רמב"ם על זבחים יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על זבחים · יד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה וכן כו': פרת חטאת נקראת פרה אדומה לפי שנאמר בה חטאת היא ועוד יתבארו משפטיה במסכת מיוחדת לה ודינה שתשרף על עצים מסודרים כמין גת במקום ששוחטים אותה בהר המשחה ואם שרפה חוץ למקום ההוא פסולה ודוגמת המקום הזה לשרפתה כדוגמת העזרה לקרבנות ולפי שאם יעלה על הדעת שאם שרפה במקום אחר שהוא חייב כמו שהקריב בחוץ הודיע אותנו שאין הדבר כן שנאמר ואל פתח אהל מועד:

משנה ב[עריכה]

הרובע והנרבע והמוקצה והנעבר והאתנן כו': אותו ואת בנו הוא שישחט אחד משניהן וישאר השני ויהיה זה הנשאר קרבן שאין מותר להקריבו עד למחרת היום לפי שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ומחוסר זמן הוא שלא שלמו לו אחר שנולד ז' ימים שנאמר שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לו והוצרך בה להשמיענו אלו השלש שאילו אמר בעלי מומין היינו אומרים לפי שהן כעורים למראה וחכ"א עליהם שהוא פטור הואיל ואינן ראוין אבל תורים שלא הגיע זמנה שאין בהם מום אין חולקים בהם חכמים ואילו אמר ג"כ תורים שלא הגיע זמנם היינו אומרים לפי שאינן נפסלין אחר הכשרות ולפיכך יחייב ר"ש אבל בעלי מומין שהוקדשו להקרבה ונדחו לפיכך אמרו פטור כשהקריבן בחוץ ואילו השמיענו שתי המצות הללו היינו אומרים לפי שהפסלות בגוף הזבחים אבל מחוסר זמן ואותו ואת בנו שהן נפסלין בטעם חוץ לגופם אין חולק עליהם ר"ש לכן הודיענו שהוא חולק בכל והלאו הזה הוא מה שנאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ומה שאמרו חכמים כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה אין הענין שחייב כרת ומלקות שזה לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות ובבבא קמא ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו ואין הלכה כר"ש בכולם:

משנה ג[עריכה]

מחוסר זמן בין בגופו בין בבעליו איזהו הוא מחוסר כו': לפי שהקדים בהלכה שלפני זאת שאם הקריב בחוץ מחוסר זמן אינו חייב כרת ביאר ואמר שאין הפרש בין שהוא מחוסר זמן בגופו כמו שבארנו והוא שלא שלמו לו ז' ימים או שיהיה מחוסר זמן בבעלים והוא שאינו ראוי לבעליו. ואח"כ ביאר איך הוא מחוסר זמן בבעלים ואמר הזב והזבה והיולדת ואמרו בגמ' אתי נזיר בהדייהו וזה הכרח כמו שיתבאר עכשיו ומאשר בארנו בתחלת מסכת זו תדע שכל אלו האנשים יש בקרבנותיהם חטאת ועולה והמצורע לבדו יש בקרבנותיו אשם והנזיר לבדו יש בקרבנותיו שלמים: ומה שאמר אשמו ר"ל מחויב אשם ומי הוא הוא המצורע ולא היו פטורים אלא לפי שהן עומדים בטומאה או בהרחקה ואינן ראוין לקרבן עד שמקריבין החטאת והאשם שהן חייבין בפנים ואח"כ יהיו ראויין לקרבן עולה או שלמים אם היה נזיר ולפיכך אם קדם הקרבן שמכשיר אותן והוא החטאת או האשם ויצאו מכלל מחוסר זמן ואח"כ הקריב כל מה שמקריב אח"כ עולותיהן או שלמיהן בחוץ חייב לפי שבעלי הקרבן הזה אינן מחוסרי זמן ולפיכך היה הקרבן ראוי ואינו מחוסר זמן בעליו וידוע שבשר חטאת ואשם ובשר קדשי קדשים ר"ל זבחי שלמי צבור ובשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות כולן נאכלים ואינן נקרבין על גבי המזבח. ורחמנא אמר על מעלה בחוץ אשר יעלה עולה או זבח ואמר ומה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה: ויוצק הוא שיוצק השמן על המנחות והוא מה שנאמר ויצקת עלה שמן. ובולל ר"ל שבולל הסולת בשמן שנאמר בלולה בשמן למנחה. ופותת הוא הפותת לחם המנחות כמו שנאמר פתות אותה פתים. ומולח הוא נותן המלח למנחה שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח. ומניף הוא שנאמר והניף אותם תנופה ומגיש הוא שנאמר והגישה. ועוד יתבארו הדברים שצריכים תנופה והגשה בה' ממנחות. ומסדר את השולחן הוא המסדר לחם הפנים על השולחן והביאו ראיה על שהעושה שום מעשה מכל המעשיות האלו בחוץ שאינו חייב כרת ממה שנאמר במעלה בחוץ אשר יעלה עולה או זבח אמרו מה העלאה שהוא גמר עבודה. [אף כל שהוא גמר עבודה] וכשאתה מעיין בהן יתבאר לך כל זה. ומטעם זה אמר אין חייבין עליהן לא משום זרות וכו' ר"ל שאם עשה שום עבודה מעבודות אלו זר או טמא או מחוסר בגדים או שאינו רחוץ ידים ורגלים אינו חייב מיתה אע"פ שהוא פוסל אותו דבר וכבר בארנו בפ"ט מסנהדרין שזר וטמא ומחוסר בגדים ואינו רחוץ ידים ורגלים אם שמשו במקדש שחייבין מיתה בידי שמים וזכרנו ראיית כל אחד מהן ונתבאר בכאן שאינו כן באיזה שמוש שיהיה אלא שיעבוד עבודה גמורה ואז יתחייב מיתה בידי שמים אבל אלו הנזכרים אין בהם מיתה וכבר נתבאר בגמ' יומא הדברים שחייב עליהם מיתה ואמרו ארבע עבודות חייב עליהם הזר מיתה ואלו הם זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין ובכלל מה שאמר זריקה נכלל כל ההזאות בין בפנים בין בחוץ וכן זר שסודר שני גזירי עצים חייב והוא שמקריבים עם תמידים של כל יום כמו שבארנו בשני מיומא לפי שהן חשובים להם כהקטר:

משנה ד[עריכה]

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות וכו': אמרו כי מה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות שהעבודה לעולם אינה אלא בבכורות מאדם ועד מרע"ה מותר לעובד כוכבים עכשיו להקריב עולות לשם בכל מקום שירצו על מנת שיהא במה שיבנו אותה אבל הם אמרו אסור לסייען ולעשות שליחותן לפי שאנו מצויין שלא להקריב בכל מקום ומותר לנו להורותם וללמדם איך יעשו והוא מה שאמר ולאורינהו שרי ואיסור ההקרבה בבמה משהוקם המשכן הוא ממה שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכן עבודה בכהנים היא (מאז) [מבואר] מפסוקי תורה:

משנה ה[עריכה]

באו לגלגל והותרו הבמות קדשי קדשים נאכלים כו': הגלגל לא היה בו בית בנוי אלא המשכן בעצמו שהיה במדבר אלא לפי שתלה הכתוב איסור הבמות במחנה והוא שנאמר אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה ונתן טעם בזה למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם וגו' וזהו איסור הבמות לפי שמיום שפסקו המחנות ונכנסו לארץ ר"ל ארץ כנען והוא הזמן שבאו לגלגל נסתלקה מצות לא תעשה זו ונשאר מותר שכל מי שרוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה קודם המשכן שלא נאסר זה אלא במדבר במקום שהיו המחנות וראה גם ראה מה שאמר וקדשים קלים בכ"מ לפי שלא היה שם מחנה ידוע ופשטו בנ"א בארץ:

משנה ו[עריכה]

באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה כו': נקרא שילה בית וכן כתוב ותביאהו בית ה' שילה ונקרא משכן והוא מה שנאמר ויטש משכן שילה לפי שהיה כמו שאמרנו ואחר שהיה שם בנין אז הוא מנוחה לפי שנתיישבו ולא היתה שם נסיעה וה' צוה שלא להקריב בבמות לכשתהיה שם מנוחה והוא מה שנאמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ומכאן ראיה שבשעה שיגיעו אליה שיהא אסור עליהן להקריב בבמות. וכבר ידעת שמעשר שני טעון הבאת מקום אבל לא הזכירו כשזכר הגלגל לפי שלא נתחייבו אז במעשר עד שכבשו את הארץ וחלקוה אחר י"ד שנה משנכנסו לארץ ז' שכבשו ושבע שחלקו והזמן הזה הוא שעמד אהל מועד בגלגל אח"כ בנו הבית בשילה ועמד על מכונו והשכינה שרויה בתוכו ג' מאות וס' ותשע שנים. וענין בכל הרואה שהוא שכל זמן שעומד אפי' ברחוק ורואה שום דבר מן הבית מותר לו שיאכל באותו מקום קדשים קלים ומעשר שני וזו קבלה ואין ספק שהנביאים שראו אותו הבית עשו זה ולמדוהו וסמכו זה למה שנאמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה [בכל מקום אשר תראה] אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה:

משנה ז[עריכה]

באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים כו': אחר שחרב מקדש שילה בעונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב אח"כ חרב נוב הקימו אותו בגבעון ועמד בגבעון ובנוב נ"ז שנה ובתוך זמן זה היתה ההקרבה מותרת בבמות לפי ששילה היא המנוחה שרמז עליה הכתוב וירושלים היא הנחלה כמו שנבאר ונאמר באיסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ואילו היתה כוונת הכתוב לומר שמאחר שיגיעו אל המנוחה אסרו הבמות לעולם לא היה אומר ואל הנחלה אבל הכוונה כי מאחר שהגיעו למנוחה נאסרו כל הבמות וכיון שהגיעו אל הנחלה נאסרו ג"כ והראיה שהן מותרות בין המנוחה והנחלה והוא מה שאמר למה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה ובתוך הזמן שהיה המקדש בשלה ושהיה בירושלים היתה השכינה בנוב ובגבעון: ולא זכר מעשר שני לפי שהוא נאכל במקום שנאכלים קדשים קלים לעולם ולפי שהיה מותר להן להקריב בכ"מ באותו זמן הותר להן ג"כ לאכול בכ"מ והוא מה שאמר קדשים קלים בכל ערי ישראל ואי אפשר זה בקדשי קדשים לפי שנאמר בהן במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד ובזמן שאין מותר לאכול קדשים קלים בכל מקום יהיה המעשר טעון הבאת מקום והוא מה שאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ולא נאמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקים בכיבושן:

משנה ח[עריכה]

באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר כו': נקרא ירושלים נחלה להבאת קדושתה ועמידתה לעולם ועליה אמר הנביא ונחלתו לא יעזוב לפי שאמר בתחלת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו [יתברך] אח"כ אמר שהקב"ה ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו ג"כ שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' כי יעקב בחר לו יה וגו' כי לא יטוש ה' את עמו וגו' וביאר גודל מעלתה ואמר זאת מנוחתי עדי עד וגו'. וענין לפנים מן הקלעים לפנים מכותלי העזרה כמו שבארתי פעמים רבות:

משנה ט[עריכה]

כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבן כו': בעשה ולא תעשה שעבר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך וכבר בארנו בסוף מכות שהעיקר בידינו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה והעברה על עשה הוא מה שנאמר שמה תביאו עולותיכם וגו' ראיה שלא יקריב אלא במקום שיבחר ומעקרי למודינו לאו הבא מכלל עשה עשה וכבר בארנו זה ביבמות ומכות. וחייבים עליהן כרת לפי שהקדישן בשעת היתר במות אפי' הקריב אותו או בחוץ אינו חייב כלום ואינו חייב כרת אם הקריבן בחוץ אלא על קרבן שאם הקריבו בשעת הקדישו בחוץ חייב כרת כמו שהיה במדבר בזמן שהיה אסור להקריב בחוץ והפרק השלישי שאמר בו הרי אלו בעשה לפי שהקדיש בשעת איסור הבמות ולא הקריב אז במקדש והואיל והקריב חוץ למקדש כבר עבר על מה שנאמר שמה תביאו כמו שבארנו:

משנה י[עריכה]

אלו קדשים קרבין במשכן קדשים שהוקדשו כו': כבר זכרנו שהיה זמן שיש בו משכן ומקריבין בבמות והודיענו שאין מקריבין אפילו באותו זמן בבמה אלא קרבנות יחיד וע"מ שלא התנה עליהן להקריבם במשכן ואלו הדברים שאמרנו לא היה אלא בבמת צבור ונאמר בכל אחד מהן זכרון מזבח או זכרון ה' או זכרון קדש או זכרון אהל מועד נאמר בסמיכה לרצונו לפני ה' ונאמר וסמך ידו ונאמר בשחיטת צפון צפונה לפני ה' ונאמר במתנות סביב וזרקו את הדם על המזבח סביב ונאמר בתנופה תנופה לפני ה' ונאמר במנחה והגישה אל המזבח ונאמר בכהן [וזרק הכהן] (בכלי) [בגדי] שרת לשרת בקדש ונאמר בכלי שרת אשר ישרתו בם בקדש ונאמר ריח ניחוח אשה לה' ונאמר מחיצה לדמים הוא שרושם בחצי גבהו של מזבח עד שיתן למעלה ולמטה כמו שנתבאר שנאמר והיתה הרשת עד חצי המזבח. ונאמר בקדוש ידים ורגלים בבאם אל אהל מועד ירחצו מים וענין מה שאמר הזמן הוא שיפסיד המחשבה בזמן ויהיה פיגול כמו שזכרנו פירושו בפ' עשירי מזו המסכתא. ומה שאמר הטמא ענינו שאין מקריב טמא אע"פ שהוא זר לפי שזר הוא כשר בבמה קטנה כמו שזכר באמרו כיהון ובגדי שרת וכו' וכן פירש הגמרא:

סליק ממסכת זבחים