עם טעמים:
הִנֵּ֤ה אַשְׁרֵ֣י אֱ֭נוֹשׁ יוֹכִחֶ֣נּוּ אֱל֑וֹהַּ וּמוּסַ֥ר שַׁ֝דַּ֗י אַל־תִּמְאָֽס׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"הנה", אחרי שבאר כי פעולות האדם הם קצתם בחיריים וקצתם מוכרחים ע"י ההשגחה, יאמר כי כן גם היסורים הבאים על האדם, הגם שהרבה מהם הם בחיריים הבאים עליו ע"י רוע בחירתו, כמ"ש כי לאויל יהרג כעש, כמו המרבה במאכל עד שחלה חולי התחורים, או במשגל עד שנחלה גופו, בכ"ז נמצאו ג"כ יסורים השגחיים הבאים בהשגחת ה' לכפר ולמרק עונותיו, או להשיבו בתשובה, והגם שהיסורים הבחיריים הם רעים בהחלט, כמ"ש כי לאויל יהרג כעש, כי שחו אל רפאים מעגלותיהם, לא כן היסורים ההשגחיים הם אך טוב וחסד, בין היסורים הבאים עליו כדי להשיבו אל דרך הטוב בעתיד, שעז"א "אשרי אנוש יוכיחנו אלוה", שהם יסורים קלים הבאים כדי להוכיח דרכו ולהטותו לטוב, בין היסורים הקשים הבאים למרק חטאים שכבר חטא בעבר, שעז"א "ומוסר שדי", ג"כ "אל תמאס":
ביאור המילות
"יוכיחנו אלוה, ומוסר שדי". מבואר אצלי שיש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא בדברים, ובא לרוב בין אנשים שוים והמיסר אוסר את הנפש ע"י הכרח של יסורים או פחד עונש, או בא מן הגדול אל הקטן, ואצל ה' יבא גם תוכחה עם יסורים, ויש הבדל שהתוכחה היא בנחת ובא לרוב להשיבו מדרך הרע בעתיד, והמוסר הוא בעונש קשה ובא לרוב על חטא העבר, וציינתי מקומותם (ירמיה ב' י"ט), ומבואר בכל הספר ששם שדי מציין היכולת המוחלט לשדד המערכה וליסר ביסורין קשים ונגד הטבע וכדומה, ושם אלוה מציין רוממות האל לבד, וע"ז ציין המוסר בשם שדי, הגם שבא המוסר בחוזק וכשוד משדי יבא, "אל תמאס":
