שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז/דף צד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


תוכן עניינים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צד עמוד א[עריכה]

מתניתין. מתנה שומר חנם להיות פטור מן השבועה:    כלומר אם תגנב או תאבד או תשבר או תשבה או שתמות על ידי מלאך המות שהצריכתו תורה לישבע עליהן ולא האמינה אותו תורה אלא בשבועה ואם התנה עתה עם בעל הבהמה שיאמינהו בדיבורו הקל כשאירעו לבהמתו אונסין כאלו תנאו תנאי אבל לא קתני להיות פטור מתשלומין כמו דתני בשואל לפי שאין שטות כזה עולה על דעת אדם שיתנה שיהיה פטור מפשיעה שאם כן לא נקרא שומר אלא מזיק ולא מסרה לו כי אם לשמרה אלא עלה על דעתו שיפטרנו מדבר שבא לו על ידי אונסין. וכן נמי שואל אינו רוצה שיפטרוהו מפשיעה אלא מאונסין שהוא חייב יותר משומר חנם שלא היה נאמן אפילו בשבועה ורוצה עתה ומתנה עמו שיהיה נאמן בדיבורו הקל. וכן נושא שכר והשוכר נמי לפטרו אפילו משבועה בגנבה ואבדה שיהיה נאמן בדיבורו הקל ומשבורה ושבויה ומתה שלא יהא נאמן אלא בשבועה לפטור עצמו והוא מתנה עתה שיהא נאמן בדיבורו ויפטר מאונסין כאלו כיון שאינם באין בפשיעתו אבל אי פשע בהן אין אחד מכל אלו ארבעה שומרים שיתנה לפטור עצמו. ה"ר יהונתן.

אבל בהגה"ת אשר"י כתוב בשם ה"ר ברוך מרינגנשפורק מדלא נקט גבי שומר חנם להיות פטור מתשלומין כדקתני גבי שומר שכר משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו התנה מא"ז. ע"כ.

כל תנאי וכו':    זה ששנינו כל תנאי שהוא מעשה מתחלתו תנאו בטל אף על גב דלא אשכחן לה אלא לרבי מאיר דאמר תנאי קודם למעשה תנאו קיים מעשה קודם לתנאי תנאו בטל הלכתא בהא כרבי מאיר משום דתני לה גבי הלכתא דהא מתניתין סתמא היא וכלהו הלכתא נינהו. רבינו חננאל ז"ל.

גמרא: אתאן לרבי מאיר דתניא אבא חלפתא אומר משום רבי מאיר וכו':    ואם תאמר ומאי קושיא ודילמא כולה רבי יהודה היא ומודה רבי יהודה לרבי מאיר דבעינן תנאי קודם למעשה דהא לא אשכחן בשום דוכתא דפליג עליה. ותירצו בתוספות דבפרק השולח דתנן המוציא את אשתו משום איילונית רבי יהודה אומר יחזיר וחכמים אומרים לא יחזיר אמרינן עלה בגמרא מאן חכמים רבי מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול ומשום דלא כפליה לתנאיה ורבי יהודה דפליג עליה סבר דלא בעינן תנאי כפול ומסתמא כי היכי דפליג רבי יהודה בתנאי כפול דלא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הכי נמי פליג בתנאי קודם למעשה דהא רבי מאיר תרווייהו מבני גד ובני ראובן גמר להו. ועוד דכיון דקתני בברייתא אבא חלפתא אומר משום רבי מאיר מכלל דרבנן פליגי עליה ומסתמא היינו רבי יהודה בר פלוגתיה. ובודאי דהא לאו קושיא גמורה היא דפריך תלמודא דהא אפשר דהאי תנא סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא אלא כל היכא דאפשר לאוקמה אליבא דחד תנא טפי עדיף. הריטב"א.

אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה:    פירש רש"י דרישא לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא אלא שאמר אי אפשי להיות שומר שלך וכו' ואינו מחוור חדא דמתניתין דקתני מתנה שומר חנם סתמא קתני ואפילו כשהתנה בשעה שמשך ומתניתין דהרי את מקודשת לי אפילו כשהתנה קודם הקידושין וקדש על התנאי ההוא ועל כרחך נמי הכי הוו דהא רבי מאיר תנאי כפול בעי והכי אמר לה אם יהיה ליך עלי שאר כסות ועונה לא תהיי מקודשת ואם לאו תהיי מקודשת. ומאי דקאמר אין אישות לחצאין הא אפשר שתהא כאן אישות ולא יהיה חייב שאר וכסות ואם תאמר גזרת הכתוב שאין אישות בלא שאר וכסות הכא נמי נימא גזרת הכתוב שלא יהיה שומר שלא יתחייב בדיני שומרים.

והפירוש הנכון בזה בעיני דהא דשומרים לא דמי לאידך דאיתמר בהו מתנה על מה שכתוב בתורה דבכלהו אידך אזהר רחמנא בהדיא דבאונאה כתיב אל תונו ובשביעית כתיב לא תגוש ובשאר וכסות כתיב לא יגרע ובאלו רחמנא קפיד בהו הילכך כל שמתנה כנגד זה מתנה על מה שהקפידה תורה אבל בדיני שומרים לא גלי קרא קפידא ולא אזהר עליה שלא יפטר מדיני שומרים אלא שגזר הכתוב על השומרים שמקבלים שמירה סתם מה יהא דינם אבל כל שפירש לגרוע מחיובו ולא נחית להכי לא קפיד רחמנא כלל וכשמתנה לגרוע מחיובו או להוסיף אינו מתנה על דין תורה. ולפירושו קשה מאי דמעיקרא לא שעבד נפשיה דקאמר. ועיין בכתובות פרק אף על פי בתוספות (דף נ"ו ע"ב).

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: ודחינן לה ואוקימנא ואפילו לרבי מאיר ומודה רבי מאיר במתנה שומר חנם להיות פטור וכו'. ומתניתין דברי הכל היא דמעיקרא לא שעבידו נפשייהו. פירוש כיון שהתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל מלשלם וכו' דלא ירדו לה בשמירה של תורה ולא שעבדו עצמן ואינם חשובין מן השומרים של תורה וכגון הנח ותיב נטר דמי ואינו דומה למקדש את האשה שתלו עליו קידושין וכשמתנה שלא תזון ושלא לכסות בא לבטל הכתוב לפיכך תנאו בטל. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אלא כולה רבי מאיר היא ושאני הכא דמעיקרא לא שעביד נפשיה אבל גבי קידושין כיון דאמר לה הרי את מקודשת לי מיד אשתעבד לה בשאר כסות ועונה לפי שאין אשה לחצאין וכיון שהיא אשתו לכל דבר גם הוא משועבד לה בכל דברי אישות וכי אמר לה על מנת לאו כלום קאמר לה אבל לענין שמירה הרי השמירות חלוקות זו מזו הילכך הכל לפי תנאו. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה. פירוש לא נעשה שומר שכר שלו ולא שואל אלא הפקיד אצלו ולא קבל זה עליו להיות שומר כאלו אמר הנח לפני ואני שומר שלך ולא על כרחו הוא חייב לשמור מה שאין כן גבי הרי את מקודשת על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה שאם היא מקודשת אי אפשר לו שלא יתחייב בשאר כסות ועונה וכן נמי על מנת שאין לך עלי אונאה לרבי מאיר יש לו עליו אונאה הואיל ולקח ממנו וכן בעל מנת שלא תשמטנו שביעית כדאיתא בפרק קמא דמכות.

ורש"י ז"ל כתב הכא דשומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה וכו'. ואינו ברור לי שהתנאי האמור בקידושין כך אמר לה מעיקרא על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי שאם לא כן הוה מעשה קודם לתנאי. אלא דהכא לא קפיד אלישניה דלאו ההוא דינא אתא לאשמועינן. ועוד מאי שנא אישות הא רבי מאיר בכל המתנין על מה שכתוב בתורה אמרה כגון אונאה ושביעית וכדכתיבנא. ואפשר דהכי נמי קאמר שאי אפשר לקדש אשה שלא יתחייב לה בשאר כסות ועונה שהתורה חייבתו ולאו דוקא אישות אלא שאין לך דבר בתורה שאפשר לעשותו לחצאין בתנאי הבא לבטל מקצת ולקיים מקצת וכדכתיבנא. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הרא"ש: מעיקרא לא שעבד נפשיה. והתורה לא חייבה השומרים אלא כל אחד לפי הנאתו ודעתו ולא דמי לכל דוכתא דחשבינן מתנה על מה שכתוב בתורה היינו היכא דחייבתו תורה על ידי דבר אחר לא מחמת שהעלה בדעתו ליתן כגון שאר כסות ועונה דחייבה תורה לכל מקדש אשה בסתם. עד כאן.

אמר שמואל בשקנו מידו:    ואם תאמר על מה חל הקנין קנין דברים בעלמא הוא. ויש לומר דחל הקנין על גופו דגופו משועבד להיות כשואל. תלמיד הר"פ ז"ל.

הקשה הראב"ד ז"ל כיון שתנאי בשעת משיכה הוא למה לי קניה והא כל תנאי שהוא בשעת מעשה מתקיים בלא קנין. ונשאר לו ז"ל בקושיא. ונראה לי שאין כאן קושיא שלא מצינו שיתחייב אדם אלא מחמת שנהנה מחבירו בהלואה או שנעשה לו שומר שכר או שואל שהנאה שלו וכיוצא בזה או שהתנה לאחר על פיו כקבלן וערב דבשעת מתן מעות ואי נמי בקנין שהוא כחליפין אליבא דהלכתא דבעינן כליו של קונה ואדרבה יש לתמוה שומר חנם שחייבה תורה בפשיעה אלא שכיון שקבל על עצמו וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתה הרי זה קרוב למזיק אבל להתחייב באונסין. במה יתחייב. והילכך לשמואל עד שיקנו מידו ולרבי יוחנן משום דחשיב כמקבל הנאה להתחייב על ידה והוא שיוצא עליו שם אדם נאמן כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד בסוף הפרק בהשמטה: בשקנו מידו. קשיא ליה כיון דתנאי בשעת מעשה הוא למה לי קנין והלא כל תנאי שהוא בשעת מעשה מתקיים בלא קנין. ולאו קושיא היא דכל תנאי שהוא בשעת מעשה תנאו קיים ואם לא יתקיים תנאו תהיה השמירה בטלה ומשיכתה לשומר בטלה וכל שכן שיהיה פטור לפיכך צריך קנין. עד כאן.

ורבי יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה וכו':    ואם תאמר והא לעיל אמר רבי יוחנן דאינו בא בהקדש לכלל חיוב אלא אם כן קנו מידו אבל בדברים לא ואמאי לא אמרינן בההיא הנאה וכו'. ויש לומר דדוקא הכא קאמרינן הכי משום דמעיקרא היה שומר חנם והיה חייב בפשיעה משום הכי אמרינן שפיר בההיא הנאה וכו' לאחשובי ליה שואל אבל לעיל דמן הדין אינו בא לכלל זה כלל אלא אם כן קנו מידו לפיכך אינו יכול לבא לכלל חיוב אלא אם כן קנו מידו. ועוד יש לומר דבהדיוט שייך למימר בההיא הנאה וכו' דכולי עלמא לא מהימני ליה אבל גבי הקדש מבדל בדילי אינשי מיניה ולא שייך ביה הימנותא תלמיד הר"ף. ועיין בפרק הזהב (דף נ"ח א').

אמר רב נחמן הלכה כרבי יהודה בן תימא:    ולא קשה מאי דקיימא לן בעלמא דלית הלכתא כרבי מאיר דאמר בעינן תנאי כפול והן קודם ללאו כדכתיבנא בדוכתי אחריני. שאין כל דקדוקי תנאי שוין דבתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה אפשר דלא קיימא לן כרבי מאיר ובהא דבעינן תנאי שאפשר לקיימו קיימא לן כוותיה דהא לאו משום דגמרי לה מתנאי בני גד אלא משום דמשמע לן טעמא דמסתבר דכל תנאי שאי אפשר לקיימו אינו חשוב תנאי אלא כמפליג בדברים בעלמא.

ותדע דהא מודו רבנן דבעינן תנאי דאפשר לקיים המעשה על ידי שליח ואי לאו אינו תנאי ומזה הטעם אין תנאי בחליצה כדאיתא ביבמות וכן בפרק המדיר. ואמרינן דבעינן דומיא דתנאי בני גד דאפשר לקיים המעשה על ידי שליח משום דמשמע לן טעמא דמסתבר דכל היכא שהמעשה אלים כולי האי שאי אפשר לקיימו על ידי שליח כי חייל לגמרי חייל ואין כח בתנאי לבטלו ותדע כי מה שהתנה משה בתנאי בני גד שיהא תנאי שאפשר לקיימו ושיהא המעשה על ידי שליח בעל כרחו היה צריך לאמרו דהא אי אפשר התנאי אלא בהעברת הירדן ואי אפשר לעשות מעשה אלא בנתינה להם ארץ הגלעד דבשלמא בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה נראה שאינו קפידא ולפיכך אמר רבי מאיר דגמרינן מינייהו לעלמא ורבנן סברי דאף אותם דקדוקים צריך היה לאמרם על כל פנים ולא גמרינן מינייהו אבל בתנאי שאפשר לקיימו ומעשה שאינו על ידי שליח צריך היה לומר כן על כל פנים ואם כן מאן דגמר מהתם אינו אלא מסברא דמשמע ליה דהוי טעמא דמסתבר או דגמיר לה הילכך אף על גב דלית הלכתא כרבי מאיר בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה אפשר שיהא הלכה לענין תנאי שאפשר לקיימו על ידי שליח. הריטב"א.

אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דייקא:    ואם תאמר והא כבר אמרה רב טבלא בשם רב מדקאמר זו דברי רבי יהודה בן תימא. ויש לומר דרב נחמן בר יצחק לא אמרה על דברי רב טבלא אלא על הברייתא ומה שפסק רב הלכה כרבי יהודה אלא שהתלמוד הביאה כשהביא הברייתא לסיוע דברי רבינו בלא שם רב. ואם תאמר מכל מקום מאי אשמועינן רב נחמן בר יצחק דהא פשיטא וזיל קרי ביה רב הוא דהכי דייקא מתניתין. ויש לומר דדילמא הוה אמינא דהא דקתני מתניתין תנאו בטל לאו למימרא דהתנאי בטל והמעשה קיים אלא שניהם בטלים ממש והא קמשמע לן דתנאו בטל לאלתר ואף על פי שקבע זמן להשלים תנאו דאנן סהדי שאי אפשר לקיימו וכיון שכן הרי הוא כאלו נאמר לענין שהוא בטל מעכשיו ושיהא גם כן המעשה בטל קמשמע לן רב נחמן בר יצחק דכיון דלא קתני תנא אלא שתנאו בטל לישנא דאיק שהתנאי לבדו בטל אבל המעשה קיים. וקרוב לזה תירץ הראב"ד. מפי רבי. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דייקא וכו'. הא אי אפשר תנאי בטל. ואי איתא דאורחא דמילתא קאמר לפי שאין דרך בני אדם להתנות על הדברים המופלגים אם כן לא ליתנייה כלל אם כן ליתני כל תנאי שהתנה עליו מתחלתו תנאו קיים דהא ודאי הוה מפיק מדרבי יהודה בן תימא אלא ודאי מדיוקיה נקט לה ורבי יהודה בן תימא וסתם לן כוותיה. עד כאן.

אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דייקא וכו'. אפשר אין לא אפשר לא וכו' ככתוב בתוספות:    ורבינו שמואל היה מפרש דרב נחמן בר יצחק קאי אדרב טבלא אמר רב זו דברי רבי יהודה בן תימא וקאמר ליה את אמרת זו דברי רבי יהודה בן תימא ומשמע מדבריך דפשטא דמתניתין אתיא כרבי יהודה בן תימא אדרבה משמע לפום ריהטא דאתיא כרבנן דאי כרבי יהודה בן תימא הוה ליה למתני סיפא בכי האי גוונא דקתני דהנך דקא נקיט בהו תנאו בטל הכא נמי הוה ליה למימר כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו תנאו בטל ומדלא נקט הכי שמע מינה רבנן היא ולדידהו לא הוה מצי למתני תנאו בטל דסבירא להו תנאו קיים.

והא דלא תנא במתניתין כל תנאי שאי אפשר לקיימו תנאו קיים והוה שמעינן מינה דכל שכן דתנאו קיים היכא דאפשר לקיימו בסופו טפי מהיכא דאי אפשר משום דכי לא אפשר הוה ליה כמפליגו בדברים. מכל מקום סבירא להו לרבנן דטפי אית לן למימר תנאו קיים היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר דהיכא דאפשר אינו חושש אם לא יקיים שהתנה עמו דבר שיכול לעשות אבל היכא דלא אפשר קפיד אתנאו ואינו רוצה לעשות מעשה אם לא יתקיים התנאי שלכך התנה עמו תנאי שלא יוכל לעשות כיון שלא יתקיים המעשה.

אלא מכל מקום איכא למידק דאתיא כרבי יהודה בן תימא מדקתני כל שאי אפשר לו לקיימו בסופו וקתני בתריה והתנה עליו מתחלתו הא תו למה לי הא תנא ליה רישא וכל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל דמינה שמעינן שצריך תנאי קודם למעשה אלא על ההיא רישא קא מהדר דמשמע מינה הא תנאי קודם למעשה תנאו קיים ועלה קאמר הא דאמרת תנאי קודם למעשה תנאו קיים היינו היכא דאפשר לקיימו בסופו אבל אי אפשר תנאי קודם למעשה תנאו בטל אלמא רבי יהודה בן תימא היא דאלו רבנן בין אפשר בין אי אפשר תנאו קיים.

והשתא אין להקשות אמאי לא תנא בסיפא תנאו בטל בשיטה דהנך דהא לפרושי רישא אתא והשתא ליכא למימר רבנן היא. והכי מפרש לה לרישא הא דאמרת תנאי קודם למעשה תנאו קיים היינו בין אפשר לקיימו בסופו בין אי אפשר לקיימו בסופו והוא כל שאפשר וכל שכן אי אפשר תנאו קיים כדפירשתי דכיון דפסק וקתני כמו שהוכחנו דאתא לפרושי רישא ולומר דכל תנאו שקיים היינו בין אפשר לקיימו בין אי אפשר לקיימו הוה ליה לפרושי בהדיא תרווייהו אפשר ולא אפשר.

ואין נראה לרבי כלל חדא דלישנא דמתניתין נמי דקא משמע דאתו לסיועי לגמרי. ועוד מאי קאמר דאפילו אתיא כרבי יהודה בן תימא לא קשיא מידי הא דלא קתני תנאו בטל בסיפא בשיטה דרישא כיון דלפרושי רישא אתא. מכל מקום תיקשי אמאי איצטריך לפרושי רישא ליתני בבא בפני עצמה כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו תנאו בטל. ועוד דבגיטין פרק בתרא מוכח דלא קאי רב נחמן בר יצחק אדרב טבלא אלא אדרב נחמן אמר רב הלכה דמייתי התם עלה לההיא דרב נחמן בר יצחק ולא מיירי התם בההיא דרב טבלא כלל. תוספות שאנץ.

כתוב בתוספות אבל קשה דהוה ליה למיתני כל שאי אפשר לו לקיים וכו'. ונראה לומר דרב נחמן הוה ידע וכו':    וקשה שעדיין לא תירצו בכל זה קושית האבל קשה שאמרו. ולבי אומר לי דעל כרחך פשטא דמתניתין בדוכתיה קאי דדבר והפכו תנינן דאי מילתא תליתאה באנפי נפשה קתני הוה ליה למנקט סירכא דרישא לומר וכל שאי אפשר לו לקיימו וכו' תנאו בטל דמאי שנא דבאינך תני ביטול ובהאי תני איפכא אלא דתנא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן מדתני כל דלאו דוקא שאי אפשר לקיימו מצד הפך הדת תנאו בטל דהוא הדין נמי היכא שאי אפשר לו לקיימו מצד הדבר במציאותו דהיינו פלוגתא דרבנן ורבי יהודה בן תימא והיינו לישנא דדאיק שאינו בפירוש המשנה אלא מייתורא דכל דייקינן דאי סיומא דרישא בלחוד הוא לא הוה ליה למתני כל אלא ואם אפשר לו לקיימו. והיינו נמי מאי דאתא לאשמועינן רב נחמן דאתא לפרושי מנא ליה לרב דמתניתין כוותיה דרבי יהודה בן תימא דהא איכא למימר דמתניתין ככולי עלמא וכו'.

ואם תאמר מה הוצרך התנא לדבר והפכו והא מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו. יש לומר דטעמא הוא דקיהיב מאי טעמא המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דאדרבה אית לן למימר שהמעשה בטל כיון שהתנה תנאי שאי אפשר להתקיים מצד הדת אם כן המעשה שהיה באותו התנאי נתבטל מאליו משום הכי קאמר תנא דליתא אלא דכל תנאי שהוא אפשר להתקיים הוא תנאי ומה שאינו אפשר להתקיים אינו תנאי וכמאן דליתיה דמי ואגב זה תנא נמי והתנה בתחלתו ואף על גב דלא יהיב ביה טעמא אלא שצריך שיהא התנאי בתחלת המעשה.

ואי קשיא בלאו דיוקא דכל נמי אלא שנאמר דסיומא דרישא הוא שמעינן דמתניתין כרבי יהודה בן תימא מדיהיב טעמא למתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל משום דבעינן תנאי שהיה אפשר לההקיים בסופו מינה דעל מנת שתעלי לרקיע דאי אפשר להתקיים כלל דלאו תנאי הוא כל שכן דהוא יותר אי אפשר להתקיים מצד הענין עצמו ממה שאפשר להתקיים מצד עצמו אלא שמצד הדת אי אפשר להתקיים.

יש לומר דכשהתנה על מה שכתוב בתורה הא נחית לקיים המעשה אם יתקיים אותו תנאי כיון דאפשר להתקיים אם ירצה לעבור על דברי תורה וכיון דכן אף על פי שלא יתקיים התנאי יהיה קיים המעשה דאנן תנאי שיהיה אפשר להתקיים מצד הדת בעינן והוא נמי מעיקרא נחית לקיום מעשה מיהת כדפירשתי ובהא אפילו רבנן דרבי יהודה בן תימא מודו. אבל כשהתנה תנאי שאי אפשר להתקיים בסופו כלל מצד הענין בעצמו לא סליק אדעתיה דהאי קיום מעשה כלל דהא אי אפשר לעלות לרקיע וממילא לא שיער במחשבתו שבשום צד יהיה קיום אל המעשה ואם כן לא נתכוון אלא לצחק בה מה שאין כן במתנה על מה שכתוב בתורה דסליק אדעתיה שתעבור היא על מה שכתוב בתורה כדי שיתקיים המעשה וכיון דמעיקרא סליק אדעתיה קיום המעשה אמרינן אנן אף על פי שלא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים שאינו חוץ מדעתו לגמרי וליה הוצרך התנא ליתן טעם לדבר. באומר דאנן בעינן תנאי שיהא יכול להתקיים על פי התורה דלאו כל כמיניה דהאי גברא לעקור דבר תורה ושתאמר שאם כן לא יתקיים המעשה אי אפשר דהוא לקיום מעשה נחית וכדפירשתי אלא שהיה רוצה שתעבור זו על דבר תורה ולא שמעינן ליה. כן נראה לי.

עוד כתבו בתוספות אם כן ודאי אתא למידק וכו':    והכא ליכא למפרך ליתני כל שאי אפשר לו לקיים תנאו בטל כי אינך דרישא משום דהוה אמינא דיהיב טעמא לרישא כדאמרינן לעיל ואתיא ככולי עלמא ומדתנא כל שאפשר לו לקיימו וכו' ולא תנא כל שאי אפשר לו לקיימו וכו' הא ודאי מילתא באנפי נפשה היא ולמידק דאתיא כרבי יהודה בן תימא דאי יהיב טעמא ואתיא ככולי עלמא ליתני כל שאי אפשך לו לקיימו כאינך דרישא או ליתני ואם אפשר לו לקיימו תנאו קיים והוה אמינא הא אי אפשר לקיימו מדאורייתא תנאו בטל ויהיב טעמא לרישא ומדלא תנא הכי שמע מינה לדיוקא אתא ואתיא כרבי יהודה. וליכא למפרך דלימא נמי ואם אי אפשר לקיימו תנאו בטל אי הוה יהיב טעמא ומדקאמר כל שאי אפשר לקיימו אתיא כרבי יהודה בן תימא והדרא קושיא לדוכתין דלא מצית לתת טעם בלשון ואם שהוא הפך מלשון כל דמתניתין אם כן אי הוה יהיב טעמא הוה ליה למימר כל שאי אפשר לו לקיים תנאו בטל ומדלא קאמר הכי ולא קאמר נמי ואם אפשר לו לקיים תנאו שמע מינה כדאמרן. עד כאן. גליון. נראה שהוא מיסוד מורנו הרב ר"י קארו נ"ר.

ירושלמי. זה הכלל שהיה רבי יהודה בן תימא אומר כל דבר שאי אפשר להתקיים כגון על מנת שתעלי לרקיע וכו' וכיוצא בהן והתנה עמה לא נתכוון אלא להפליגה בדברים והגט כשר בין התנה בפה בין בכתב. כל המתקיים בפה מתקיים בכתב. רבינו חננאל ז"ל.

סליק פרק שביעי השוכר