שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קיד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיד עמוד א[עריכה]

אבל בלילה אפילו שלשה כותבים ואין עושים דין כתב רשב"ם ז"ל דלאו למימרא שאם העידו שנים בפני בית דין בלילה שלא תהא עדותם עדות דהכא היינו טעמא משום דחשבינן להו בעדים אבל קבלת עדות בלילה כשרה ודנין עליה ביום. ולא מחוור מדאמרינן בפרק ראוהו בית דין למה לי למתני נחקרו העדים כו' סלקא דעתך אמינא תיהוי חקירת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשו בלילה מידי דהוה אדיני ממונות דדנים ביום וגומרין בלילה קמשמע לן ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא אלמא דקבלת עדות כתחלת דין ואין מקבלים אותו בלילה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות סנהדרין שאין מקבלים עדות ואין מקיימים שטרות בלילה ולא עוד אלא שאפילו קבלוהו לא עשו ולא כלום שאף על פי שאמרו בירושלמי שדיינים שטעו ודנו בלילה דיניהם דין ולפי זה משמע דהוא הדין נמי בקבלת עדות שאם קבלוהו בלילה קבלתם קבלה כתב הרמב"ן ז"ל דלפום גמרא דילן אינו כן אלא אפילו בדיעבד אין דינם דין מדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל עיין שם.

אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה אמר שמואל וכו'. ואי סלקא דעתך כל זמן שיושבים יכול לחזור בה היאך יכולים אלו השלשה לעשות עצמן בתורת בית דין באותה צואה ולחתוך בה דין באותה מושב עצמו ליחוש שמא יחזור החולה מאותה צואה ואין ראוי לחתוך דין אלא דבר ברור שאין בו חשש אמר ליה ולדידך מי ניחא ליחוש נמי דלמא הדר ביה כו'. ויש לפרש דהא דיוקא דקא דאיק רב יוסף מהא דרב יהודה אמר שמואל לאו מדקאמר רצו עושין דין באותו מושב בעצמו הוא אלא מדקא משוי להו בית דין כלל ושרי להו למידן בה באותו ענין בין בההוא מושב בין במושב אחרינא והכי קאמר אי אמרת בשלמא כל זמן שעוסקים באותו ענין הוא דמצי ליהדר ביה ומכי סליק מההוא ענינא לא מצי הדר ביה ואף על גב דאכתי יושבים נינהו היינו דקא חשיב לה לההיא ישיבה דין דקא אפשר למידן ביה דינא בתר דסליק מההוא ענינא וכאלו מעיקרא אדעתא למהוי בי דינא יתיב ובתורת דינא אתא לידייהו הא מילתא ולאו בתורת עדות ומשום הכי רצו כותבין רצו עושין דין בין היום בין למחר אלא אי אמרת כל זמן שיושבים אית ליה למיהדר ביה היכי חשיב ליה לההוא ישיבה ישיבת בית דין וקשרי להו למידן ביה דינא בין בההוא מושב בין במושב אחרינא והא ההוא מושב לא הוה חזי למיהוי מושב דין דלא הוי חזי ליחות בו בי דינא בההוא מלתא משום דהא אפשר דהדר ביה ומלתא ידיעה היא דלא חתכינן דינא אלא במלתא ברירא דלית בה ספיקא וכיון שכן אפילו כי לא הדר ביה נמי לא לידייניה כלל לא בההוא מושב ולא במושב אחרינא דבתורת עדות אתא לדידהו מעיקרא ולא בתורת דין ואין עד נעשה דיין. ודחייה רבה להאי דוקיא דרב יוסף ואוקמה בדקמו והדר יתיבו פירוש והוא דלא נפיק לברא אלא מיקם בלחוד הוא דקמו להו והדר יתיבו דהוה ליה כמושב אחד כיון דחזו למידן בה דינא דהא לא אפשר מיהדר ביה. ואף על גב דמקמי דקיימו להו לא הוה חזו למידן בה דינא מעיקרא מושב דין מיקרי דהא כל מושב דין שבעולם נמי הכי הוא דמעיקרא לא חזי למחתך דינא עד דמברירא מלתא וקאים דינא על בורייה ובתר הכי חתכינן ליה ואפילו הכי מותב דין מיקרי מעיקרא הכא נמי אף על גב דמקמי דמקיימו לא הוה חזו למידן ביה דינא דאכתי לא איתבררה מלתא אי קיימא האי צואה אי הדר בה כיון דלבתר דקמו והדר יתיבו חזו למידן ביה דינא איבררה מילתא דצוואה גמורה היא מעיקרא נמי מושב דין מיקרי. והאי צוואה דאמרינן דלא יכול למהדר בה לבתר דסליקו מעניינא לענינא לרב יוסף דוקא צוואה במקצת דאית בה קנין שהיא מתנת בריא אבל צוואת שכיב מרע דעלמא כדסלקין בה מעניינא לעניינא נמי אי נמי קמו והדר יתיבו מצי הדר ביה דהא קיימא לן כל שאלו עמד חוזר במתנתו וכיון שכן אם היתה צוואה זו שצוה החולה בפני שלשה אלו צוואה בלי קנין ובלי שיור שהיא צוואת שכיב מרע כיון שיש לחוש שמא יחזור בו אין עושין בה דין כלל לא באותו מושב ולא במושב אחרינא לפי שאין עושין דין אלא על דבר חתוך וברור וזו הצוואה עדיין אינה ברורה שהרי אפשר שיחזור בו הלכך כותבין ונעשין עליה עדים ואין נעשין בה דיינים כלל דבתורת עדות אתא לידייהו מעיקרא ולאו בתורת דין ואין עד נעשה דיין. הרא"ם ז"ל.

ויש מפרשים דניחוש דלמא הדר ביה לבתר כן ולא ידעינן. ואינו מחוור דלהכי ליכא למיחש דאם איתא בטלת כל מתנת שכיב מרע ואפילו כתיב בהן ומגו מרעיה אתפטר לבי עולמיה דדלמא הדר ביה ולא ידעי ועד דמסהדי דלא זזה ידם מתוך ידו מכי פקיד קדמיהון לא נידון בם. ורשב"ם ז"ל פירש כיון דאפשר לו לחזור אם דנו תוך אותו זמן אין דינם דין ואפילו ידעינן דלא חזר בו שאין ישיבתם ישיבת בית דין וכענין זה פירש הרב בעל המאור ז"ל וכן פירש הרא"ם ז"ל שאי אפשר להם לדון מתוך אותה ישיבה כו'. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: ליחוש דלמא הדר ביה דמשמע ליה רצו עושין דין באותו מושב עצמו. ויש ששואלים היכן מצינו שניחוש לחזרה כל זמן שאין שם עדים שחזר בו כו' ככתוב בתוספות. ומתרצא האי מלתא בפירושא דכתבינא לעיל דהכי פירושו אי סלקא דעתך דאפילו בקנין יכול לחזור בו כל זמן שיושבין דאמרינן לא גמר בלבו ואין דעתו נגמרת עליו כל זמן שיושבים אם כן היאך יש תורת דיינים על העומדים שם והלא יש לחוש שלא נגמרה דעתו עליו ושמא בההיא שעתא שהן עושין דין כבר חזר בו בלבו ויש בדעתו לומר שהוא חוזר בו אלא שאחר כך נמלך ולא חזר בו וגמר בדעתו דברי הצוואה כיון שלא אמר לעדים שהוא חוזר בו ומכל מקום כיון דבאותה שעה שהיו עושין דין חזר בו בלבו ולא נגמרת דעתו בדבר ולא היה עליהם תורת דיינים ולאלומי קושיא נקט ליחוש דלמא הדר ביה והוא הדין שהיה יכול להקשות דלמא ליהדר ביה כלומר דכל זמן שיושבים ליכא גמר הדעת ושמא לחזרה קאי ואין תורת דיינין על אלה עד שיקומו משם האנשים שתגמור דעתו של זה בצוואתו אבל ודאי אין חוששין לחזרה כיון שלא חזר בו. ע"כ.

וזה לשון תוספי הרא"ש ז"ל: וניחוש דלמא הדר ביה ואם תאמר כל מתנת שכיב מרע נמי כו'. ככתוב בתוספות. ולפירוש רשב"ם ניחא שפירש וניחוש שמא יחזור בה ואמאי קאמר אם רצו עושין דין דמשמע באותו מעמד אף על פי שעדיין יושבים עושין דין גמור ואמאי כו'. והלשון קשה לפירושו דהוה ליה למימר והא מצי הדר ביה. ועוד נהי דלגבי דידיה לא הוי כיון דמצי הדר ביה לגבי בנים ליהוי דין אם לא חזר בו. ונראה לפרש כו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

ולרב יוסף מי ניחא ליחוש דלמא הדר ביה. ורב יוסף הוה סבירא ליה דניחא טפי לדידיה מלרבה משום דכיון דלא צריכי למיקם מדוכתייהו אלא לסלוקי מעניינא לעניינא מתחלה כשמסר דבריו להם נעשו בית דין וישיבת הדיינים היתה אבל לרבה קשיא כיון שאין יכולים לעשות דין עד דלוקמו מדוכתייהו נמצא שבאותה ישיבה ראשונה לא היתה תורת בית דין עליהם והוה ליה כאלו נכנסו לבקר החולה בלילה שנעשים עדים. ואפילו הכי רבה לא חש למלתא דכיון שאין צריכין למיפק לברא אלא למיקם ולמיתב לאלתר אף מתחלה תורת בית דין עליהם. הר"ן ז"ל. וכבר כתוב לעיל בשם הרא"ם ז"ל. והרמב"ן ז"ל פירשה בענין אחר. עיין בחידושיו.

דף קיד עמוד ב[עריכה]

מטה התם האשה יורשת בנה. הקשה ריב"ם אם כן נמצא שעל ידי איש נמי מוסבת נחלה כו' ככתוב בתוספות. ור"ם פירש דלא קשה דמה שהקשה ריב"ם אמאי מזהיר טפי לאשה יורשת מלאיש לא קשיא משום דלאשה אזהר טפי שהיא מסבת על ידי שנים על ידי הבעל ועל ידי הבן ועוד דמלתא דשכיח היא שהאשה מתה בחיי בנה דלעיל קרי ליה פורענותא כשהבנים מתים בחיי אביהן אבל האיש אם ימות וירשנו בנו לא שכיח שימות בחיי אמו ותירשנו. ועוד אפילו אם תירשנו כשתמות היא ירשנה בנה בקבר ותחזור הירושה לקרובי אביו ואף על גב דאין הבן יורש את אמו בקבר הני מילי ירושה הבאה מכחה אבל הכא שהירושה באה לו מכחו יחזור וירש בקבר להנחיל לקרובי אביו. ולא תיקשי נמי מה שהקשה דלא משכחת נחלה ממש משת עד ראובן כיון שהאם יורשת את בנה. ויש לומר כי ליכא אם נחלה ממש משת ואפילו כי איכא אם תמשמש הנחלה עד ראובן כשמתה האם כדפרישית. ולא תיקשי נמי הא דאמר משפחת אם אינה קרויה משפחה דהני מילי שאר קרובי האם אבל אם עצמה תירש מהיקישא דמטות ועוד הרי לבסוף כשתמות חוזרת הנחלה למשפחות האם כדפרישית. תוספי הרא"ש ז"ל