שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז/דף צא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צא עמוד א[עריכה]

הא מני רבי יהודה היא:    כבר פירשתי בפרק קמא דחולין דהא דלא לקי שמונים משום לא יחליפנו ומשום לא ימיר שכבר פירש במסכת תמורה דהני תרי לאוי לאו כי הדדי נינהו אלא חד בשלו וחד בשל חבירו וכגון שנתן לו חבירו רשות להמיר. תלמיד הר"פ. והריטב"א.

ומשלם ארבעה קבין לפרה:    ואם תאמר אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר ואם כן בכך הוה סגי. ויש לומר דודאי אם לא חסמה הוי סגי בכל אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה. תלמיד הר"ש.

ארבעה קבין לפרה:    דשיערו חכמים דשיעור זה היא אוכלת ביום אחד כשאין איש מונע ממנה. ה"ר יהונתן.

הא מני רבי מאיר היא:    איכא דקשיא ליה דהא לא אמר רבי מאיר לוקה ומשלם בכהאי גוונא דתנן מעידים אנו באיש פלוני וכו' שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין והכא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין שלא נתחייב בתשלומין אלא משום לא תחסום. ולי נראה דהכא נמי שני שמות הם שאינו משלם אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל שאף על פי שאלו לא נכתב לא תחסום לא היה כאן תשלומין מכל מקום כשנכתב נמי אין כאן תשלומין אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל הילכך לא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. הרמב"ן. עיין שם בתוספות פרק קמא דמכות דף ד' ע"א.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ואחרים תירצו דהכי קאמר התם שלא השם המביאן לידי מלקות דהיינו לא תענה מביאן לידי תשלומין כלומר דלא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם גבי לא תענה שיהא חשוב לאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו. ואין זה נכון. ויש לנו בזה פירוש נכון במקומו בסייעתא דשמיא. עד כאן.

הא מני רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם:    ככתוב בתוספות ומסיים בתוספות שאנץ וזה לשונו: וכמו שיש להקשות כאן ולתרץ מההיא דמכות על זו שבכאן כמו כן יש להקשות על ההיא דאמר רבא בכתובות פרק אלו נערות דרבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה ומת ומשלם לית ליה וחדוש הוא שחדשה תורה בקנס ולכך סובר דבקנס מת ומשלם אלמא משמע דבלא קנס שאינו מת ומשלם אפילו הכי לוקה ומשלם. ועוד משמע שם שגם בלא קנס לוקה ומשלם לרבי מאיר מדלא מצי לאוקומי כדי רשעתו לרבי מאיר אלא במלקות ומיתה אבל לא במלקות וממון. מומיהו לר'.

בבא לצאת ידי שמים:    ואם תאמר דאמרינן פרק בן סורר ומורה רבא איגניבו ליה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דהתם גרס רבה והכא רבא. הרא"ש.

אתנן אסרה חורה ואפילו בא על אמו:    יש מפרשים דבא על אמו ואתיא לקמן לא אמרינן ליה זיל הב לה דהא קים ליה בדרבה מיניה ואפילו הכי אי יהיב לה מנכסיה אסור משום אתנן אלמא אף על גב דבדינא לא מחייבינן ליה שם אתנן חל עליה והכי נמי לאו חייב לשלם בבית דין קאמר אלא חייב לשלם דאי שלים תשלומין נינהו ונפקא מינה דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין וטעה ושלם אינו ממונו של בעל הפרה והרי זה כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודשת.

ויש מפרשים דבדינא נמי מחייבי ליה לשלומי וטעמא משום דאיהו אתני אנפשיה למיתן לה ואמרינן ליה זיל הב לה מאי דאתנית. והראב"ד הקשה לפירוש זה דאם איתא היא גופה מנא ליה לרבא דאמרינן ליה זיל הב לה ואי מסברא דנפשיה למה ליה לאותובי מאתנן. ורשא והראב"ד פירשי דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן ואפילו בא על אמו והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: רבא אמר אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו. יש מפרשים אתנן אי אתיא אימיה לקמן מי אמרינן ליה זיל הב לה ואפילו הכי אי יהיב לה הוי עליה תורת אתנן הכא נמי דקתני ומשלם ארבעה קבין לפרה לאו דמחייבינן ליה בבי דינא אלא אי יהיב ליה בתשלומין איכא צליה תורת תשלומין לקדש בהן את האשה ולכל דכר וכי האי נוסחא איכא בפרק מרובה.

ואיכא דמחקי מההיא נוסחא כל ההוא לישנא ולא גרסי בה טפי מדאיכא הכא ומפרשי דבא על אמו אף על גב דקם ליה בדרבה מיניה אמרינן ליה זיל הב לה מאי טעמא משום דאיהו אתני אנפשיה למיתן לה אתנן ובי דינא לא מחייבי ליה אלא מאי דחייב איהו נפשיה הילכך כי אמר לו עקוץ תאנתי בשבת ותקנה לך גנבתי קנו בעקיצת התאנה דהא איהו קביל על נפשיה הכי ואף על גב דקם ליה האיך בדרבה מיניה הוי מכירה. והאי פירושא לא מסחאגי ליה הכא לגבי תשלומי הפרה והחמור דהא איהו לא אתני בהדיה ולא מידי. ועוד אי דינא הוא דכל מאי דמתני איניש בהדי חבריה אף על גב דקם ליה בדרבה מיניה מחייבי ליה בי דינא למה ליה לאיתויי ראיה ומשל מאתנן אמו והיא גופה מנלן דמחייבי ליה בי דינא.

אלא דההיא קושיא איכא לתרוצה דהכי אמר רבא כיון דחזינן דאסרה תורה אתנן אפילו בא על אמו אי לאו דבי דינא קא מחייבי ליה לא הוה עליה תורת אתנן ואפילו יהיב לה מנפשיה דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב לה. מיהו ומשלם קשיא דהא הכא לא אתני ליה ולא מידי וקא מחייבינן ליה. ונראה לי דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומת אינו לוקה ומשלם נהי דלא מגבינן מיניה בבי דינא ולא נחתינן לנכסיה אלא חובה עליו לשלם ואנן זיל הב ליה אמרינן ליה לצאת ידי חובתך ואינו יוצא מידי עבירה עד שישלם ומשום הכי קתני משלם ארבעה קבין וכו' ומאתנן ילפינן לה כיון דאסרה תורה אתנן אפילו בא על אמו שיש עליו חובה לתת ואינו יוצא ידי עבירה עד שיתן שאם אתה אומר אין עליו חובה כי יהיב לה מנפשיה אמאי אסרה ליה תורה והא מתנה הוא דקא יהיב לה. ובהאי פירושא מסתגי שפיר ההיא נוסחא דבבבא קמא ודהכא והא דאמרינן התם אתנן אי תבעה ליה לדינא קמן מי אמרינן ליה זיל הב לה הכי קאמר מי מכרחינן ליה על כרחיה דניתב לה אבל זיל הב לה בודאי אמרינן ליה. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: רבא אמר אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו. הכא נמי הכי קאמר לוקה בידי שמים ומשלם בידי שמים ואף על גב דאמרינן בפרק הזרוע דכי קתני ישלם בבית דין משמע שאני הכא דנקט אשגרת לישן דעלמא לוקה ומשלם וכי היכי דתיתי נמי כרבי מאיר. עד כאן.

רב פפא אמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה:    וכיון שאינו חיוב המלקות והממון באין כאחד חייב בשתיהן. ויש מקשין נהי דאיחייב במזונותיה למה ישלם ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור שאין זה שיעור מזונות אלא שיעור מה שאוכלת כל היום כשהיא דשה בלא חסימה וכדתניא לעיל מביא בעל מאותו המין דאלמא בהכי סגי לה למזונות. ולאו קושיא היא דהכא כיון ששכרה לדוש בדבר שראויה לאכול משעת משיכה נתחייב לה באכילה ההיא שהיה לה לאכול בדישה כל היום כשם שנתחייב בשכרה וכיון שחסמה משלם הכל שאין המלקות והתשלומין באין כאחת מה שאין כן בההיא דלעיל שלא היה לה לאכול בשעת דישה. הריטב"א.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: החוסם ודש משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור ולוקה אף על פי שמשלם שמשעת משיכת הפרה איחייב ליה במזונותיה ולא איחייב למלקי עד שחסמה ודש בה הילכך לאו שתי רשעיות בהדדי נינהו. מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה ולחמור אלא שהנהיגה לו בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחד ואינו משלם אלא לוקה. עד כאן.

וחדא דלא כהלכתא:    פירוש שנתכוין להורות להם דלא כהלכתא להחמיר. הריטב"א.

אין טשין את התנור וכו'. עד שיוסק התנור:    והוא הדין דסגי בקינוח יפה דאי משום בליעה שבתנור שחוזר ופולטו בפת הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם שהוא מותר כדאיתא בפרק כל הבשר גבי דגים שעלו בקערה. אלא הכא דניחא ליה טפי נקט דהיסק התנור קיל טפי וכבר פירשתי במקומו. הריטב"א.

ופשיטא להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל וכו':    ואף על גב דשמואל לא איירי אלא מדאורייתא וכו' ככתוב בתוספות. מכל מקום כיון דמדאורייתא בעינן כמכחול בשפופרת די לנו אם נגזור מדרבנן לאסור אחיזה אבל להכניס מין ושאינו מינו לדיר לא. הרא"ש.

במנאפים שחייבה עליו תורה מיתה משיראו כמנאפים כלומר שיעמוד האיש על כרסה של אשה אף על פי שאין העדים רואים אם מערה בערותה אם לאו שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאותו. ה"ר יהונתן.

דף צא עמוד ב[עריכה]

ומין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא:    פירוש דהא כל עיקר לא אתא אלא לאשמועינן היתרא דמין ומינו ואם כן הוה ליה למיתני דאפילו הכנסה שרי.

מאי אחיזה הכנסה:    ואף על גב דרב אקשיה האי קושיא לשמואל ותריץ ליה מאי אחיזה הכנסה הדר פריך מינה לרב למיחזי אי אית ליה שינויא אחרינא ואפשר דבחדא שעתא פריק לתרווייהו אלא דרב אשי פלגינהו. והא כתיבנא דכוותה בפרק השוכר דעבודה זרה גבי ההוא חביתא דנפל עליה חביתא דיין נסך. הריטב"א.

מתניתין: או אפילו על כתפו:    כלומר שמוצא הענבים מזומנים בכלים בכרם והוא מוליכן בכתפיו לגת הרי זה אוכל. ורבי יוסי ברבי יהודה פליג ואמר דבעינן שיעשה בידיו וברגליו דומיא דדיש לבהמה שאסור לחסמה שהיא עושה בידיה וברגליה ומקיש חוסם לנחסם ותנא קמא לא יליף אפשר משאי אפשר וכי כתיב כי תבא בכרם רעך אפילו בשכרו לכתף מיירי. ה"ר יהונתן.

גמרא: מאי טעמא כי תבא ביאה כל דהו:    ולשון רביבו חננאל: דומיא דשור אף על גב דדריש ליה רבינא לעיל לאקושי חוסם לנחסם. איכא למימר שקולים הם ויבאו שניהם. הרא"ש.

הא דבעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באזוזים ותרנגולים מהו:    הקשה הראב"ד אי יליף שור שור משבת אפילו אזוזים ותרנגולים נמי וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה. ונשאר לו הענין בקושיא.

ונראה לי דרבי יוסי ודאי יליף שור שור משבת ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כלהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן דאי לא שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם דאי לא שור במחובר ואדם בתלוש מנלן דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש. אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף ושור במחובר בקל וחומר דאדם. אי נמי מרעך רעך וכדאיתא. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: ויש לומר דלעולם גמר שור שור משבת ומיהו מספקא לן דדילמא סביר לן דלא גמרינן אלא כמה שהוא דומיא דשור אבל לא עופות או דילמא עופות נמי דומיא דשור הוא כיון דאיכא כל כחו. עד כאן.

והרא"ש כתב וזה לשונו: ויש לומר דשאני הכא מדהוה ליה למכתב לא תדוש בחסימה וכתיב שור אתא לאשמועינן אף על פי דילפינן שור שור משבת בעינן דומיא דשור שיעשה בידיו וברגליו ומתניתין דשור שנגח כתנא קמא דהכא. עד כאן.

אמר רב נחמן פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת ועדיין לא התחיל היין להמשך אין שותין ממנו כי עדיין בחזקת אוכל הוא ולא משקה אבל הלכו בו שתי וערב כלומר לארכו ולרחבו של גת ונמשך היין לבור נעשה בו תורת אוכל ותורת משקה ומותר לאכול מן הענבים ולשתות מן היין. רבינו חננאל ז"ל.

מתניתין: היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים:    פירוש ששכרו לארות תאנים ולבצור ענבים ואפילו הכי כל שהוא מלקט תאנים לא יאכל ענבים כי ממין שאינו נותן עכשיו לכליו של בעל הבית עכשיו אינו אוכל דאלו לא שכרו ללקט ענבים פשיטא דאינו אוכל בענבים וכן מוכח בגמרא. הרשב"א.

וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני וכו':    פירוש שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה אבל בהליכתו מאומן לאומן לא אי משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי אי משום דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וכדאיתא בגמרא אבל מפני תקנתו של בעל הבית התירו לו לפועל שיאכל בהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יצטרך לאכול בשעה שיעסוק במלאכתו של בעל הבית ויתבטל. אבל ודאי אלו רצה לאכול אף בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית אפילו לאחר תקנה הרשות בידו אלא שתקנו שלא יצטרך לבא לידי כך. ועוד דמסתמא כיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן לא יאכל לאחר מכאן שלא יראה כרעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.

מכל מקום למדנו מפורש ממשנתנו שעיקר אכילתו של פועל מן התורה היא בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית וזה שלא כדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שכירות העושה במחובר אינו אוכל וכו'. והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה וכו' עד לא יניף חרמש באכילתו. ולא מחוור כדכתיבנא. וכבר השיג עליו הראב"ד. ובסיפרי דרשה וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל. וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף וכו' ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עד כאן.

ואף על פי שהריא"ף גורס בנוסה משנתינו וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה לאו למימרא שלא יאכל בשעה שמתעסק במלאכתו אלא הכי קאמר וכולן לא אמרו אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי לאחר שנגמרה מלאכתו אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת ולאו למימרא דבעוד שהמשאוי על גבה לא תאכל אלא הכי קאמר עד שתהא פורקת אוכלת אבל לאחר פריקה לא. הר"ן. וכן כתב הרמב"ן למעלה דיבור המתחיל ההוא מבעי ליה בשעת חרמש וכו'.

מאומן לאומן:    משורה לשורה והן אצייתא כדגרסינן בהשותפין תלת אצייתא בני תריסר תריסר גופני כדרפיק גברא ביומא. רבינו חננאל.

גמרא: תא שמע שור במחובר:    פירש רש"י הרי במלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן אצל העגלה ונותנים בה. ויש מקשים לפירושו שאם כן אין השור עושה במחובר אלא בתלוש ואף על פי שבוצרים מן המחובר ונותנין בעגלה מכל מקום הוא אינו עושה אלא בתלוש.

ורש"י עצמו פירש למעלה גבי אדם בתלוש מי לא עסקינן ששכרו לכתף לשאת ענבים וחביריו בוצרין דהויא מלאכתו בתלוש. ופירשו שור במחובר כגון ששכרו לדוש קטנית ותבואה במחובר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: שור במחובר היכי אכיל. פירש רש"י שהרי השור עומד בין העגלה כשבאין לטעון זה והוא עומד ואוכל מגפן שלפניו והם טוענין אותו מן הגפנים שלפניהם. ואין זה נכון חדא דשפיר משכחת לה שטוענין אותו מן הגפנים שלפניו. ועוד דאם כן אפילו מאותו גפן עצמו שטוענין אותו אין לו לאכול שהרי מלאכת השור בתלוש הוא להוליך פירות ממקום למקומן והעושה בתלוש אינו אוכל במחובר.

לפיכך הנכון דמיירי בשור ששכרוהו לעקור קטניות שהוא מושך את הברזל בדרך הליכתו ועוקר את הקטניות שלאחריו והוא אוכל מה שלפניו והוה ליה כעושה בגפן זה ואוכל בגפן זה ושניהם במחובר. ופרקינן בשרכא. כלומר שעלי הזמורות לפירוש רש"י או עלי הקטניות לאידך פירושא הן ארוכות ומגיעות מלאחריו עד מלפניו ואוכל מאותן שהוא עושה בהן ממש. עד כאן.

ורבינו חננאל פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: ופשטינן בשרכא. פירוש שרכא עלין וזמורות משוכים מכרם זה למקום שהשור דש בו שהם הם. עד כאן.

תא שמע היה עושה בענבים וכו':    ופרקינן דהכא במאי עסקינן בשמודלית זו על גבי זו והוה ליה כדבר אחר הילכך במין אחד אוכל בשני מינים לא יאכל. ומדלא אוקמה באילן המורכב שנושא שני פירות משמע דבהא דכולי עלמא כאילן אחד דמי ואוכל בשניהם ואפשר דלא בעי למנקט אלא מילתא דשכיחא. ועוד דתאנים וענבים אינם מקבלים הרכבה זה עם זה. הריטב"א.

כי קא מבעיא ליה דאיכא אשתו ובניו:    ואם תאמר דמשמע לעיל דדייקינן הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל ולא צריכינן לאוקומי מתניתין במודלית אם איתא דעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר ואם כן מתניתין איירי בדאיכא אשתו ובניו דאי בדליכא היכי אכיל הא איכא בטול מלאכה ואם כן אמאי קתני אבל מונע עצמו עד שמגיע אצל יפות ליזלו אשתו בניו ולייתי ליה. ויש לומר דעד שיגיע אצל יפות איירי נמי בשני מינים כגון תאנים וענבים דטעמיה דהני רעות והני יפות. מפי רבי. תוספות שאנץ.

במודלת וכו':    פירוש וקצת עסק למינו ולא לשאינו מינו כיון שאינו נותן משניהם וכדפירש רש"י. והיה אפשר לומר דכשהן סמוכות לא קמיבעיא ליה כלל דודאי שרי והיינו דקאמר בסמוך היכא דאיכא אשתו ובניו דמשמע דלא קא מיבעיא אלא כשאינן סמוכות. שיטה.

סברוה מהלך כעושה מעשה דמי פירוש מהלך לבצור כבוצר דמי:    מיהו בעושה מעשה במקומו הוא ולא בעושה במה שלפניו ומפני השבת אבדה לבעלים יש להם תשלומין למה שלא אכלו בשעת מלאכתם אבל מדאורייתא לא אכלי ושמע מינה עושה במקום זה אינו אוכל בגפן אחר. איכא דאמרי סברוה מהלך לאו כעושה מעשה דמי. פירוש מדלא קתני בהשתנותם ממקום למקום וקאמר בהליכתן ובחזירתן אלמא בשעת הליכה הוא התשלומין שלא היו ראוין לאכול משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי אבל מפני שאינו עושה עדיין בגפן שלפניו לאו הוי תשלומין כי מן הדין הוא אוכל והיינו טעמא דמדאורייתא לא אכלי מאומן לאומן משום דלאו כעושה מעשה דמי אבל לא מפני שאינו עושה עדיין. הראב"ד.

וכתב הריטב"א איכא דאמרי סברוה דכולי עלמא מהלך לאו כעושה מעשה דמי והיינו טעמא דלא אכיל מדאורייתא הא לאו הכי אכיל ושמע מינה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר. תמיהא מילתא הא מנא ליה דדילמא מתרווייהו טעמי לא אכיל מדאורייתא משום דלאו כעושה מעשה ומשום דעדשה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וכי דינא דאורייתא לא הוה ליה לעולם אלא חד טעמא לעולם. ויש לומר דתלמודא משמע ליה דאלו אית ביה מדאורייתא תרי איסורי לא הוו עקרי רבנן תרווייהו איסורי מפני השבת אבדה לבעלים ואף על גב דבמידי דממונא כי הכא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה ואפילו במקום עשה כי הכא חדא עקרי תרתי לא עקרי. ובעיין לא איפשיטא הילכך לא יאכל ואם אכל אינו משלם. עד כאן.