קטגוריה:במדבר ו ו

מלבי"ם - התורה והמצוה

קד. כל ימי הזירו לה' , מה שפתח שנית ענין חדש מפני שדיני טומאה משונים מדיני יין ותגלחת, מדיני יין שמותר במת מצוה וסותר נזירותו. ומדיני תגלחת שגם המצורע אסור להתטמאות במת וסותר כל הקודמים, ותגלחת אינו סותר רק שלשים. ותגלחת חייב המגלח כמתגלח לא כן בטומאה. וזהו שאמר הרי הכתוב משיאו וכו'. ומה שתפס לשון כל ימי הזירו ולא אמר כל ימי נזרו, בא ללמד רק אם קבל נזירות בעצמו לא נזירות שמשון שהיה ע"י מלאך מותר לטמא למתים.

קה. על נפש מת , מציינו שצין טומאת מת במלת נפש לבד, לנפש לא יטמא, בכל טמא נפש, וכל טמא לנפש. רק מפני ששם נפש כולל גם הבהמה (כמה שאמר באה"ש כלל מז ) לכן אמר נפש מת, שלשון זה לא נמצא על הבהמה. הגם שנמצא והמת יהיה לו, לא נמצא לשון נפש מת. [והגהתי כגירסת הגר"א שהוא כפי' נוסח הגמרא] ור"י למד ממה שאמר לא יבא וממשמע טומאת אהל. והנה הגם שהרמב"ם פסק דקברי כותים אין מטמאין באהל בכ"ז נזיר וכהן מוזהר על מת. ולפ”ז צ"ל שאין מדייקים דיוק לא יבא.