רבנו יונה על משלי יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבנו יונה על משלי · יד · >>

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת" -

ל' "לאיש" מושכת בעד ל' "ולבל ידעת".

לך מנגד - יחסר הכינוי, כמו (דברים ז כה): "ולקחת לך".

והעניין: הרחק מחברת מי שנודע בכסילות, והוא פעולת האיוולת והמידות הרעות.

וכן: הרחק ממי שלא ידעת אותו בשפתי דעת, כי חברתו - סכנה, על כן אתה צריך לחוש בספקו, שלא תתחבר אליו, עד שתחקור עליו אם הוא נזהר בדבריו, שלא לגלות סוד ושלא לחרף ולבזות מכעס או מגאוה וגודל לבב.

ציווה להרחיק מן הספק מחברת מי שלא נודע בשפתי דעת, וממי שנודע שהוא כסיל.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"חכמת ערום הבין דרכו, ואיוולת כסילים מרמה" - מכל חכמות המשיגות לאדם, יבחר לו מהם הערום חכמת כשרון המעשים ותיקון המידות, והכסיל יבחר לו מכל החכמות הערמה ומרמה ותואנה. ואלו אינם מגיעים בלתי מחשבה, כמו שמצינו:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(משלי יד יד): "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו..." -

סוג לב הוא העיקש והנשען לעולם על מחשבתו,
ולא יקשיב לדברי זולתו,
להתבונן האם טובים הם מדבריו,
ולשקלם ולהניח דבריו,
בהתבוננו מדברי זולתו טעם סותר דבריו.
ובעל המידה הזאת הוא שבע לעולם ממעשיו,
ונוחה רוחו במנהגיו וענייניו,
כי איננו רואה חיסרון בשכלו וגירעון בדעתו,
כי הלא הוא שלם בעיניו,
אחרי שאיננו צריך להיעזר בשכל אחר ובעצת זולתו,
ולא תימצא סתירה לדבריו [אלא] רק ממחקרי בינתו.

ועוד תדע, כי בעל המידה הזאת איננו בעל מחקר לעולם, כי ברוב הפעמים יישען על העולה על רוחו ראשונה, ולא יחקור אם יש להשיב מחשבתו אחור. כי בעל המחקר, כמו שיעמול וישתדל להשקיף במחשבתו על צדי העיון ולהכיר האמת, גם כן נכסוף נכסף להיעזר בעיון זולתו ולהכיר הנכונה מבין העיון.

"ומעליו איש טוב" - ה-מ מ"מעליו" תורה על ההרחקה והפירוד, והטעם - "מעליו" ירחק וייפרד "איש טוב", כי העיקשות - מרוע לב, ואשר לא יתעקש, והוא נוח להקשיב ולשמוע לדברי הבריות, ההוא ייקרא "איש טוב", והוא מרחיק דרכו מחברת סוג לב. כי אם לא ישמע למועצותיו ולא יקשיב לדבריו - והוא שומע לעצת יתר הנבראים(?) ומקבל דעתם - ישנאהו על כך סוג הלב; ואיש טוב יתרחק לעולם משנאת בני אדם, על כן יתרחק מחברת סוג הלב.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"פתי יאמין לכל דבר" - הנה, קרא (משלי יד יד): "איש טוב" למי שישמע לעצה, וחושש לדברי הבריות לכל דבר שיש בו עצה.

והודיענו, כי יתנהג בדעת במנהג שמועתו לעצה, וירחק מעל עקשי לב, ויכיר את הישרים, ולעצתם ישמע, ובשכלם ייעזר.

ועתה בא להודיע, כי מידת השמיעה לעצה גם היא תרחק מידת הפתאים, כי הם מאמינים לכל דבר, לא יבחנו בין סוג לב וישר, ולא יבדילו בין עצה נבערה לנכונה, ולא כדרך שהזכיר באיש הטוב, שירחק מסוג הלב.

"וערום יבין לאשורו" - הערום, והוא בעל שכל ומחקר, לא יתעוהו סוגי הלב, וישמע את כל היועצים המדברים, וכאשר יגיע למעשה - ישקול הדברים, ויבחר הדרך הישרה ללכת בה.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"חכם ירא וסר מרע..." - החכם, אף על פי שהוא סר מרע בכל יכולתו וחפצו, הוא ירא פן יתעה במעשה ויקצר בחובתו.

וסוף הפסוק יורה עליו כי זה פירושו: "וכסיל מתעבר ובוטח" - הכסיל, אף על פי שאיננו סר מרע, רק מתקרב אל הרע, הוא בוטח שלא יקרנו עוון, וכי דרכו זכה. ופרט על עוונות הכסיל המריבה והעבירה, כי מהם יגיעו השנאה והנזק מן הבריות. ובכל זאת לא יירא ולא ייחת, ובוטח כי לא ייכשל.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(משלי יד יט): "שחו רעים לפני טובים" - הנה, הודיע (בפסוק הקודם) כי הערומים מתפארים בדעת, לא יחושו לאשר אין הפתאים מכירים בצבי תפארתם;

ועתה יודיענו, כי אף על פי שהרשעים נכבדים בעולם לפעמים ודרכם צלחה, כמה הם שפלים ושחים בעיני הטובים, ורוב תקפם וכבודם - לא הדר להם לפני הטובים.

("לפני טובים" - עניינו בעיני טובים, וכן (אסתר ח ה): "וכשר הדבר לפני המלך").

"ורשעים על שערי צדיק" - ושחו הרשעים במעמד הצדיקים ובחברתם

(וכן: (ישעיהו כח ו): "משיבי מלחמה שערה", (משלי כד ז): "בשער לא יפתח פיהו" - במקום ועד החכמים).

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(משלי יד כד): "עטרת חכמים עושרם, ואיוולת כסילים", שהיא עושרם, היא "איוולת" הכסילים.

("איוולת כסילים איוולת" - הישנות הלשון לחיזוק הדבר, וכן (מלכים ב יא יד): "קשר קשר".)

והעניין, כי העושר - עטרת חכמים, מפני שדבריהם נשמעים, כמו שכתוב (קהלת ט טז): "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". והחכמים, בעת הצליחם בעושר וכבוד, תעוז ידם, לאהוב הצדיקים, ולעורר יראת ה' יתברך ועבודתו בעולם, ולהשפיל הרשעים החנפים, ולהרים ראש האמת.

אכן, העושר לכסילים היא עיקר איוולתם מכמה פנים, כי אז ירום לבבם, וגם העם ייכשלו ויכבדום, וישובו רבים לכסלם בראותם ידי הכסילות גוברת, והם ירימו קרן לרשעים; גם תתם לאל ידם למלאות חפצם בעבירות ובחטאים.

גם יש לבאר עוד לשון המקרא על העניין הזה: "איוולת כסילים" - אז היא איוולת גמורה.

וייתכן לפרש, כי סוף המקרא, להשלים טעם לתחילתו, והראיה, כי לא אמר "ואיוולת כסילים" ב-ו, ובא להראות שהדבר כן, שעטרת חכמים עושרם - כי אז הכסילים ורשעתם תיחשב איוולת גמורה נגד בני אדם, כי בשבת החכמים בשפל, לא תיוודע האיוולת בארץ, כי יבחרו רבים בדרך הרשע, ותהי להם לחכמה.

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(משלי יד כו): "ביראת ה' מבטח עוז ולבניו...": יראתו - בטח, ופחדו - השקט, גם לבני הירא - יראתו למחסה.

והביטחון יתר על המחסה, שנאמר (תהלים קיח ח): "טוב לחסות בה' מבטוח באדם"; וביאור העניין הזה - בשערים.