שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז/דף פח

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פח עמוד א[עריכה]

אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית: ובסוגיין מוכח להדיא דלא ממעט ראיית חצר בלחוד אלא כל דבר ממעט ואפילו מקח ומירוח וכיוצא בו. ובמסקנא אמרינן דמודה רבי ינאי בחטים ושעורים דבני גרן נינהו שמתחייבין בגרן ובמירוח. ולמאי דסלקא דעתין השתא דלרבי ינאי מירוח אינו קובע קשיין כמה מתניתין דמודו דמירוח קובע. יש לומר דמוקי להו רבי ינאי דרבנן. אי נמי דהתם בשהכניסן לבית במוץ שלהן שאין ראיית פני הבית קובע אלא בפירות מדוגנים וחזר ועשה מהם גרן בביתו שהוא קובע. ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת ואם תאמר והיאך אפשר דלרבי ינאי חצר אינה קובעת והלא משנה מפורשת היא במסכת נדה אי זו היא חצר שקובעת למעשר כל שהכלים נשמרים לתוכה. ויש לומר דמוקי לה רבי ינאי דההיא דרבנן.

ואם תאמר אם כן ניחוש דילמא מפריש מהן על פירות שבבית או מפירות שבבית עליהן וקא מפריש מן הפטור על החיוב או מחיוב על הפטור דהכי פרכינן בפרק קמא דיומא דגרסינן התם הכל שוין בבית שאינה עשויה לימות הגשמים דלא שמיה בית ופרכינן סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים וקתני עלה רבי יהודה מחייב במזוזה ובעירוב ובמעשר וכי תימא מדרבנן ניחא עירוב ומזוזה אלא מעשר אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. תירץ רבינו תם דהתם בית בבית מיחלף ומפריש מזה על זה אבל חצר בבית לא מימלף ולא אתי לאפרושי מזה על זה. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א: ורבי ינאי הא כתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער ורבי יוחנן דילמא תרתי שמע מינה ואם תאמר לרבי ינאי קשיא מתניתין דפרק ג' דמעשרות וכו'. ככתוב בתוספות. יש לומר דההיא מדרבנן שגזרו עליו כדי שלא יגע בשל בית והכין איתא עלה דההיא בירושלמי דגרסינן התם רבי שמואל בשם רבי יוחנן כלהון מן הבית למדו. ועוד אמרו שם רבי יוחנן אמר מקח חצר ושבת אינה תורה אלמא כלהו מודו דחצר קובעת מיהא מדרבנן אלא שהחליפו שם בירושלמי והעמידו רבי יוחנן בשיטתיה דרבי ינאי. עד כאן.

אבל לוקח חייב כלומר דמדאיצטריך רחמנא למפטר אלמא לוקח חייב שהמקח קובע ואפילו בשדה דומיא דשעל. ופריק רב פפא בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר. ואי קשיא והא אינו חייב אלא דרך שער והא לאו דרך שער הוא. ויש מי שפירש בשהנוף נכנס דרך שער ולא דרך גגות.

והראב"ד דחה דשאינו כן דאי משום הא אפילו דרך חצר לא דהא נכנס במוץ שלו. אלא אמרו דרך שער ולא דרך גגות אלא במה שגדל בחוץ אבל תאנה זו שהנוף גדל בחצר ופירות נלקטין בחצר אין לך ראיית פני הבית גדול מזה. ועוד כתב הרב ואם כן למה ליה דנקט עומדת בגנה לוקמה בעומדת כולה בחצר. ותירץ דאין הכי נמי אלא משום דבעי למימר וכו' ככתוב בתוספות.

ואיכא למידק כיון דאנן בדאויייתא איירינן דאילו מדרבנן כולהו מודו דאפילו חצר קובעת וכדאמרן אם כן מאי קאמר רב פפא בתאנה הנוטה לחצר והא תאנה אינה תורה דדגן תירוש ויצהר כתיב ואף על פי ששנינו כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וכו' ומייתי לה בסיפרי מדכתיב ראשית דגנך וגו' מה אלו מיוחדין אוכל וגדולו מן הארץ וכו' הני מדרבנן קאמרי וקרא אסמכתא בעלמא וטובא איכא דכוותה בסיפרי דמייתי להו מקרא ולאסמכתא בעלמא ותדע לך דהא תנן בנדרים פרק הנודר מן הירק הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי וכו' ואקשי בגמרא לתנא קמא למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר וכו' ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק אלמא מילתא פשיטא דפירות האילן וירק אינן תורה. ובריש פרק קמא דביצה אמרינן גבי ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית דאפילו בדרבנן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל.

אלא יש לומר דהכא לדוגמא נקטיה דהשתא לא נחתינן למילתא במינין המחוייבין מדרבנן או מדאורייתא אלא בדין המקומות הקובעים מדאורייתא וכי אתי לדקדוקי במינין שחייבין מדאורייתא אוקמה בדלית העומדת בגנה ונוטה לחצר. ואני תמה מי גרם לו לרב פפא למנקט לה בתאנה וכי אינו מצוי כן בדלית כמו בתאנה אדרבה יותר מצוי הוא בדלית לימא בדלית. ועוד קשה דהא משמע דרב חנניה דמותיב מכנפשך כך נפשו של פועל ורב פפא דמתרץ ליה תרווייהו טעו וסברי דלוקח דאורייתא וטעו בהא דהא אנן השתא בדאורייתא איירינן ופלוגתייהו דרבי ינאי ורבי יוחנן בדאורייתא היא כדאמרן והיאך אפשר דרבנן כי הני טעו בהא.

על כן נראה לי דכלהו ודאי מידע ידעי דלוקח מדרבנן הוא אלא הכי קמותיב אי אמרת בשלמא מדאורייתא לא בעינן בית או חצר אלא אפילו גורן בשדה קובע משום הכי החמירו חכמים חדא חומרא בלוקח ועשו את שאינו חייב כחייב אלא אי אמרת דשדה מדאורייתא אין לה קביעות אם כן היאך החמירו שתי חומרות בלוקח לעשות שאינו חייב כחייב ומקום שאינו קובע כקובע. והיינו דקא מקשה נמי לקמן מקשואין ודלועין דכולי עלמא מעשרותיהם מדרבנן ולא קמשני התם מדרבנן וטעמא כדאמרן ורב פפא נמי דמוקי לה בתאנה בדווקא נקיט לה ולומר דתאנה דרבנן כשנופה נוטה לחצר או לבית ליכא אלא חדא חומרא לעשות את שאינו חייב כחייב הואיל ובמקום קביעות הוא והא דאמרינן ולוקח מדאורייתא מי מחייב לאו קושיא היא דאקשיה לרב חנניה חוזאה ולרב פפא דאינהו נמי לא טעו בה וכמו שאמרתי אלא לברורי מאי דתניא בברייתא כנפשך כך נפשו של פועל דמינה משמע לכאורה דלוקח אסור דלאו דרשא גמורה היא דאסמכתא בעלמא היא ולוקח (חסר) לפי שאין המקח קובע דבר תורה דאדרבה פוטר דלא חייבה תורה אלא מאי דאית ליה לבעל הבית שלא מכרו שנאמר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר וכנפשך כך נפשו של פועל לחסימה הוא דאתא ודרך הגמרא לברר דרך קושיא ותירוץ כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן: איכא מאן דפריק דרב פפא אמסקנא סמיך דאסיקנא דמדרבנן קאמר ומיהו הוה קשיא ליה לוקח אמאי חייב הואיל והוא בשדה ולא ראה פני הבית דהא כל היכא דלא ראה פני הבית כשם שהוא פטור מן התורה כך הוא פטור מדבריהם דלא תקון ביה רבנן מידי דכל דתקון כעין דאורייתא הוא. ופריק רב פפא בתאנה העומדת בגנה וכו' אבל בשדה פטור לגמרי אף מדבריהם כל זמן שלא ראה פני הבית ולא פני חצר. תדע דאקשינן מהנך מתנייאתא בסמוך ולא מפרקינן בחדא מינייהו דמדרבנן קאמר וקישואין ודלועין דרבנן הוא. וכי אקשינן ולוקח מדאורייתא מי מחייב לאו אדרב פפא אלא אעיקר ברייתא דסלקא דעתין מדאורייתא קאמר ומתוקמא לרבי ינאי בענבים כגון דלית העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר וכיוצא בה ודומיא דרב פפא אבל עיקר תירוציה אמסקנא סמיך.

ואין זה נכון דבמסכת מעשרות בפרק ב' משמע שהמקח קובע ואף על פי שלא ראה פני הבית ולא פני חצר וכן בדין שהרי קודם שגמר מלאכתן וקביעותן של מעשרות אסורין הן באכילת קבע מדבריהן ובמקח מתורת קבע גזרו עליו אבל נחלקו שם במסכת מעשרות אם מקח קובע קודם גמר מלאכתם או אינו קובע אלא לאחר גמר מלאכתם וקודם שהוקבעו למעשרות אבל עיקר הטעם בשאלה זו דרב פפא השתא לא איכפת ליה בתאנה אם מעשר שלה הוא מדאורייתא אי לא דאיהו לתרוצי לברייתא נתכוון ולא ללמד על החייבים במעשרות בא כאן ואי דייקת בה כולי האי ואמרת והא תאנה לאו דאורייתא לוקמה בגפן ואיהו לאו דוקא תאנה נקיט אלא ללמוד ממנה לכיוצא בה לדבר שחייב במעשר מן התורה תדע דהא אמר ולמאן דאמר לבית ואי מדרבנן לכולי עלמא לחצר כדכתיבנא. וכיוצא בזה יש בתלמוד הרבה שלא שנאן לעצמו אלא ללמוד בהן בכיוצא בזה. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הכא בתאנה העומדת בשדה עסקינן וכו': פירוש לאו דוקא נקט תאנה בהדיא במסכת בכורות ובפרק קמא דיום טוב אמרינן גבי ליטרא קציעות שתרומתן דרבנן ואף על גב דבסיפרי מייתי פירות אילו מן המקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא ואלו הכא בדאורייתא עסקינן אלא ודאי לא דק ולדוגמא נקט תאנה כלומר גפן תרומה לתאנה שהוא עומד לאכילה דאלו העומד למשקה בתירוש וביקב תלה רחמנא וקודם לכן אינו מתחייב במעשר מן התורה אלא ודאי כדאמרן. והא דאמרינן ונופה נוטה לחצר או לבית פירוש שהנוף סמוך לפתח הבית או לחצר וכאשר מלקטו מבפנים ומכניסו איכא ראיית פני הבית או פני החצר דאלו כשנוטה מלמעלה דרך ראשי הכותל אין כאן כניסה אלא דרך גגות דלא שמה כניסה ואינה קובעת אלא ודאי כדאמרן. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: הא דאמרינן ונופו נוטה לחצר או לבית היינו מפרשים בשנכנסה דרך הפתח שאם אתה אומר מעל הכותל היינו דרך גגות. ולא היא שאפילו נכנסה דרך הפתח הרי היא כתבואה שהכניסה במוץ שלה מיהו גבי לוקח כיון דאיכא שם מקח דקבע מדרבנן ואיכא שם חצר דאית ביה קביעות בכדרכה מן התורה אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל אפילו אחת אחת משום דעיניו במקחו וכמי שהכניסה בתוך הבית כדרכה דמי. אבל גבי בעל תאנה ופועל לא קבע לגמרי אלא אחת אחת אוכל משום דעיניו בתאנתו ואם צירף שתים שתים חייב ואם היתה כולה בחוץ בעל הבית אוכל כדרכו ופטור והכי איתא במסכת מעשרות סוף פרק ג'.

מיהו קשיא לי למה ליה למימר בתאנה העומדת בגנה והלא אפילו עומדת כולה בחצר כך דינה כדאיתא התם ובתרווייהו אחת אחת אוכל שתים שתים לא יאכל דבתר נופה אזלינן ואהני בהו שם חצר אף על גב דלא נכנסו דרך הפתח דשתים שתים לא יאכל ואם תאמר רבותא קאמר דאפילו עומדת בגנה גבי לוקח חצר קבעה לה מכל מקום הא דאמרינן בעל הבית עיניו בתאנתו קשיא דהא כי קיימא בחצר נמי הכי דינא. ואיכא למימר היכא דאיכא לוקח ודאי לגבי בעל תאנה חד דינא אית להו מיהו כיון דאיכא לוקח אי קיימא תאנה בחצר וליכא לאיפלוגי בין בעל תאנה ללוקח כי היכי דקבע לגבי לוקח קבע נמי גבי בעל תאנה ואפילו אחת אחת לא יאכל. אי נמי כי קיימא בחצר נמי עיניו בתאנתו והוא עיקר אצלו ולקיטתו בחצר אינה אצלו ראיה בחצר ולא ראיית פני הבית והא דאוקמה בעומד בגנה משום דבעי למימר לבית לבית וזה עיקר אבל גבי לוקח כיון שעומדת לגנה ונופה נוטה לחצר בין שעומדת כולה בחצר אחר לקיטתו הוא הולך והרי מקחו בחצר או בבית באיזה ענין שנכנס בהן ואפילו מעל גבי הכותל הילכך אפילו אחת אחת לא יאכל. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ומדלא אוקמה בתאנה העומדת בחצר יש למדים דחצר אינה קובעת לפרי שהיה בתוכה במחובר ואפילו לאחר שנתלש כיון שלא נכנס שם תלוש מבחוץ דאי לא לוקמה בתאנה העומדת כולה בחצר. ויש דוחין בתוספות דודאי במחובר לא קבעה אבל כשתלשה חצר קובעת לאלתר ומשום דבעי למימר ולמאן דאמר בית בית ואין דרך תאנה להיות בבית לא נקטה נמי כשעומדת בחצר. עד כאן.

מתיב רב חנינא חוזאי מאי לאו בשדה: אלמא מקח נמי קובע למעשר ואת אמרת דאין מתחייב בראיית פני הבית והחצר. אבל פירוש רש"י לא נהירא שפירש מאי לאו בשדה ומקח לא עדיף מגמר מלאכה. ולפירות חשיב להו לא נגמרה מלאכתם מדקא מפרש מקח לא עדיף מגמר מלאכה ואם כן מאי פריך בסמוך אי הכי בעל הבית נמי לחייב והלא לא נגמרה מלאכתו ולוקח הוא דחייב משום דהמקח חשוב כגמר מלאכה אבל בעל הבית למה יתחייב בראיית פני הבית בלא גמר מלאכה הא מוכח בכוליה תלמודא דמכניס תבואתו לבית במוץ שלה לא נקבעה למעשר אף על גב דלאיבעית אימא לקמן בשמעתין פירש רש"י דלית ליה דרבי אושעיא השתא מיהא אית ליה כי למה יחלוק עליו.

ועוד קשה דהא אמרינן בביצה בסוף פרק המביא כדי יין דשבת וחצר ומקח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ואם כן הכא נמי לא קבע מקח תאנה אלא היכא דאיכא גמר מלאכה אלא הכא פירושו כדפירשתי. ואף על גב דאיכא תנא דאמר התם בהמביא כדי יין שקובעין מקח וחצר אפילו שלא נגמרה מלאכתו מכל מקום אמוראי דהתם לא מחייבי אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא פליגי אמוראי אלא בשבת ומשמע נמי התם דלא פליגי תנאי אלא בהכי אי מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו דאיכא דאמר דלא קבע אלא אם כן נגמרה מלאכתו אבל בגמר מלאכה לא פליגי דליכא מאן דאמר דקבע בלא מקח וחצר ושבת אלא משמע דבמקח ושבת ודדמי להו דחשיב התם פליגי אבל בגמר מלאכה לחודה לא קאמר אי דפליגי תלמודא.

ועוד כי פריך לקמן מאי לאו שפיקסו בשדה ומאי לאו מלאכת הכנסת בשדה ומאי קושיא לוקמה כמאן דאמר בהמביא כדי יין דמקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתה דלדידיה כל שכן גמר מלאכה דקבע לדברי רש"י מפי רבי. מיהו בזה הועוד יש לדחות ולומר דניחא ליה טפי לאוקמה אליבא דהלכתא אי נמי לאוקמה ככולי עלמא. והקשו לרבינו והא תנן בפירקין נתפרקו עיגולין הרי אלו לא יאכלו ומוכח בגמרא דאם לא נעשו העיגולין כלל עדיין היו אוכלין דהוי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר. התם מיירי כגון שמתחלה דעתו לעשות עיגולין. תוספות שאנץ.

אי הכי בעל הבית נמי: נראה לי דלא מתפרש באי אמרת בשלמא דאף למאי דסבירי לן דשדה מקום קביעות למעשרות הוא איכא נמי למפרך כי האי נמי בעל הבית ליחייב ואף על פי שיש לפרשו באי אמרת בשלמא בקושיא. הרשב"א.

ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: בעל הבית עיניו בתאנתו: ואם תאמר והא אמרינן במסכת מעשרות דשנינן בכהאי גוונא העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אפילו בעל הבית נמי ויש לומר דהתם מיירי שאין דעתו של בעל הבית ללקט עכשיו כלום. ומכל מקום קשה דמשמע דעד השתא דהוה סלקא דעתיה דמיירי בשדה לא הוה ידע האי חילוק דבעל הבית עיניו בתאנתו ולוקח עיניו וכו' ואם כן תיקשי ליה מאי שנא בעל הבית מלוקח. ויש לומר דאז ודאי דאיכא לשנויי דבעל הבית עיניו בתאנתו דכיון שהוא שדה ודאי לא יניחנה שם אבל השתא דמיירי בתאנה העומדת בגנה הוה סלקא דעתיה דהוי שפיר גמר מלאכה ומשום הכי פריך שפיר אי הכי בעל הבית נמי ומשני דמכל מקום בעל הבית עיניו בתאנתו ולא הוי גמר מלאכה.

ואם תאמר אמאי לא תנא תאנה עומדת בחצר. ופירש הקונטרס דלא הוה מצי למנקט הכי דאם כן בעל הבית נמי חייב דהא השתא הוא רואה פני הבית. ולא נהירא דהא לא אשכחן בשום דוכתא שתהא ראיית פני הבית במחובר מועלת לקבוע מעשר. לכך נראה דודאי הוה מצי למימר הכי אלא נקט בכהאי גוונא דיכול להיות תאנה בבית אבל אי הוה נקט תאנה עומדת בחצר לא היה יכול לומר כמו כן תאנה עומדת בבית דאין רגילות להיות תאנה בבית אבל השתא דנקט תאנה עומדת בגנה ונוטה נופה לחצר מצי שפיר לומר כן ונופה נוטה לבית. עד כאן.

ולוקח מדאורייתא מחייב: כלומר וכי מקח קובע מן התורה דאיצטריך קרא למפטר פועל דלא ליקבע כלוקח אדרבה לוקח לא מיחייב במעשר כלל דתניא עשר תעשר ואכלת וכו'. והקשה רבינו תם מהא דאמרינן בבכורות מנין ללוקח תבלין מן הגוי שפטור במעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר לוקח מישראל חייב לוקח מגוי פטור והתם מדאורייתא קאמר ולא מדרבנן ותירץ דהכא בשנתמרחו כבר ברשות מוכר וכיון דמוכר פטור לוקח נמי פטור והתם בשמרחן לוקח הילכך לוקח מישראל חייב ולוקח מגוי פטור.

ואם תאמר אם כן מאי פריך הכא לוקמה לההיא דלעיל דלוקח חייב שלקחן קודם גמר מלאכה ואלו לוקח ודאי אינו חייב אלא כשלקחן קודם מירוח ומרחן דהכי אוקימנא ההיא דבכורות בדמרחינהו לוקח והא דאמרינן תבואת זרעך ולא מוכר לומר שהמוכר אף על פי שמרח פירותיו או שראו פני הבית פטור לעשר.

והרמב"ן פירש דדוקא בשמרחן על דעת למכור דבאותו מירוח לא נתחייבו וקרינא ביה ואכלת ולא מוכר ולוקח לא מיחייב כיון שכבר נפטרו בשעת מירוח שהיה עונתן אבל מרחן המוכר על דעת לאכול חל עליהם חובת מעשר לאלתר ואף על פי שנמלך למכרן חייב והלוקח ממנו חייב לעשר ויפה כיון. ותדע שהרי גזרו חכמים על הלוקח דמאי של עם הארץ ואמאי דהא. כיון דמוכר לא מיחייב לעשורי אין כאן חיוב תורה וכיון דרוב עמי הארץ מעשרים למה גזרו עליהם משום חיוב מעשר דרבנן אלא ודאי כדאמרן.

ומיהו ליכא לפרושי ההיא דבכורות בלוקח פירות ממורחין מבעל הבית שמרחן לאכילה דההיא בשמרחן לוקח כדפירש רש"י התם וכדכתיבנא לעיל נמצאת למד דהלוקח מחייב בשמרחן הוא או כשמרחן מוכר לאכילה. והאי דאמרינן עשר תעשר ואכלת משמע דהאי ואכלת באכילת שאר פירות קאי וקשה דהא קרא לא מיירי אלא באכילת מעשר בירושלים כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך. ויש לומר דהתם בספרא דריש מדסמיך ואכלת דקרא לעשר תעשר דהאי ואכלת אכולה תבואה קאי עשר תעשר ואכלת בביתך מעשר שני בירושלים ושאר תבואה המתוקנת בכל מקום. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א: ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא וכו'. תבואת זרעך ולא לוקח. פירש רבינו תם דהכא איירי בלוקח אחר מירוח וכו' והיינו דתניא בפרק קמא דבכורות מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הגוי שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר תקחו את המעשר מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכו' אלמא לוקח מישראל חייב והיינו בשמרחן ישראל הלוקח דומיא דלוקח מן הנכרי וההיא ודאי בשמרחן ישראל הלוקח דאי בשמרחן הגוי למה לי קרא דואל הלוים תדבר תיפוק ליה משום דגון גוי אלא טבלים ממורחין שהם ממורחין עכשיו קאמר שמרחן ישראל לאחר לקיחה וכאידך דאיתמר הלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרם והם שלו וכו' ככתוב בתוספות.

ואם תאמר והא אמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין גבי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח דקסבר רבי יהודה יש ברירה ואקשינן מדתנן הלוקח יין מבין הכותים ערב שבת עם חשכה וכו' ופרקינן כי לית ליה ברירה בדאורייתא אלמא אפילו לוקת יין חייב דבר תורה. ליתא דהכי קאמר בדבר שעיקרו דאורייתא לית ליה ברירה כן תירץ רבינו תם. ויש מקשין לדבריו דאם כן למה גזרו על הדמאי והלא לדבריו אפילו לא עשרן עם הארץ המוכר אינם חייבין מדאורייתא והילכך הוה ליה ספק בדרבנן ולקולא וכל שכן דרובן מעשרים הן.

ויש לומר דשאני התם משום דאיכא למיגזר משום דזימנין דאוכלים על שלחנו ועוד דפעמים שהוא מוכר טבלים במוץ שלהם ואומר שהקדים מעשרותם בשבולין לפיכך גזרו אפילו על הממורחים שהוא מוכר. עוד יש לומר דכשהוא ממרח לאכול בביתו בין מוכר בין לוקח חייבין שכבר נתחייבו במעשר משעת גמר מלאכתם ומעתה מיפטרו ולוקח ומוכר שפטרם התורה הוא שמרח להוליכן לשוק וכן דעת הרמב"ם ועם זה עלה לנו תירוץ אף לאותה של לוקח יין מבין הכותים.

והרמב"ן הקשה וזה לשונו: אם כן לוקח דומיא דפועל שלקח פירות מחוברין ותלשן ליחייב מדאורייתא והיכי אקשינן מדאורייתא מי מחייב הא לוקח תאנים בתאנה חיובי מחייב מדאורייתא. ויש לומר דפועל שאינו אוכל אלא בזכות תורה אינו זוכה עד שיאכל ומכיון שלקט תאנה בבית בגמרה מלאכתה נמצא בלוקח לאחר גמר מלאכה ובעל הבית על מנת שיאכל הפועל ממה שירצה שכרו הרי שפירות הללו נגמרה מלאכתן למכור ואחר כך מכר ומן הדין פטורין עד כאן. ואין דרך תירוץ זה מחוור בעיני כל הצורך לפי שאין פועל אוכל ממה שלקט לבעל הבית אלא ממה שהוא קוטף בידו לאכול ואם כן הרי הוא נוטל מן השבולין וכנגדו בלוקח אסור דבר תורה.

ומסתברא לי שעיקר קושיא זו אינה לפי שלא התירו לא לפועל ולא לבעל הבית לאכול לאחר שנמרחו ונגמרה מלאכתם למעשר וקודם לכן הוא שבעל הבית ופועל אוכל בו ומעיקרא מסבר סברו דלוקח בכענין זה חייב שהמקח קובע ולפיכך חזרו ואמרו שהמקח לבדו אינו קובע עד שימרח או שילקט דבר שחייב מדאורייתא בחצר כגון דלית שנוטה לחצר אינו חייב דבר תורה שאין מקח קובע ואדרבה פוטר. ואס כן פועל מותר בשלקט לו בעל הבית ונותן לו דכשלוחו הוא ודכוותה בלוקח דאורייתא פטור שהרי לא לקחם אלא לאחר שנתלשו. כן נראה לי. עד כאן.

כתוב בתוספות אבל לוקח קודם מירוח כי התם וכו'. וממורחין דקאמר התם היינו שהן ממורחין עתה. גליון תוספות ועיין שם בבכורות בתוספות.

אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא: פירוש אלא קאמרי דלאו כדמשנינן לעיל דלעולם לוקח נמי פטור מדאורייתא וכל שכן פועל דמאי דדרשינן דפועל פטור ולוקח חייב אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. הריטב"א ז"ל.

דף פח עמוד ב[עריכה]

מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור: פירש רש"י אם קצצת דמים שלא יאכל פטור מלאו דלא תחסום ולא תילף לחייבו בקל וחומר דבהמה כדלקמן ע"כ. ונראה מדבריו דבבהמה לא מהניא בה קציצה והכי איתא במתניתין שאינו קוצץ על ידי בהמתו וכן הלכה. ויש לפרש עוד אם חסמת פטור אף על פי שלא קצץ ולומר שהוא פטור ממלקות אלא שחייב לשלם מה שהיה אוכל וכדאמרינן בחוסם את הפרה שמשלם ארבעה קבין והכא דכולי עלמא חייב לשלם בדיני אדם כיון שאינו לוקה. הריטב"א.

מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה: פירוש אלמא מצינו חיוב מעשר בשדה כיון דאיכא גמר מלאכה. ואם תאמר מאי קושיא דהא רבי ינאי מדאורייתא קאמר והא דפיקוס מדרבנן הוא שהרי אין חיוב תרומה בקישואין ודלועין מן התורה. ויש לומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם אין מירוח קובע מן התורה בדגן הא ודאי אינו קובע מדרבנן מהקישואין ודלועין. הריטב"א.

לא משיפקסו בבית: תימה כיון דהכניסן לבית קודם גמר וכו' מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דודאי חטים ושעורים שדרכן למרחן בשדה וכו' ככתוב בתוספות מידי דהוה אתאנה העומדת בחצר דאסור לאכול ממנה שתים לפי שעומדה בחצר ורגיל להיות גרן שלה בחצרו. הרא"ש.

ותלמיד הר"ף תירץ דהתם ליכא ראיית פני הבית כלל שהיא בתוך המוץ אבל הכא כי לא פקסו נמי איכא שפיר ראיית פני הבית דאין הפקס מכסה הקישואין והדלועין אלא הוא סביב להם. עד כאן. עיין בפרק קמא דמעשרות בפירוש ה"ר שמשון. ורבינו חננאל פירש וזה לשונו: פירוש משיפקסו השער הצומח בקישואין ובדלועין כמו נוצה כשהן קטנים וכשמתגדלין נושר ואותה הנשירה נקרא פיקוס. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: לא משיפקסו בבית. פירוש דכיון שנכנסו בפיקוס שלהן לא נתחייבו בראיית פני הבית דהוה ליה כמכניס תבואתו במוץ שלה. ואם תאמר אם כן היאך יתחייבו בבית והאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניס אותה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר והא ודאי קיימא לן דפטורה לגמרי ואפילו לאדם ואפילו חור ודיגנו למאכלו וכדפירש רש"י ז"ל וגם בתוספות. ולית לן למימר דלית לן דרבי אושעיא כדפירש רש"י ז"ל בסמוך דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא לדברי הכל כדאיתא פרק אין עומדין להתפלל.

ויש מתרצין בתוספות דהתם לפי שנכנסה במוץ שלה אבל בזו שלא נכנסה בפיקוס בעלמא נהי דליכא ראיית פני הבית מכל מקום לא נפטרה לגמרי וכשעשה פיקוס חייב לעשר וכן פירשו בתוספות. ומסיים בתוספות שאנץ ודמיא לההיא דקתני במשנה תאנה העומדת בחצר אם צירף שתים חייב אף על גב שלא ראה פני הבית לפי שלעולם גדל בחצר ורגיל חיוב גורן שלו לעשות שם בחצר הכא נמי כיון שדרך להביאם בבית קודם תיקון חייבים במעשר שאין צריך ראיית הבית אלא בדרך רגילותו. מפי רבי. עד כאן.

אבל מרי בשם הרמב"ן פירש דההיא דרבי אושעיא בשהכניס תבואתו בשבלים וחזר ודיגן ולא העמיד כרי ולא מרח שאלו חזר ומרח מיחייב שכן אמרו בירושלמי מירחן בעינן ואפילו בראש גגו. עד כאן.

ואם תאמר והא אמרינן בעבודה זרה פרק רבי ישמעאל קולט מן הגת העליונה ושותה כמו שכתבו בתוספות שם. ואם תאמר אמאי לא מייתי מההיא דביצה דמאכילין לחיה ולעופות עד שימריחו ולפרוך מאי לאו בשדה כדפריך מההיא דמייתי. ויש לומר דודאי הוה ידו שפיר דאיכא לשנויי לא בבית דהכי משמע עד שימרח אבל מההיא דמייתי סלקא דעתיה דליכא לשנויי הכי מדקתני משיפקסו כדפריך בתר כן.

ואם תאמר היכי מצי למימר משיפקסו בבית והא קתני סיפא במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל מוליך לביתו אוכל מהם אכילת עראי קודם שיגיע לביתו אלמא דשלא בבית קתני רישא. ויש לומר דלעולם מיירי בבית וכגון שהיה לו מגורה בשדה והכניסם שם וקאמר ברישא דפיקוס קובע למעשר וגם איתא ראיית בית ועל זה קאמר במה דברים אמורים במוליך לשוק פירוש כשדעתו להוליכם למכרם ואם כן אינם עומדים להיות להם ראיה אחרת כי אם דהאי גרן ועוד דשמא ימצא לוקחים במקומם הילכך קבען בעל הבית אבל אם היה בדעתו להוליכן לביתו אם כן אין נשארים שם בהאי גרן הילכך ראיית פני הבית לא חשיבא לקבעו למעשר אלא אם כן עומדים לישאר שם באותו בית והכי נמי איתא במסכת מעשרות פרק ב' המעלה פירות מגליל ליהודה אוכל מהם עד שמגיע למקום שהולך ואף על פי שראו פני הבית כבר בכמה מקומות כיון דאינם עומדים לישאר שם וגם לפי מאי דסלקא דעתיה מעיקרא צריך לומר דסבירא ליה הכי כדפרישנא דאם לא כן תיקשי ליה הכא הא דקאמר התם אבל במוליך לביתו אוכל מהם אכילת ארעי עד שמגיע לביתו אלא שמע מינה דסבירא ליה דהכי פירושו במה דברים אמורים במוליך לשוק ולהכי חשיב הדש בשדה לקבעם אבל במוליך לביתו שאין עומדין לישאר בשדה אז לא חשבינן דש בשדה לקבעם. תלמיד הר"ף.

כי קאמר רבי ינאי בתאנים וענבים: יש ספרים דגרסי הכי. ואיכא למידק היכי עריב תאנים עם ענבים ורבי ינאי ורבי יוחנן בדאורייתא קמיירי ומעשר תאנים אינו תורה וכמו שכתבנו למעלה. ויש לומר דתאנים בגררא דענבים נקטינהו לפי שהם רגילין להזכירם יחד הביאו לפניו תאנים וענבים שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שאיני אוכל תאנים וענבים ועל כן לא נמנעו מלהזכירם יחד אפילו במקום שדברו בו לדבר תורה. ודכוותה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ורש"י גורס זתים וענבים והיא הנכונה וכן היא בנסחאות הישנות. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: ונראה לי דכל שבעת המינים שהם חייבים בבכורים חייבים בתרומה ומעשרות דגמר ראשית ראשית מראשית כל פרי האדמה וראשית דגנך תירושך ויצהרך. מיהו ענבים דאמרינן הכא שיטפא בעלמא היא איידי דאמר תאנים נקט ענבים כי אחים הם ולא היא תאנים מדרבנן וענבים מדאורייתא. ובענבים דקיימי לאכילה חצר קבעה מדאורייתא ויקב נמי קבע ובתאנים חצר קבע מדרבנן וחטים ושעורים נמי אי נמרחו שלא בגרן חצר קבעה להו. עד כאן.

פירש רש"י כי קאמר רבי ינאי דבית קובע בזתים וענבים העומדין לאכילה ואף הם בכלל תבואה ומעשר שלהם מן התורה וכו'. דחקיה לרש"י לפרושי דבעומדים לאכילה מיירי דאם עומדים למשקים אף הם ביקב תלנהו רחמנא ומכל מקום מה שכתב וטעמא משום דבכלל תבואה הם קשה דהא אמרינן בפרק הנודר מן הירק אין תבואה אלא חמשת המינים וכמו שכתבנו למעלה דשאר פירות האילן וירק מדרבנן הם חייבין במעשר.

ויש לומר זתים וענבים תירוש ויצהר שמעשר שלהם דאורייתא ואינם חייבים אלא בראיית פני הבית מדכתיב בערתי הקדש מן הבית ואף על גב דתלנהו רחמנא ביקב ביקב שבבית תלאן כלומר שאינם חייבין במעשר אלא אם עשאן יקב בבית דכבר ראה פני הבית דומיא דתאנה הנוטה לחצר או אם עשאן יקב בחוץ משיראה פני הבית אבל דגן בגרן תלייה רחמנא ואין גרן אלא בשדות ולא בבית הילכך אין תלוים בבית כלל דהא כתיב מגרנך ומיקבך אלמא משעת גרן חייבין במעשר וזהו בשדה ואינו נכון.

ואפשר דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייב במעשר דבר תורה אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים ואף על פי שחשב עליהם לא נפטרו מן המעשר ועל זה אמרו בתרומות משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליהם ביין ושמן כדאיתא פרק העור והרוטב וליכא לפרושי כשהפריש יין ושמן דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומה הוא דתירוש ויצהר כתיב אלא כשהפריש ענבים ועשה מהם יין והכי פרישנא לה בדוכתה ושמע מינה דתרומת ענבים דאורייתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקים עליהם. וליכא למימר נמי דהתם כשדעתו לעשות מהן יין והקדים תרומתן בענבים כדרך שמקדימין תרומת דגן בשבולים דההיא נמי עיקר תרומה לתירוש ויצהר היא ולא מיקרו משקין היוצאין מהן. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: איבעית אימא כי קאמר רבי ינאי בזתים וענבים דלאו בגרן נינהו. ויש גורסים בזתים ותאנים. ולאותה גירסא לאו דוקא תאנים אלא לומר בזתים דומיא דתאנים שעומדין לאכילה ולא למשקה וכדפרישית לעיל ואם תאמר ומנא לן דמחייבי כלן מדאורייתא ואפילו (מדאורייתא) בראיית פני הבית כיון דלא קיימי למשקה והא קרא לא איירי בזתים וענבים אלא בתירוש ויצהר.

ויש לומר כיון דהאי קרא דבערתי הקדש ליכא לאוקומה בחטים ושעורים ותבואה דבני גורן וליכא לאוקומה בתירוש ויצהר על כרחך אתא לזתים וענבים שאינם באים לידי תירוש ויצהר שיהא חייב במעשר בבית והיינו דאמרינן בפרק העור והרוטב זתים וענבים של תרומה שזבו משקה היוצא מהן כמותן משמע דכל שכן שלוקה אם אכל מן הענבים והזתים עצמן אלמא הוקבעו לתרומה קודם שיהו תירוש ויצהר והיינו כשעומדין לאכילה. וליכא למימר כשעומדין למשקה עיקר חיובם מן התורה בתירוש ויצהר אלא שהקדימו בענבים כמי שמקדים תרומה בשבולים. דאם כן היכי עביד מן הענבים והזתים בעינייהו עיקר לומר משקה היוצא מהן כמותן אלא ודאי כדאמרינן. וכן פירש רש"י בזתים וענבים שעומדים לאכילה שגם הם בכלל תרומה ומעשר שלהן מן התורה וכיון דלאו בני גרן נינהו כניסתם לבית קובעתם שאין להם גרן אחר וזה מבואר כדברינו וליכא למנדא מינה. עד כאן.

ועוד כתב רש"י ודאמרינן בעלמא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות מעיקרא אימור דלא טביל כרבי אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו לית ליה האי תירוצא וכו'. ותמיהא לי אי הכי היכי אמרינן בפרק אין עומדין דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא מפני שאין בה מחלוקת והאי לישנא דוקא ומסקנא כוותיה ולא סבירא ליה דרבי אושעיא וליכא למימר דרבי אושעיא בשלא מרחן דאם כן מאי מערים ומכניס וליכא למימר שאין גרן אלא בשדה דהא תנן התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמיד ערמה ואיתמר בירושלמי גבי צמוקין תני משיעמיד ערמה בראש גגו והוינן בה רבי יונה בעי בשדה לא בתמיהא אמר רבי חנינא דרובה אתי לממרי לך אפילו משיעמיד ערמה בראש גגו למדנו שאף בבית יש להם קביעות למעשרות.

אלא כך יש לומר דבגרן תלנהו רחמנא אם עשאן גרן דהיינו שדש וזרה ומרח פניו של כרי שזהו מירוח המוזכר בכל מקום כמו שפירשו בירושלמי ואם אין דעתו למרח והעמיד ערמה חייב שזהו גרנן לא מרח ולא העמיד ערמה אלא דדש וזרה מעט מעט אין כאן קביעות ואף על פי כן אם הכניס לבית הוקבע בראיית פני הבית הילכך אם הכניסה במוץ שלה וזרה ולא מרח ולא העמיד ערמה פטור לעולם והיינו דרבי אושעיא ואף על פי שהוציאן והכניסן אין מתחייבין שכבר נפטרו כן נראה לי. וכך נראין דברי הר"ם הספרדי אלא שהוא לא קבע כי האי לישנא בתרא דחטין ושעורין בגרן תלנהו רחמנא. הרמב"ן.

וזה לשון הר"ן: הכי איכא למימר דכל שעשה בה מירוח לאחר שהכניסה במוץ בין בבית בין בשדה חייבת והיינו הא דאמרינן הכא דבחטים ושעורים דבגרן תלנהו רחמנא. ומיהו הא דרבי אושעיא מהניא שאלו דש וזרה והכניסה לבית נקבעה אף על פי שלא עשה לה מירוח שראיית פני הבית קובעת כאלו נתמרח אבל כל שהכניסה במוץ ודש וזרה בבית ולא עשה לה מירוח פטורה לעולם ואף על פי שנמלך לאחר מכאן ועשה לה מירוח פטורה שאינו נקרא מירוח אלא לאלתר לאחר שדש וזרה שהמירוח היינו שימרח פניו של כרי והוא נעשה לאלתר לאחר שורה וכל שהכניסו במוץ אפילו דש וזרה כל שלא נתמרח לאלתר פטור ואלו דש וזרה בשדה והכניסו לבית אפילו לא נתמרח חייב והיינו דרבי אושעיא עד כאן.

וה"ר שמואל פירש שאפילו הוציאן במוץ שלהן ומרחן והכניסן פטורין שכבר נפטרו מראיית פני הבית שראו במוץ שלהם. ולדבריו לא אתיא הא דרבי אושעיא אליבא דהא לישנא אלא אם כן אתה אומר דבבית הם תלוים כל זמן שלא עשאן גרן אלא שהם תלוים אף בגרן אם לא מרחן קודם שיראו פני הבית כלל ואין דבריו מחוורים. הרמב"ן.

ויש לרבינו אפרים דרך אחרת בזה שכל שהכניסה במוץ שלה לעולם פטורין אלא אם כן יוציאם ויזרם בחוץ ויעמיד ערמה בראש גגו וימרחם שם וכבר כתבתי יותר מזה בנדה בסייעתא דשמיא וכן בתשובות השאלות. הרשב"א.

ומה שור שאינו אוכל במחובר: לאו דוקא דהא ודאי אוכל אלא הכי פירושו שור שאינו מפורש בהדיא שיהא אוכל במחובר מפורש בו שאוכל בתלוש וכן פירש רש"י. ודכוותה הא דאמרינן לקמן אדם שאינו אוכל בתלוש הכי פירושו שאינו מפורש בהדיא שיאכל בתלוש דסתם כרם וקמה דאיירי בה קרא מחובר הוא. הריטב"א.

אינו דין שאתה מצווה על חסימתו: וליכא למפרך מה לשור שכן אוכל בתלוש דאם כן היה חוזר הדין לומר ויהא אדם אוכל בתלוש. הרא"ש.

אתיא קמה קמה: לאו דוקא אלא לומר דתרי קמה כתיבי חד למחובר וחד לתלוש. קמה קמה אם אינו ענין למחובר וכו'. פירוש הוא הדין דהוה יכול למימר דלאו להכי אתא אלא לאם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לשור במחובר אלא דניחא ליה לאיתויי לאדם משום טעמא דאתה מצווה להחיותו שהוא העיקר והיותר מסתבר דאלו חסימה גזרת הכתוב הוא. עד כאן. שיטה.

מי לא עסקינן ששכרו לכתף: ושמעינן מהכא להדיא דפועל השכור לכתף בעלמא אוכל ואף על גב דרבינא עבד לקמן דרשא אחריתי מכל מקום האי דינא לא מידחי דלהדיא אמרה תלמודא והכי איתא במתניתין דתנן היה עושה בידיו וכו' ואפילו על כתפו הרי זה יאכל וכדתניא בתוספתא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה. הריטב"א.

ומה אדם שאינו אוכל בתלוש וכו': פירש רש"י דלא כתיב בהדיא. פירוש והיינו לתירוצא דקמה קמה דלתירוצא דרבי אמי כיון שכולל הוא בין לבצור בין לכתף אף על גב דרובא ופשטא דקרא בלבצור מיירי מכל מקום מאי דכתיב ביה בהדיא כתיב ולא מרבויא או מדרשא והייתי יכול לומר דהכי קאמר מדאצטריך קמה לאדם בתלוש אינו אוכל וממילא מקל וחומר תיפוק לן דשור במחובר אכיל וכי אתא קמה לרבויי אדם אתא ולא למעוטי שורו דאדרבה אף לרבויי שור במחובר הוא מצי למילף מיניה וכדפרשינן לעיל ומה ראית אי נמי יש לומר דלא קאי כלל אשום תירוצא ואף על גב דאמר אשכחנא אלא דמהדר אקושיא קמייתא דאקשי אדם בתלוש ושור במחובר מנא לן אהדר ליה דלשור במחובר לא צריך קרא דמקל וחומר הוה אתי אם אדם בתלוש לא אכיל וזהו דרך התלמוד שעושה ילפותא זה מכחיש בזו וזה מכחיש בזו ולמסקנא ניחא הכל. שיטה.

ויהא שור מצווה להחיותו מקל וחומר: הקשה ר"מ לפרוך מה לאדם שכן אסור לשחטו תאמר בשור דכתיב ביה וזבחת וכל שכן שאינו מצווה להחיותו. ותירץ דפריך משור שאסור לשחטו כגון בכור שור שנתערב בשור הנסקל דלית ליה תקנתא דרעייה דבכור לאו בר פדייה הוא. וליכא לפרוכי מה לאדם שכן מינו אסור בשחיטה דחדא מחדא לא פרכינן כל דהו. וליכא למפרך מה לאדם שחייב במצות דלאו פירכא היא לסתור הקל וחומר דזה עצמו נכנס בקל וחומר ומה אדם אף על פי שחייב במצות אי אתה מצווה על חסימתו ומצוה להחיותו וכן אתה צריך לומר בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה גבי לא אם אמרת באיש ואשה שכן חייבים במצות. הרא"ש.