וַיָּקֶם עֵדוּת על נפלאותיו של ה' הוא קבע את מצוות התורה לזכרון בְּיַעֲקֹב, וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם.
עם טעמים:
וַיָּ֤קֶם עֵד֨וּת ׀ בְּֽיַעֲקֹ֗ב וְתוֹרָה֮ שָׂ֤ם בְּיִשְׂרָ֫אֵ֥ל אֲשֶׁ֣ר צִ֭וָּה אֶת־אֲבוֹתֵ֑ינוּ לְ֝הוֹדִיעָ֗ם לִבְנֵיהֶֽם׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"ויקם", ספורי התורה הפשוטים נקראים "עדות", שהם מעידים על דברים אמתיים שהיו במציאות, כמו הבריאה והמבול ועונש סדום והפלגה וספורי האבות וספורי גאולת מצרים, והלמודים אשר יצאו מן הספורים האלה נקראים "תורה", ותחת הספורים האלה נצפנים ענינים נשגבים מסודות הבריאה והאלהות ממעשה בראשית ומרכבה וכדומה, "והעדות הקים ביעקב", שהם ההמון, "והתורה שם בישראל" שהם הגדולים ושני אלה "צוה את אבותינו שיודיעו אותם לבניהם", ולא יעלימו מהם דבר רק שתמשך הקבלה מדור דור, כי התועלת הנמשך מהודעה זאת, הוא.
ביאור המילות
"עדות, תורה". ע"ל ס' קי"ט.
"יעקב, ישראל". התבאר תמיד יעקב ההמון וישראל הם הגדולים, עי' ישעיה (ט' ז'):
(ה)שויקם בתורה "עדות ביעקב" וגם "תורה שם בישראל" שממנו יראו וכן יעשו, עם כל זה אנחנו חייבים לאומרו להוכיח, כי הלא "אשר צוה" ה' "את אבותינו", "להודיעם" היה "לבניהם" כמה דאת אמר ולמען תספר באזני בנך כו' "וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב), "והגדת לבנך" (שמות יג, ח) וכו', וכמה כתובים כאלה מה גם במשנה תורה, ולא היה הצווי רק
