קטגוריה:דניאל ה טו

וְאֵינָם יְכוֹלִים פֵּשֶׁר דָּבָר לְהַגִּיד

וְכָעֵת הָכְנְסוּ לְפָנַי הַחֲכָמִים, הָאַשָּׁפִים

המלך מציין מי הובא לפניו לפני זמן קצר: החכמים והאשפים.
המלך לא ציין שגם "הַכַּשְׂדִּים וְהַקּוֹסְמִים" (ביאור:דניאל ה ז) הובאו, וגם הם לא יכלו לקרוא, אבל כנראה שברור לדניאל שגם הם כלולים בחֲכָמִים ואַשָּׁפִים.

שֶׁכְּתָב זֶה יִקְרְאוּ וּפִשְׁרוֹ לְהוֹדִיעֵנִי

המלך דרש מהחכמים שני דברים:

1. לקרוא את הכתוב.
2. לפרש את הכתוב.

נראה שהחכמים אפילו לא היו מסוגלים לקרוא את הכתוב.
מכיוון שבבל התרכזו חכמים מכל רחבי הממלכה ואפילו נציגים ממלכות שכנות (סין, הודו, איי הים ועד כוש), והם ידעו את כל בלל השפות והאותיות בעולמם, לכן המלך ציפה שהם יקראו לפניו את הכתוב, או לפחות ייעצו לו מי לדעתם יוכל לעשות זאת.

וְאֵינָם יְכוֹלִים פֵּשֶׁר דָּבָר (מִלְּתָא) לְהַגִּיד

המלך מציין שהחכמים לא יכולים לפרש את הכתוב, וכך הוא משאיר את האפשרות שהם היו מסוגלים לקרוא.
אולם כאשר קוראים בארמית רואים שנאמר "פְּשַׁר מִלְּתָא" ולא "פֵּשֶׁר דָּבָר", ובמשפט הבא, המלך אומר בפרוש: "אִם תּוּכַל אֶת הַכְּתָב לִקְרֹא וּפִתְרוֹנוֹ לְהוֹדִיעֵנִי" (ביאור:דניאל ה טז), כלומר המלך אומר שהחכמים לא היו מסוגלים לקרוא את הכתב ואינם מסוגלים להסביר את המילים עצמם. לכן בהמשך, כדרישת המלך, דניאל יקרא ויסביר כל מילה לחוד:

• "מְנֵה" - במשמעות: "מָנָה אֱלֹהִים מַלְכוּתְךָ וְהִסְגִּירָהּ"
• "תְּקֵל" - במשמעות: "נִשְׁקַלְתָּ בְּמֹאזְנַיִם וְנִמְצֵאתָ חָסֵר"
• "פְּרֵס" - במשמעות: "נִפְרְסָה מַלְכוּתְךָ וְנִתְּנָה לְמָדַי וּפָרָס"

אין ספק שהכתוב לא היה באותיות עבריות אחרת הרבה אנשים מאזור כנען היו מסוגלים לקרוא את זה. חז"ל ניסו לארגן את האותיות בצורה שונה, אולם כידוע כתב חרטומים קוראים מימין לשמאל, או שמאל לימין, או מלמעלה למטה, ואנשים היו רגילים למשחקי האותיות האלה.

דניאל עצמו הסתכל על הכתוב, והוא יודע שהוא לא יודע לקרוא את זה למרות שהוא היה מלומד מאוד, והיה "רַב חַרְטֻמִּים" למלך בבל בשער העיר.

סביר שדניאל הבין שהכתב היה כתוב בשפה אלוהית, בלתי מוכרת או אפילו קיימת, והחכמים בשתיקתם הרועמת מודים שהם לא מסוגלים לקרוא.
לאור דברי המלך - שהוא החכם האחרון - דניאל הרגיש בטוח שהוא יכול להמציא מה שהוא רוצה, ואין איש שיסתור את דבריו.