ראב"ם על חכם עדיף מנביא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איגרת של הרב אברהם בן הרמב"ם על מאמר חז"ל "חכם עדיף מנביא". נערך מתוך אתר שבע-נט: http://www.shevanet.org.il/08/08-05.htm

ושאלת, יעזרך האל, כי אבאר לך דברי רבותינו ז"ל בתלמוד (בבא בתרא יב א): "אמר אמימר וחכם עדיף מנביא", ומהו אופן הפתרון בזה, והזכרת, כי השמחים לעשות רע, (משלי ב טו): "אשר ארחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותיהם", הרחיבו פיהם לכפר במאמר הזה, וחפץ אתה בביאורו בכדי להרחיק את אולתם, כמו שהזהיר אותנו החכם ואמר (משלי כו ה): "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו", והנני לענותך על שאלתך בהצלחת האל ועזרתו.

דע, ילמדך האלהים, כי המאמר הזה אין בו דופי לאיש תבונה ונכון הוא למבין, ואופן הפתרון בו קרוב, וזהו:

הלא אנחנו קהל אנשי התורה מסכימים בדיעה אחת, שכל נביאנו שנשלחו אלינו ושנכתבה נבואתם בכ"ד ספר הם נביאים וחכמים, ואין מחלוקת בינינו לזה, וכל בר דעת לא יפקפק בזה, שכל שני בני אדם השוים באחת ממדריגת הכבוד ולאחד מהם מעלה אחרת יתר על חבירו שהוא חשוב מחברו על-ידי זה, ושבעל שני מעלות חשוב יותר מבעל מעלה אחת, ושמלך עדיף מנביא שאינו מלך, ושכהן גדול ונביא עדיף מנביא שאינו כהן גדול, ושנביא חכם עדיף מנביא שאינו חכם.

וכיון שאנו בדיעה אחת שכל נביאנו השלוחים אלינו הם נביאים וחכמים, ובכל זאת אמרנו "חכם עדיף מנביא", הרי שלא נתכוונו אלא לנביא שאינו חכם, אבל מי שהוא חכם ונביא הוא חשוב ונכבד יותר בלי ספק, מפני ששניהם שוים בחכמה שבה מתייחס החכם, והנביא עולה עליו במדריגת הנבואה.

וכך הדבר בכל מי שיש לו תואר נוסף שהוא חשוב יותר, והאומר שבעל חכמה חשוב יותר מבעל יחס לא נתכוון אלא למי שאין בו מעלת חבירו, אבל מי שהוא בעל יחס ובעל חכמה, הוא חשוב ונכבד יותר, והאומר שהחזן (הקורא בתורה) חשוב יותר מהסופר (הכותב תורה), לא נתכוון אלא לסופר הבקי בכתיבה ואינו בקי בקריאה. אבל מי שהוא סופר וחזן הריהו חשוב יותר, כי היתרון אשר נכבד בו חבירו ישנו גם לו והוא עודף על חבירו במעלה השניה שישנה בו ואינה בחבירו, ואין צורך בענין הזה לתוספת באור לבררו ולבארו לגבי כל בר דעת.

אולם, יש מקום לספק ופקפוק בלבות בני אדם בנוגע למדרגות הכבוד היחידות (שכל אחד מתיחד באחת מהן), כגון חבורה של אנשי מעלות שלכל אחד מהם מעלה אחת ממעלת הכבוד - איזו מהם קודם? ובכדי לבאר את זה להביא מה שאמרו במשנה "כהן קודם ללוי ולוי קודם לישראל וכו'", והוסיפו בתוספתא "משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים וכו'".

וכיוצא בזה בחכם שאינו נביא ונביא שאינו חכם, שמדריגת החכם חשובה יותר, אך הנביאים השלוחים הם נביאים וחכמים, ונביא שאינו חכם, דוגמת מלאכי שאול שנאמר בהם (שמואל א יט כ): "ותהי על מלאכי שאול רוח אלהים ויתנבאו גם המה ויוסף שאול וישלח מלאכים שלשים ויתנבאו גם המה", והיו ראויים לשם הנבואה ברוח אלהים שהיתה עליהם, אולם לא היו שלוחים ולא נתנבאו אלא לצורך שעה, ואמרו שבח ותהלה ואחר-כך נסתלקו, ראו שבאר התרגום ואמר "ושרת על אזגדי שאול רוח נבואה מן קדם ה', ושבחו אף אינון", ולא מצאנו להם אחר-כך זכר לא בנבואה ולא בשליחות מאת האל, כי נבואתם לא נצרכה לדורות, ובכיוצא באלה נאמר "חכם עדיף מנביא".

כי התורה נתנה לחכם זכות שאין אל ראויים לכמותן, כי המצטיין בידיעת התורה ופירושיה ועניניה ובאור דיניה כמויותיה ואיכויותיה, לפי מה שהובא במסורת המסורה כלה מהשליח (משה רבינו) עליו השלום, הוא נכבד וחשוב יותר מנביא שאינו חכם, כי מי שאינו בקי בחכמת הדת, ואף אם הוא, נביא הריהו זקוק מאד לחכם לשאול את פיו, במה שצוה האל יתעלה לעשות כמשפטו, והוא חייב בשאר הענינים לכבד את החכם ולהוקירו ולעמוד מפניו, כמו שבא בביאור (ויקרא יט לב): "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", כי חכמת התורה גבוהה יותר ממעלתו והוא קשור אליה ועליו למשוך ידו מדבר שאין דרך לידיעתו אלא ע"י חכם.

הלא תראה, כי יהושע בן נון היה חכם, ואעפ"כ כשהיה זקוק לאלעזר כהן גדול לשאול על ידו באורים ותומים - ידיעת הנסתר - במה שרצה לעשות בענין המלחמות והיציאה לפשוט על אויביו, הצריכו האל יתעלה ללכת אליו ולעמוד לפניו, לשם כבוד ויקר לאורים ותומים, כמו שנאמר (במדבר כז כא): "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו", וכן גם נביא שאינו חכם מכיון שהוא נצרך לחכם חובה עליו ללכת אליו לשם כבוד ויקר לתורת ה', שבידיעת באוריה ופירושיה נעלה החכם ההוא ממנו, כי אין מעלה ואין כבוד למעלה ממעלת חכמת הדת, כי היא התכלית הרצויה בבריאת המקום והזמן ומציאות הברואים, כמו שנאמר (ירמיהו לג כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", והכל זקוקים לה.

ובכל שררה על האומה צריך שיביאו ספר תורה ויעמדו לפני הקהל וספר תורה בידו בשעה שהשררה ניתנת לו, לומר שכל שררה מן התורה, וכמאמר החכם בהזהירו על החכמה (משלי ח טו): "בי מלכים ימלוכו וגו' בי שרים ישורו", וכל שררה היא למטה משררת ידיעת התורה, וכל נכבד יכבד בה, יקרה היא מפנינים.

והבורא, יתעלה זכרו, לא בחר לתורתו אלא את הנכבד מכל, באצילותו ביראת חטאו בנאמנותו ובנקיון כפיו, והוריד את תורתו על ידו, ולמד אותו באוריה ופשטיה, והוא אב בחכמה אב בתורה אב בנביאות, ויחדו וכבדו במה שלא זכה אליו אחד מהנביאים כמו שנאמר (דברים לד י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", וכן הנביאים השלוחים אלינו אחריו מיהושע בן נון עד עזרא הכהן שנקרא גם-כן מלאכי, והוא האחרון שבנביאים, כולם חכמים ונביאים, והם אשר היו למורים לאומה ומעוררים אותה לעבודת האלהים ומעשה המצות, ונכללו בהם שתי המעלות, הנבואה והחכמה, והם נכבדים וגבוהים יותר במעלתם מהחכמים שלא היו נביאים.

אבל זולתם מן הנקראים נביאים, ואינם מומחים בידיעת דת ודין ובאור המקראות ומובניהם, כמו מלאכי שאול והדומים להם, אשר לא נמצאו בהם התכונות האלה, החכם שיש בו התכונות האלה הוא חשוב יותר במעלתו וגבוה יותר במדרגתו, ועל כגון אלה נאמר "חכם עדיף מנביא", מפני זיקת הנביא הזה לחכם היודע את המותר ואת האסור ואת כמות הדינים ואיכויותיהם, ומפני שהוא צריך לעזרתו במצוות ובדינים שבן ברית מחויב לדעתם וצריך להכירם וחייב לעשות על פיהם, ועל כן אין ספק שהחכם נעלה ממנו במעלתו ונכבד במדריגתו.

אבל בענין נביא חכם, לא אמר אף אחד מהמשכילים כי חכם שאינו נביא יגיע למדריגתו, ומכל-שכן שיעלה עליו, כי החכמה אשר נשתבח בה החכם היא נמצאת בנביא והם שוים בה, והנביא עודף על החכם בנבואה שנכבד בה ממנו, ואיזו יתרון יש לחכם על הנביא עד שיעלה על הדעת כי זאת היתה כוונת חכמינו ז"ל במאמרם זה? ואיך ייתכן שבעלי הדעות השלמות יאמרו חכם עדיף מנביא וחכם, והלא אין הדבר הזה אלא סכלות! והמאמין כי רבותינו ז"ל כוונו לזה הריהו מביש את עצמו ומגלה את סכלותו, ועל כיוצא בהם אמר החכם (משלי יב כג): "ולב כסילים יקרא אולת", ואומר (משלי טו ב): "ופי כסילים יביע אולת", כי לו התבונן במאמר הזה היה מגיע אל האמת.

ודע, כי ההסבר שהזכרנו נמצא במאמר עצמו לא יסתר מבעלי ההבחנה, והמחשבה אשר חשבוה היא מן הנמנע ולא יאמרה מי שיש לו איזו תפיסה שהיא בהבחנה ומכ"ש מי שנתגלתה בינתו ונתפרסמה חכמתו, אולם שנאתם לאנשי הדת והחכמה הביאם אל עוות משפטם ולפרש את מאמריהם בניגוד להאמת והנכון, כי החכמה היפך הסכלות, ומכיון שאין הפכים מתחברים חל הפירוד, כמו שנאמר (משלי א כב): "וכסילים ישנאו דעת", ואין אויב גדול יותר לכסיל מן החכם, גם שנאת החכם לכסיל גדולה יותר, כמו שנאמר (משלי כט כז): "תועבת הצדיקים איש עול ותועבת רשע ישר דרך".

וכבר ידעת, כי אונאת דברים חזקה וקשה יותר מאונאת ממון, כי אונאת ממון יש לה תקנה אבל אונאת דברים אין לה תקנה, ואמרו רבותינו ז"ל (ב"מ נח, ב) (בבא מציעא נח ב): "גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך, ר' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו, ר' ישמעאל בר נחמני אומר זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון", ואני אומר כי הפסוק (ויקרא יט יז): "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת" הוא מיוחד לאונאת דברים, כי לאונאת ממון כבר קדם הפסוק (ויקרא יט יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיחך אל תונו איש את אחיו", ומה במי שמאנה אפילו הדיוט שבישראל בדברים ומכאיב את נפשו בקל שבדברים באה האזהרה הזאת ונאמר בו "ויראת מאלהיך", על אחת כמה וכמה במי שמאנה יסודי עולם ומדבר בהם כזבים ודברים אשר לא כן, ויחשב על מאמריהם ההיפוך ממה שאמרו ובניגוד למה שנתכוונו אליו, ויפרש את דברי החכמה כפי סכלותו, ויתכוון להחטיא את האמת בדבר. ובכיוצא בהם אמר הכתוב (ישעיהו ה כ): "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו'", (תהלים לא יט): "תאלמנה שפתי שקר" (ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א): "יתפרכן ישתתקן יתחרשן". וכל זה, מפני חפצם להתנגד ותשוקתם לכפור. ונאמר בהם עוד (משלי א כב): "ולצים לצון חמדו להם", (תהלים נב ה): "אהבו רע מטוב ושקר מדבר צדק". ואין כוונתם ללמוד ולהפיק תועלת וללכת בדרך האמת, אלא כוונתם לגנות ולהטיל דופי בדת, וזוהי תכונתם, ובהם נאמר (משלי ב יג): "העוזבים ארחות ישר ללכת בדרכי חושך השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות".

והם, בסכלותם ועורון לבם וקוצר ראותם, חושבים כי הם מכבדים את הנביאים בזה שהם מזלזלים בחכמי התורה, ואינם יודעים כי לולא התורה לא היתה נבואה, וכי בחכמת התורה יכובד הנביא, והיא הסיבה לירידת הנבואה ושמיעת ספר האלהים, וכי היא העיקר והמטרה, והנבואה שורה על הנביא בגולה, ובחכמת התורה יגיע בן ברית לעבודת האל, ובקיום מצוותיה יתקרב אליו ויירש חיי עד, כי הנביא יכובד בדבר האלהים אליו, אף החכם לא יכובד אלא על-ידי חכמת התורה שהיא דברי האל ומצותו הכבודה, הכל שב אל ענין אחד, ומשורש אחד יסתעף, והעיקר בכל (קהלת יב): "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור".

ולא צונו האל לרומם את החכם ולנשאו מפני עצמותו, אלא מתוך כבוד ורוממות והוקרה לתורת אלהיו אשר בלבו, ולכן כשבא הכתוב להזהירנו על כבוד החכם ולעמוד לפניו סיים ואמר "ויראת מאלהיך אני ה'", כלומר, מה שהצרכתי לתת לו ולכבדו היא לכבוד תורתי, והמכבד תורתי הריהו מכבדני, ומי שירא את חכמי התורה הריהו ירא אותי ופוחד מפני, ואני משלם לו גמולו.

והנה:

  • הנביא החכם ראוי לזכותו משני הצדדים: מפני שהוא חכם ומפני שהוא נביא,
  • והנביא שאין לו חכמה יש לו מעלת הנבואה,
  • וחכם שאינו נביא יש לו מעלת החכמה,

וכשאנו באים להשוותם, הרי החכם קודם ועולה עליו במעלתו, כי הנביא שאינו חכם זקוק לחכם וצריך ללמוד מחכמתו, ועל זה נאמר "חכם עדיף מנביא". ואמרו זאת על-פי מה שדרשו את הכתוב שנאמר בו (תהלים צ יב): "ונביא לבב חכמה", ושבח את הנביא בחכמה, שהיא הנכבדה והחשובה מכל הדברים, והיא העיקר והמטרה לפי מה שהקדמנו, וזהו מה שאין איש מן המשכילים יכול להכחישו.

ומי שאינו מכיר בזכות חכמי התורה ומזלזל בהם, הריהו מזלזל בתורת ה', ולא ירא אלהים, והוא עתיד לתבעו ולהענישו, ואוי ואבוי למי ששם רסן דתו ודעתו ביד עולמו, ולא יחשב לאחריתו, ועזב עבודת אלהיו מפני תאות לבו, והפיל נפשו בכליון ואבדון, מתוך חשקו להתעקש ולהתנגד, ויעצם עיניו מראות את האמת, ואוטם אזנו משמוע אותו, כי אלה שנאמר בהם (ישעיהו מג ח): "הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו חדלו להשכיל להטיב", אינם בוחרים להתקרב אל החכמים ולראות את פניהם מתוך שנאה לאמת, וכמו שנאמר (משלי טו יב): "לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך", ואוהבי האמת הם הדבקים בחכמים, ובהם נאמר (משלי טו לא): "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין".

והשונא תוכחת ושונאים מוכיחים הפסידו את שני העולמות:

  • רכשו לעצמם שם רע ופרישה מן הציבור בעולם הזה,
  • וההשתקעות בעונש אלהים בעולם הבא,

ויפטרו מהעולם הזה מתוך ספקות בשטתם ובאין נכונה בדתם, וכמו שנאמר בהם (משלי ה כג): "הוא ימות באין מוסר וברב אולתו ישגה", (משלי י כא): "ואוילים בחסר לב ימותו", לא ישיגו ממנו (מהעוה"ז) דבר יעזרו בו, ולא יסוד יאחזו בו, יגששו כעורים, ובהם נאמר (שמואל א ב ט): "ורשעים בחשך ידמו", ואומר (משלי ד יט): "ודרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו", ועד נצח לא יראו אור.

והחכמה היא האור הבהיר והשמש הנהיר אשר לא יוכל כל נברא להכחיד אורו מעל הארץ, כמו שנאמר כי (משלי ו כג): "נר מצוה ותורה אור", ודרכי חכמיה מאירים, כמו שנאמר (משלי ד יח): "ואורח צדיקים כאור נוגה".

והתשוקה למי שגבר חסדו על יראיו, כי יסייענו בחסדו על מעשה רצונו, ללכת בדרכיו ולקרבה אליו וליחד לבבנו ביחודו לעבודתו וליראתו, כמו שביקש ממנו נביאו ואמר (תהלים פו יא): "הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך".