רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא מציעא/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

השוכר את הפועלים ואמר להן להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון יזון. לספק מתיקה יספק. הכל כמנהג המדינה. מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לו לבנו צא ושכור לנו פועלים והלך ושכר פועלים ופסק להן מזונות. וכשבא אצל אביו א"ל בני אפי' אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו אי אתה יוצא ידי חובתך שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. רשבג"א לא היה צריך אלא הכל כמנהג המדינה:

גמ' מקום שנהגו שלא להשכים ולא להעריב אינו רשאי לכופן. פשיטא. לא צריכא דטפא להו באגרייהו מהו דתימא אמר להו האי דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו. קמ"ל דא"ל אדעתא דעבדינן עבידתא שפירתא: אמר רשב"ל פועל בכניסתו משלו וביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ובעיר שאין בה מנהג כגון שמתקבצין לגור בה ממקומות הרבה ואין להן מנהג חייבים הפועלים לעשות מלאכה מזריחת השמש עד צאת הכוכבים. וכן בעיר שיש בה מנהג אי א"ל איתגרו לי כפועלים דאורייתא: הכל כמנהג המדינה. הכל לאיתויי מאי לאיתויי הא דת"ר השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכ"א משמנין ביניהם. ירושלמי א"ר אושעיא א"ר אלעזר בכל מקום המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו זאת אומרת מנהג מבטל הלכה:

סימן ב

מתני' ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע בשעת שלא נגמר מלאכה. ובדבר שגדולו מן הארץ. ואלו שאין אוכלין העושה במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע אחר שנגמר מלאכתו. ובדבר שאין גדולו מן הארץ:

גמ' תניא כי תבא בכרם רעך נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן ולא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר. רעך ולא הקדש. ואכלת ולא מוצץ. ענבים ולא ענבים ודבר אחר. כנפשך כנפשו של בעה"ב כן נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר אף פועל אוכל ופטור. שבעך ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל. ובזמן שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל: אשכחן אדם במחובר דכתיב כי תבא בכרם רעך כי תבא בקמת רעך. ושור בתלוש דכתיב לא תחסום שור בדישו. אדם בתלוש ושור במחובר מנלן אמר רבינא מכדי שור שור משבת גמרינן לכתוב לא תדוש בחסימה לא תחסום שור בדישו דכתב רחמנא למה לי. לאקשויי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש: ת"ר דיש מה דיש מיוחד דבר שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל גידולי קרקע פועל אוכל בו. יצא החולב והמחבץ והמגבן שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו. תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בבצלים ובשומין שאין גמר מלאכה אין פועל אוכל בו. ואע"ג דשליף קטיני מביני אלימי. תניא אידך דיש מה דיש מיוחד שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמר מלאכתו לחלה ולמעשר פועל אוכל בו. יצא בודל בתמרים וכגרוגרת והלש והמקטף והאופה הואיל ונגמר מלאכה למעשר ולחלה אין פועל אוכל בו. איבעיא להו פועל מהו שיהבהב באור ויאכל. היכא דבטל ממלאכתו ומהבהב לא קא מבעיא לן אלא כי קא מבעיא לן היכא דאיכא אשתו ובניו דמהבהבין ליה ולא בטיל ממלאכתו מאי. מי הוי כענבים ודבר אחר או לא. לספות במלח לא איבעיא ליה דודאי אסור דכענבים ודבר אחר דמי. והבהוב לא איפשיטא. הלכך לא יהבהבו ומהנך ברייתות דלקמן ליכא למיפשט דאיירי בפועלים שאינם אוכלים מן התורה. וההיא דסופת מיירי בקצץ. וההיא דלא יספות קאי אנטלו רשות מבעה"ב אפי' הכי לא יספות בלא מעשר. והא דקאמר רבא לא קצץ אחת סופת במלח ואוכל אברייתא דולא יספות במלח קאי דאיירי בנטלו רשות:

סימן ג

תניא תוספתא פ"ח אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום. לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. לא יהיה מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעה"ב. ורשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה. ורשאין פועלין לטבל פיתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה ורשאי בעל הפרה להרעיב ולסגף פרתו כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה. ורשאי השוכר להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה בשעה שדשה. חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן בדרך הליכתן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. היה משמר ארבע וחמשה מקשאות לא יהא ממלא כריסו מאחת מהן אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון:

סימן ד

ת"ר פרות המרכסות בתבואה אין עובר משום לא תחסום אבל משום מראית העין מביא קריסטל ותולה בפיהן:

סימן ה

ישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום בל תחסום. ונכרי הדש בפרתו של ישראל אין עובר משום בל תחסום:

סימן ו

בעו מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת מהו. משום דמעלי לה הוא והאי לא מעלי לה. או דלמא משום דחזיא ומצטערה הוא והא חזיא ומצטערה. אמר להו רב ששת תניתוה אמר רבי שמעון בן יוחאי מביא כרשינים ותולה לה מפני שהכרשינים יפין לה מן הכל. שמע מינה משום דמעלי הוא ש"מ. ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דחיישינן למראית העין. אבל טעמא משום דמעלי לה דקאמר ר"ש לא אשכחן דפליגי. איבעיא להו מהו שיאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה תבואתך. אע"פ שמותר לומר לנכרי אכול נבילה זו. שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהנכרי עושה במאמרו דהיינו שנותן הנבילה לתוך פיו היה מותר. דישראל יכול ליתן נבילה לתוך פיו. אבל בחסימה אסור לעשות מה שהנכרי עושה במאמרו. וכן נמי אסור בשבת לומר לנכרי שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך בשבת. כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ שבת דאיסור סקילה. מכאן פסק רב סעדיה גאון ז"ל דאסור לאדם שיאמר לנכרי ע"ש הילך מעות וקנה בשבת כך וכך. דהא קחזינן הכא דאע"ג דאינו דש מיד כי אם אחר החסימה היה אסור אם היה איסור סקילה. ונ"ל דאין ראייה מכאן דהכא אמירה היה בשעת איסור המעשה הלכך אע"ג דהמעשה הוא אחר האמירה אסור. אבל חסימה דאיסור לאו לא. ת"ש דשלחו ליה בני מערבא לאבוה דשמואל הנהו תורי דגנבין ארמאי ומגנחין להון מהו. שלח להו הערמה איתעביד בהו אערומו עלייהו ויזדבנון א"ר פפא בני מערבא כר' חדקא סבירא להו דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול. סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה א"ל אביי דיין שקנסת עלייהו מכירה. והלכתא כאביי. דנראה לי שקבל רבא דבריו: פשיטא בנו גדול כאחר דמי. בנו קטן מאי רב אחא אסר רב אשי שרי. והלכתא כרב אשי. מרימר ומר זוטרא. ואמרי לה תרי חסידי מחלפי אהדדי ואע"ג דהני חסידי לא עבדו ערמה והנכרים עשו מעצמן אפי' הכי כיון שכוונת הנכרי לטובת ישראל. כתב הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא. ואע"ג דמסקי' במטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפי' בזמן הזה שאין אסור אלא מדרבנן. כדאיתא בבכורות פרק כל פסולי המוקדשים דף לה. התם משום חומרא דקדשים הוא ולא גמרינן מינה. ונראה דאיפשיטא שפיר בעיא דחסימה ושנויא דרב פפא דמוקי בני מערבא כר' חדקא ליתא דהא אביי ורבא ורב אשי ומרימר ומר זוטרא והנהו תרי חסידי אית להו דאבוה דשמואל. ולית הלכתא כר' חדקא דהא כמה תנאים פליגי עליה בפרק ד' מיתות דף נו. הלכך אבוה דשמואל לא סבר כר' חדקא אלא משום אמירה לנכרי קאסר.

סימן ז

בעי רמי בר חמא ישב לה קוץ בפיה היה ארי רבוץ מבחוץ היה בנה עומד בחוץ היתה צמאה למים פירש קטבליא על גבי דישה מהו ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא:

סימן ח

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי סימאי חסמה מבחוץ מהו. שור בדישו אמר רחמנא והא ליכא או דלמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא והא איכא. א"ל מבית אביך אתה למד יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם. בבואכם הוא דאסור הא מישתי ומיעל שרי. להבדיל בין הקודש ובין החול אמר רחמנא. אלא בשעת ביאה לא תהא שכרות ה"נ בשעת דישה לא תהא חסימה. תנו רבנן החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור. אינו חייב אלא הדש והמנהיג בלבד. אתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב. ריש לקיש אמר פטור. רבי יוחנן אמר חייב עקימת פה הוי מעשה. ריש לקיש אמר פטור עקימת פה לא הוי מעשה. והלכתא כר' יוחנן. ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור. ואע"ג דקי"ל דאין לוקה ומשלם הכא משעת משיכה אתחייב במזונותיה מילקא לא לקי עד שעת חסימה:

סימן ט

איבעיא להו מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר. ת"ש דאמר שמואל במנאפין עד שיראו כדרך מנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת: אמר רב יהודה מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת ולפריצותא לא חיישינן. מאי טעמא בעבידתיה טריד.

סימן י

מתני' היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו ואפי' בכתיפו הרי זה יאכל. רבי יוסי בר' יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים. אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע למקום יפות ואוכל. וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזרתן מן הגת והחמור כשהיא פורקת:

גמ' אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה פועלין עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין. משהלכו שתי וערב אוכלין ענבים ושותין יין. איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר. ולא איפשיטא הלכך לא אכיל. ואי אכיל לא מפקינן מיניה ולא מנכי ליה מאגריה דהיינו אפוקי כדאמר לעיל פ"ה סימן ט"ז גבי משכנתא: וחמור כשתהא פורקת. כשתהא פורקת מהיכא אכלה. אימא עד שתהא פורקת. תנינא להא דת"ר חמור וגמל אוכלין ממה שעל גביהן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם:

סימן יא

מתני' אוכל פועל קישות ואפי' בדינר כותבת ואפי' בדינר. רבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו. וחכמים מתירין. אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הדלת לפניו. קוצץ אדם על ידי עצמו ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י שפחתו ועבדו הגדולים וע"י אשתו מפני שיש בהן דעת. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא ע"י בהמתו מפני שאין בהן דעת:

גמ' חכמים מתירין היינו תנא קמא איכא בינייהו אבל מלמדין. לתנא קמא לית ליה מלמדין לרבנן אית להו מלמדין. והלכה כחכמים ולא כסתמא דרישא. דאשכחן כמה סתמי דיחידאי אינון כדאמרי' סתם מתני' ר"מ. אבל לשון חכמים כולל רבים ועוד דמיסתבר טעמייהו דנכון הוא. וטוב הוא וישר ללמוד כל אדם ולהורותו הטוב לו. ואיבעית אימא איכא בינייהו דרב אסי דאמר רב אסי אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו. וא"ר אסי אפי' לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו. תנא קמא אית ליה דרב אסי מדקאמר קישות וכותבת דמשמע אפי' לא שכרו אלא לקישות וכותבת. ור' אלעזר חסמא אומר לא מיבעיא לא שכרו אלא לאשכול אחד דלא יאכלנו אלא אפי' שכרו סתם לא יאכל יותר על שכרו. וחכמים מתירין לאכול יותר על שכרו אבל שכרו לאשכול אחד אין אוכלו. והלכה כחכמים וליתא לדרב אסי:

סימן יב

ואיבעית אימא איכא בינייהו דרב דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר כי תבא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב מדבר. אמר רב לא שביק איסי חיי לכל בריה. א"ר אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ודלמא בעושין בסעודתן. א"ל אפ"ה ניחא לאיניש לאוגר אגירי ונקטפיה לפרדיסיה ולא ליתו כולי עלמא וליכלו מיניה. פרש"י ת"ק לית ליה דאיסי דהא אוכל פועל קתני. ורבנן בתראי אית להו הא דאיסי וה"ק וחכמים מתירין לאכול יותר על שכרו דהא אפי' לאו שכיר נמי אכיל. ולמאי דפרישית דהלכה כחכמים א"כ הלכה נמי כהך דאיסי. ונראה לפרש דתנא קמא אית ליה הך דאיסי דכי היכי דשרי לאכול יותר על שכרו הכי נמי מיקל ומתיר לאכול לעושין בסעודתן. ופועל משמע כל מי שרוצה לפעול אפי' בסעודתו. ור' אלעזר אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וכ"ש אם אין נותנין לו שכר דלא יאכל כלום. וחכמים מתירין שיאכל פועל יותר על שכרו אבל אם אינו נוטל שכר לא יאכל דלית לן דאיסי. ורב אשי נמי לא קאמר אלא ודלמא בעושין בסעודתן וקבל מה שאמר ליה רב כהנא אפי' הכי ניחא ליה לאיניש וכו': איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל. למאי נפקא מינה דאמר תנו לאשתי ובני. דאי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן דבכלל שכרו הוא. ואי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו מאי. ומסקינן דפלוגתא דתנאי הוא דתנא דידן דקתני אין קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הקטנים סבר משל שמים הוא אוכל. ותנא ברא דקתני קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים בין קטנים סבר משלו הוא אוכל. וקי"ל כתנא דידן:

סימן יג

מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו בנטע רבעי הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיען פודה ומאכילן. נתפרסו עגוליו נתפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיען מעשר ומאכילן שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה. ד' שומרין הן. ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר. ש"ח נשבע על הכל. ושואל משלם את הכל. נושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמים את האבידה ואת הגניבה:

גמ' שומרי פירות וכו' א"ר ל"ש אלא שומרי גנות ופרדסים. אבל שומרי גיתות וערימות אוכלין מן התורה. קסבר משמר כעושה מעשה. ושמואל אמר ל"ש אלא שומרי גיתות וערימות אבל שומרי גנות ופרדסים אינם אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי. א"ר אשי כוותיה דשמואל מסתברא דתנן ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה. אימא סיפא ואלו שאינם אוכלין מאי שאין אוכלין. אילימא שאין אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה היינו רישא. אלא שאין אוכלין לא מן התורה ולא מהלכות מדינה ומאי ניהו עושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה וכל שכן שומרי גנות ופרדסים. וכן הלכתא:

סימן יד

ארבעה שומרים וכו' מנא ה"מ לקמן דף צד: דת"ר פרשה ראשונה נאמרה בש"ח שניה בש"ש. שלישית בשואל. והא דלא אמר איפכא ראשונה בש"ש ושנייה בשומר חנם משום דמסתבר לאוקמי שנייה בש"ש שכן חייב בגניבה ואבידה. בשלמא גניבה כתיב בשומר שכר דכתיב אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו. אלא אבידה מנלן. ק"ו ומה גניבה שקרובה לאונס משלם אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן. והשואל משלם את הכל בשלמא שבורה ומתה דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת וגו' אלא שבויה בשואל מנלן. דתניא רבי נתן אומר או לרבות השבויה. גניבה ואבידה בשואל מנלן. אמר קרא וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון. עליון מתחתון לחייב בגניבה ואבידה בשואל. ותחתון מעליון לפטור שומר שכר בבעלים. ובפשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור. וקי"ל פסחים עד: חולין צג: דכל היכא דפליגי בה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל ופטור: ההוא רעיא דהוה קמעבר חיותא אגודא דנהר פפא. שריק חד מינייהו ונפיל למיא. אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי. רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דא"ל להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא מעליא. והלכתא כוותייהו. דהא רב פפא עבד עובדא כוותייהו. דבר אדא סבולאה הוה קממבר חיותא אגמלא דנרש דחתה חדא לחבירתה ושדתה במיא. אתא לקמיה דרב פפא חייביה. א"ל מאי הוה לי למיעבד. אמר ליה איבעי לך לאיעבורי חדא חדא. אמר ליה ידעת ביה בבר אחתך דמצי מעבר חדא חדא. א"ל כבר צווחן קמאי דקמך וליכא דמשגח בהו. איבו אפקיד כיתנא בי רוניא אתא שבו שמטיה. לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרב נחמן חייביה. לימא פליגא דרב הונא בר אבין דשלח רב הונא בר אבין נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב אם ש"ח הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע. אם ש"ש הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. אמר רבא התם גברי דפולמוס הוו התם ואי רמא קלא הוו אתו ומצלו ליה. ופשיעה הוא ואפי' לא הוכר הגנב הוה מיחייב ליה אלא הכי הוה עובדא:

סימן טו

מתני' זאב אחד אין אונס שני זאבים אונס ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס. שני כלבים אין אונס. ידוע הבבלי אומר משום ר"מ מרוח אחת אין אונס. משתי רוחות אונס. הליסטין הרי זה אונס. הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין. אימתי בזמן שבאו מאיליהן. אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה וליסטין אין אלו אונסין:

גמ' ת"ר רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס. אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ע ואם לאו פטור. א"ר יהודה אמר רב רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב לא שנא שומר חנם ולא שנא ש"ש. אלא שש"ח בחנם וש"ש בשכר. ועד כמה עד כדי דמיהן. והיכן מצינו ש"ש שחייב באונסין. דהדר שקיל דמיהן מבעה"ב ונפקא מינה לטירחא שלא יצטרכו הבעלים לטרוח לקנות אחרת. אי נמי לכושרא דחיותא: הליסטין ה"ז אונס ואמאי ליקו גברא בהדי גברא. א"ר יהודה א"ר בליסטים מזויין. ואפילו אי רועה נמי מזויין פטור דהאי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה. א"ל אביי לרבא אשכחיה רועה ואמר ליה גנבא סריא בדוכתא פלוני יתיבנא כך וכך גברא איכא בהדן כך וכך כלבי פסיק לן כך וכך זיקתא פסיקא לן ואתא ושקיל מיניה מאי. א"ל הרי הוליכה למקום גדודי חיה ולסטים:

סימן טז

מתני' מתה כדרכה הרי זה אונס. סגפה ומתה אין אונס. ואע"ג שלא מתה מיד כיון שהעמידה בחמה ובצינה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל ומתה בפשיעתו. עלתה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס. העלה לראשי צוקין ונפלה אין זה אונס. עלתה לראשי צוקין וכו' והוא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה. כך כתב רב אלפס ז"ל משום דמסקי' ליה הכי לעיל בפרק המפקיד דף לו. והקשה עליו הראב"ד ז"ל דהא דמסקינן ליה הכי לעיל היינו אליבא דאביי דאמר אוירא דאגמא קטלה ופריך ליה מסיפא דמתניתין העלה לראשי צוקין ונפלה אין זה אונס הא מתה זהו אונס ואמאי נימא דאוירא דהר קטלה ואליביה מסיק שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה. אבל רבא מוקי מתני' כפשטה דעלתה מאליה ונפלה פטור אע"פ שלא תקפתו דלא אמר איבעיא ליה למיתקפה וכי יאחזנה בזנבה וילך אבל אס העלה חייב בנפילתה ואם מתה פטור דאמר מלאך המות קטלה מה לי התם מה לי הכא. ותירץ הרמב"ן ז"ל דאביי ורבא מיירי אליבא דרבה ולרבה ודאי אם עלתה מאליה ונפלה פטור ורבה לטעמיה דאמר בשמעתין לעיל מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרין אינשי. אבל אנן דקי"ל כרב פפא דאית ליה לעבורא חדא חדא הכי נמי להכי יהבי ליה אגרא דאיבעי ליה לתוקפה שלא תעלה להכי צריך לאוקמי תקפתו ועלתה תקפתו וירדה:

סימן יז

מתני' מתנה ש"ח להיות פטור מן השבועה ושואל להיות פטור מלשלם. נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם:

גמ' תנא מתנה עם ש"ח להיות כשואל במאי בדברים. שמואל אמר כגון שקנו מידו. ורבי יוחנן אמר אפי' תימא דלא קנו מידו בההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וכן הלכתא:

סימן יח

מתני' כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל וכל תנאי שאפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלה תנאו קיים. הא אי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלה תנאו בטל:

גמ' א"ר טבלא זו דברי ר' יהודה בן תימא. אבל חכמים אומרים אע"פ שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים. דתניא הרי זה גיטיך ע"מ שתעלי לרקיע על מנת שתרדי לתהום ע"מ שתבלעי קנה בת ד' אמות על מנת שתביאי לי קנה בן מאה אמה על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך נתקיימו התנאים ה"ז גט. לא נתקיימו התנאים אינו גט. רבי יהודה בן תימא אומר כזה גט. כלל א"ר יהודה בן תימא כל שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר. א"ר נחמן א"ר הלכה כרבי יהודה בן תימא:

הדרן עלך השוכר את הפועלים