רד"ק על יונה ד ו
<< | רד"ק על יונה • פרק ד' • פסוק ו' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְמַ֣ן יְהֹוָֽה־אֱ֠לֹהִ֠ים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל ׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃
וימן – הצמיחו לפי שעה. ואף על פי שעשה לו סוכה לצל, אולי יבשו עצי הסוכה, כי ישב שם עד מלאות לו ארבעים יום.
ועשה עמו אות זה, להשכילו בגזרת ה', וכי רחמיו על כל מעשיו:
וקיקיון – הוא עשב שתארכנה פארותיו ותגבהנה ועושה צל.
ובמשנה: "ולא בשמן קיק". ואמרו בגמרא: מאי קיק? ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי, ואבי פשקי רבי. פירוש, בין בצעי המים הוא גדל. ועל פום חנוון מדלן יתיה. פירוש, על פתחי החנויות מדלין אותו לצל. ומפרצדוהי עבדין משחא. פירוש, מגרעיניו עושין שמן.
ופירש רבינו שמואל בן חפני, שהוא עשב הנקרא בלשון ערבי אלכרו"א. ופירוש צלוליבא, מצאתי בתשובת הגאונים, אילן סרק, ויש במקומינו הרבה, ועושה גרעינים ועושין מהן שמן, וכל מי שיש לו צינה הרבה שותה ממנו, ושמו בלשון ערבי אלכרו"ע:
מרעתו – מחום השמש שהיכהו, שיבשו עצי הסוכה שהיו לו צל: