטור מדיני אדם. ומכל מקום חייב בדיני שמים אם היתה כוונתו להפקיע את תשלומין. ע"כ.

אבל תלמיד הר"פ ז"ל כתב בפירוש התוספות דאפילו נתכוון לטובה חייב בדיני שמים דהיה לו ליזהר שלא יבוא הפסד לחבירו בכך דהצלה מועטת נמי לא חשיבא. ע"כ.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס מאי איכא למימר:    וא"ת והלא לא בא האונס מחמת הפשיעה דאפילו שהיה הכותל בריא היה יכול לשמור. לפירוש רש"י ניחא שפירש שחתרה והפילה הכותל על ידי חתירתה הרי מחמת הפשיעה שהיה רעוע בא האונס שאם היה בריא לא היה נופל בחתירה. הקשה ר"מ לוקמה כגון שלא בא אונס מחמת הפשיעה כגון שחתרה ויצאה דרך חתירה ובכהאי גוונא פטור לכולי עלמא. ותירץ דמשמע ליה דחתרה והפילה הכותל מדקתני נפרצה בלילה ואהא קאמר והוא שחתרה דמשמע שנפרץ הכותל על ידי שחתרה. הרא"ש ז"ל.

והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו אלא בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא שהרי פשע כשהניחה שם ומפני שהניחה שם גם כן בא האונס שחתרה. ע"כ.

וכי איתמר דרבא אסיפא איתמר וכו':    קצת קשה דהוי ליה למימר אלא אי איתמר הכי איתמר ואסיפא וכו' שהרי הוא משנה הלשון ממה שאמרו בראשונה דקאמר והוא שחתרה ועתה הוא אומר ואפילו חתרה. וכמדומה שיש דכוותה בכתובות. שיטה.

אמר רבה ואפילו חתרה:    ולא מיבעיא היכא דלא חתרה דכולה פשיעה היא כיון שהניח הבהמה כשפתחה הדלת ודאי פושע גמור הוא אלא אפילו היכא דחתרה נמי ואפילו בריא דמהו דתימא הויא ליה תחילתו בפשיעה וכו'. כלומר ואיכא מאן דפטר בה לעולם ואיכא מאן דמחייב בה בעלמא בהא פטור משום דלא הוי האונס בדבר שפשע שהוא לא פשע אלא בדלת ולא בכותל ומשום דאיכא דפטור בכל תחילתו בפשיעה וסופו באונס נקט האי לישנא קלילא קמשמע לן דכולה פשיעה היא. הרא"ה ז"ל.

מהו דתימא הויא לה תחילתו בפשיעה:    ואם תאמר כיון דלא ידע הא דקאמר כל טצדקא דאית לה למעבד עבדה ונפקא אמאי קאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכו' כולה באונס הוא כיון שנעל בפניה כראוי. יש לומר כדפירש בקונטרס דודאי היה סבור דאצל חתירה אונס הוא שלא תדחוק עצמה כל כך לצאת בחתירה אבל מכל מקום על ידי שמצטערת תקשקש לפתוח לה פתח ולגבי האי הוי פשיעה. תלמיד הר"פ ז"ל.

דף נו עמוד ב[עריכה]

פשיטא כיון דאפקוה קמה לה ברשותייהו לכל מילי:    פירוש אפילו להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי כדקתני ויצאה והזיקה. ותימה מנין פשוט לו זה אי משום דתנן בפרק ארבעה וחמשה מסר לשומר חנם ולשואל כולם נכנסו תחת הבעלים וכו' ככתוב בתוספות עד שמין כדרב כהנא ורב אסי. והא דאמרינן לעיל בפרק ארבעה וחמשה לימא רבי יעקב סבר אומר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ורבנן סברי וכו'. וכן בפרק הגוזל קמא דבעי לאוקמי מתניתין דגזל חמץ כרבי יעקב משום דאומר לו הרי שלך לפניך הרי יכול להקשות וליטעמיך אי טעמא דפטור שומר משום החזרה לפי שאומר לו הרי שלך לפניך אם כן גם כשהרקיבו מקצתן ובכחשא רהדר יכול לומר כן. וזה אי אפשר להיות כדפירשתי.

אלא כך דרך התלמוד ברוב מקומות שיכול לומר וליטעמיך או ותסברא ואינו אומרו. ולפי המסקנא ניחא דתלי טעמא בגומרין דינו של שור שלא בפניו דלרבנן אין גומרין וחשיב היזק ניכר כיון שבא הקלקול על ידי שנופל ביד בית דין ואפילו תפסוהו מאליהן כיון שבפשיעת השומר בא כדמפרש בפרק ארבעה וחמשה ולא תועיל חזרה לאחר גמר דין הואיל ויש כאן היזק ניכר. ורבי יעקב דסבר דגומרים דינו של שור שלא בפניו אין קלקולו מחמת שנופל ביד בית דין דאפילו שלא בפניו גומרין דינו ואין כאן היזק ניכר ועל כן יש לומר שם הרי שלך לפניך בשומר כמו בגזלן דכיון שאין הקלקול ניכר סתמא דמילתא לא קבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם היה עושה בידים וכיון שאם היה עושהו בידים היה פטור דהיזק שאינו ניכר הוא גם עכשיו שהוא שומר ובא בפשיעתו פטור הוא.

ואומר ר' דאפילו מת השור בבית שומר כדרכו לאחר גמר דין לרבי יעקב או דנאבדו או אפילו הרגו שומר ואבדו בידים לאחר גמר דין פטור הא אפילו שבגזלן בכהאי גוונא חייב דגזלן הוא שנתחייב בהשבת גזלה ואין כאן השבה אבל שומר למה יתחייב באבדו בידים והלא לא היה שוה כלום ואם מפני שיכול לומר הרי שלך לפניך כמו בגזלן אם כן גם בהרקיבו מקצתן נמי יאמר לו הרי שלך לפניך כמו שאומר בגזלן. אלא ודאי מסתמא שלא נחייב לשמרו מהיזק שאינו ניכר כדפרישנא והואיל וכן אין לו להתחייב כמו שיאבדהו אחר כך בידים ואם כן אפילו לא החזירו שומר לבעליו פטור הוא כיון שנגמר דינו ולא נתחייב על מה שנאסר בגמר דין.

והא דנקט רבי יעקב אפילו משנגמר דינו החזירו מוחזר בלא החזירו נמי פטור כדפידשתי והחזירו לאו דוקא אלא איידי דנקטי רבנן החזירו נקט נמי איהו האי לישנא. ודוחק הוא אבל על כרחין צריך לפרש מטעם שפירשתי. והשתא הא דתניא בפרק ארבעה וחמשה וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו יהיה דלא כרבי יעקב ואף על פי שגזלן חמור לענין זה להתחייב להחזיר לאחר גמר דין יותר משומר ועוד הוא חמור בכך שגזלן חייב בגנבה ואבדה ושומר שכר פטור מאונסין אפילו הכי בפשיעת פירות שהרקיבו מקצתן ובכחישת בהמה כחשא דהדר חמור אפילו שומר חנם יותר מגזלן כדפרישית.

עוד כתוב בתוספות ויש לומר דסברא הוא דגזלן נכנס וכו' עד סוף הדיבור. שוב חזר בו רבינו מפירוש זה דעל כרחין לא מיפטר שומר אם לא החזירו כדמוכח לקמן בפרק מרובה דבר הגורם לממון כשנגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר. תוספות שאנץ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל פשיטא כיון דאפקוה קם ליה ברשותייהו לכל מילי כלומר כשאפקוה לכולה דקם ליה ברשותיה לאונסין ולכל מילי ואפילו לתשלומי נזקיה. ולאו דוקא בנזקי שן ורגל דמשתלמין מן העליה אלא אפילו בנזקי קרן תמה שאינו משתלם אלא מגופו ואפילו החזירוה לבעלים מכל מקום בתשלומי נזקיה נתחייבו הם בשעת משיכה ולא בגזלן בלבד אלא אפילו בשומרים דעלמא דמשעת משיכה נתחייבו בשמירת נזקיה וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה:    קצת קשה אם כן מאי קמשמע לן רבה היינו משנתנו דע"כ בהכי קיימא. דשמא יש לומר דרבה דוקיא דמתניתין אתא לאשמועינן. שיטה.

המעמיד בהמת חבירו וכו':    דאף על פי שאין הבהמה שלו כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים ומשום הכי פריך פשיטא ומינה דאלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על פירות חברו ואפילו ברשות הרבים חייב. ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור כדאיתא פרק כיצד הרגל ומשמע דאפילו כשקרבה אצל הפירות דשאני הכא דמעמיד משמע כשלקחה באפסר והעמידה על הקמה ואוקימנא בשהכישה דכיון שהכישה לגוזלה קנאה והרי היא ברשותו לשמירת נזקיה. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דבהכישה לגוזלה היא ומשום דקנאה בהכשה. וכן העמידוה בירושלמי. הרשב"א ז"ל. והתוספות חולקין עליו.

הכישה אמרת לן:    פירוש ההיא דהעמיד בהמת חבירו על קמה של חבירו. תימה היכי קאמר ליה פשיטא כדבעי מעיקרא מקמי דאוקמה כדקמו לה באפה. ויש לומר דמעיקרא סלקא דעתיה דאיירי דהעמיד היינו שמחזיק האפסר בידו ומוליכה ממש על הקמה ומעמידה שם ולהכי פשיט ליה טפי. תלמיד הר"פ ז"ל.

בליסטים נמי שהכישוה:    אי מיירי בהכישוה להוציאה בכוונת גזלה כדמוקי לה בירושלמי לא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה ולא חש לפרש למה אינו פשיטא כמו שהיה לפי שקל להבין ואי מיירי בהכישוה לאבדה ולא בכוונה גזלה אז הוא חידוש להשמיענו דחייבין בנזקיה וחולק עכשיו תלמוד שלנו על ירושלמי ומוקי לה רב הושעיא כשהוציאוה לגזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הליסטים פטורים. אבל אין לפרש דלפי המסקנא זו לא מתוקמא מתניתין בחיוב נזקים אלא בחיוב אבדתה ולהכי לא הוי פשיטא כדמעיקרא דלא מיירי בנתכוונו לגזלה ולא יחלוק על התלמוד ירושלמי דהא משמע דאחיוב נזקין קיימא סיפא כמו הרישא. מורי הרב. תוספות שאנץ.

וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל וליסטים נמי שהכישוה. פירש הקונטרס וקא משמע לן דהכישוה היינו משיכה וקנו לה. ודוחק. אלא נראה דקא משמע לן דכיון שמשכוה ונעשו גזלנים עליה נעשו שומרים עליה להתחייב גם בנזקיה ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה ולא חש לפרש למה אינו פשיטא לפי שקל להבין. ולא דמי לשומר כמו שפירשתי. והשתא מיירי מתניתין בהוציאו לגזלה כדפירשתי. והכי נמי מוקמי לה בירושלמי אמר רב הושעיא מתניתין בהוציאוה לגזלה אבל הוציאוה לאבדה הליסטים פטורים אלמא לא מחייבי הליסטים בנזקי הבהמה בהוציאוה אם לא נתכוונו לגזלה. ע"כ.

וה"ר יהונתן פירש כפירוש רש"י ז"ל וזה לשונו הוציאוה ליסטים כלומר לא מיבעיא אם משכוה במקום שקונה משיכה כגון שקונה בסימטא או שהגביהוה אפילו בחצר בעל הבית דדינא הוא שיהיו הליסטים חייבים בנזקיה אלא אפילו הכישוה במקל שהרי קנאה. ובכמה משניות שנינו דבהמה נקנית במשיכה ובהגבהה אלא באה משנה זו להשמיענו קנין אחר כגון שהכישה במקל דהוי כאלו משיכה גמורה ומחייב בשמירתה. ע"כ.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וזה לשונו וליסטים נמי שהכישוה. פירשו התוספות כדי לגזלה דבענין אחר לא מחייב. ולא דמי למעמיד בהמת חבירו וכו' דהתם הקמה במזומן לפנינו. עוד כתוב בתוספות ולא חש לפרש למה אינו פשוט משום דאינו חושש אקושייתו. ונראה לי דאפילו באפקוה ממש הוי חידוש. ויותר נראה לפרש דעת התוספות דקמשמע לן דהכישה משיכה היא כדפירש רש"י ז"ל. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הוציאוה ליסטים קנאוה במשיכה ונתחייבו בנזקיה ולא סוף דבר משיכה גמורה אלא אף הכישוה במקל והלכה מחמת המקל משיכה היא וקנאוה לכל אונסין ואף לנזקי קרן תמה שאין משתלמין אלא מגופו חייבין אפילו החזירוהו לבעלים וכן בכל השומרים. וכבר התבאר במקומו שלענין משיכה של קנייה אף בקורא לה והיא באה קנאה אלא שבזו אם קראוה שלא בכוונת קניה והלכה מחמת קריאתם עד שהגיעה לשדה חבירו ואכלה את קמתו פטוד וכל שכן אם עמדו בפני הבהמה ומנעו את הילוכה עד שלא נשאר לה מקום לילך אלא לשדה חבירו ואכלה את קמתו פטור אלא אם כן הכישה במקל וכל שכן במשיכה גמורה. ולענין ליסטים מכל מקום קשה לי והרי מכל מקום מתכוונים הם לקנייה. ושמא הואיל ולא מדעת בעלים היא הרי לא די להם בקריאה לבד. ע"כ.

ושומר קמא איפטר ליה לגמרי:    פירש הקונטרס שנסתלק ליה לגמרי הראשון ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני. ולא נהירא דמאי קאמר תיהוי תיובתא דרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב הא אפילו למאן דאמר פטור תיקשי דהא אינו פטור אלא ממה שהיה פטור מעיקרא כשהיתה בידו אבל ממה שהיה חייב בעודה בידו מחייב נמי השתא ומצו בעלים לאשתעויי דינא גם בהדי הראשון דהאיך מצינו למימר דנסתלק הראשון כיון שלא נטרן בעל הפקדון. לכך נראה תחתיו דשומר פירוש דעדיין הראשון עומד בדינו הראשון כשהיתה בידו דלא חשבינן ליה פושע במסירתו לשני ומיפטר במה שהיה פטור מעיקרא והא דקאמר ושומר קמא איפטר היינו שלא יתחייב כלום במה ששכרה לרועה. תלמיד הר"פ ז"ל.

לברזיליה:    פירוש ברזיליה רועה שתחת ידו כי הרועה הגדול מקבל מבני אדם ויש לו אחרים תחת ידו שמוסר להם ומוציאם ומרעים אותם ביער וברזילא לרועה כמו ריש דוכנא למלמד תינוקות ומילתא ברירא הוא דכל מאן דמסר לרועה אדעתא דמסר הוא לברזיליה הוא דמסר ליה ולפיכך אין יכול בעל הבית לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ומאחר שמסר לברזיליה נפטר הרועה ודין בעל בהמה עם ברזילא. רבינו חננאל ז"ל.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל מסרה הרועה לברזיליה שהוא נער שלו נכנס ברזיליה תחתיו לכל נזקיה והרועה פטור. מסרה לרועה אחר לשמרה והזיקה שומר הראשון חייב בנזקיה והוא גובה משומר שני. וצריך עיון אי האי שומר שני הוי מנטר חיותא דמתא ומהימן להו לבני מתא אי אמרינן דליגבו מיניה ניזקין ולא ליחייב בהו רועה ראשון. ע"כ.

בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לענייא וכו':    וממה שכתב הראב"ד ז"ל בפרק האומנין גבי במלוה קנה משכון נראה שהוא סבור דכל שהמשכון בידו פטור מן המצוה והתוספות חולקין כאן וכו'. הרשב"א ז"ל.

והרא"ה ז"ל כתב כדעת התוספות וז"ל בההיא הנאה וכו'. לאו למימרא דכל כמה דקיימא גביה ליפטר מלמיתב ריפתא לענייא שאם כן כל שכן מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו שהוא פטור מכל מצוות האמורות בתורה אלא לומר כשהוא עוסק בה לצרכה כגון שמנערה לשבחה אבל כשאינו עוסק בצרכה אינה פוטרתו משאר מצוות. ולא עוד אלא שלא אמרו עוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשאי אפשר לו לקיים שתיהן.

והא דאמרינן במסכת סוכה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דגנו ארקתא דנהרא ולא גנו בסוכה ואמרינן משום דהוי להו שלוחי מצוה. איכא לפרושי משום דמהניא מגנייהו ארקתא דנהרא דתזמנה להו טפי. ע"כ לשונו.

ונראה לר"י דהלכה כרבה בכל מקום לגבי רב יוסף וכו' ככתוב בתוספות. ואף על פי שנחלק עליו אביי בההוא דמחצה לה לגבי כל האמוראין בא לומר דבשום מקום אין הלכה כרב יוסף אלא כרי שלא תחשוב קושיית אביי עיקר איצטריך למיפסק בההיא כרב יוסף. או שמא בשום מקום אין הלכה כמותו. וההיא דלא חשיב ההיא דריש מעילה בהדי שדה ענין מחצה דאיתותב רבה משום דמילתא דפשיטא היא דהלכה כרב יוסף כיון דרבה איתותב ולא חשיב אלא מילי דלא איתותב בהו רבה. ועוד דלא נפקא מינה אלא למשיכה. ועוד דאליבא דרבי שמעון נחלקו וקיימא לן כרבי יהודה לגבי רבי שמעון והלכתא כרב יוסף בזוזי לא שייך למחשב כיון דבכהאי גוונא בארעא הלכתא כרבה. תוספות שאנץ.