משנה זבחים יד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק יד · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטריפה, ויוצא דופן, שהקריבן בחוץ, פטור, שנאמר (ויקרא יז), לפני משכן ה'; כל שאינו ראוי לבוא לפני משכן ה'ב, אין חייבין עליו.

בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועים, בין בעלי מומין עוברים, שהקריבן בחוץ, פטור.

רבי שמעון אומר, בעלי מומין קבועים, פטור.

ובעלי מומין עוברין, עוברין בלא תעשה.

תורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן שהקריבן בחוץ, פטור.

רבי שמעון אומר, בני יונה שעבר זמנן, פטור.

ותורים שלא הגיע זמנן, בלא תעשה.

אותו ואת בנו ומחוסר זמן, פטור.

רבי שמעון אומר, הרי זה בלא תעשה.

שהיה רבי שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן, הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת.

וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת, אין בו בלא תעשהה.

נוסח הרמב"ם

הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטריפה ויוצא דופן שהקריבן בחוץ פטור שנאמר לפני משכן ה' (ויקרא יז ד) כל שאינו ראוי לבוא אל משכן ה' אין חייבין עליו בעלי מומין בין בעלי מומין קבועין ובין בעלי מומין עוברין שהקריבן בחוץ פטור רבי שמעון אומר בעלי מומין קבועין פטור ובעלי מומין עוברין בלא תעשה תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן שהקריבן בחוץ פטור רבי שמעון אומר בני יונה שעבר זמנן פטור ותורין שלא הגיע זמנן בלא תעשה אותו ואת בנו ומחוסר זמן רבי שמעון אומר הרי זה בלא תעשה שהיה רבי שמעון אומר כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת וחכמים אומרין כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה.

פירוש הרמב"ם

הרובע והנרבע והמוקצה והנעבר והאתנן כו': אותו ואת בנו הוא שישחט אחד משניהן וישאר השני ויהיה זה הנשאר קרבן שאין מותר להקריבו עד למחרת היום לפי שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ומחוסר זמן הוא שלא שלמו לו אחר שנולד ז' ימים שנאמר שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לו והוצרך בה להשמיענו אלו השלש שאילו אמר בעלי מומין היינו אומרים לפי שהן כעורים למראה וחכ"א עליהם שהוא פטור הואיל ואינן ראוין אבל תורים שלא הגיע זמנה שאין בהם מום אין חולקים בהם חכמים ואילו אמר ג"כ תורים שלא הגיע זמנם היינו אומרים לפי שאינן נפסלין אחר הכשרות ולפיכך יחייב ר"ש אבל בעלי מומין שהוקדשו להקרבה ונדחו לפיכך אמרו פטור כשהקריבן בחוץ ואילו השמיענו שתי המצות הללו היינו אומרים לפי שהפסלות בגוף הזבחים אבל מחוסר זמן ואותו ואת בנו שהן נפסלין בטעם חוץ לגופם אין חולק עליהם ר"ש לכן הודיענו שהוא חולק בכל והלאו הזה הוא מה שנאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ומה שאמרו חכמים כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה אין הענין שחייב כרת ומלקות שזה לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות ובבבא קמא ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו ואין הלכה כר"ש בכולם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בלא תעשה. הואיל וראויין לבא לאחר זמן אין בהם כרת אלא לאו גרידא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ג (דברים יב):

תורים שלא הגיע זמנן. [כדתנן בחולין (כב עב) משיזהיבו כשרין ומקמי הכי פסולין] דתורים גדולים ולא קטנים בעינן:

ובני יונה שעבר זמנן. דבני יונה קטנים ולא גדולים, ופסולים מתחלת הציהוב ואילך:

בלא תעשה. הואיל וראויין לאחר זמן יש בהן לא תעשה לשוחטן בחוץ:

אותו ואת בנו. ששחט אחד מהן ובא להקריב השני בו ביום ואסור משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב):

ומחוסר זמן. בין שהיא מחוסר זמן בגופו שלא היה שבעת ימים תחת אמו, בין שהבעלים מחוסרים זמן כדמפרש לקמן. וצריכא לאשמועינן פלוגתא דר' שמעון ורבנן בכולהו, דאי אשמועינן בבעלי מומין, בהא קאמרי רבנן משום דמאיסי, אבל תורים ובני יונה דלא מאיסי. אימא מודו ליה לר' שמעון. ואי אשמועינן תורים ובני יונה, משום דלא חזו ואידחו ד, אבל בעלי מומין דחזו ואידחו אימא מודה להו ר' שמעון לרבנן. ואי תנא הני תרתי, משום דפסולא דגופא, אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא קאתי להו אימא מודו ליה רבנן לר' שמעון, צריכא. ואין הלכה כר' שמעון:

פירוש תוספות יום טוב

הרובע והנרבע וכו'. מפורשים ברפ"ו דתמורה ועמ"ש שם בס"ד ועי' במשנה ד' פרק בתרא דבכורות:

שנאמר לפני משכן ה'. ובגמרא פריך וה"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד לא הביאו דלעיל ומשני דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל.ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי. אינו ראוי לבוא. אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא. איצטריך לפני משכן ה'. ומפרשים לה בגמרא דכולהו דמתניתין משכחת להו שנאסרו אחר שהיו נראין. ואין להאריך בזה:

בלא תעשה. פירש הר"ב דלא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. אמר להו משה לישראל כי עליתו לארץ י"ד שנים שכבשו ושחלקו ישרות תקריבו דהיינו נדרים ונדבות. חובות לא תקריבו ואפילו בבמת ציבור. עד שתבואו אל המנוחה זו שילה. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקא"ל משה לא תעשון. גמרא:

תורים שלא הגיע זמנן. בלשון הר"ב הגהתי כדתנן וכו' שכן הוא בפירוש רש"י ומדמצינו הר"ב שמפרש הזמן בבני יונה וכדפירש רש"י הדעת מכרעת שגם בכאן העתיק ל' רש"י ונשמטו מידי הסופר וא"נ על ידי עצמו והרי היא כשגגה שיצאה מלפני השליט:

אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו'. כתב הר"ב וצריכא כו'. גמרא. ומ"ש הר"ב ובני יונה כתב רש"י דל"ג לה. ומ"ש משום דלא חזי ואדחו וכו' לרווחא דמלתא נקטינן הכי ובלא"ה המ"ל דאימא מודי וכו' וכדמסיק נמי לקמן:

וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בל"ת. אין הענין שחייב כרת ומלקות [שזה] לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות [פ"ג] ובב"ק ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ב) (על המשנה) משכן ה'. ובגמרא פריך וה"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד. לא הביאו דלעיל. ומשני, דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל, ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי אינו ראוי לבוא, אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא, איצטריך לפני משכן ה':

(ג) (על הברטנורא) אמר להו משה לישראל, כי עליתו לארץ י"ד שנים שכבשו ושחלקו, ישרות תקריבו, דהיינו נדרים ונדבות. חובות, לא תקריבו ואפילו בבמת צבור עד שתבואו אל המנוחה זו שילה, וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא, וקאמר להו משה לא תעשון. גמרא:

(ד) (על הברטנורא) לרווחא דמלתא נקטיה הכי, ובלאו הכי הוה מצי למימר דאימא מודה כו':

(ה) (על המשנה) בלא תעשה. אין הענין שחייב כרת ומלקות, שזה לא יבא לעולם כו'. אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרת כרת שאין לוקין עליו. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הרובע והנרבע:    תוספת דתמורה ר"פ כיצד מערימין. ובגמרא פריך הא נמי תיפוק לי מפתח אהל מועד דהא לאו ראויין הן לבא בעזרה בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו והדר נרבעו וכיון דאיחזו כבר ונדחו ראויין קרינן בהו ואיצטריך למעיטינהו מלהקריב קרבן וכו' אלא מוקצה ונעבד על כרחך מקמי דאקדשינהו הוו להו מוקצה ונעבד דאי לבתר דאקדשינהו תו לא מיתסרי בהקצאה ועבודה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא פירוש והוא עצמו אסר מה שהקדיש הלכך רובע ונרבע דחיילי אף על המוקדשים כבר מימעטי בחוץ מלהקריב קרבן דלאו בני הקרבה נינהו דכתיב כי משחתם בהם מום בם וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז ומוקצה ונעבד ע"ז נינהו ואתנן ומחיר וכלאים וטרפה ויוצא דופן על כרחך כיון דאיצטריך למעוטינהו מלהקריב קרבן ולא נפקי מאל פתח על כרחך בשנראו כבר מיירי ולא משכחת לה אלא בולדות קדשים ואירע בהן פסול זה במעי אמן דנראו לבא אל פתח אהל מועד במעי אמן קודם שנעשו אתנן ומחיר שאם בא להקריב את אמם היו הן באין אל פתח אהל מועד וכן נמי כלאים ויוצא דופן וקסבר ולדות קדשים בהוייתם דהיינו לידתן הם מתקדשים הלכך חל אתנן ומחיר עליהם אם נתן לה עובר של מוקדשין באתננה דלא קדיש עד שנולד:

כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ה' וכו':    פירש רש"י ז"ל שנאמר לפני משכן ה' שאע"פ שכשר לבא אל פתח אהל מועד הואיל ואינו כשר ליקרב אין חייבין עליו ע"כ. וביד פי"ח דהלכות מעשה הקרבנות סימן ו':

ובעלי מומין עוברין עובר בלא תעשה:    כך הוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

אותו ואת בנו ומחוסר זמן:    תוס' פ' שני שעירי (יומא דף ס"ג) ודפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') ושם בגמרא דף פ"א:

בפירוש ר"ע ז"ל אבל תורין ובני יונה דלא מאיסו וכו' ואי אשמועינן תורין ובני יונה וכו' אכן רש"י ז"ל פירש ובני יונה לא גרסינן ע"כ. עוד פירש אבל תורין דלא מאיסי אימא מודו ליה לר"ש דהואיל וחזו לאחר זמן קאי בלא תעשה ע"כ וגם הרמב"ם ז"ל לא הזכיר בפירושו רק תורין ע"ש. עוד פירש רש"י ז"ל אבל בעלי מומין דאיחזו ואידחו אימא אע"ג דכי עבר מומן ירצו השתא מיהא דתויין נינהו ונפטר בחוץ ע"כ: עוד בפירוש ר"ע ז"ל אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא קאתי להו אימא מודי להו ר"ש לרבנן. אמר המלקט כך היא הגירסא בכל ספרי כתיבת יד אבל גירסת התוס' ז"ל כאשר הוא בדפוס התלמוד אימא מודו ליה רבנן לר"ש שכתבו דבכל דוכתא משמע דפסול הגוף חמור מפסולא דאתי מעלמא והא דמשמע הכא אפכא וכו' כמו שתרצו שם:

שהיה ר"ש אומר כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן הרי זה בלא תעשה:    מפרש ר"ל בגמרא טעמא דר"ש דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו אמר להם משה לישראל כי עייליתו לא"י ישרות דהיינו נדרים ונדבות הקריבו בבמות אבל חובות יחיד לא תקריבו כלומר ממלת איש משתמע דהיחידים שבכם לא יקריבו שום חובה ואפילו בבמת צבור עד שתבואו אל המנוחה ותקריבום אלמא חובות דגלגל מחוסרי זמן הם עד כי יבואו לשילה ויקריבום שם וקאמר רחמנא לא תעשון אותם בגלגל ומשמע בין בבמת יחיד בין בבמת צבור אלמא מחוסר זמן בבמה בלא תעשה. ופירוש הרמב"ם ומה שאחז"ל כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה אין הענין שחייב כרת ומלקות שזה לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות ובקמא ובמכות אבל הכונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו ע"כ. וביד שם פי"ח דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' ח'. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ו' דפרשה אחרי מות:


פירושים נוספים