רבנו יונה על מסכת אבות
רבנו יונה
[עריכה]פירוש רבנו יונה – מבין החשובים של פירושי הראשונים למסכת זו. נדפס בש"ס וילנא בסוף סדר נזיקין.
פרק א
[עריכה]משה קבל תורה מסיני וכו'. ארז"ל (ב"ק ל.) האי מאן דבעי' למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ואמרי לה מילי דנזיקין ומפני שאדם משיג אל מעלת החסידות בעשותו אחת מאלה הדברים שמוה בסדר נזיקין. ואע"פ שגם כן אמרו לקיים מילי דברכות והוא מסדר זרעים מפני שמדברת מברכות הזרעים והפירות שמוה בסדר ההוא (אמר המעתיק עיין במדרש שמואל מה שכתב בענין זה בשם רבי יוסף נחמיאש ז"ל). ועוד מפני שהם דברי הסנהדרין שמוה בסדר הדינים וכן כל החכמים הנזכרים עד רבן יוחנן בן זכאי כלם מן הסנהדרין:
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ. שהתורה בפירושה ניתנה שאם לא כן אי אפשר למדע ביה שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אע"פ שלא נכתבו. ועוד כתוב בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע וכמה מראה דמים וכמה דינין מתחלפי' ומראות הנגעים כמה וכמה הידועים אצלינו על פי קבלה ואם היו מפורשין לא היינו יודעין לאי זה הדרך נלך. והם אינם מפורשים כי לא ניתנו לכתוב וכתיב (שמות כד יג) ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה. תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו תורה שבעל פה נמצאת אומר כל המצות שנתנו למשה בסיני בפירושן נתנו והכתב הוא שנקרא תורה שבכתב והפי' הוא שנקרא תורה שבעל פה ומשה למד את כל מפי הגבורה:
ומסרה ליהושע. כמו שנאמר (שמות לג יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל:
ויהושע לזקנים. כמו שנאמר (יהושע כד לא) וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע:
וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והוא עזרא וסיעתו ונביאי בית שני היו באותה סיעא כמו שאמרו במ' יבמות (דף ט"ז) א"ר דוסא בן הרכינס כשאמר חגי דברים הללו על מדוכה זו היה יושב. הנה כי הנביאים של בית שני אחר החרבן היה כי חגי הנביא היה שמה. ואנשי כנסת הגדולה מסרוה לאנשי דורם. והחכמים לבניהם אחריהם בכל דור ודור. והיתה הקבלה מחכם לחכם עד שנתקבצו כל חכמי ישראל ונזרקה עצה מפי כלם להכתב תורה שבעל פה וכתבו וסתמו התלמוד ואחרי כן לא נוסף בו דבר ולא נגרע ממנו. וגם הדור ההוא מסרוה לגאונים והיתה הקבלה מגאון לגאון רב מפי רב עד היום הזה:
הם אמרו ג' דברים. הוו מתונין בדין. למורים הוראות ולפוסקין הוראות ולפוסקין את הדין אמרו לבל יסמכו במחשבה ראשונה אך בהמתנ' גדולה ובעיון הדק לבל יטעו בשיקול הדעת כי האדם הממהר להורות נקרא פושע ואע"פ שחשב לומר האמת אין זה שוגג אך קרוב למזיד הוא אשר לא נתן בלבבו לאמר לבב הנמהרי' לא יבין לדעת כי הטעות בכל אדם מצוי הוא וזהו שארז"ל (אבות ד יב) הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ועל ענין זה אמר שלמה ע"ה (משלי כו יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. וכמו שאמר חז"ל (אבות ד ז) הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. לכן האדם המורה יש לו לישא וליתן בדבר ולהחמיץ המחשבה ולהשהותה כענין שאמרו (סנהדרין לה.) מחמיצין את הדין שעל ידי חימוץ והמתנה מוסיף סברא על סברתו ופלפול על פלפולו עד שידין דין אמת לאמתו כי במחשבה השניה יראה לומר מה שלא ראה בראשונה. ובענין זה אמר אסף (תהילים עג כא) כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומ' אחרי אשר לבבי מתחמץ ומתפלפל על החכמה וכליותי אני משתונן ומתחדד השגתי לדעת כי בלי זה לא ידעתי וזה חלקי. (וכמו) שכתוב אחריו ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. והטעם על שאמר הוו מתונין בדין כדי להזהיר יותר על הדינין משאר הוראות שהם עיקר גדול בידיעת יתב' ויתע' וכמו שאמר ירמיה הנביא ע"ה (ירמיה ט כג) השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. ואיך ישכיל אדם לדעת את ה' והוא דבר הנמנע אך בזאת ידענו לעשות דין ומשפט כי ה' עשה (את) אלה. וזהו שנא' (ירמיה כב טז) דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אתי נאם ה'. וכתיב במקום אחר (מיכה ו ח) ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד כי הדינין הם שרש גדול לתורה ומהם נשתת העולם כמו שאמר במדרש (שמו"ר ל ג) כתיב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתיב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטים. משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדי' הולכים לפני' ולאחרי' בכלי זיין:
והעמידו תלמי' הרבה. כדעת ב"ה. כענין ששנינו ב"ש אומרים אין מלמדין אלא לתלמיד הגון וצנוע וכשר וירא שמים שנאמר (איוב כ כה) כל (חשך) טמון לצפוניו. וב"ה אומרים מלמדין לכל אדם. מאה בשביל שיצאו מהם עשרה טובים ועשרה כדי שיצאו שנים ושנים לפי שאינכם יודעים אי זה מהם יכשר זה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכה הוא מעשה של הלל שכנס לכל תלמידיו ואמר להם תלמידי יש כאן כולכם אמרו לו הן. א"ל אחד מתלמידיו כלם כאן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבא קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו. והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי. הנה כי אין לדחות הקטנים מפני הגדולים כי הגדיים נעשו תיישים. ועל ענין זה דרשו רז"ל (יבמות סב:) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך אם העמדת תלמידים בבחרותיך העמיד תלמידים בזקנותיך. הנה כי הרבות תלמידים דבר טוב הוא עד מאד וזכות הוא לו לרב:
ועשו סייג לתורה. כענין שנאמר (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי כלומר עשו משמרת למשמרתי. והסייג הוא דבר גדול ומשובח לעשות סייג וגדר למצות לבל יוכל להכשל בהם הירא את דבר ה'. לכן המקיים את דברי חז"ל שהם סייגים למצות של תורה חיבב היראה ממי שעושה המצוה עצמה כי אין עשיית המצות הוכחה ליראה כמו השומר לסייגים שהוא נזהר מתחלה שלא יביא לידי פשיעה. אך העושה המצוה ואינו מקיים הסייג מראה לנו כי אם ייטיב בעיניו לעשות מצוה אל ירע בעיניו אם יפשע בה ולפרוץ פרץ לא חש מפני היראה ופורץ גדר ישכנו נחש. הנה כי דברי חכמים ז"ל יסודות ואילנות ליראת שמים שהוא עיקר העולם ויסוד המעלה. וכל מצות כלם פרפראות אלי'. וזהו שאמרו במדרש (שה"ש רבה א') כי טובים דודיך מיין (שה"ש א:) חביבין דברי סופרים מיינה של תורה:
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. והיה כהן גדול כמו שאמרו במסכת תמיד (כ"א) שהיה יוצא מלובש בבגדי כהונה כנגד אלכסנדרוס וירד והשתחוה לו. אמרו לו עבדיו אדוננו מלך כמוך משתחוה ליהודי זה. אמר להם דמות דיוקנו של זה אני רואה במלחמה ונוצח:
הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. ר"ל שבשביל דברים אלו נברא העולם. כי למטה הוא אומר על שלשה דברים העולם קיים ואינם אלו שזוכר כאן. על כן צריכין אנו לפרש כי עומד שאמרו ר"ל שנברא העולם בשבילם מפני שהם רצון הקב"ה. ר"ל שנברא העולם בשביל בריותיו שעתידין להיות רצון לפניו על ידי עשיית אלה הדברים. ואלו השלשה הם עמוד גדול שבשבילם יגיעו לכל הדברים שאמרו חז"ל שהעולם עומד בשבילם:
על התורה. שנא' בה (כמו שנאמר) (משלי יא כז) שחר טוב יבקש רצון. ואין טוב אלא תורה ובשבילה נברא העולם שנא' (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה. וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. אני נבראתי לפני כל העולם ובעבורי נבראו כל הנבראים כדי לקיימני:
ועל העבודה. כי הקב"ה בחר בישראל מכל האומות וארץ ישראל מכל הארצות ובחר ירושלים מכל ארץ ישראל ובחר מירושלם ציון כמו שנאמר (תהילים קלב יג) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. ובחר מכל בבית הבחירה בשביל העבודה שכתוב בה רצון שנא' (ויקרא א ג) לרצונו לפני ה'. הנה לך כי מפני העבודה נברא כל העולם כלו. אז בחטאינו חרב מקדש ובטלה העבודה. והתפלה אלינו עכשיו במקומה כמו שאחז"ל ולעבדו בכל לבבכם אי זה היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וזהו שאומר (תהילים נא יז) ה' שפתי תפתח שדוד המלך אמרו לפסוק זה על חטאת בת שבע שהיה במזיד ואין מביאין קרבן על הזדונות. ועל זה אמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה שאני הייתי יכול להביא קרבן לכפר לי הייתי מביא עכשיו שאיני יכול ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ותקבל התפלה במקום קרבן ותכפר לי על חטאתי. גם אנחנו שאין לנו קרבן שיכפר לנו לא זדונות ולא שגגות ה' שפתי תפתח ותקבל תפלתנו במקום הקרבנות:
ועל גמילות חסדים. כענין שאמרו (סוכה מט:) גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שגמילות חסדים היא בין לעניים בין לעשירים והצדקה אינה אלא לעניים. גדולה גמילות חסדים שהיא בין בגופו בין בממונו והצדקה אינו אלא בממונו. וזהו שאמרו (ב"ב ט.) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה. ומענין גמילות חסדים הוא להשגיח לעניים ולבחור בין טוב לרע ולהקדים הצנוע וירא שמים על האחרים שאינם כמותו (ואם בכלם נעשה צדקה) וכמו שאמר ירמיה ע"ה (ירמיה יח כג) ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם. אפי' בשעה שיעשו צדקה הכשילם שיתנוה במקום שאינו הגון. וגמילות חסדים היא אף לעשירים להלוות להם ממון בשעה שאינו מצוי בידם ולתת להם עצה כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש. כלומר כאשר שמן וקטרת הן משמחין את הלב כך ימתק רעהו מעצת נפש וכשיתן לו עצה טובה ישמח עליה. והיא מדת חסד גורמת להיות רצון לפני ה' ובשבילה נברא העולם כדי לעשותה ועל זה אמר שלמה בחכמתו (משלי יד לד) צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת וסמיך רצון מלך לעבד משכיל. רצון הקב"ה אינו אלא לישראל המשכילים לעשות דברים שהם לרצון לפניו:
אנטיגנוס איש סוכו וכו' אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. לפי שאין זו עבודה שלימה שאינו עושה בשביל רבו אך לקבל פרס:
אלא הוו כעבדי' המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס. (אמר המעתיק לדעתי צ"ל כאן תיבות וקשה לגירסא זו) כי אין לאדם לעשות המצות על דעת שלא יהיה לו פרס עליהם אלא הגירסא שלא על מנת לקבל פרס שלא יעשה המצות בשביל הפרס אע"פ שיש לו לחשוב כי שכר יהיה לו חלף עבודתו. אבל נראה לי כי גירסת הספרים היא עיקר. שעבודה כזו מצינו בבני אדם כי העבד מקנת כספו חייב הוא לעבוד עבודה בשלא שיתן לו פרס. גם כן יש לאדם לעבוד את ה' על מנת שלא לקבל פרס אלא מפני חסד שגמלו כבר ומפני מעלת הרב שהוא ראוי לכך וזו היא עבודת הש"י ויתעלה מאהבה שנאמר (דברים ו ה) ואהבת את ה' ואי זו היא עבודת שלימה בבני אדם. הרוצה לשמש אוהבו מפני אהבתו אותו מימים קדמונים ואף אם ידע שלא יתן לו פרס. ואהבה כזו יש לאדם לאהוב עבודת ה' ועל כן סמך זה לענין היראה ואמר:
ויהא מורא שמים עליכם. לעבוד את ה' מיראה ומאהבה כעבד שעובד רבו מפני גדולתו ומעלה על דעתו שיכול לעונשו ונמצא משמשו מיראה לא מפני יראתו מן העונש אלא מפני גדולת הרב שיש בידו לענוש:
יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם קבלו מהם. משמעון הצדיק ומאנטיגנוס איש סוכו:
יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. ר"ל בית שיתקבצו לשם החכמים כאשר יצטרכו לדבר זה עם זה. ואין זה אלא בבית אדם גדול וחשוב. שאם בבית אדם פחות כאשר יאמרו לחכם ללכת שמה שמא לא ירצה כי הוא נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' לא יכבד:
והוי מתאבק בעפר רגליהם. שינהג להם כבוד שיהיה דרכם לעמד לפני החכם ומהן יושבין על הספסלים בבית המדרש ומהם יושבין לפניהם על גבי קרקע בעפר רגליהם כמו שאמרו (חולין נד.) כל הימים ששימש אותו תלמיד בישיבה שימשתי אני בעמידה. וזהו שאמר התכבד עם כל הבריות והוי מכבד את החכמים:
והוי שותה בצמא את דבריהם. וזהו כמו שנאמר (משלי כז ז) נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק. מי שהוא שבע מדברי תורה ואין חפצו בהן אפי' אומרים לו מרגליות בתורה תבוס אותם נפשו. והרעב מהם ומתאוה לשמעם אפי' אומר לו דבר בלא טעם ימתק בפיהו וישמח בו שהוא יודע שהוא אמת אחר שרבו אמרו:
יוסף בן יוחנן איש ירושלם אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. י"א שימצאו בביתו הרוחה בני אדם הצריכין. או פי' שיהיה ביתו כבית אברהם אבינו ע"ה שיהיה ביתו בדרך במקום דוחק כדי שיכנסו לשם העוברים והשבים ויהיה ביתו פתוח לארבע רוחות מכל צד שיבואו שימצאו פתח פתוח ויפנו לשם כמו שאמר איוב (איוב לא לב) דלתי לאורח אפתח:
ויהיו עניים בני ביתך. הוא נדרש לשני פנים. במקום שקונה עבדים ומפרנסם ישתמש בעניים ויפרנס אותם ולא יצטרך להוציא מעות בקנייה שנמצא מרויח ועושה מצוה. פ"א וגם שיהיו העניים רגילין לביתו ויעמדו שם בלא בשת פנים בהראותו להם פנים של שמחה ולתתו להם רשות בכל אשר לו כאשר יתן איש לבניו ולאנשי ביתו:
ואל תרבה שיחה עם האשה. ששיחת הנשים מביא' לידי הרהור עבירה וביטול תורה:
באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו. (כמרז"ל כי באבות דר' נתן אומר) באשתו נדה אמרו ק"ו באשת חבירו. ר"ל שלא ירבה דברים עם אשתו נדה שמא יתגבר עליו יצר הרע ויבוא לידי פשיעה וק"ו באשת חברו שיצרו תקפו עליה ביותר. שאם בזאת שלמחר תהא לו מותרת ודומה לו פת בסלו אמרו כ"ש באשת נכרי שהיצר מתאוה אליה כענין שנאמר (משלי ט יז) מים גנובים ימתקו. ונראה לפרש כפשוטו באשתו אמרו שלא להרגילה בדברים לעולם כדי שלא יהא מצוי עמה בכל יום. שאין לאדם להיות עם אשתו להנאתו אך לקיים המצוה להפריש בין האדם ובין הבהמה כמו שאמרו במסכת ברכות (כב.) גבי בעל קרי שלא יהא מצויין עם נשותיהן כתרנגולין. והיא מדת הפרישות המביאתו למדרגות העליונות כדאמרינן (ע"ז כ:) פרישות מביאה לידי טהרה:
מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. כלומר גורם שהיצר מתגבר עליו שנקרא רע כדאמרינן (קידושין ל:) גדול יצר הרע שבוראו קראו רע שנאמר (בראשית ח כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וזה האיש גורם הרע לעצמו שנתן לו מקום והזמנה להדבק בגופו על ידי השיחה והפריץ על המדות יותר משאר בני אדם שפעמים יצר מתגבר עליהם אבל בשלא יעשו הם דבר גורם ולא הגרמת עצמן תפתח עליהם הרעה:
ובוטל מדברי תורה. כי מחשבת התורה לא תכון לנגד עיניו בעוד לבו פונה אל האשה ולא לשיחתה כי הן שתי מחשבות שאין הלב סובלתן כאחד:
וסופו יורש גיהנם. שסוף בא לידי עבירה אחר אשר בשרירות לבו הולך ומרבה דברים על פנים (אמר המעתיק נראה להגיה במקום "על פנים" – "עם האשה". עיין במדרש שמואל) יעשה חטא וירד שאלה. וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ז כו) ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה. ר"ל כי המות יסירהו מן העולם מחיי עולם קטן אבל האשה תאבד הנפש לעולמי עד. הנה כי היא מר ממות אשר היא מצודים וחרמים. האדם כיון שמביט באשה נלכד הוא ברשתה אשר היא מצודה ולא יכול להמלט ממנה. כי האיש רואה אשר חשקה לבו ואינו רואה מה יהיה לו עליה באחרית הימים. כמו שאמר הפייט יונה פותה הולכת במדבר רואה את הבר ואינו רואה את המכבר. וחרמים לבה כשהיא חושקת את האדם בלבה אפי' אם לא יחשוק אותה ומזלו הרע של זה האיש גרם שתחשק היא. בו אסורי' ידיה שאם אחזה בידיה כבר לקוח הוא בבית האסורים ושוב אין לו תקנה. טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (קהלת ז כו) שהצדיקים הקב"ה שמרן ואין מזמן להם דבר אשר יוכלו להכשל בו אבל החוטא שאינו מתרחק מדרכים רעים ואין לבו שלם מזדמן אליו ענין כזה:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. מיוסי בן יועזר ומיוסף בן יוחנן:
יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר. שאפי' אתה יודע כמותו עשה אותו רב עליך מפני שאדם זכר מה שלמד מרבו יותר ממה שאדם לומד מעצמו. ועוד כי פעמים יבין הדבר יותר ממנו ונמצא מלמדו ואפי' אם שניהם שוין בחכמה:
וקנה לך חבר. לשלשה דברי' אדם צריך אל החבר הטוב. האחד לדברי תורה כמו שאמר הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי. והשני למצות שאף כשאין חבירו חסיד ממנו ופעמים שגם הוא עושה אשר לא כדת. כשהוא נהנה בדבר עושה העבירה. אבל אין חפצו ורצונו שחברו יעשנה כי אין לו הנאה בזה וכמו שאמרו (קידושין סג:) ואין אדם חוטא ולא לו. נמצאו שניהם חוזרין בתשובה כל אחד על פי חברו. והשלישי לענין העצה שיקחנו להיות לו מעיר לעזור בכל ענינו ולקחת ממנו עצה טובה ולהיות בן סודו אחר היותו עמו בברית ולא יגלנו לאחרים לבל יפרו מחשבתו ואף לא לנראים אליו כאהבים כי צורת האהבה נכרת על פניהם. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי טו כב) הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום. ומה שאמר וקנה לך חבר בלשון (נקיה) [קניה] שאם לא ימצאנו בחנם יקחנו בכספו ויבזבז נכסיו כדי להשיג אל חבר טוב או שיקנהו בפיוס דברים ובלשון רכה ולא יקפיד בדבריו ויסבול אמרי פיהו אף כשיאמר דבר כנגדו אל ישיבהו מענה. שבלא כן לא ישאר באהבה שהדעות חלוקים הם ופעמים יבקש דבר אוהבו כנפשו יאמר ראה זה לא אכשר ואם לא יעשה כן (ויעבירהו על כל פנים) תפרד החבילה. וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי יז ט) מכסה פשע מבקש אהבה ושנה בדבר מפריד אלוף. ר"ל המכסה כשיפשע חברו מבקש אהבה כי על ידי זה תתקיים אהבתם שיסבול פשעיו. ושנה בדבר אם חברו אומר כנגדו וחוזר אותו ואומר ראו מה אמר פלוני מה דבר עלי מפריד אלוף (על כל פנים) מפריד אלופו ממנו ר"ל אוהבו:
והוי דן את כל האדם לכף זכות. זה מדבר עם אדם שאין יודעין בו אם הוא צדיק ואם הוא רשע. ואם מכירין אותו והוא איש בינוני פעמים עושה רע ופעמים עושה טוב ואם יעשה דבר שיש לדונו לכף חובה ויש לדונו לזכות בשיקול או אפי' (לידי) כפי הנראה נוטה לכף חובה יותר. אם משום צד ענין יכול לדונו לזכות יש לו לומר לטובה נתכוון. אבל אין הדברים בצדיק גמור ולא ברשע גמור. כי הצדיק אפי' במעשה שכלו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר ידינהו לטובה לאמר כי שגגה היתה שיצאה מלפני השליט והנה ניחם והביט ובקש מחילה. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא אימא ודאי עשה תשובה. פי' שמא ס"ד כיון שהוא ת"ח ועד עתה לא אירע דבר קלקלה בידו על כל פנים מיד עשה תשובה. הנה לך כי אין לדון לכוף חובה הצדיק גמור לעולם וממנו לא הוצרך לומר והוי דן את כל האדם לכף זכות. גם מן הרשע הגמור לא אמר. אפי' מעשהו כלו טוב ואין נראה לחוש עליו משום צד עון יש לאדם לדונו לכף חובה ולומר לפנים עשה ואין תוכו כברו. וכמו שנאמ' (משלי כו כה) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו. וכך כתב רמב"ם ז"ל. ועל ענין זה אמר שלמה בחכמתו (משלי כא יא) משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע. ר"ל בני אדם חושבים כי הצדיקים מפני שאינם יודעין לעשות רע אינם מכירים דרכי רשע כי לא יבינו העושים אותו. ואין הדבר כן כי הצדיק משכיל לבית רשע ויודע ומכיר ומשגיח רוע מעלליו יותר משאר בני אדם שיודעין ולא יתנו אותו על לבם. מסלף רשעים לרע הצדיק כשרואה מעשה רשעים הנראים בדרך טוב מסלף אותו ומטהו לדינו לאמר פעל און כי לא נתכוון למצוה אך לשום עצמו בחזקת הטובים:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. לשוכר בתים ולקונה עבדים אמרו. כי כאשר ישאל איש תחלה על דירה ובמקום דוחק כך יש לו לשאול על השכנים אם רעים הם ירחק מהם ולטובים יקרב:
ואל תתחבר לרשע. שהוא עונש גדול שאין כמותו כי החטא החמור פשע בו עשה עבירה אחת אבל זה בכל העבירות שעושה הרשע יש לו חלק בהם ונמצא עושה חטאים רבים גדולים ועצומים. ואם ידיו אסורים ולא נהנה מהם ואוי לרשע ואוי לשכנו כי הוא חוטא ושכנו מנוגד. שכן הוא מפורש באבות דר' נתן (ל ג) כל המדבק לרשעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם והמדבק לצדיקים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. ועל זה נאמר (דברי הימים ב כ לז) בהחברך כו' פרץ ה' את מעשיך:
ואל תתיאש. סמך שני דברים האלה ואמר אל תתחבר לרשע שאין לך להתיאש מן הפרענות ואל תאמר בלבך עודנו עומד בשלוה והשעה משחקת לו אתחבר אליו וכשיעבור מזלו הטוב אתרחק ממנו ולא תוכל כי לא תדע מה ילד יום וברגע יבא אידו ותלקח עמו כאשר החל לנפול הוא וכל אוהביו יפולו. וגם אל תאמר אראה לו אהבה לפנים ולא אהבנו בלבי. כי גם רע שתחניפנו והיא חטא להחניף הרשעים בעולם הזה. ועל ענין זה אמר שלמה (משלי כד כא) ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל תתערב כי פתאם יקום אידם ופיד שניהם מי יודע. פי' סמך יראת ה' (בני ומלך) אל יראת מלך ב"ו למשל ולענין יראת הגוף הנראית לעין ליראת הנפש הנעלמת ואמר כאשר אתה רואה כי המלך שונא לכל אוהב שונאו וכי יפקוד עליו רעה ישאל איזהו אשר מלאו לבו לאהוב את שונא המלך ויעשה לו כאשר עשה לשונאו כך הקב"ה עושה לכל מתערב עם שונים. כלומר המשני' את התורה ואת המצוה. כי שונים יוצא כמו (איוב כט כב) אחרי דברי לא ישנו. וכאשר הרשעים השונים ילקו וגם חבריהם יאספו עמהם (דברי הימים ב יט ב) הלרשע לעזר ולשנאי ה' תאהב ובזה יהיה עליהם. כי פתאום יקום אידם שלא תאמר אתערב עמו עתה וכי תבוא עליו הרעה אתרחק ממנו. כי פתאום יקום אידו ולא תוכל להמלט על נפשך. ופיד שניהם מי יודע ר"ל פיד שונא המלך ופיד שונא הקב"ה מי יודע מתי יבוא להם ואין אדם יכול להזהר ולהתחבר עמהם ולהציל נפשו:
יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם. מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי:
יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ר"ל ראש כמו שאמ' בבראשית רבה (כג י) ועפרון יושב בתוך בני חת באותו יום מינוהו ארכי כלומ' ראש הדיינין. וגם בוישלח יעקב מלאכים ארכי ראש הלסטים. וגם בערוך תמצא ארכי ולשם מפרש אותו. ופי' זה הוא אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שישאלוך ותאמר להם הדינין ואחר שישמעוה ממך הולכים לדיינין אחרים לדון ויאמרו להם כבר אמר לנו ראש הדיינין כך הדין אל תעש עצמך כמותם. מהרמב"ם ז"ל פי' אחר.אל תעש עצמך כעורכי הדיינין (לא) דבר בכאן במי שמלמד טענות של שקר לחברו ולטעון בהן. כי אדם זה רשע גמור הוא ולא הוצרך לומר כי אין לאדם לעשות כן כי יחשדוהו וידברו עליו כי עבירה גדולה היא. אלא שמסדר לו טענותיו ועורך לפניו הדינין ומגלה ליחיד דינו שאינו ראוי לעשות כן כי יחשדוהו וידברו עליו רע. וכההוא מעשה דר' יוחנן במס' כתובות (נב:) דמעקרא סבר ומבשרך לא תתעלם (ישעיה נח ז) ולבסוף סבר אדם חשוב שאני:
וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים. שלא תטה לבך אל אחד מהם ולא תחשוב כי הוא (צדיק) בדינו שאם כן לעולם לא תדין הדין לאמיתו כי שרירות לבך עם זה ולא תוכל לראות לו חובה. אך כאילו רשעים שניהם בדינם וטוענין שקר יהיו בעיניך ולא יהיה לבך נוטה אל אחד מהם עד שתבוא הדבר לאור על נכון:
וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין. זו היא מדת החסידות אחר שאתה יודע שהאחד טען שקר לא יהיה בעיניך (לעולם) בחזקת שקרן ובעל דין קשה. ואין ראוי לחשדו שקבל עליו את הדין ויצא מבית דין חייב. ויש לחשב שחזר בתשובה ואין בדעתו לעשות כן כל ימיו:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך. לעשות להם דרישה וחקירה הרבה פעמים. ובזה תגלה סוד כי ברוב דברים לא יחדל פשע ומלמד תוך דבריהם אם לשקר העידו:
והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. כי כשתחקור אותם על שום ענין תוכל לדבר דבריך שהם יבינו מאיזה צד יתחייב אותו בדינו וילמדו מתוך דבריך מה צריכין לשקר כדי לזכות:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. שלא תבטל אדם ממלאכה כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום (כתובות נט:) והיא מדת החולי שנאמר עליו (משלי כא כה) תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. רוצה לומר כאשר הוא מרגיל איבריו להתבטל ממלאכה מאנו ידיו כי ההרגל שולט עליהם. ואמרו עליו עוד (משלי כ ד) מחרף עצל לא יחרש ושאל בקציר ואין. שהוא חושב כי כשישב בטל מן מלאכה שהיא מנוחה לו והוא הפך כי ביגיעה יהיה לו מנוחה כי מפני החורף ינוח ויעמוד בביתו ולא יחרוש ושאל בקציר לאסוף התבואה ואין וימת ברעב. אבל החורש בחורף (משלי כח יט) עבד אדמתו ישבע לחם כי אין אדם משיג למנוחה אך ביגיעה תחלה. כי מרדף רקים ורודף אחרי יושבי אל הקרנות הבטלים ממלאכה ישבע ריש:
ושנא את הרבנות. סמך זה לעבודת המלאכה שהם מענין אחד שישנא את הרבנות ומעלת הבטלנין שסופן לבוא אל מדת העוני. ויעסוק במלאכתו כל היום כדאמר (פסחים קיג.) ליפשוט נבילתא בשוקא ואכול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי יב ט) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. ואין פי' של נקלה כמשמעו אך הוא הפך לשררת המתכבד:
ואל תתודע לרשות. כי עבודת הרשות היא קשה עד מאד ועל כל פנים כיון שמקבל עליו עול מלך סופו לפרק עול מלכות שמים ולבטל המצוה כי הוא מתפחד מן הרשות ומלאכתו מרובה ויעשה מלאכת ה' רמיה מפני המלאכה ההיא. ועוד שלסוף יורידנו מנכסיו בלי תועלת שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן. ועל כל פנים כיון שמקבל עליו עול מלך בשר ודם פעם אחת לא יוכל לעשות אשר האדון מבקש:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות. רמב"ם ז"ל כתב באבות בפירושיו על דרך נכון הזהרו בדבריכם לבאר דבריכם כדי שלא תניחו מקום למינים שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום המים הרעים מקום המינין שמראין פנים בתורה שלא כהלכה וידקדקו מתוך דבריכם דברים אשר לא כן:
וישתו התלמידים הבאים אחריכם. שישמעו דבריכם ולא הבינו ויסמכו על דברי המינין שיפרשו דבריכם על פי דעתם ויהיו סבורים שזו היתה דעתיכם וימותו בעונם ונמצא שם שמים מתחלל :
הלל ושמאי קבלו מהם. משמעיה ואבטליון:
הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ר"ל שיאהב בלבו האמת והשלום וירדוף אחריו בפועל ידיו. כי יש בני אדם אוהבים אותו בלבם לא שיטרחו עצמן לשום שלום בעולם ואינם הולכים בדרכי שלום אך העושין פעולה ומשימין שלום בין אדם לחבירו ואוהבים לעשות המלאכה כמו שנאמר (תהילים לד יד) בקש שלום ורדפהו אותם הם מתלמדיו של אהרן שהיה עושה כדבר הזה:
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. כשהיה אהרן מרגיש באדם שהיה עושה עבירה בסתר הולך אליו ומתחבר עמו ועושה אותו אוהבו והחוטא מעלה על לבו אלו היה אהרן יודע מצפוני לבי כלום הי' רוצה בחברתי אלא שאני מוחזק בעיניו כאדם כשר ובעל מצות אך אם יודע מחשבתי הרעה יתרחק ממני מהתחברו לרשע כמוני היום ויתנחם על רעתו ויהרהר בתשובה וזו היא אליו גרמה ותועלת גדולה להפר מחשבתו הרעה. וזהו שנא' עליו (מלאכי ב ו) בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:
הוא היה אומר נגד שמא אבד שמא. ר"ל אדם המתגאה ויצא שמו בעולם על יד גאותו וגדולתו ועושה לו שם כשם הגדולים אשר בארץ כנגד השם הגדול הנמשך בגאוה כן יאבד שמו אבדון גדול ולא יזכר ולא יפקד:
ודלא מוסיף יסף. מי שהוא חכם ואינו רוצה להוסיף חכמה על חכמתו ויאמר בלבו כבר למדתי כל התורה כלה וראיתי דרכיה ונתיבותיה מה לי ולצרה הזאת לטרוח בהבל ימי ומה אתבונן בה ולא הבינותי. יהי רצון שזה האיש ימות ויאסף אל עמו ולמה יחיה עוד אחר שכבר קם מללמוד:
ודלא יליף קטלא חייב. מי שלא למד כל עיקר נמשל כבהמה כי למה נברא בעולם אך להבין ולהורות בתורה שדרכיה דרכי נועם וזה שלא עסק בתורה כל ימיו ועודנו מחזיק ברשעתו אין ראוי לחיות אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת:
ודישתמש בתגא חלף. המתכבד בכתרה של תורה ונהנה בכבודה ועושה אותה ככלי לעשות בו צרכיו הרי זה נספה כדתנן לקמן (ד ה) אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם עצים וכן היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי. אם לא אוכיח עצמי שאזרז עצמי במצות מי לי להוכיח ולזרזני. כי זרוז האחרים טוב הוא לפי שעה אבל כשיעורר האדם את עצמו בכל יום ויום יוסיף לחשוב מחשבות לעשות מלאכת ה' ואין שכחה לפניו כאשר לבו חפץ והוא דרך ישר לפני איש:
וכשאני לעצמי מה אני. עדיין לא אוכל להשיג אל אחד מני אלף ממה שאני חייב לעשות. ומשלו משל למה הוא דומה למלך שנתן שדהו לעבדיו ופסק עמהם בשלשים כור לשנה. טרחו בה הרבה והביאו לו חמשה כורין. אמר להם המלך והלא פסקתם עמי בשלשי' כורין אמרו לו אדוננו המלך שדה שנתת לנו זבורית היתה טרחנו בה הרבה ולא היינו יכולין להוצי' ממנה יותר מחמשה כורין. כך אמרו לפני הקב"ה יצר הרע שנתת לנו מנעורנו הוא שנאמר (בראשית ח כא) יצר לב האדם רע מנעוריו. ואפי' כשאדם טורח הרבה לעשות הישר בעיני ה' אין אדם יכול להשיג אלא לדבר מועט ממה שחייב לעשות. וזהו שנא' (תהילים קג טו) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. שאם לא מפני יצר הרע הרבה באדם אפי' בלא שיטרח ויחזור אחר המצוה היה עושה מהם הרבה כשדה עדית אפי' אם לא יטרחו בעבודת אדמתו יצא ממנה שום דבר. אבל עכשיו שיודע שאפי' אם יטרח הרבה לא ישיג אלא המיעוט מפני יצר הרע שמקלקל גופו. כל שכן אם לא יטרח תשאר נפשו ריקה מן המצות כמו שדה זבורית אם לא יטרח בה. ואם לא יזבלנו ויחרישנו לא יצא ממנו שום דבר ועל זה זה נאמר (משלי כד ל) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה. ומפני זה סמך עוררות אחרים ועוררות עצמו ואמר אם אין אני לי מי לי ואם לא אטרח ומעורר את עצמי לחזר אחר המצות אשאר מהן ריקן שאף כשאני לעצמי וטורח בהן איני משיג לחלק קטן מכמה חלקים ומה אני משיג אם לא אטרח כלל:
אם לא עכשיו אימתי. שלא יאמר אני היום עסוק במלאכתי למחר אפנה ואעסוק ואתקן עצמי. כי שמא לא תפנה ואפי' אם יפנה היום ההוא חלף עבר ובטל אותו ממלאכת ה' ולא יוכל לשלמו כל ימיו כי כל הימים אשר הוא חי על האדמה חייב הוא לתקן עצמו ולעסוק במצות ואין לו רשות ליבטל ממלאכתו ואפי' שעה אחת. ועוד יש בכלל זה הלשון אם לא עכשיו בימי נערות אמתי אם עד זקנה ושיבה יניחנה לא יוכל לעשותה. ועל ענין זה אמר דוד ע"ה (תהילים קמד יב) אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם. ר"ל כי הנטע בעודנו קטן אדם יכול לגדלו להיות עץ ישר ולא יהיה עקום אך לאחר שגדל בעקומו היותו קשה הוא מאד לתקן. וכן האדם בעודנו קטן בקל הוא להיות בדרך טוב ולסור מן הרע אבל אם הזקין ברשעו קשה בעיניו להניחה כמו שכתוב (משלי כב ו) חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה וכתיב (דברים כ יט) כי האדם עץ השדה. ועוד כי התשובה בימי זקנה אינה תשובה שלמה כי באותו זמן אין היצר חזק והתאוה נקיה ולא תערב לנפש ואין לו חפץ בהנאת העבירות וזו היא הסיבה אליו לתשובה. ועל ענין זה נאמר (קהלת יב א) וזכר את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. כמו שאמרו באבות דר' נתן (כח י) כל העושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לעולם הבא. וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעולם הבא. ר"ל אע"פ שלא עשה עבירה ולא עשה התורה עיקר אפילו אם היה (ראוי) להיות בגן עדן טפל יהיה שמה:
אמור מעט ועשה הרבה. כשתבטיח את חבירך לעשות בעבורו שום דבר אמור לו מעט ועשה לו הרבה והוא מדרך המוסר והחסידות. ולמדנו מאברהם אבינו ע"ה דכתיב ואקחה פת לחם ואחר כך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וגו'. פי' אחר אמור מעט ועשה הרבה והיא מדת עליונות. ורבותינו ז"ל למדוה מהקב"ה ית' שלא הבטיח אלא בשתי אותיות שנא' דן אנכי וגאלם בשבע ועשרים מלות שנא' או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו'. ועל זה אמר ר' סעדיה גאון ז"ל אם להבטיח את אבותינו בשתי אותיות עשה להם כמה נסים ונפלאות על הגאולה העתידה לבא שנכתבו כמה דפין וכמה קונדרסין וכמה ספרים מהבטחות וכמה נחמות בירמיה בנביאים על אחת כמה וכמה כי נפלאים יהיו מעשיו ממה שהבטיח נפשינו יודעת מאד. ויש לו לאדם לדעת ולחשב בדבר ולתת את לבו כי שכר גדול יהיה לו מפני הבטחות:
והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. שיראה להם פנים של שמחה כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימינו. פי' אחר והוי מקבל וכו' שיתרחק ממדת הכעס שהיא מדה רעה עד מאד וינהג עצמו במדת הרצון על דרך שיהיו מרוצין ממנו בני אדם נאה ומקובלת. ועל זה אמרו חז"ל בדרך מוסר תרצה שתחפץ חפץ כזה שלא תחפוץ. שאין אדם יכול להשיג שיהיו בני העולם חפצים בו אם לא יעבור על מדותיו. ואם לא יעבור חפצו מפני חפצם מבטל רצונו מפני רצון אחרים. ובזה יהיה לו אוהבים רבים וישמור נפשו מנזקין של בני אדם. כי המראה להם פנים של זעם ישנאוהו ויבקשו להרע לו:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק. ר"ל שיקבל חברו לרב אע"פ שלא יהיה חכם יותר ממנו ואפי' אם לא השיג אל חכמתו כדי שיסתלק מן הספק. ובירושלמי אומר זיל איתי לי זקן מן השוק דאיסמוך עליה ואישרי לך. שפעמים החכם יסתפק בהוראה ואינו יודע למה לומר. אם יתיר ושמא הוא אסור ותארע תקלה על ידו ואם יאסור המותר נמצא מפסיד ממונן של ישראל והתורה חסה עליו. על כן יעשה חברו רב וישאל ממנו ספקותיו. ויעשה ההוראה על פיו אפי' אם הדבר הוא פשוט אליו ואפי' להתר אף כשאינו גדול כמותו בחכמה. וכן אמרו הגאונים ז"ל כל היכא דלמר מספקא ליה ולמר פשיט ליה הלכתא כמאן דפשיט ליה. ואפי' תלמיד לפני הרב:
ואל תרבה לעשר אומדות. שלא יעשר מאומד פירותיו. ורצה לעשר בעין יפה מה שמדד יותר מן העשירית נמצא שהוא טבל שאינו מעושר עד שיתן עיניו לעשר אותו והוא לא חשב עליו ונמצא שיש קלקול במעשר הזה. וזה הדבר הוא משל מענין הסברא שאין לאדם לעשותה מאומד. אלא על דרך העיקר ושירד לסוף הדעת. ואין זה בכל הסברות שיש שהיא לפנים והחכם אע"פ שסברתו נוטה לזה הצד מבין הוא מכיר כי חכם אחר יוכל לומר דרך אחרת אלא שזה נראה לעיניו יותר. ויש סברא שהחכם מחדש אותה יכיר וידע כי הוא מוכרחת על פי סברא הנכונה ואין אליה פנים אחרות ולא יהי' חכם שיחלוק עליה והמבין יבין. ועל זה סמך הדבר אל עשה לך רב והסתלק מן הספק שהם מעין הסברא כמו שכתבנו:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים. וראיתי והבינותי בכל המדות החשובות:
ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. כבר פי' רמז"ל בענין השתיקה כי בדבור שיש לאדם נזק בו מכל צד או אם יש בו ריוח מצד אחד ונזק מצד אחר לא הוצרך רשב"ג להזהיר בזה כי כל אדם יזהר ממנו אם שומר נפשו מצרה. אלא אפי' בדבור שאין לאדם נזק בו כלל וכולו ריוח כמי שמדבר בעסקיו ובצורך גופו ובצורך פרנסתו צריך למעט בדבור ושלא יאריך בו אך כדי סיפוקו. ואין צריך לומר בדבר של הבל ושאינו מעלה ולא מוריד שאין לאדם לזכרו כלל. וכן אמרו בירושלמי (ברכות א:) ארשב"ל אלו הוינא בטורא דסיני בעינא תרי פומי. הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כל שכן אי הוה לן תרין. ר"ל שלא ידבר בפה דברי תורה ודברים שכלו דברים של הבלי עולם שהיו החכמים הקדושים עושים עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול. והיינו דאמרינן בגמרא דבני מערבא (ירושלמי סוף ברכות) כל פטטיא בישין בר מפטטיא דאוריתא טב. ויש שגורסין כל כרביא בישין בר מכרביא דאוריתא טב. פי' כרביא חרישא לומר שכל הדברים והמחשבות שאדם משתדל בהם בעולם הזה הכל הבל ורעות רוח לבד ממחשבת התורה ומעשה ה' כי נורא הוא:
ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. לומר שלא ידרוש המצוה לאחרים והוא אינו עושה אותם אך יעשה אותם תחלה וילמדם לאחרים וכמו שארז"ל (תוספתא יבמות סוף פ"ח) נאים דברים היוצאים מפי עושיהם:
וכל המרבה דברים מביא חטא. זה הענין בדברי תורה מדבר שאין לאדם להרבות בהלכה אלא ימתין ויחשוב מה שיאמר ויהיו דברים במשקל ולא ימהר אותם כי ברוב דברים לא יחדל פשע ויחשוב כי הדבר כן הוא ויביא חטא בהוראה. ועל כן אמרו ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה שהוא מענין התורה להודיע כי בדברי תורה היא. אף גם זאת שאין לפרש אותו בהבלי העולם שאם כן היה להם לסמוך אותו (אל) לא מצאתי לגוף טוב משתיקה שהוא בדברי העולם ויאמר מיד וכל המרבה דברים מביא חטא. אלא בודאי בדברי תורה אמרו כמו שפרשנו:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על ג' דברים העולם קיים על הדין. שידון דין אמת לאמתו:
ועל האמת. שיש לאדם ללכת בדרכי התשובה שהוא אמת ותורתו אמת והולך בדרכי הקב"ה אמת גם כן ילך באותו הדרך שנאמר והלכת בדרכיו. ואמרו חז"ל (יבמות סג.) שאפי' ספור דברים בעלמא אין לו לאדם לשקר כההוא עובדא דבריה דרב וכו' אמר ליה מעלה אמך א"ל אנא הוא דהפיכנא לה א"ל היינו דאמרי אינשי דנפיק ממך טעמא ילפך ואת לא תעבד משום שנאמר (ירמיה ט ד) למדו לשונם דברי שקר. כי האדם המרגיל לשונו לדבר שקר בדבר שאין בה לא הפסד ולא תועלת גם כי יבא לדבר דברים של עיקר לא יוכל לומר האמת כי פיהו המדבר וההרגל שולט עליו:
ועל השלום. שלום הוא כולל לכל טוב שבעולם ואין תכלית לתועלתו ושלום על ישראל: