רש"ש על המשנה/אהלות/ב

רש"ש על המשנה מסכת אהלות פרק ב

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת אהלות · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

במשנה השדרה. לכאורה נראה דהיינו דוקא עם הצלעות שלה. דכ"מ מהא דאיתא בנזיר (נב) שדרה שגירד רוב עלעין שלה טהורה ופי' שם בתוס' רוב צלעיו וכ"פ שם המפרש. וע"ע שם בתד"ה טהורה. אבל מלשון הרע"ב לקמן מ"ו שכתב חצי חוליות השדרה ממת זה כו' והוא מפי' הרמב"ם וסיים שם ויושלמו בהן כל חוליות השדרה. משמע דחוליות לחודייהו בלא הצלעות מטמאי. וכן בחבורו רפ"ד מהל' ט"מ כ' כגון שיהיו מקצת החוליות מאחד כו'. ושם בהל' ז' בהעתיקו הא דנזיר (כ) שנגדרו ממנה רוב חוליות שלה. וכ"ה הגי' בתוספתא בפ"ב. ולשון רש"י במו"ק (ה ב) בד"ה אבל מציינין על השדרה. שאע"פ שאינה אלא עצם א' כו' ועמש"כ שם: בתור"ע אות א' וקשה לי הא אמרי' בחולין כו' וצ"ע. לדעתי אין כאן קושיא. דהא באמת אית ביה טומאת מגע ג"כ היכא דנגע בכוליה דהיינו בהאהיל עליו. ובמגע פשוטה דא"מ הוא משום דא"א ליגע בכוליה. ולכן גם מה שהעלה בצ"ע באות ד' פירש"י בנדה אינו כלום דרש"י נקיט לישנא דר' יוסי בחולין שם:

ב

מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. התוי"ט בשם מהר"ם כתב הטעם דאין חבורי אדם חבור וכ"מ בתוספתא פ"ד וכ"כ הז"ז שם. והרמב"ם בפי' כתב הטעם ע"ד שאמרו אפר לאו בר גיבול הוא. משמע דהחסרון הוא מפאת עצם החבור לא מפני שהוא ע"י אדם. ולדבריו א"ש מה דקי"ל בכ"ד דעיסה וכן ככר מטמאים והמה חיבורם ע"י אדם. אבל ק"ל מהא דאיתא בתוספתא שם חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור שאין חבורי אדם חבור. ולפ"ז יקשה מעיסה וככר. וכן בגד שיעורו לטומאה גע"ג והוא ע"י אריגת אדם וכן רוב הכלים הם ע"י חבורי אדם. ותוכף ב' תכיפות הוי חבור ועוד הרבה. וכן לכאורה קשה רביעית דם שנחלקה ואח"כ חזר ועירבן נימא ג"כ שהוא חבורי אדם והלא רביעית דם הבאה מב' מתים ר"ע מטמא ומשמע דאפי' במגע דומיא דאחריני (עי' ר"ש סוף מ"א) ואף רבנן ל"פ אלא בבאה מב' מתים וצ"ע בכלל זה. והנה מר"ד שהקשיתי י"ל משום דחבורו שע"י אדם שוה ממש לחבורו שע"י שמים לכן הוה חבור ועמש"כ בפ' דלקמן מ"ד: במשנה אם יש תחתיהן עפר קברות כו'. ופי' הר"ש והרע"ב דר"ל תפוסה של מת. ול"י מדוע לא פירשו כדלעיל במ"ב מלא תרווד ועוד עפר קברות. והרמב"ם מפרש שם ג"כ בתפוסה: שם תוי"ט ד"ה מטמאין. ולא יטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו כו'. לכאורה כוונתו דאין דבר הלמד מק"ו חוזר ומלמד בהיקש. אבל ז"א מכמה טעמים חדא דכה"ג דילפינן מהיקש דבר המפורש במת דהיינו אהל. נוכל למילף אגבו גם דבר הנלמד בו מק"ו. עי' יומא (ר"ד נז) ובפרש"י ותוס'. שנית דלר"פ דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש זבחים (נ ב'). ולמאן דל"ל דר"פ נשאר זה שם בתיקו. שלישית גולל ודופק גופייהו נילף מק"ו דנבלה שיטמאו במשא. רביעית דבכה"ת כולה למדין למד מה"ל חוץ מקדשים כדאיתא שם (מט ב). אלא כוונת הרמב"ם הוא לשיטתו דסובר דטומאת גו"ד אינה אלא מדרבנן (בפ"ג מהל' ט"מ ה"ג) ולא גזרו אלא בטומאות המפורשות במת עצמו ולא בטומאות הלמדין בו מק"ו: בא"ד ועוד תמיהני דא"כ למאי איצטריך כו' לקרא דוכל אשר יגע כו' דאי למידק כו' הא בהך קרא נמי כו'. זה י"ל משום דקרא דהתם סמיך הנוגע לבעצם ואיכא למימר דרק עליו קאי וכדלעיל מ"ג. אבל קבר איתקש למת דאף במשא. משא"כ בקרא דהכא סמיך אשר יגע אל ע"פ השדה דהוא גו"ד. ותדע דלטעמך ל"ל כלל ע"פ השדה דהא בהך קרא גופיה ג"כ כתיב בקבר: כתב הא"ר דטומאת אוהל בכדי נקט ע"ש. ולמש"כ התוס' בכתובות (דף ד) בשם הר"ד מ"ב דא"מ אלא כשפירש ע"ש א"ש בפשיטות וכמש"כ הא"ר בעצמו בסופו לענין מגע:

ו

ורביעית דם מב' מתים. עי' א"ר. ולדבריו לא אתיא מתני' לא כר"י ולא כרשב"י משום ר"ש בתוספתא רפ"ג הביאה הר"ש לעיל במ"ב. ולעד"נ דהכא חשיב כל הני דהוו פליגי ר"ע וחכמים. אבל לבסוף הדר ביה ר"ע מכולהו לבד מר"ד דלא הדר כדאיתא בנזיר (נב) להכי תני לה באנפי נפשה במ"ב:

ז

אריב"נ ל"א עצמות כשעורה כו'. נ"ל דע"כ סובר דיש נוגע וחוזר ונוגע וכחכמים דר"פ דלקמן דאל"כ מאי ראיה דלמא משום נוגע ל"א עצמות: שם אבר מה"ח שנחלק לשנים כו' ר' יוסי מטמא. בתור"ע אבל לא במגע. תוספתא הובאה בר"ש. ושם איתא בזה"ל אבל במגע לא כדקתני בתוספתא גבי כזית. והוא דאיתא שם בפ"ד וכן היה ר' יוסי אומר כזית מן המת שחלקו כו' וא"מ במגע. אבל בתוספתא הנדפסה עם הז"ז. הגי' וכ"ה ר' שמעון אומר כו' ונראה שזהו הגהת הגר"א ז"ל. וכ"נ משום דשם מקודם איתא דר"ש אמר מלא תרווד רקב כו' וא"מ במגע. ושם א"א ליגע בכולה כקושיית הגמ' חולין (קכה ב) הא לא נגע בכוליה. ולכן קאמר תו וכן אמר עוד כזית כו' דאע"ג דאפשר ליגע בב"א בב' החלקים מ"מ א"מ במגע דאין נוגע וחו"נ. אבל משמע דלרבנן דר"פ דלקמן יש נוגע וחו"נ דהקתני כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה כו' וחכמים מטמאין. והרמב"ם בספ"ד מהל' ט"מ פסק כוותייהו. ואני תמה על מש"כ שם בהל' ד' עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא. כ"ע הכ"מ אבל במגע לא (הביאו התוי"ט). דכיון דיש נוגע וחו"נ למה לא יטמא אף במגע. ומה שהביא הכ"מ שם ראיה מהל' ה' תמוה דאדרבה הרי כתב שם וא"מ במגע קצתו דמשמע דאם נגע בכולו מטמא. ולפמש"כ יפה כוונו הר"ש והרע"ב במש"כ גבי רובע עצמות שנדקדקו ואין בכאו"א עצם כשעורה דחכמים מטמאין בשלשתן. ודלא כתור"ע שהניח דבריהם בצ"ע. והתוי"ט גם הוא ל"ד שעל עצם כשעורה שנחלק העתיק דברי הרמב"ם דדוקא במשא ולא במגע. וברובע כו' העתיק דברי הר"ש והרע"ב דחכמים מטמאין בשלשתן: