מצוה:שלא ייכנס הנזיר לאוהל המת
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא.
(במדבר ו, ו)
הזהיר הנזיר מלהכנס באהל המת. והוא אמרו על נפש מת לא יבא.
ובבאור אמרו בנמרא (נזיר מ"ב) מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה ועל הביאה. ושם אמרו שכשנכנס באהל המת אחר שנטמא אינו לוקה אלא אחת ושהוא כשקרה לו טומאה וביאה כאחת חייב שתים כגון שנכנס על חולה בבית וישב שם עד שמת אותו האיש שנמצא שנטמא ובא באהל המת כאחת אבל כשנכנס לאהל המת כבר קדמה הטומאה לביאה כמו שהתבאר שם לפי השרשים שנתאמת באהלות.
הערות
קישורים
שלא יכנס הנזיר לאהל המת
שלא יכנס הנזיר לאהל המת שנאמר (במדבר ו) על נפש מת לא יבא.
משרשי הרחקת הטמאה ממקום הקדש, כתבתי בסדר זה במצוה ראשונה (מצוה שסב) מה שידעתי, והוא הדין והוא הטעם להרחיק האיש הקדוש ממנה. ובטעם טמאת גוף האדם המת, כתבתי גם כן מה שהשגתי בסדר אמר אל הכהנים (רסג).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר מג א) שאין הנזיר חייב משום ביאה באהל המת עד שיכנס שם כלו, ואף על פי שמעת שיכניס שם חטמו או אצבעות רגליו יטמא מכל מקום, אין נקרא ביאה, עד שיכנס כלו, לפיכך נזיר שנכנס לבית שהמת בתוכו בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו לוקה שתים, אחת משום לא יבוא, ואחת משום לא יטמא, שהרי עכשיו טמאה וביאה באין כאחת. ונזיר שנכנס באהל המת או בבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו שהה שם כדי השתחויה במקדש חייב מלקות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נזיר.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליו ונטמא בצדדין שאמרנו חייב מלקות.
( ראה מצוה ר"נ )
"כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו כל ימי נזרו קדוש הוא לה'". זו קדושת הגוף מליטמא למתים.
מסקינן בפ"ג מינים [סימן קכ"ז] נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הר"ז לוקה שתים: אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא, שהרי טומאה וביאה באין כאחד. אבל אם נכנס כדרכו, טומאתו קודמת לביאתו, שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא. ואינו חייב משום ביאה עד שיכנס כולו.
תניא בתוספתא ומביאה בפרק כיצד צולין [דף פ"א וגם בנזיר דף ס"ג] המוצא מת מושכב לרחבו של דרך והוא שלם, שאין לומר בין פרקיו עבר לנזיר, ועושה פסח טהור ולתרומה טמא ולא הותרה בה טומאת התהום, בד"א שאין שם מקום לעבור ומ"מ קורהו טומאת התהום מפני שלא נודע לאדם עד שנשחטו קרבנותיו, אבל אם יש מקום לעבור אף לתרומה טהור, ומפורק טהור אף לתרומה בד"א במהלך ברגליו אבל בטעון או ברכוב טמא שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל, שיעבור בין פרקיו, והרי היא ספק טומאה ברשות הרבים, אבל טעון משאוי על כרחו, נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו.
נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם, הר"ז לוקה. והוא שישהא שם כדי השתחואה כמו טמא שנכנס למקדש שיבנה במהרה בימינו, כדמפרש בשבועות [דף י"ז] אמנם היא בעיא שלא נפשטה אי גמירי שהייה חוץ לבית המקדש ונשאר בתיקו.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.