שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קיג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיג עמוד א

מאי משמע אמר רבה בר רב שילא משום דכתיב ביה איש בנחלתו. פירוש שהוא לשון אישות אלמא בהסבת הבעל הכתוב מדבר. ואקשינן והא תרווייהו איש כתיב בהו. אלא אמר קרא ידבקו שהוא לשון אישות דכתיב ודבק באשתו. והדר אקשינן והא תרווייהו ידבקו כתיב בהו. אלא אמר רבא אמר קרא מטות פירוש היה לו לומר ידבקו בני ישראל כמו שאמר בפסוק הראשון למה אמר מטות אלא לדרוש בו הסבת הבעל לפי שלשון מטות שני מטות משמע שהם מטה אבוה ומטה בעלה ואלו בהסבת הבן הכתוב מדבר כמו הפסוק הראשון הוה ליה לכתבו וכיון ששינה והוסיף בו מטות לא הוסיף אלא לדרוש בו הסבת הבעל. ואקשינן והא תרווייהו מטות כתיב בהו. אלא אמר רב אשי אמר קרא למטה אחר ובן לאו אחר הוא. הרא"ם ז"ל.
ולגירסתו יש לעיין דהא לא כתיב בפסוק ראשון מטות וכן רשב"ם ז"ל לא גריס לה. גליון.

תרווייהו איש כתיב בהו. פירש רשב"ם דידע שפיר לקרא ואמאי דבעינן לעיל כו'. וקשה לפירושו כיון דקא פריך ליה הכי מאי קאמר תו אמר קרא ידבקו. נראה לומר דשנוייא דידבקו דקאמר רב נחמן בר יצחק לא קאי אמאי דפריך תרווייהו איש כתיב בהו אלא רבא בר שילת אמר תירוץ שלו בבית מדרשו וכן רב נחמן בר יצחק אלא רב אשי קבצן בתלמוד זה אחר זה. ובחנם דחק רשב"ם כי מצינו בתלמוד כמה פעמים שהאמוראים לא היו זכורים מן הפסוקים כדאיתא לעיל פרק קמא אמר רב ששת אלא מעתה שרץ דמטמא אדם כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.

מנין לכעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק. ואם תאמר והא דרשינן ליה בבבא קמא בשור שנגח ארבעה וחמשה איש או אשה מה איש נזקיו ליורשיו כו' וקאמר התם לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי כו'. ויש לומר דתנאי היא בדרשא דהא מאן דדריש ליה לעיל הבעל יורש את אשתו לית ליה להך. ועוד יש לומר דמהתם לא הוה ידעינן שהבעל אינו נוטל בראוי דשאני כופר שאינו יכול להיות אלא לאחר מיתה אבל ירושה שיכולה לבא מחיים לא מיקרי ראוי. וליכא לאקשויי לישמעינן קרא דהכא ולא בעי קרא דהתם דהא משום קרא דקבלה אין לו להניח דרשא שהיא מן התורה. תוספי הרא"ש ז"ל ועיין בתוספות שם.

מאי ואומר וכי תימא יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירשה אם כן תרי קראי למה לי. הלכך אי מוקמת לה דיאיר הוא דנסב איתתא ומתה וירשה לא מצית מוקמית להא דפנחס דנסב איתתא ומתה וירשה אלא שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה ואחר כך מתו מורישיה וירשה פנחס. הרא"ם ז"ל.

דף קיג עמוד ב

וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. פירוש ירושה ראשונה היא ירושת הבן לאביו והבת לאביה שהם זרעו של מת וירושה שניה היא ירושת אחין ואחי האב שאינן זרעו של מת אלא זרע אבי המת וזרע אבי אבי המת. מה ירושת המת ראשונה שהיא ירושת זרע המת למת בן קודם לבת אף ירושה שניה שהיא ירושת זרע אבי המת למת במקום שאין זרע למת אי נמי זרע אבי המת למת במקום שאין זרע לאבי המת בן קודם לבת. וענין דרשא זו שאמרנו מדכתב רחמנא אותה כלומר אותה ירושה שאמרתי לך בזרעו של מת שהיא ירושה ראשונה היא עצמה אמרתי לך בירושה זרע אבי המת למת שהיא ירושה שניה כדין זה כך דין זה מה דין זה בן קודם לבת אף דין זה בן קודם לבת. ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא דונתתם את נחלתו לשארו וירש אותה לבעל שיורש את אשתו הא קיימא לן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכיון דפשטיה דקרא בירושת קרובים היא שהיא ירושה שניה להכי קא דריש וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. אי נמי כיון דאתירוציה דרבא קסמכינן דקא מתרץ ליה להאי קרא הכי ונתתם את נחלת שארו לו ממילא שמעת דוירש אותה אירושת קרובים שבקינן לה כפשטיה. אי נמי איכא למימר דהאי תנא דרב שמואל כרבי ישמעאל סבירא ליה דמפיק ליה לירושת הבעל מולא תסוב נחלה דשביק ליה להאי קרא כפשטיה בירושת קרובים. כן כתב הרא"ם ז"ל.

אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. פירש רשב"ם ז"ל לענין שצריך שלשה בחלוקת הנחלה כמו בדין. וקשה לפירוש זה מה צריך לכדרב יהודה מה ענין זה לדרב יהודה ככתוב בתוספות ועוד אם שוין ואין חלוק ממון ביניהם למה צריכים שלשה ואם יש חלוק ממון ביניהם פשיטא מאי שנא משאר דיני ממונות. אלא מפרש ר"י אורעה כל הפרשה כולה לענין שעל כרחם של בנים כו' ולא איירי במחלק נכסיו לבניו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו דזה אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא יכולים הבנים לומר אין אנו רוצים לקיים דבריו אלא בקנין גמור מיירי שנתן מתנה גמורה מתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי נחלה לפי שהיא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולרבי יוחנן בן ברוקא אתי שפיר אפילו בלא קנין ואפילו באמירה בעלמא כדאמרינן לקמן אם אמר בלשון ירושה כו' ולקמן פסיקא הלכתא כותיה והאי שינוייא עיקר דבשינוייא קמא דלא מקרי נחלה נהי דתלאו במיתה מכל מקום המתנה חלה משעת הקנין ומה שתלה במיתה הוי כמו תנאי בעלמא. ועוד דקאמר בהאי קרא לא יוכל לבכר את בן האהובה ובלשון מתנה יכול להשוות הבכור לפשוט. תוספי הרא"ש ז"ל.

וכדרב יהודה דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו כו'. פירוש דברי שכיב מרע שמנחיל את בניו קרויים חוקת משפט ללמדך שהעומדין שם בית דין הן אם רצו לעשות דין וכאלו צוה החולה שיהו אלו בית דין על דבריו לכל דבר ספק שיסתפק אדם בלשון הצואה ואין אחד מן היורשין יכול לערער ולומר לבית דין הגדול קא אזלינא. ואיכא מרבוותא ז"ל דמוקמי להנהו מלתא כגון שקנו מן החולה דאי ליכא קנין כיון דמצי הדר ביה אין הנכנסים שם עושים דיינים ומביאים ראיה לזה מהא דאמרינן לקמן בשמעתין ואי סלקא דעתך כל זמן שיושבים ליחוש דלמא הדר ביה משמע דאין נעשים דיינים אלא בזמן שדברי החולה קיימים שאינו יכול לחזור בו והיינו על כרחך כשקנו מידו וקרי ליה הפלת נחלות לפי שהוא מקנה מעכשיו אם ימות דהיינו כעין נחלה דלא נחתו לנכסיה עד לאחר מיתה. ומסתברא לן דודאי אי איכא קנין כיון דלכי מיית איגלאי מלתא למפרע שחלה הקנין מחיים מתנת בריא היא זו ואין כאן נחלה כלל וכי כתיב לחקת משפט גבי נחלות כתיב וכי היכי דהקנאת בריא ממש לא אמרינן התם הקנה בפני שלשה נעשים דיינים עד דאמר להו הוו עלי דיינים כן הדין בהקנאת שכיב מרע בקנין אף על גב דאמר מהיום אם ימות מכל מקום קנין מחיים הוא ומתנת בריא היא ולא נחלה. ועוד הא דתני רבה בר בר חנא ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה כו' על כרחך בדליכא קנין מיירי דהא קדריש קרא דכתיב ביום הנחילו את בניו ואי בדקני מניה לא מיתוקם הא דכתיב בסיפא דקרא לא יוכל לבכר וכו' דודאי יכול לתת לפשוט כל מה שירצה במתנת קנין. וכי תימא דקנין בלשון ירושה מיירי לפיכך אינו יכול לעקר חלק הבכור. ליתא דקנין בלשון ירושה לאו כלום הוא וכמאן דליכא קנין דמי אלא בודאי בלא קנין מיירי ולא מתוקמא דרשא דקראי אלא לרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וקיימא לן כוותיה ודרש לה מדכתיב ביום הנחילו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והיינו דקאמר ביום אתה מפיל נחלות לענין שנגמרת הנחלה בדבורו של מת לפי שהעומדין שם נעשין דיינין מה שאין כן כשהוא מצוה בלילה אבל לרבנן דאמרי דאם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום אלא משכחת לה דאמר בלשון מתנה וקנין מתנת בריא הוא לא שייך למימר אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ואי בצואה בעלמא בלא קנין מדרבנן היא אלא ודאי כולה שמעתין לרבי יוחנן בן ברוקא ובלא קנין. והא דאמרינן בשמעתין ואי סלקא דעתך שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה לאו למימרא דמילתיה דרב יהודה באנפא דלא מצי הדר ביה כגון בדקנו מיניה אלא הכי פירושו אי סלקא דעתך אין דעתו של אדם נגמרת עליו בקנינו כל זמן שיושבין ויש לחוש שמא חזר בו בלבו והיאך תהא על העומדין שם תורת דיינין כל זמן שאין בצואה זו גמר דעתו והסכמתו של מצוה הא ודאי כל דין שעושים קודם שיסתלקו משם דין בטל הוא שאין עליהם תורת דיינין כל זמן שיושבים כיון שאין שם ענין ישוב הדעת בגמר הסכמה עד שיסתלקו משם. כן נראה בעיני. ועוד אנו מוסיפין בבירור בסוגיין דלקמן. ומסתברא דכיון דאמור רבנן דברי שכיב מרע ככתובין כו' אף בצואה שהוא מצוה ונותן לאחרים שאינן ראוין ליורשו כך הוא הדין דשלשה העומדין שם נעשין דיינין דמתנת שכיב מרע כירושה שצוו רבנן והרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. הר"י ז"ל בעליות.

שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ואוקמה רב חסדא בשנכנסו ביום שהוא כשר לדון אבל בלילה כותבין ואין עושין דין לפי שאינו זמן בית דין דתחלת דין אינו בלילה והוו להו עדים ואין עד נעשה דיין משמע דאין עד נעשה דיין כדכתבינן לקמן. וכתב ר"ש דאפילו ביום דוקא כשנכנסו לבקר ושכיב מרע מוסר דבריו בפניהם אבל אם זמנום לעדים שוב אינן עושין דין ואפילו כשאחרים מעידים בפניהם שמשעה שנעשו עדים שוב אינן נעשים דיינים דאין עד שראה נעשה דיין לעולם בין העיד או כתב עדותו בשטר בין שלא העיד ולא כתב דדמי לנכנסו בלילה דאין עושין דין. והביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמכות בשלשה עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ורבי יוסי פליג עלה ואמר מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ורבי סבר דעדותן בטלה אם באו מתחלה להעיד משום דהוו להו עדים בראיה בעלמא דאמר רבא דאמרינן להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון כלומר כשבאתם לראות היה דעתכם לראות כדי להעיד או לראות בעלמא ואם אמרו כדי להעיד יצטרפו נפסלו ונתבטלה עדותן והתם פסק רב נחמן כרבי. והרב ז"ל בעצמו הקשה על דבריו מהא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד ואוקימנא בשראוהו בלילה אלמא אותו היחיד אינו נפסל לדין אף על פי שראה מתחלה בלילה והיה עד אלא דן למחר עליו שהעידו אחרים בפניו. ותירץ הוא ז"ל דהתם בשלא נתכוונו מתחלה להעיד אלא כשראוהו ממילא וכן כתב גם משם רש"י ז"ל. ואם תאמר אם כן לדברי הרב ז"ל גם אלו שנכנסו בלילה לבקר מפני מה נפסלו לעשות דין לעולם ואפילו כשאחרים מעידים בפניו. לא היא דהכא אף על פי שהם לא נכנסו להעיד כל שהשכיב מרע מצוה בפניהם בלילה שאינו ראוי לדין להעיד מסר להם דבריו וכאלו אמר להו הוו עלי סהדי דמי מה שאין כן בעד הרואה ממילא בעלמא דבעד היודע מודה גם הרב ז"ל שאינו נפסל בכך לדון כל שמעידים אחרים בפניו ובדיני ממונות. אלא שאני תמה בדברי הרב ז"ל דבסוף דבריו כתב דנכנסו בלילה אין עושים דין על פי עצמם אלא אם יעידו בפניהם אחרים ונמצא שהרב ז"ל מודה שאינו עד ליפסל לדין אלא אם כן הזמינוהו בפירוש לעדות ואף על פי דמי שעושה מעשה בפניו וראה במתכוון לעשותו עד כשכיב מרע זה שמוסר דבריו בפניו בודאי להעיד ולא לדון או שמתכוון מתחלה להעיד ואם כן מי שנכנס בלילה פעמים נעשה דיין כשמעידים בפניו אחרים ופעמים אינו נעשה דיין ושיילינן ליה לאסהודי אתית או למחזי אתית דמכל מקום מה שהביא הרב ז"ל ראיה כאן מדרבי ומדפסק רב נחמן שם במכות כמותו יש תמהין עליו דהכא כמאן קאמרינן לרב יהודה ורב יהודה לית ליה דרבי אלא כרבי יוסי דאמר מה יעשו שני אחים ואחר שראו באחד שהרג את הנפש וכל שכן בדיני ממונות. ואפשר לומר שהרב לא אמרה אלא לפסק הלכה לדידן דקיימא לן כרב נחמן שהרי הוא ז"ל דקדק כאן אלא מדקאמר רב יהודה שנכנסו לבקר את החולה ואמר דרב יהודה בדוקא נקט שנכנסו לבקר. אבל בנמוקי הרמב"ן ז"ל תירץ דנראה שלא נחלק רבי יוסי ורבי אלא בנמצא עד אחד קרוב או פסול דרבי יוסי סבר ודאי למחזי אתא ולא לאסהודי אתא כיון דפסול הוא ורבי סבר שיילינן להו אבל בעדים הראוים להעיד נעשו עדים דמדרבי נשמע לכולי עלמא. הרשב"א ז"ל.

והר"י ז"ל בעליות פירש דהא דנקט שלשה שנכנסו לבקר את החולה לרבותא נקט לה אף על פי שנכנסו לבקר את החולה מעצמם ואין שם הוכחה כלל שעשאן החולה דיינים על הצואה ולא מיבעיא אם צוה החולה שיבואו שם שלשה ויצוה בפניהם דלפיכך צוה שיבאו שם שלשה כדי שיהו דיינים על צואתו ואפילו בבריא שהודה בפני שלשה איכא למאן דאמר בפרק זה בורר האי אודיתא זימנין דכתבינן וכו'. עד כאן.

וזה לשון הר"ן ז"ל: שלשה שנכנסו לבקר את החולה כתב רשב"ם ז"ל דוקא שנכנסו לבקר כו'. נמצאו כללי השמועה לפי שיטת רשב"ם ז"ל דכל שנתכוון להעיד נעשה עד ואם פסול הוא פוסל את חבריו לדידן דקיימא לן כרבא דאמר התם שיילינן להו כו'. ואם כשר הוא שוב אינו נעשה דיין אבל כשראה בלילה אינו כן לפי שלא נעשה עד בידוע והדבר תלוי אם צריך הוא לעדות עצמו אינו יכול לדון לפי שנעשה עד ואין עד נעשה דיין ואם יש כאן עדות אחרים לא נעשה עד מעולם ודן על פי עדותם. זו היא שיטת הרב ז"ל. אבל אינה מחוורת שאין הדעת נותנת שמשעה שנתכוון להעיד יהא נעשה עד וההיא נמי דפרק קמא דמכות לא מוכחא הכי דלישנא דלמחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו מוכח שלא על שעת מעשה אנו שואלין דאם כן מאי אתיתו שמא שם היו מתחלה אלא ודאי כשבאו לפני בית דין קאמר ששואלין אותם אם באו לשם כדי להעיד שאם לכך באו מצטרפין עם הכשרים ופוסלים אותם ואם אמרו שלא באו אלא לראות אין מצטרפים ואין פוסלים את הכשרים. ויש מי שמוסיף עוד ואומר שלאחר שהעידו הוא ששואלים אותם שכל שאמרו שמתחלה לא נתכוונו להעיד אף על פי שהעידו אינם פסולים וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. אבל מכל מקום מחשבה בלבד אינה עושה אותם עדים. ומיהו כל שזמנום להעיד הדברים מראים דהוה ליה עד ואם פסול הוא פוסל את האחרים ואם כשר הוא אינו נעשה דיין ורב יהודה דאמר לבקר הא אתא למעוטי כלומר דוקא לבקר אבל אלו הוזמנו להעיד נעשו עדים ואין עושים דין. ואף כשהוזמנו להעיד יש שתי דעות שיש מי שאומר הוזמנו להעיד וראוהו בלילה דינם שוה שבשניהם אין דנין על פי עצמן אבל בעדות אחרים דנין. ואחרים אומרים דוקא שראוהו בלילה הוא שדנין בעדות אחרים לפי שכל שאינו צריך לעדות עצמו לא נעשה עד מעולם וכמו שנפרש למעלה אבל כל שהוזמן להעיד מיד נעשה עד ושוב אינו נעשה דיין לעולם על פי עדות אחרים וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן ראוי להורות הלכה למעשה אף על פי שהרשב"א ז"ל לא כתב כן. ונמצאו כללי השמועה שמחשבה בלבד אינה עושה אותו עד לא לפסול את הכשרים ולא לפסול את עצמו לדין. הוזמן להעיד נעשה עד לפסול את חברו אם הוא פסול ולפסול את עצמו לדון אפילו בעדות אחרים. ראה בלילה על פי עצמו אינו דן אבל על פי עדות אחרים נעשה דיין. עד כאן.

רצו עושים דין. פירש רשב"ם ז"ל שאף על פי שאינו מעיד לפניהם שום אדם הא פרכינן בהדיא בפרק ראוהו בית דין דלא תהא שמיעה גדולה מראייה הלכך יכולים לדון על פי עצמם. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאי מהא לא איריא דהתם דוקא בעדות החדש משום דלא כתיב בה הגדה אבל בדיני ממונות ספיקא דגמרא הוא אם יכולים לדון על פי עצמן אם לאו דהא בפרק האשה שנתארמלה שקליה וטריה בדיינים דמכירים חתימות ידי העדים אם צריך להעיד בפניהם וכו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.
והראב"ד ז"ל סובר כדברי רשב"ם ז"ל דאף בדיני ממונות לא בעינן הגדה שכן כתב בכתובות דלמא לעולם אימא לך צריכים להעיד בפניהם דשאני הכא דקא מקיימים הגדה בחד דחייה בעלמא היא והיינו דנקיט לה בלשון דלמא אבל קושטא דמילתא דלא בעינן הגדה כלל ואף הריא"ף ז"ל פסק שם דלא כרב אשי. וראיה לדבר דלא בעינן הגדה בדיני ממונות מדאמרינן בפרק החובל ההוא גברא דתקע ליה לחבריה ואתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה אמר ליה אי אנא כו' ואמרינן מאי הא אנא כו' ואוקימנא לה כשראוהו בלילה אלמא דכל שראוהו ביום נעשה דיין ודן על פי ידיעתו. ועוד מדאמר בפרק ראוהו בית דין דסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש דנין אותו על פי ראייתם אי לאו משום דכתיב ושפטו העדה והצילו וגו' הא לאו הכי דנין אותו אף על גב דליכא הגדה ואי בדיני נפשות דחמירי אמרינן הכי כל שכן בדיני ממונות. וכן דעת הרשב"א ז"ל בפרק ראוהו בית דין. הר"ן ז"ל.