"בגיא צלמות" - בארץ חושך ועל מדבר זיף אמר כל צלמות לשון חושך פירשו דונש בן לברט
"שבטך ומשענתך" - יסורים שבאו עלי ומשען שאני בטוח על חסדך שניהם ינחמוני שיהיו לי לסלוח עון ובטוח אני שתערוך לפני שלחן היא המלכות
גם - הטעם אם תקראנה גזירות השמים שהשם גזר מימי קדם לבוא רעה בעולם, וידמה הרעה לגיא צלמות לא אירא רע - לא אירא שרע יהיה לי, כי שבטך יראה לי הדרך עד שאצא וזה השבט והמשענת בה יתנחם לבו.
והטעם כאשר תבואנה שנת רעה לעולם, השם יסבב סבות לחוסים בו לחיותם ברעב ולהציל ממות נפשם, והטעם מות שאיננו כדרך התולדה, כמו מתי מלחמה ומגפה.
גם כי אלך בגיא צלמות גם אם יקרה לי שאהיה במקום סכנה שהוא דומה לגיא צלמות.
גיא וצלמות הוא הקבר, שהוא מקום החשך כמו שאמר (איוב י כא): בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות, לפיכך דמה הצרה לקבר.
ולפי שהיה דוד פעמים רבות בסכנה אמר:
לא אירא רע כי מרוב בטחונו באל לא היה ירא שיבואהו רע.
כי אתה עמדי כי בטחתי שאתה עמדי כמו עם כל דרשיך.
ומאחר שהמשיל האל לרועה אמר:
שבטך ומשענתך כי הרועה ינהל הצאן במטה אשר בידו וישען עליו כשיעמוד; ואמר:
המה ינחמני: אף על פי שהוא אחד לפי שזכרו בשנים שבט ומשענת.
וכן לדוד חסד האל וצדקו היו לו שבט ומשענת וינחמוהו מכל צרה: השבט בלכתו והמשענת בעמדו.
"גם כי אלך בגיא צלמות", מ"מ "לא אירא רע, כי אתה עמדי", יען שרואה שהרועה הולך אתו לשמרו, ונשא משלו כאלו הרועה ההולך אתו מחזיק בידו האחת שבט קטן בו יכה את השה להטותו אל דרך הנכונה, ובידו האחרת מחזיק את משענתו שהוא מטה עז שבו יבריח כל טורף ומשחית, ועז"א עת אראה "שבטך ומשענתך", שני אלה "המה ינחמוני", כי ידעתי שכל רע לא יקרב אלי, והמליצה שהיסורים המה לטובתו לנחותו ע"י בדרך הטוב, וה' משענתו בידו להציל אותו מכף כל אויביו ולכן בטח בה' תמיד: