רמב"ם על זבחים יד
- ראו גם נוסח המשנה זבחים יד רמבם
זבחים פרק יד
[עריכה]פרת חטאת - נקראת פרה אדומה, לפי שנאמר בה "חטאת היא"(במדבר יט, יז), ועוד יתבארו משפטיה במסכת מיוחדת לה.
ודינה שתשרף על עצים מסודרים כמין גת במקום ששוחטים אותה בהר המשחה, ואם שרפה חוץ למקום ההוא פסולה.
ודוגמת המקום הזה לשרפתה כדוגמת העזרה לקרבנות, ולפי שאם יעלה על הדעת שאם שרפה במקום אחר שהוא חייב כמו שהקריב בחוץ, הודיע אותנו שאין הדבר כן שנאמר "ואל פתח אהל מועד"(ויקרא יז, ד):
אותו ואת בנו - הוא שישחט אחד משניהן וישאר השני, ויהיה זה הנשאר קרבן, שאין מותר להקריבו עד למחרת היום, לפי שנאמר "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד"(ויקרא כב, כח).
ומחוסר זמן - הוא שלא שלמו לו אחר שנולד שבעה ימים, שנאמר "שבעת ימים יהיה עם אמו, וביום השמיני תתנו לי"(שמות כב, כט).
והוצרך בה להשמיענו אלו השלוש:
- שאילו אמר בעלי מומין, היינו אומרים לפי שהן כעורים למראה, וחכמים אומרים עליהם שהוא פטור הואיל ואינן ראוין, אבל תורים שלא הגיע זמנם שאין בהם מום אין חולקים בהם חכמים.
- ואילו אמר גם כן תורים שלא הגיע זמנם, היינו אומרים לפי שאינן נפסלין אחר הכשרות ולפיכך יחייב רבי שמעון, אבל בעלי מומין שהוקדשו להקרבה ונדחו לפיכך אמרו פטור כשהקריבן בחוץ.
- ואילו השמיענו שתי המצוות הללו, היינו אומרים לפי שהפסלות בגוף הזבחים, אבל מחוסר זמן ואותו ואת בנו שהן נפסלין בטעם חוץ לגופם אין חולק עליהם רבי שמעון.
לכן הודיענו שהוא חולק בכל. והלאו הזה הוא מה שנאמר "לא תעשון, ככל אשר אנחנו עושים פה היום"(דברים יב, ח).
ומה שאמרו חכמים כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה - אין העניין שחייב כרת ומלקות, שזה לא יבוא לעולם כמו שבארתי בכתובות ובבבא קמא ובמכות, אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו.
ואין הלכה כרבי שמעון בכולם:
לפי שהקדים בהלכה שלפני זאת שאם הקריב בחוץ מחוסר זמן אינו חייב כרת, ביאר ואמר שאין הפרש בין שהוא מחוסר זמן בגופו כמו שבארנו והוא שלא שלמו לו שבעה ימים, או שיהיה מחוסר זמן בבעלים והוא שאינו ראוי לבעליו.
ואחר כך ביאר איך הוא מחוסר זמן בבעלים, ואמר הזב, והזבה, והיולדת[, והמצורע]. ואמרו בתלמוד "תני נזיר בהדייהו", וזה הכרח כמו שיתבאר עכשיו. ומאשר בארנו בתחילת מסכתא זו, תדע שכל אלו האנשים יש בקרבנותיהם חטאת ועולה, והמצורע לבדו יש בקרבנותיו אשם, והנזיר לבדו יש בקרבנותיו שלמים. ומה שאמר אשמו - רוצה לומר מחויב אשם, ומי הוא הוא המצורע. ולא היו פטורים אלא לפי שהן עומדים בטומאה או בהרחקה ואינן ראוין לקרבן עד שמקריבין החטאת והאשם שהן חייבין בפנים, ואחר כך יהיו ראויין לקרבן עולה או שלמים אם היה נזיר, ולפיכך אם קדם הקרבן שמכשיר אותן והוא החטאת או האשם ויצאו מכלל מחוסר זמן, ואחר כך הקריב כל מה שמקריב אחר כך עולותיהן או שלמיהן בחוץ חייב, לפי שבעלי הקרבן הזה אינן מחוסרי זמן, ולפיכך היה הקרבן ראוי ואינו מחוסר זמן בעליו.
וידוע שבשר חטאת ואשם ובשר קדשי קדשים, רוצה לומר זבחי שלמי צבור ובשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, כולן נאכלים ואינן נקרבין על גבי המזבח, ורחמנא אמר על מעלה בחוץ "אשר יעלה עולה או זבח"(ויקרא יז, ח), ואמרו "ומה עולה שראויה להעלאה, אף כל שראוי להעלאה".
ויוצק - הוא שיוצק השמן על המנחות, והוא מה שנאמר "ויצקת עליה שמן"(ויקרא ב, ו).
ובולל - רוצה לומר שבולל הסולת בשמן, שנאמר "בלולה בשמן למנחה"(ויקרא ב, ה).
ופותת - הוא הפותת לחם המנחות, כמו שנאמר "פתות אותה פתים"(ויקרא ב, ו).
ומולח - הוא נותן המלח למנחה, שנאמר "על כל קרבנך תקריב מלח"(ויקרא ב, יג).
ומניף - הוא שנאמר "והניף אותם תנופה"(ויקרא יד, יב).
ומגיש - הוא שנאמר "והגישה"(ויקרא ב, ח). ועוד יתבארו הדברים שצריכים תנופה והגשה בחמישי ממנחות.
ומסדר את השולחן - הוא המסדר לחם הפנים על השולחן.
והביאו ראיה על שהעושה שום מעשה מכל המעשיות האלו בחוץ שאינו חייב כרת, ממה שנאמר במעלה בחוץ "אשר יעלה עולה או זבח"(ויקרא יז, ח), אמרו "מה העלאה שהוא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה". וכשאתה מעיין בהן יתבאר לך כל זה.
ומטעם זה אמר אין חייבין עליהן לא משום זרות וכו' - רוצה לומר שאם עשה שום עבודה מעבודות אלו זר או טמא או מחוסר בגדים או שאינו רחוץ ידים ורגלים אינו חייב מיתה, אף על פי שהוא פוסל אותו דבר.
וכבר בארנו בפרק תשיעי מסנהדרין, שזר וטמא ומחוסר בגדים ואינו רחוץ ידים ורגלים, אם שמשו במקדש שחייבין מיתה בידי שמים, וזכרנו ראיית כל אחד מהן, ונתבאר בכאן שאינו כן באיזה שימוש שיהיה, אלא עד שיעבוד עבודה גמורה ואז יתחייב מיתה בידי שמים, אבל אלו הנזכרים אין בהם מיתה. וכבר נתבאר בגמרא יומא הדברים שחייב עליהם מיתה, ואמרו "ארבע עבודות חייב עליהם הזר מיתה, ואלו הם זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין", ובכלל מה שאמר זריקה נכלל כל ההזאות בין בפנים בין בחוץ. וכן זר שסידר שני גזירי עצים חייב, והוא שמקריבים עם תמידים של כל יום כמו שבארנו בשני מיומא, לפי שהן חשובים להם כהקטר:
אמרו כי מה שנאמר "וישלח את נערי בני ישראל"(שמות כד, ה) שהם הבכורות, שהעבודה לעולם אינה אלא בבכורות, מאדם ועד משה רבינו עליו השלום.
ומותר לגוים עכשיו להקריב עולות לשם בכל מקום שירצו, על מנת שיהא במה שיבנו אותה. אבל הם אמרו אסור לסייען ולעשות שליחותן לפי שאנו מצויין שלא להקריב בכל מקום, ומותר לנו להורותם וללמדם איך יעשו, והוא מה שאמר "ולאורינהו שרי".
ואיסור ההקרבה בבמה משהוקם המשכן הוא ממה שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו"(ויקרא יז, ד).
וכן עבודה בכהנים היא מאז, מפסוקי תורה:
הגלגל - לא היה בו בית בנוי, אלא המשכן בעצמו שהיה במדבר.
אלא לפי שתלה הכתוב איסור הבמות במחנה והוא שנאמר "אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה"(ויקרא יז, ג), ונתן טעם בזה "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם"(ויקרא יז, ג) וגו', וזהו איסור הבמות. לפי שמיום שפסקו המחנות ונכנסו לארץ, רוצה לומר ארץ כנען והוא הזמן שבאו לגלגל, נסתלקה מצות לא תעשה זו, ונשאר מותר שכל מי שרוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה קודם המשכן, שלא נאסר זה אלא במדבר במקום שהיו המחנות.
וראה גם ראה מה שאמר וקדשים קלים בכל מקום, לפי שלא היה שם מחנה ידוע ופשטו בני אדם בארץ:
נקרא שילה "בית" וכן כתוב "ותביאהו בית ה' שילה"(שמואל א א, כד), ונקרא "משכן" והוא מה שנאמר "ויטש משכן שילה"(תהלים עח, ס), לפי שהיה כמו שאמרנו.
ואחר שהיה שם בניין אז הוא מנוחה, לפי שנתיישבו ולא היתה שם נסיעה. וה' צווה שלא להקריב בבמות לכשתהיה שם מנוחה, והוא מה שנאמר "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה"(דברים יב, ט), ומכאן ראיה שבשעה שיגיעו אליה שיהא אסור עליהן להקריב בבמות.
וכבר ידעת שמעשר שני טעון הבאת מקום. אבל לא הזכירו כשזכר הגלגל לפי שלא נתחייבו אז במעשר עד שכבשו את הארץ וחלקוה אחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ, שבע שכבשו ושבע שחלקו. והזמן הזה הוא שעמד אהל מועד בגלגל, אחר כך בנו הבית בשילה ועמד על מכונו והשכינה שרויה בתוכו שלוש מאות וששים ותשע שנים.
ועניין בכל הרואה - הוא שכל זמן שעומד אפילו ברחוק ורואה שום דבר מן הבית, מותר לו שיאכל באותו מקום קדשים קלים ומעשר שני. וזו קבלה, ואין ספק שהנביאים שראו אותו הבית עשו זה ולמדוהו, וסמכו זה למה שנאמר "פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה"(דברים יב, יג), [אמרו "בכל מקום אשר תראה] אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה":
אחר שחרב מקדש שילה בעונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב. אחר כך חרב נוב, הקימו אותו בגבעון. ועמד בגבעון ובנוב חמישים ושבע שנה.
ובתוך זמן זה היתה ההקרבה מותרת בבמות. לפי ששילה היא "המנוחה" שרמז עליה הכתוב, וירושלים היא "הנחלה" כמו שנבאר. ונאמר באיסור הבמות "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"(דברים יב, ט), ואילו היתה כוונת הכתוב לומר שמאחר שיגיעו אל המנוחה אסרו הבמות לעולם לא היה אומר ואל הנחלה, אבל הכוונה כי מאחר שהגיעו למנוחה נאסרו כל הבמות, וכיון שהגיעו אל הנחלה נאסרו גם כן, והראיה שהן מותרות בין המנוחה והנחלה, והוא מה שאמר "למה חלקן הכתוב, ליתן היתר בין זה לזה". ובתוך הזמן שהיה המקדש בשילה ושהיה בירושלים, היתה השכינה בנוב ובגבעון.
ולא זכר מעשר שני, לפי שהוא נאכל במקום שנאכלים קדשים קלים לעולם, ולפי שהיה מותר להן להקריב בכל מקום באותו זמן הותר להן גם כן לאכול בכל מקום, והוא מה שאמר קדשים קלים בכל ערי ישראל. ואי אפשר זה בקדשי קדשים, לפי שנאמר בהן "במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד"(ויקרא ו, יט).
ובזמן שאין מותר לאכול קדשים קלים בכל מקום יהיה המעשר טעון הבאת מקום, והוא מה שאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך"(דברים יב, יז) וגו'.
ולא נאמר בזמן הגלגל "בכל ערי ישראל", לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן, אבל היו עסוקים בכיבושן:
נקרא ירושלים נחלה, להבאת קדושתה ועמידתה לעולם.
ועליה אמר הנביא "ונחלתו לא יעזוב"(תהלים צד, יד) לפי שאמר בתחילת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו יתברך, אחר כך אמר שהקב"ה ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו גם כן שנאמר "כי בחר ה' בציון"(תהלים קלב, יג) וגו', "כי יעקב בחר לו יה"(תהלים קלה, ד) וגו', "כי לא יטוש ה' את עמו"(תהלים צד, יד) וגו', וביאר גודל מעלתה ואמר "זאת מנוחתי עדי עד"(תהלים קלב, יד) וגו'.
ועניין לפנים מן הקלעים - לפנים מכותלי העזרה, כמו שבארתי פעמים רבות:
בעשה ולא תעשה - שעבר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. שנאמר "השמר לך פן תעלה עולותיך"(דברים יב, יג), וכבר בארנו בסוף מכות שהעיקר בידינו כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל", אינו אלא מצות לא תעשה. והעברה על עשה הוא מה שנאמר "שמה תביאו עולותיכם"(דברים יב, א) וגו', ראיה שלא יקריב אלא במקום שיבחר. ומעיקרי תלמודינו "לאו הבא מכלל עשה, עשה", וכבר בארנו זה ביבמות ומכות.
[וחייבים עליהן כרת - לפי שהוא הקריב בחוץ, כמו שקדם].
ואין חייבים עליהן כרת - לפי שהקדישו בשעת היתר במות, ואפילו הקריב אותו אז בחוץ אינו חייב כלום, ואינו חייב כרת אם הקריבן בחוץ אלא על קרבן שאם הקריבו בשעת הקדישו בחוץ חייב כרת, כמו שהיה במדבר בזמן שהיה אסור להקריב בחוץ.
והפרק השלישי שאמר בו הרי אלו בעשה - לפי שהקדיש בשעת איסור הבמות ולא הקריב אז במקדש, והואיל והקריב חוץ למקדש כבר עבר על מה שנאמר "שמה תביאו"(דברים יב, יא), כמו שבארנו:
כבר זכרנו שהיה זמן שיש בו משכן ומקריבין בבמות. והודיענו שאין מקריבין אפילו באותו זמן בבמה אלא קרבנות יחיד, ועל מנת שלא התנה עליהן להקריבם במשכן.
ואלו הדברים שאמרנו לא היה אלא בבמת צבור, ונאמר בכל אחד מהן זכרון מזבח, או זכרון ה', או זכרון קדש, או זכרון אהל מועד. נאמר בסמיכה "לרצונו לפני ה'"(ויקרא א, ג), ונאמר "וסמך ידו"(ויקרא א, ד), ונאמר בשחיטת צפון "צפונה לפני ה'"(ויקרא א, יא), ונאמר במתנות סביב "וזרקו את הדם על המזבח סביב"(ויקרא א, ה), ונאמר בתנופה "תנופה לפני ה'"(שמות כט, ד), ונאמר במנחה "והגישה אל המזבח"(ויקרא ב, ח), ונאמר בכהן "(בכלי) [בגדי] שרת לשרת בקדש"(שמות כח, מג), ונאמר בכלי שרת "אשר ישרתו בם בקדש"(במדבר ד, יב), ונאמר "ריח ניחוח אשה לה'"(ויקרא א, ט).
ונאמר מחיצה לדמים - הוא שרושם בחצי גבהו של מזבח עד שיתן למעלה ולמטה כמו שנתבאר, שנאמר "והיתה הרשת עד חצי המזבח"(שמות כז, ה).
ונאמר בקדוש ידים ורגלים, "בבאם אל אהל מועד, ירחצו מים"(שמות מ, לב).
ועניין מה שאמר הזמן - הוא שיפסיד המחשבה בזמן ויהיה פיגול, כמו שזכרנו פירושו בפרק שני מזו המסכתא.
ומה שאמר הטמא - עניינו שאין מקריב טמא אף על פי שהוא זר, לפי שזר הוא כשר בבמה קטנה, כמו שזכר באמרו "כיהון ובגדי שרת" וכו', וכן פירש התלמוד:
- סליק ממסכת זבחים
משנה זבחים, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב