פתיל תכלת/הפרט הראשון

פרט הראשון: להראות באצבע שזה החלזון שמצאנו, הוא הוא אותו חלזון שדברו עליו חז"ל שדמו ראוי לתכלת.

א

הנה אחר העמל והתלאה לחפש חפש מחופש אחר החלזון להוציא ממנו צבע התכלת, כאשר הערנו במאמרנו הקטן "שפוני טמוני חול" אשר הוצאנו לאורה שנה שעברה, כי מצוה רבה וחיוב מוטל הוא על כל אשר ידו משגת לחפש עד מקום שידו מגעת. ות"ל היינו בזה נאה דורש ונאה מקיים, ולא נתננו שנה לעינינו ותנומה לעפעפנו, וחפשנו עד מקום שידנו יד כהה מגעת, לזאת הננו מן המודיעים כי בעזרתו יתברך ובחמלתו עלינו אחר החיפוש מצאנו את החלזון שדברו עליו חז"ל, בכל סימניו שנתנו בו חז"ל, כמו שנתבאר במאמרנו הקטן הנ"ל.

מקום מציאתו של זה החלזון הוא בים המערבי סמוך לארץ ישראל ובחוף ים חיפה. כדאיתא בש"ס מסכת שבת (דף כו.) אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה הרי שהחלזון נמצא שמה, וכן מה שזה החלזון הוא נמצא בים התיכון במדינת איטליא, והחלזון היה מצוי במדינת איטליא, כדמוכח מהאי דכתיב (יחזקאל כז, ז) תכלת וארגמן מאיי אלישה היה מכסך, ותרגום יונתן ממדינת איטליא, והנה בזוה"ק בכמה דוכתי מבואר שהחלזון נפיק מים כנרת, וכבר העירוני בסתירה זו מהזוה"ק להש"ס במאמרנו הנ"ל. וביותר תמוה מה שמבואר בזוה"ק (בשלח מה: תרומה קמט.) דים כנרת הוי בעדביה דזבולן, והרי בזבולן ירכתו על צידון כתיב ושם ים המערבי, וים כנרת בחלקו של נפתלי היה. וראיתי להרמ"ז בסוף ספר מקדש מלך שהביא שהראשונים העירו בה, והרמ"ק תי' דלאו בים הגשמי איירי אלא בשל מעלה והיא המלכות, והרמ"ז כתב על זה דלא דייקי היטב דחלזון לא היה גדל בים הגדול אלא בים כנרת, ואע"ג דבקעת גינוסר לא היתה של זבולן, ימא של גינוסר הוה שלו יעו"ש.

אכן באמת דבריו ז"ל מרפסין איגרא, דמה שכתב דחלזון לא היה גדל בים הגדול הוא נגד הש"ס שבת הנ"ל, אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה, ואלו המקומות בחופי ים מערבי נינהו. ואשתמיטתיה נמי האי דספרי (ברכה, פסקא שנד) אמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור וכו' השמים מקום בים וכו' ובפסיקתא זוטרא הגירסא להדיא מקום בים הגדול יעו"ש. ומה שכתב ואע"ג דבקעת גינוסר לא היתה של זבולן ימא דגינוסר הוה שלו, אשתמיטתיה ש"ס מפורש במסכת בבא קמא (דף פא:) ת"ר ימה של טבריה בחלקו של נפתלי היתה, ולא עוד אלא שנטל מלא חבל בדרומה, לקיים מה שנאמר ים ודרום ירשה, וכן הוא בתוספתא (שם פו) יעו"ש. הרי להדיא דים כנרת בחלקו של נפתלי היה ולא בחלקו של זבולן. והנה במאמרנו הקטן (סי' א') בארנו דבקושטא כוונת הזוה"ק על ים המערבי, דגם ים המערבי שבגבול חלקו של זבולן היה נקרא כנרת על שם הכנרין הגדלים שמה, והבאנו סמוכין לזה מירושלמי מס' מגילה יעו"ש.

אכן כעת ראינו להשית נוספות, דכל זה לא ניתן להאמר אלא בלשונות הזוה"ק בכל הנהו דוכתא. אכן אכתי יש להעיר מהאי דאמרינן בפדר"א (פי"ח) שבעה ימים ברא הקב"ה ומכלם לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לשבט נפתלי, שנאמר (דברים לג, כג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה יעו"ש. וממשמע דקאמר ומכולם לא בחר אלא ים כנרת היינו לענין חלזון, והתם ודאי בים כנרת ממש איירי ולא בים הגדול, מדקאמר והנחילו לשבט נפתלי. מיהו בהא אפשר לדחוק, דהא דקאמר ומכולם לא בחר אלא ים כנרת לאו בבחירה לענין חלזון קאי, אלא על והנחילו לשבט נפתלי קאי, כלומר שמכל הימים לא בחר ליתן לשבט נפתלי אלא ים כנרת. אכן מלשון ההשמטות לספר הזוה"ק (ח"א רס:) דאיתמר התם ג"כ ענין זה ובזה הלשון שבעה ימין וכו', ולא בחר מכלהו למיהב אורייתא אלא בהר סיני דאיהו רזא דכנ"י ובים כנרת נמי דאתי מתמן תכלת וכו' יעו"ש, ובלשון זה אי אפשר לפרש דבים הגדול איירי וקרי ליה ים כנרת, דמשמע דהיינו הך ברייתא דפדר"א, דמפורש להדיא דבים כנרת שבחלקו של נפתלי מיירי, ומפרש הכא שבחר בים כנרת דאתי מתמן תכלת, ועוד הא חשבון השבעה ימים קא חשיב להו במס' בבא בתרא (דף עד:) ובירושלמי (כלאים פ"ט, שקלים פ"ו, כתובות פי"ב) ובמדרש שוחר טוב (מזמור כד) ובמדרש כונן (פ"ח) ובכל הנהו דוכתא קא חשיב להו לים הגדול, וימה של טבריה, דהיינו ים כנרת, בתרתי.

אמנם מצאתי בלקוטי תורה (פ' עקב) להאריה"ק ז"ל שעמד בעיקר ענין זה וז"ל זבולן בנצח וכו' ופי' בזהר כי ים כנרת היה בחלקו וכו' ואינה בזבולן אלא בנפתלי וכו', אלא שנתקשר עם זבולן לזווג, ולזה אמר שהיה בחלקו רצונו לומר שנפלה ונתקשר עמו בחלקו יעו"ש. ותירוצו ז"ל מכוון ממש עם לשון זוה"ק (ויחי רמא:) זבולן לחוף ימים ישכון אע"ג דחד ימא הוה ליה באחסנתיה בתרין ימין שריא יעו"ש. והכוונה מבואר שדקדק דלשון ימים תרתי משמע, וכמו שדקדק כן במדרש רבה (נשא פי"ד) בקר שנים דנשיא לבני זבולן, כנגד מה שברכו משה כי שפע ימים יינקו, שני ימים יעו"ש. וע"ז הקשה אע"ג דחד ימא הוי ליה באחסנתיה היינו ים הגדול כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף קכב.) נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה עמו זבולן עולה ותחום עכו עולה עמו, וקרא כתיב וירכתו על צידון, ואמאי קאמר לשון ימים, ומשני בתרין ימין שריא, כלומר דאחסנתיה באמת לא הוי אלא ים הגדול, מיהו מצד אחד היה נמי שכן וסמוך לים כנרת שבחלקו של נפתלי, והיינו שדרומו של חלק נפתלי ששם ים כנרת היה פוגע בצפונו של זבולן, כמו שמצוייר במפת ארץ ישראל הנספח לחבורנו סדרי טהרות מסכת כלים. וקרא כתיב (יהושע יט, לד) ופגע בזבולן מנגב ובאשר פגע מים, פי' מנגב של נפתלי וממערבו של נפתלי, ופי' המצודות שם הוא שיבוש ואולי ט"ס נפל בלשונו יעו"ש. וזה ג"כ כוונת האריז"ל שמתרץ הנך לשונות שבזוה"ק שים כנרת היה בעדביה של זבולן, הכוונה שהיה קשור בחלקו שהיה סמוך לגבולו, וניחא נמי הא דמבואר במסכת מגילה (דף ו.) כולן צריכין לך ע"י חלזון יעו"ש. ולכאורה כיון שהחלזון היה בים כנרת שבחלק נפתלי, א"כ מה זכות היה לזבולן יותר מלשאר השבטים.

אכן ניחא מאד לפי מה שנתבאר במאמרנו "שפוני טמוני חול" (בביטול טענה הרביעית) דעיקר זכותו של זבולן היה כשעלה להרים שלו, והיינו כיון שגבולו של זבולן היה סמוך לים כנרת, הגם שנפתלי נטל מלא חבל בדרומה כדאיתא במס' בבא קמא (פא.) יעו"ש בפי' רש"י, אבל כשגעש הים ועלה להרים יותר ממלא חבל כבר היה בחלקו של זבולן, ונשאר שם על ההרים בחלקו של זבולן אחר שחזר הים מגעשו, וזה היה זכותו של זבולן בחלזון יותר מכל השבטים. מיהו אכתי לא ניחא שהרי בש"ס מס' שבת ובספרי הנ"ל מתבאר שהחלזון ניצוד בים הגדול. ונראה שאלו ואלו דברי אלהים חיים, על פי מה דאיתא במס' בבא בתרא (עד) ובמסכת בכורות (נד:) ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סבכי ובימה של טבריה ומתגלגל ויורד לים הגדול ומתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של לויתן, שנאמר (איוב מ, כג) יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו וכו'. הרי שימה של טבריה יש לה תוצאות לים הגדול, והיינו ע"י סילונות שמתחת לארץ, שהרי אין הירדן נראה למעלה בארץ אלא במזרחה של ארץ ישראל, מים כנרת שהוא ימה של טבריא עד ים המלח, אלא על כרחך שכשנופל לים כנרת יש שם תוצאות וסילונות מתחת לארץ עד ים הגדול שהוא במערבה של ארץ ישראל. ועיין פדר"א (פי"א) שמימי הירדן סובבין את כל ארץ ישראל חציין למעלה מן הארץ וחציין למטה מן הארץ, וכו' יעו"ש.

ומעתה יש לומר דמקור שורש בריאת החלזון הוא בים כנרת, ומקום גידולו והתגלותו להיות ניצוד הוא בים הגדול, שבא לים הגדול ע"י התוצאות וסילונות שיש מים כנרת לים הגדול מתחת לארץ. והפדר"א והזוה"ק מדברים משורש יציאתו, והוא נפיק מים כנרת, והש"ס וספרי מדברים ממקום גידולו ומקום צידתו. ועולים שפיר שיטת הש"ס והזוה"ק ודברי האר"י ז"ל ודברי הרמ"ק בקנה אחד. וביותר יש לומר לפי מה דאיתא בזוה"ק (ויחי רמא:) לתרוצי הך קושיא אע"ג דחד ימא הוה ליה באחסנתיה, וזה לשונו, אמר רב אחא ים חד הוא ואקרי ימים אלא אתר אית בימא דאיהו מיין צלילן ואתר דאית ביה מיין מתיקן ואתר דאית ביה מיין מרירן, בגין כך ימים קרינן ועל דא לחוף ימים ע"כ. ונראה דקים להו דמים מתיקן שבים הוא ים כנרת היורד לים הגדול ע"י התוצאות וסילונות שלמטה מן הארץ,וכדאיתא בירושלמי שקלים (פ"ו ה"ב) שימה של טבריה ושל סבכי מימיהם מתוקים יעו"ש. וזה כוונת הזוה"ק שהחלזון נפיק מים כנרת, היינו מים כנרת אחר ביאתו לים הגדול, ואפשר זה ג"כ תירוץ האריז"ל אלא שנתקשר עם זבולן לזווג כו':

והנה בלשון הרמב"ם ז"ל (הל' ציצית פ"ב ה"ב) ובים המלח הוא מצוי, וביארנו במאמרנו הקטן "שפוני טמוני חול" שכוונת הרמב"ם על ים הגדול שמימיו מלוחים, והבאנו שם שכן דרך הר"מ לקרוא ים הגדול ים המלח, והוא בסיום לפי' המשנה. וכן בפי' המשנה מס' כלים (פט"ו מ"א) שהספינות אשר ילכו בהן מארץ ישראל לאלכסנדריא הן הספינות הגדולות שהן יכנסו לתוך ים המלח וכו' יעו"ש, והרי ידוע שהים שהולכים בו מארץ ישראל לאלכסנדריא של מצרים הוא ים הגדול וקורא אותו ים המלח יעו"ש. כעת מצאנו ראיה ברורה לזה מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו בפי' המשנה במס' כלאים (רפ"ט) שכתב ותכלת היא צמר צבוע וכעין תרשיש יעו"ש, ונראה מקור דבריו, ממה דאמרינן שהתכלת דומה לים, להכי כתב כעין תרשיש דהיינו מראית הים, וכמו שפירש"י במס' חולין (צא:) וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש, ופירש"י תרשיש יש ים ששמו תרשיש כדמתרגמינן תרשיש כרום ימא מראה הים, וכתיב (יונה א, ג) אניה באה תרשישה, ועיין ירושלמי שקלים (פ"ו ה"א), והיינו ים התיכון שיורדים בו מא"י על חוף יפו, כדכתיב ביונה וירד יפו לברוח תרשישה, ומדפסיקא ליה להרמב"ם ז"ל דמה שאמרו תכלת דומה לים היינו מראית ים תרשיש ים התיכון, והיינו משום שהחלזון עולה משם, וכמו שהבאנו במאמרנו (סי' ב' סעיף א') מפירש"י ז"ל חולין (פט). הנה נתבאר סימן מקום מציאותו בחלזון זה שמצאנוהו:

ב

ובמראה גופו הדומה לתכלת וים. כמו שנתבאר במאמרנו (סי' ב' סעיף א') מהאי דמנחות (מד) חלזון זה גופו דומה לים:

ג

ובחומרו הדומה לדג ושיש לו סנפיר סביב. כמו שסמנו את החלזון במנחות שם וברייתו דומה לדג, ועיין במאמרינו (שם סעיף ב'):

ד

ושיש בו גידין ועצמות. כמו שהוכחנו במאמרנו (שם סעיף ג') מהירושלמי שהחלזון יש בו גידין ועצמות:

ה

ובלבושו הגדל עמו. כמו שנתבאר במאמרנו (שם סעיף ד'), מהמדרש שהחלזון נושא עליו קליפה ולבוש הגדל עמו. אלא שבזה ראיתי להעיר קצת, כי קודם שראיתיו, רק מדברי המדרש (דברים רבה פ"ח) החלזון הזה כשהוא גדל מלבושו גדל עמו הייתי סבור שהוא ממיני הצב למינהו שהם גדלים בלבוש וכיסוי עצם קרני, וכן הבין הגאון בעל תפארת ישראל, ועפי"ז תמה היאך צבעו מדמו למלאכת המשכן, הרי הצב למינהו הוא משמונה שרצים האמורים בתורה שדמן מטמא כבשרן. ובאמת היה הדבר מתמיה בעיני מאד, כי תירוץ הרב בעל תפארת ישראל דחוק ולא רוה צמאוני, כי מה שתירץ, דאחר שצבעו בדם התכלת את הבגדי כהונה והיריעות, ואחר שנבלע בהם הצבע ונתייבש עד שלא יוכל לשרות ולצאת דמו, לא מטמא עוד, באמת טבלו את הבגדי כהונה והיריעות לטהרם ממה שקבלו טומאה בשעת הצביעה שהיה עוד הדם לח יעו"ש. אישתמיטתיה דברי התוס' במס' זבחים (צה. ד"ה והא) דתכלת יוצא כשמכבסו בצפון יעו"ש וא"כ יכול לצאת הוא ומטמא ומה מהני טבילה. והגם דאמרינן במס' בבא קמא (קא.) צפון עבורי מעבר השבה לא עביד יעו"ש, היינו שלא נשאר הצבע מה להשיב, אחר שיצא שנפסד ונכלה עם יציאתו, אבל מ"מ קודם שיצא שלא נאבד ונכלה עדיין מטמא משום שיכול לצאת, כדמוכח בסוגיא דמס' נדה (דף סא:) דיכול לצאת ע"י צפון יכול לצאת מקרי, והניחא לרבי יוחנן (שם) דקסבר אע"ג דיכול לצאת אם הקפיד עליו אין אי לא לא שפיר, אלא לריש לקיש (שם) דקסבר דכיון דיכול לצאת אע"ג דלא הקפיד עליו מאי איכא למימר. ועוד דא"כ מצאנו טבילה הכרחית לכל פרוכת שבמקדש מדאורייתא משום שנטמא מהצביעה, ולמה נדחק המפורש במס' תמיד (כט:) בהא דתנן במס' שקלים (פ"ח מ"ה) גבי פרוכת ושלש מאות כהנים מטבילין אותה, וכן נדחק הרע"ב ז"ל (שם) לפרש דצורך טבילת הפרוכת היה משום כלים הנגמרים בטהרה, שהיא טבילה מדרבנן משום מעלה, הרי בפשיטות בהכרח היה כל פרוכת טעון טבילה מדאוריתא, משום שנטמא בשעת צביעה מדם התכלת:

ולכאורה סבור הייתי לומר דגוף הקושיא מעיקרא לא קשיא מידי. לפי מה דאמרינן במס' שבת (עה) דחלזון כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה, ופירש"י ז"ל טפי ניחא שדם החי טוב מדם המת יעו"ש. וכתבו התוס' (שם צד ד"ה שהחי, עירובין צז: ד"ה את החי) דבאמת חלזון שבמשכן מיד כשיוצא מן הים היו מוציאין דמו בעודו בכחו, כי היכי דליציל ציבעיה, והוכיחו זה מהא דקי"ל שהנושא את החי פטור, ואמאי להוי כזה יכול וזה אינו יכול דיכול חייב. ותירצו, משום דמלאכת שבת ממשכן גמרינן, ושם לא היו נושאים בעלי חיים, דאילים ותחשים מוליכין ברגליהם, וחלזון מיד כשיוצא מן הים היו מוציאין דמו בעודו בכחו וכו' יעו"ש. ומעתה כיון שהצביעה שבמשכן היה בדם חי, ודם הבא מן החי אינו מטמא כלל כמבואר בכמה דוכתי, ועיין תוספתא (טהרות רפ"ו) ובר"ש (שם פ"ה מ"ב), וגם לפי מה שכתבו התוס' במס' סנהדרין (ד' ד"ה מנין) דדם הוי בכלל בשר יעו"ש. הרי בשר מן החי אינו מטמא אלא אבר מן החי, ודם לאו בכלל אבר לכולי עלמא עיין סנהדרין (נ"ט.):

אולם זה אינו, שהרי מבואר בסוגיא דשבת (ע"ה) דדם המת נמי ראוי לצביעה, דהרי רבי יוחנן משני התם שפצעו מת, ורק דרבא משני, אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ואע"ג דהוי פסיק רישא, שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה יעו"ש. הרי דלכולי עלמא דם המת נמי ראוי לצביעה, ורק דדם החי יפה ממנו והוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומשמע דבאמת לא שכיח כלל שיתרמי שלא ימות עם הפציעה ויוציאו ממנו הדם בעודו בחיים. וא"כ נהי דבמשכן הוכיחו התוס' שפיר דלא היה שם מלאכת משא בבעלי חיים, דאילים ותחשים מוליכין ברגליהם וחלזון מיד כשיוצא מן הים היו מוציאין דמו בעודו בכחו, היינו דלהכי לא היו נושאין אותו אלא הוציאו את דמו מיד כשיוצא מן הים, שמא יתרמי להו שיוציאו את דמו טרם שימות, דלמשכן היו מהדרין אחר המובחר ביותר, ואפשר דבאמת בדרך נס היה מתרמי להו כן לצורך המשכן. אבל הרי תמיד היו צריכין תכלת במקדש ראשון ושני, שהיו עושין שני פרוכות בכל שנה ושנה ולבגדי כהונה וציצית לכל ישראל, ואז היה נוהג טהרה בכל ישראל, דחוק מאד לומר שתמיד אתרמי להו להוציא הדם מהחלזון טרם מיתתו, ואיך לא הוי משתמיט תנא או גמרא בשום דוכתא לאשמועינן זאת, דקפדא הוא לתכלת להוציא הדם מהחלזון בעודו בחיים. ובאמת מגוף הסוגיא (שם) מוכח להדיא דלא היה קפידא בזה משום טומאה, מדצריך לומר כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה, ולא קאמר בפשיטות דניחא ליה טפי כי היכי שיצא הדם בעודו בחיים ויהיה דם טהור ולא יטמא. וגם התוס' כשכתבו שחלזון שבמשכן מיד כשיוצא מן הים היו מוציאין דמו בעודו בכחו, כתבו ג"כ טעם זה כי היכי דליציל ציבעיה, ולא כתבו בפשיטות כי היכי שלא יטמא, משמע שלא היה קפידא בזה משום טומאה. והגם שיש לומר, מאחר שהחלזון עיקר גידולו בים, להכי הגם שהוא מינא דצב הוא טהור, כדתנן במסכת כלים (פי"ז מי"ג) כל שבים טהור. ומה שדחה זאת הרב בעל תפארת ישראל, דכיון דהחלזון יכול לחיות נמי ביבשה, כדמשמע מפרש"י במס' מגילה (ו.) על דרשת הכתוב עמים הר יקראו וגו', שהחלזון עולה מן הים להרים. וכן משמע במס' סנהדרין (צא.) עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד וכו', ובספרי (ברכה, פסקא שנד) מקום בים שמוטל בהרים וכו' יעו"ש וא"כ הוי ככלב הים שטמא מפני שבורח ליבשה, כדתנן במס' כלים (שם). דבריו תמוהין. דהאי דמטמא כלב הים יחידאה הוא, כדתנן (שם) חוץ מכלב הים מפני שבורח ליבשה דברי רבי עקיבא. אבל ת"ק וסתמא דמתני' (רפ"י שם) דלא כוותיה אלא כל שבים טהור ואפילו כלב הים, ומהאי טעמא לא פסק הרמב"ם ז"ל כר"ע כמו שבארנו בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (קי: ארוך ד"ה עצמות) יעו"ש, ושפיר החלזון אינו מטמא אע"ג דהוא מינא דצב, דהוא בכלל כל שבים טהור, וכמו דמהאי טעמא נמי מטהרינן עכבר של ים במס' חולין (קכז.) יעו"ש:

אכן גם זה אינו, דהרי ודאי אנו צריכין לתרוצי מילתא דתכלת אליבא דכולי עלמא, וכפי הנ"ל עדיין תקשי, הניחא לרבנן אבל לרבי עקיבא דמטמא כלב הים מפני שבורח ליבשה מאי איכא למימר, ואולי זה באמת כוונת התפארת ישראל בדחיתו:

מיהו נראה לומר, דאע"ג שנתבאר שעולה מן הים להרים ויכול לחיות ולהשריץ שם, כמו שבארנו במאמר הנכבד "שפוני טמוני חול" (סי' ב' סעיף ב'), מ"מ אינו יכול לחיות בלא מים דהיינו מי הים, ואפילו במים מתוקים אינו יכול לחיות, כי אם במי הים שהם מלוחים, כמו שנתבאר מלשון הרמב"ם ז"ל, ובים המלח הוא מצוי. ורק כשחופר עצמו בארץ בעומק קרקע הים, שהארץ לחה שמה מרטיבות מי הים יכול לחיות זמן רב מחמת רטיבות ומליחת המים, והיינו שאינו עולה אלא להרים שבים, כלשון הספרי, מקום בים שמוטל בהרים וכו',והיינו בהרים שבים, לאשר שם לפעמים הים גועש ועולה, והחלזון עולה עמו וחופר עצמו שם בעומק עפר וחול ההר, ונשאר שמה אחר שהים נופל ונח מזעפו, ויכול לחיות ולהשריץ שמה מרטיבת מי הים הנשאר שמה. והיינו שכתבו התוס' במס' שבת (עג:) דחלזון לא הוי גידולי קרקע ודג הוא כלפי בהמה, הגם שכתבו (שם עה.) שאינו כמו דג שיהיה חייב אצידה שלו משום נטילת נשמה, והיינו שאינו צריך כל כך מים כמו דג ממש, מיהו בלא מים כלל ודאי אי אפשר לו לחיות כמו גידולי קרקע ובזה הוי כמו דג. ומעתה אתי שפיר נמי אפילו לר"ע, דעד כאן לא מטמא רבי עקיבא אלא בכלב הים מפני שבורח ליבשה, היינו שבורח ליבשה ואין צריך אפילו רטיבת מי הים, אבל החלזון הגם שיכול לחיות ביבשה, היינו במקום רפש ורטיבת מי הים, אבל ביבשה ממש אי אפשר לו לחיות, והוי בכלל כל שבים טהור. ועיין חולין (קכז.) ביברי דנרש אינן מן הישוב, ועיין בערוך (ערך ביברי) ובמוספיא (שם):

ולכאורה היה נראה להביא ראיה, דמינא דצב טמא אפילו גידולו במים, מהא דמס' חולין (קכז.) תנו רבנן הצב למינהו (ויקרא יא) להביא הערוד ובן הנפילים וסלמנדרא יעו"ש, והרי בן הנפילים משמע במדרש (שמו"ר פט"ו) שגידולו במים דאמרינן (שם) שנתקשה משה בשרצים וזעזע הקב"ה את היבשה והראהו את הצב, זעזע את המים והראהו את בן הנפילים, זעזע את המדבר והראהו את הערוד, זעזע את האש והראהו את הסלמנדרא יעו"ש. משמע דבן הנפילים גידולו במים, מדהוצרך לזעזע את המים להראותו, ומ"מ מרבינן ליה לטומאה בכלל מינא דצב:

אולם נראה דהא דאמרינן זעזע את המים והראהו את בן הנפילים, לאו משום שבן הנפילים גידולו במים הוא, אלא נראה שמקום גידולו הוא בארץ תחת המים ואין חיותו מרטיבת המים, ורק כיון שגידולו בארץ שתחת המים, להכי הוצרך לזעזע את המים להראותו:

ומיושב בזה פירש"י ז"ל במס' חולין (שם) דמפרש על מה דמסיים ברייתא הנ"ל וכשהיה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה אומר מה רבו מעשיך ה' (תהילים קד, כד) יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה כו', יש לך בריות גדלות באור כו', ופירש"י ז"ל לפסוק זה, משום דמיירי בסלמנדרא ע"כ, והוי קשיא לן אמאי לא קאמר משום דמיירי בבן הנפילים, לפי מה דמשמע מהמדרש דבן הנפילים גידולו במים. אכן לפי הנ"ל ניחא, דבאמת בן הנפילים אין גידולו במים, כיון דמרבינן ליה לטומאה משום מינא דצב, ובאמת לולא פירש"י ז"ל, הייתי אומר, דהך ברייתא דמרבה בן הנפילים לטומאה, רבי עקיבא היא דמטמא כלב הים, מפני שבורח אל היבשה, ובן הנפילים נמי אע"ג דגידולו במים כדמשמע מהמדרש, קים ליה דבורח נמי ליבשה, וכדמסיים וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה כו', משמע דרבי עקיבא הוא דדריש להאי קרא הכי:

ונראה, שבאמת זה היה פי' הרמב"ם ז"ל בסוגיא זו ומיושב בזה תמיהת המשנה למלך (אה"ע פ"ד ה"א) שתמה, למה השמיט הרמב"ם ז"ל ברייתא זו, וכפי מה שנתבאר ניחא, דהרמב"ם ז"ל סבר דהך ברייתא דמרבה בן הנפילים לטומאה, הגם דגידולו במים רבי עקיבא הוא דמטמא כלב הים, והוא ז"ל הרי לא פסק כרבי עקיבא, להכי השמיט הך ברייתא. אולם מפירש"י ז"ל נראה מבואר, כמו שכתבנו. דבקושטא בן הנפילים גידולי קרקע הוא ולא גידולי מים כלל:

אמנם, הוצרכנו לכל זה כפי החלטת הגאון בעל תפארת ישראל ז"ל דהחלזון הוא ממינא דצב, וכפי פשטות משמעות לשון המדרש הנ"ל החלזון הזה כשהוא גדל מלבושו גדל עמו, אולם השתא הכא, אחר שזכיתי לראותו, ראיתי, הגם שלבושו גדל עמו כדאיתא במדרש, אבל לאו מינא דצב הוא, כי הצב כולו טמון בלבוש וכיסויו עצם קרני, אבל לבוש החלזון לבושו הוא בשר סחוסי, ולבושו מתחיל מתחת לראשו, וא"כ מעיקרא לא קשיא מידי:

הן אמת, דאכתי יש לעיין בזה, היאך הוכשר דמו למלאכת המשכן ולמצות ציצית, דנהי דלאו ממינא דצב הוא ואינו מטמא, מיהו על כל פנים הוא דג טמא שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, וקרא כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך דבעינן מן המותר בפיך, כדאמרי' במס' שבת (דף כח:) והגם דהאי קרא בתפלין הוא דכתיב, הא איתקש כל התורה כולה לתפלין, במס' קידושין (דף לה.). וכן כתב המג"א (או"ח סי' תקפ"ו סקי"ג) להלכה, דבכל מצות התורה בעינן מן המותר בפיך מהאי טעמא דאיתקש לתפלין יעו"ש:

איברא, דמסוגיא דשבת (שם) גופא מוכח, דלמלאכת המשכן לא היה קפידא משום מן המותר בפיך, מדאיבעיא לן התם מאי הוי עלה דתחש, וכמו שכתב הר"ן במס' ר"ה (פ"ב) יעו"ש. אכן נראה, דאין מזה סתירה לדעת המג"א, דודאי הוקשו כל מצות התורה לתפילין, דבכולהו בעינן מן המותר בפיך כמו תפילין, ושאני מלאכת המשכן איבעיא לן מאי הוי עלה דתחש אי טמא היה או טהור היה, משום דאיכא גזירה שוה, דאהל אהל ממת, וכמו דבמת עור בהמה טמאה מטמאה אף למשכן הוכשר עור בהמה טמאה ולהכי קא בעי מאי הוי עלה דתחש, וכמו שביאר הרשב"א במס' שבת (שם) בשם רבינו האי גאון ז"ל, הבאתי לשונו בסדרי טהרות מס' כלים (רמ"א, ד"ה ת"ל) יעו"ש, ונראה דגם לפי מה דמסיק דתחש טהור היה, היינו דקושטא הכי הוי, אבל אין קפידא למלאכת המשכן משום מן המותר בפיך, דהא מגז"ש דאהל אהל ממת מוכח דאין קפידא בזה במלאכת המשכן. ומיושב בזה מה דהוכשר תולעת שני במלאכת המשכן, דהוא דם תולעת דהוי שרץ הארץ. וכן המור בקטורת שכתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"א ה"ג) שהוא דם הצרור בחי' שבהודו, והראב"ד השיגו באמת שאין דעתו מקובלת שיכנסו במקדש דם חיה ומכ"ש דם חיה טמאה, והכסף משנה הליץ בעד הרמב"ם, כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא יעו"ש, אכן תירוצו אינו מעלה ארוכה אלא כלפי דלא ליתסר משום דבעינן ממשקה ישראל, ושפיר תירץ כיון שנשתנה ונעשה כעפר בעלמא שרי, וכדעת רבינו יונה המובא ברא"ש (מס' ברכות פ' כיצד מברכין סי' ל"ה) והוי ממשקה ישראל, אכן אכתי לא העלה ארוכה דליתסר משום דבעינן מן המותר בפיך ובמה דבעינן מן המותר בפיך אפילו שערות ועור בהמה טמאה פסולין אע"ג דבשערות ועור ליכא איסור אכילה, אבל לפי מה שנתבאר ניחא, דכיון דהוי ממשקה ישראל, משום מן המותר בפיך לא איכפת לן, דגבי מלאכת משכן לא קפדינן על מן המותר בפיך מכח גז"ש דאהל אאהל ממת, ושפיר ג"כ הא דהוכשר תכלת למלאכת המשכן, הגם שבא מחלזון שהוא דג טמא, ועיין ירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) ואתיא כהאי דאמר רבי שמואל בשם רבי אהבו מותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה יעו"ש:

אבל אכתי קשה, היאך הוכשר התכלת למצות ציצית לדעת המג"א, דגם לענין זה הוקשו כל התורה לתפלין, דבעינן מן המותר בפיך:

הן אמת, שבתשו' נודע ביהודה מהדו"ת השיג על המג"א בזה והביא ראיה מהאי דמסכת סוכה (דף כג.) בפול קשור כולי עלמא לא פליגי דכשר לדופן סוכה ע"ש, והרי פול לאו מן המותר בפיך הוא, ואפילו הכי מותר לתשמיש מצוה לעשות ממנו דפנות לסוכה, אלא ודאי דלענין זה לא הוקשה כל התורה לתפלין יעו"ש, ואני תמה, הרי היכא דבעינן מן המותר בפיך ממעטינן נמי מידי דלאו בר אכילה כלל, כגון מיני מתכות ועץ ואבן, כמו שפירשו רש"י והר"ן ז"ל במס' מגילה (כג:) דלהכי ציפן זהב פסול משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך יעו"ש, וכן פירש"י ז"ל במס' גיטין (מה:) יעו"ש. והגם שהנודע ביהודה מהדו"ק (חאו"ח סי' א') דחה פירש"י והר"ן ז"ל באמת הבנין, ותמה בזה אטו זהב אסור בפיך הוא יעו"ש, אין אנו אחראין לזה, כי בעניותין בעזהש"י דבריהם ז"ל המה קילורין לעינינו ונכונים מאד בסברא, דודאי אינו נופל לשון מעלה וחשיבות מצד שהוא מותר, אלא בדבר שנופל עליו לשון חסרון ופחיתות מצד שהוא אסור, וזה שייך דוקא במידי דבר אכילה, דשייך ביה לשון איסור והיתר, אבל במידי דלאו בר אכילה, דלא שייך ביה לשון איסור והיתר, כיון שאין נופל עליו לשון חסרון ופחיתות מצד איסור, אין נופל עליו ג"כ לשון מעלה וחשיבות מצד היתר, וכיון שהצריכה תורה שיהיה דבר שיש בו חשיבות ומעלה, מצד שהוא מן המותר בפיך, שמעינן ממילא, דצריך להיות ממידי דבר אכילה דשייך ביה לשון איסור והיתר, אבל זהב דלאו בר אכילה, ולא שייך ביה חסרון מן האסור בפיך, לא מיקרי נמי מן המותר בפיך, ומזה דנתי לפסול בתי התפלין, אשר חדשים מקרוב באו, שמעמידים דפנות הבתים על ידי שמדבקים סיד הרבה ועב בדפנות הבתים מבפנים, דזה לא הוי מן המותר בפיך, כפירש"י והר"ן ז"ל, ומצוה לפרסם, כי שמעתי יש מקילים בדבר, ותמיהני מי ירים ראש להעיז ולהקל נגד רבותינו רש"י והר"ן ז"ל. ומה שהעיר הנודע ביהודה (שם) שרש"י ז"ל בעצמו הדר ביה מפירושו, ומפרש במס' סנהדרין (דף מח:) ובמס' מנחות (דף מב:) טעם אחר להא דציפן זהב פסולות מהלכה למשה מסיני יעו"ש. לדעתי אין כאן חזרה, אלא נראה פשוט, כי באמת יש לפרש שני פירושים, בהא דציפן זהב א) שגוף הבתים שהפרשיות מונחין בהם עשאן מזהב, ובזה שייך לפסול משום דבעינן מן המותר בפיך, ב) יש לפרש ציפן זהב, שהבתים עשוין כהלכתן, אלא שעל הבתים ציפה זהב, ובזה לא שייך למיפסל משום מן המותר בפיך, אלא מהלכה משום שאין הבית רואה את האויר, וכמו שחקר באמת הנוב"י (שם) בפי' ציפן זהב יעו"ש, ורש"י ז"ל סבירא ליה שני הפירושים אמת להלכה, להכי פירש פעם כך ופעם כך, ובמס' מגילה דקתני הרי זו דרך חיצונים, דהיינו שהולכים אחר דעתם ומבזים מדרש חכמים, מפרש ציפן זהב שעשה הבתים עצמן זהב, דממועט מדרשא דקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, ובסנהדרין (שם) דקתני פסולות מפרש ציפן זהב לתפלין דהיינו שעל הבתים ציפה זהב ופסולות מהלכה למשה מסיני. ומעתה, אחרי שנתבאר, דהיכא דבעינן מן המותר בפיך, ממעטינן נמי מידי דלאו בר אכילה כלל, א"כ היאך אפשר להצריך בסוכה מן המותר בפיך, הרי א"כ יחסר אפילו דפנות של עץ ואבן, ואיזה סוכה אשר תעשה, והרי כל עיקר מצות סוכה דהיינו הסכך, מצותו מפסולת גורן ויקב, דהיינו מידי דלאו בר אכילה, ומעתה נראה דלא שייך לאקושי לתפלין בענין זה דליבעי מן המותר בפיך, אלא מצוה או הכשר מצוה הצריכה להיות ממין מידי דבר אכילה, כגון תפלין וספרים ורצועות ושופר שבא ממינא דבר אכילה, דהיינו מבהמה, בזה שייך לאקושי לתפלין שיהיה מן המותר בפיך, אבל בסוכה דהמצוה אינה צריכה להיות ממינא דבר אכילה, דוקא, שפיר אפילו כי עביד לה ממינא דבר אכילה, ולא בעינן ממין המותר בפיך, כיון דעיקר המצוה הוא אפילו מדבר שאינו אוכל כלל, ושפיר קאמר הש"ס בפול קשור כ"ע לא פליגי דכשר לדופן סוכה. [שוב ראיתי לגדול אחד מגדולי זמנינו שחטט בסברא זו ליישב שיטת המג"א מקושית הנודע ביהודה, אכן תמיהני על עוצם בקיאותו, שלא הביא סמוכין לזה מפירש"י והר"ן ז"ל כמו שביארנו, גם מה שהעיר לתרץ קושית הנודע ביהודה חאה"ע (סימן קנב קנג) על פי דברי רבינו האי גאון שברשב"א במס' שבת יעו"ש, תמיהני איך לא זכר שכבר העירותי בזה כלאחר יד בסדרי טהרות מס' כלים (רמב: ד"ה ואלא) יעו"ש]:

ובאמת, נראה מפורש כסברת רש"י ז"ל, דמותר אינו נקרא מותר, אלא דבר שיש בו איסור והיתר, מלשון הש"ס במסכת שבת (דף קח.) דשאל ליה קרנא לרב, מניין שאין כותבין תפלין אלא על עור בהמה טהורה בלבד, א"ל דכתיב (שמות י, א) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך יעו"ש. ומדדייק מינה, דרק על עור בהמה טהורה כתבינן, ולא אמר דבא להוציא רק עור בהמה טמאה, אבל על הנייר דג"כ אין בו איסור אכתי מניין דלא כתבינן, שמע מינה דבדרשא זו אימעוט נמי נייר, דלא כתבינן, והיינו דמותר בפיך לא שייך לומר, אלא בדבר שיש בו איסור והיתר, אבל בדבר שאינו בר מינא דאכילה כלל, לא שייך כלל לקרותו מותר. וכדאיתא בחגיגה (דף כו:) דדייק דשלחן שבמקדש מיטלטל מלא וריקן הוי, ומקבל טומאה, ממה שקראו הכתוב (ויקרא כד, ו) השלחן הטהור, מכלל שהוא טמא. דאם היה כלי עץ העשוי לנחת, לא שייך לקרותו טהור, כיון שאינו בגדר קבלת טומאה כלל, וכהאי גוונא אמרינן במס' סוכה (דף נב.) דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי וגו' מכלל דאיכא טמא יעו"ש, והיינו דאי לא הוי שייך ביה טמא, לא הוי שייך נמי לקרותו טהור:

ומאחר שנתישב דעת המג"א, דעכ"פ במצוה או הכשר מצוה הצריכה להיות ממינא דבר אכילה, בעינן מן המותר בפיך, א"כ צריך ביאור, היאך הוכשר דם חלזון שהוא דג טמא לתכלת שבציצית, וכבר עמדו בזה גדולי עולם הנודע ביהודה מהדו"ת (שם) והגאון חיד"א בנחל קדומים (פ' תרומה) ובתשו' חתם סופר (חיו"ד סי' רעו) יעו"ש, אלא שהם העמידו קושייתם על תכלת שבמלאכת המשכן, ולא ביארו כל הצורך כמו שביאנו אנו בעזהש"י, דעיקר הקושיא הוא על תכלת שבציצית, ובאמת לא מצאתי בדבריהם תירוץ מרווח על קושיא זו:

והנראה לע"ד לפי מה שנתבאר שהחלזון הוא מין דג, נהי שהוא טמא אכן דמו מותר מדאורייתא, דכל דם דגים טמאים נראה שאין בו איסור דאורייתא, דהרי איסור דם ליכא אלא בבהמה וחיה ועוף, כדאיתא בכריתות (כ: ושם), אבל דם שרצים ודגים וחגבים אין בהם איסור דם, אלא דשרצים דמן כבשרן והותרו בו משום שרץ לוקה כדאיתא (שם:) ואפילו בשאר השרצים שאינם משמונה שרצים כדאיתא (שם ד:) אבל דם דגים וחגבים לא מצינו בהו איסור דאורייתא, זולת מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות (פ"ו ה"א) ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה ע"כ יעו"ש. והנה גם בחלב בהמה טמאה כתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ג ה"ו) שאין לוקין על אכילתו, אלא דשם אסור מדאורייתא, ורק דהוי כמו חצי שיעור יעו"ש, אבל דם חגבים ודגים טמאים נראה דאין אסור אלא מדרבנן, דלא עדיף מצירן דאינו אסור אלא מדרבנן, כדאיתא בתוס' במס' בכורות (ו: ד"ה לאסור), ובמס' חולין (צט: ד"ה שאני), וברא"ש מס' ע"ז (פ"ב סי' לה) וכן פסק להלכה בש"ע יו"ד (סי' פ"ג סעיף ה'). וראיה לזה דדם דגים הוא בכלל צירן דאינו אסור אלא מדרבנן, מהא דכתב הרא"ש ז"ל לבתר דמסיק דציר דגים טמאים אינו אסור אלא מדרבנן, וז"ל: ועל זה אנו סומכין כשמביאין בקרון אחד או בחבית אחת דגים מלוחים טהורים וטמאין יחד, שמתירין אותו, דספיקא דרבנן הוא, שמא לא נמלחו בתחלה ביחד, ואחר שפלטו כל צירן עירבן יחד ע"כ. והובא בש"ע יו"ד (שם). ואם איתא דדם דגים לאו בכלל צירן ואסור מדאורייתא, א"כ מה בכך דצירן דרבנן, אכתי הוי ספיקא דאורייתא, שמא קודם פליטת דמן עירבן יחד, אלא ודאי דדמן בכלל צירן שאינו אלא מדרבנן, והיינו דחלב בהמה טמאה איתרבי מהטמאין ומגמל גמל לרבנן, או מאת הגמל לרבי שמעון, כדאיתא במס' בכורות (שם). אבל בדגים וחגבים טמאים ליכא קרא, להכי צירן ודמן בכלל שרי מדאורייתא, וכן הוא משמעות לשון הגהת רמ"א ביו"ד (סוס"י ס"ו) שכתב, וכל דם דגים ודם אדם, הואיל ומדינא שרי אינו אוסר תערובתו עכ"ל, וכל דם דגים משמע דכולל דם דגים טמאים ג"כ, וכן נראה ממה שלא הובא כלל דין דם דגים טמאים בש"ע יו"ד, משמע דהוא בכלל צירן שנזכר בסי' פ"ג:

והנה, מאחר שנתבאר, שדם דגים טמאים שרי מדאורייתא, שפיר שהוכשר דם החלזון למלאכת המשכן ולציצית, דכיון דהדם שרי מדאורייתא הוי מן המותר בפיך, ושאני עור בהמה טמאה, דהגם דשרי באכילה לא הוי מן המותר בפיך, דהיתרו הוא רק, משום שאינו ראוי לאכילה, אבל דם דגים טמאים דשרי, הגם שראוי לאכילה, שפיר הוי מן המותר בפיך. כן נראה נכון בעזהש"י:

ומקום אתי לומר, דאפילו לכשנחליט דהחלזון הוא ממינא דצב, כפשטות משמעות לשון המדרש, נמי לא קשיא מידי, לפי מה שנתבאר במאמרנו "שפוני טמוני חול" (סי' ב' סעיף ט') בשם ר"ת, דהחלזון יש בו שני מיני דמים, אחד אשר מיפקד פקיד,ואחד אשר מבלע בלועי, ודם הראוי לצביעה הוא הדם אשר מיפקד פקיד בגויה בכיס כעין שלפוחית, ומעתה יש לומר, דזה הדם הנצרר בו ומיפקד פקיד בהשלפוחית, אינו מגופו רק מה שמכנס מצמחי הים ודומה לדבש דבורים שמותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן כדאמרינן במס' בכורות (ז:) והכא נמי הדם שהוא מיפקד פקיד וראוי לצביעה, אין ממצה אותו מגופו ואין בו לא טומאה ולא איסור, ואי משום קבלת טומאה שמקבל טומאה מהחלזון כשלוקחין אותו מחלזון מת למ"ד טומאת משקין דאורייתא, אפשר דלא חשיב משקה כלל, דאע"ג דדם הוי משקה, היינו דם הנפש ודם מגפתו דילפינן לה במס' נדה (נה:) ובתוספתא דשבת (פ"ט) מהא דכתיב (במדבר כג, כד) ודם חללים ישתה, אבל דם זה שהוא מיפקד פקיד ממה שמכנס לגופו ואינו ממצה אותו מגופו, לא הוי בכלל דם חללים, שיחשב משקה, והרי דם הנדה נמי לא הוי חשיב משקה ומצריך ליה בתוספתא (שם) רבויא בפני עצמו, מהא דכתיב (ויקרא יב, ז) ממקור דמיה ואומר (זכריה יג, א) ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו' יעו"ש. ומלבד זה הרי כשמבשלין את הדם עם הסממנים שיהיה ראוי לצביעה, הרי נפסל מאכילת כלב ואזדא ליה טומאתו שקיבל, ועיין רמב"ן בנמוקי תורה (פ' תצוה) שביאר כעין זה לענין מור יעו"ש:

ו

ובפתילי ראשו כמין אונקלאות ויתדות כפופים. כמו שנתבאר במאמרנו (שם סעיף ה') שהחלזון יוצאין מן ראשו פתילים כפופים כמין אונקלאות ויתדות כפופים, יעו"ש:

ז

ובפתיליו הארוכים שהם בדמות נחש. כמו שנתבאר במאמרנו (שם סעיף ו) שהחלזון יש בו פתילים כמין דמות נחש, ונראה שהוראת שם חלזון הוא ג"כ על שם פתיליו הללו, שבהם מושך ואוחז וסובב מה שרוצה לאחוז מלשון וחליזת חילוזה, דגבי מלכת שבא (בתרגום שני פסוק ב) שמענינו שצמצמה וסבבה את בגדיה הסובבים אותה. וכן היא באמת טבע חלזון זה שמצאנו, שבפתיליו הארוכים הוא סובב ואוחז מה שרוצה לאחוז, ומענין זה נקרא גם הצלצל, חלזון. שעל הא דכתיב (דברים כח, מב) יירש הצלצל, תרגום ירושלמי חלזונא, ובמדרש תנחומא (פ' וארא) הובא בילקוט (שם רמז קפה) כיצד היה הברד יורד רבי פנחס ורבי יהודה הלוי אחד מהם אומר כחלזון הזה היה יורד ומקצץ את האילנות כו' יעו"ש על שם שמסבב עצמו סביב האילן לקצצו:

ח

ובהיבלות שמכוסים על פתיליו, מפוצלים פצלות רבות, וקצת מהם במראה אלמוג (קרעלע). כמו שנתבאר במאמרנו (שם), שעל פתילי החלזון ישנו כמי יבלות אדומים בתואר בשר, שלכן נקראו היבלות האדומים שבעין בשם חלזון ונחש. ובאמת גם על עור הנחש יש בו חברבורות נקודות נקודות, וכדאיתא במדרש ב"ר (פ"כ) רבי הושעיא דסכנין בשם רבי לוי אררו בצרעת הלין סלעיא דביה צרען אינון, ופירש"י אותם כתמים שבו הנראים כסלעים קטנים צרעת הן יעו"ש, אלא שהיבלות שבעור הנחש המה חלקים, ושעל פתילי החלזון המה מפוצלים פצלות. ובזה יש לכוון מסקנת הש"ס במס' בכורות (לח:), חלזון הוא נחש, עם ברייתא דתוספתא (שם) חלזון כמשמעו נחש כמשמעו, יעו"ש:

ט

ובדמו השחור כדיו. כמו שנתבאר במאמרנו (שם סעיף ז') שהחלזון דמו שחור כדיו, וכעת מצאתי קצת סמך לדבר זה, מירושלמי מס' נדה (פ"ב ה"ז) רבי יעקב בר זבדי אייתי קומי רבי אהבו דם שעיר באדום דם דגים בשחור יעו"ש, אלמא סתם דגים דמן שחור. והיינו כדיו דשחור דדם נדה מפרש במס' נדה (כ.) ושחור שאמרו דיו יעו"ש, והגם שאנו רואים שיש דם אדום בדגים, על כרחנו לומר שסתם רוב מיני דגים שבים דמן שחור, וכיון דאמרינן על חלזון וברייתו דומה לדג, משמע שדמו כדם רוב דגים שהוא שחור כדיו:

י

ובמה שדרכו להטמין ולחפור עצמו בארץ בפתילי ראשו, כשמוצאין אותו בבצעי המים בהרים שבים, שנשארו אחר אשר ישקע הים מגעשו. כמו שנתבאר במאמרנו (שם סעיף ח') מספר הקנה שהחלזון דרכו לחפור ולתקוע עצמו בארץ:

יא

ובתרתי מיני דמים שיש בו האחד שהוא מיפקד פקיד הראוי לצביעה, והשני שהוא מיבלע בלועי. כמו שנתבאר במאמרנו (שם סעיף ט') מדברי ר"ת בתוס' מס' שבת (עה. ד"ה כי היכי) וכן נזכרו עוד דברי ר"ת הללו בתוס' מס' כתובות (ה: ד"ה דמפקד פקיד) שהחלזון יש בו תרתי מיני דמים, ודם הראוי לצביעה מיפקד פקיד, והגם שהרבה מהראשונים ז"ל עמדו בקושית התוס' ולא תירצו כתי' ר"ת, לאו משום דלא סבירא להו, אלא דלא פסיקא להו, ואין לנו להזניח פשיטותא דר"ת, ממה דלא פסיקא להו מילתא לשאר ראשונים ז"ל, והגם דמלשון רש"י ז"ל במס' שבת (כו.) דמפרש יוגבים לשון יוקבים, שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו, כדאמרן בפ' כלל גדול יעו"ש, משמע לכאורה דדם הראוי לצביעה מיבלע בלועי וצריך עצירה ודחיקה להוציא דמו. אכן באמת אינו ראיה כלל, דאפילו מפקד פקיד צריך פציעה ודחיקה, שעי"ז מריק דמו מעצמו בעודו בחיים, על ידי הרגש צער הדחיקה והפציעה. וזה פי' הש"ס (שם עה.) כל כמה דאית ביה נשמה ניחא ליה טפי כי היכי דליציל ציבעיה, דכשמירק דמו מעצמו בחייו מירק הצליל והמובחר, והפסולת נשאר, וכן באמת טבע החלזון שמצאנו, שמחמת הרגש צער מירק דמו בחיותו, כמו שנתבאר. והנה אחד מהחברים יצ"ו שאלני מתשובת בשמים ראש (סי' רמד) שמשמעות דבריו דלא כשיטת ר"ת ז"ל, אכן באמת ספר זה סבר איזה זמן היה במחיצתי ורחקתיו לאשר ראיתי בו דברים זרים ואינו בדוק אצלנו, והגאון בעל חתם סופר כנהו בשם כזבי הראש, והתשובה לענין חלזון נגלה לפני מכבר, ולא רציתי להביאו ולפלפל כלל בדבריו, אכן לאשר נשאלתי, מוכרח אני להביא לשונו ולהראות שאפילו יהיה שהרא"ש ז"ל חתים עלה, הנה מבואר מלשונו ממש כדברי ר"ת ז"ל וז"ל: שהשיב להשואל על ענין דג אחד שדמו ירוק ויכולין לצבוע בדמו לצבע כעין הרקיע אם יש לסמוך שהוא החלזון וראוי לתכלת והשיב כיון שאין אתה מוציא עיקר סימנו שדמו אינו מובלע כלל וכלל ובדחיקה בעלמא יוצא, אין זה חלזון אף שצבעו דומה לים ורקיע, עכ"ל הצריך לעניננו. והנה באמת לשון ים סובל שני פירושים, או דכוונתו שעיקר סימן החלזון הוא שדמו מבלע בליע, וקאמר כיון שאין אתה מוציא עיקר סימנו, אלא שדמו של דג זה אינו מובלע כלל וכלל כו' אין זה חלזון, וכך נדמה לו לאחד מהחברים יצ"ו ששאלני בזה. ויש ג"כ לפרש שכולו הוא מאמר הנמשך כאחד, והכי קאמר כיון שאין אתה מוצא עיקר סימנו שהוא הוא שדמו אינו מובלע כלל וכלל ובדחיקה בעלמא יוצא, כלומר אלא שדג זה דמו מבלע בלוע, א"כ אין זה חלזון כו' והוא ממש כדברי ר"ת. ומעתה נחזי אנן לאיזה מן הפירושים נוטה יותר, ונראה דודאי סובל יותר לפרש בלשון התשובה כפי' השני, דהרי זה הסימן בהחלזון אי הדם שבו מבלע בלוע או מפקד פקיד לא נזכר מפורש בש"ס, אלא מכללא איתמר, ואי הפי' הוא בלשון התשובה כפי' הראשון שעיקר סימנו של החלזון הוא שדמו הראוי לצביעה מבלע בלוע ועל כרחך שהיה לו איזה הוכחה לזה מהש"ס, ואיך מיסתם לה סתים, וכתב כל כך בפשיטות בלא ראיה כאלו הוא דבר מוסכם ומפורש בש"ס לעיני כל, אלא ודאי הא איך עליך לומר בפי' לשון התשובה, אלא כפי' השני, שעיקר סימנו של החלזון הוא, שדמו אינו מובלע כלל וכלל, אלא מפקד פקיד ויוצא בדחיקה בעלמא, ושפיר כתב לה בפשיטות דמיסמך סמיך וקאי אדברי ר"ת ז"ל המפורשים להדיא לעיני כל בתוס' מס' שבת ומס' כתובות, ואיצטמיד לן סימן זה, כי הנך רואה שהראשונים תפסו סימן זה בפשיטות, שהוא עיקר סימנו של החלזון:

הנה נתבאר, שאחד עשר סימנים של החלזון שנתבארו מהש"ס ומתורתן של הראשונים ז"ל כאן נמצאו, כאן היו, בזה החלזון שמצאנוהו בעזהש"י:

שוב נתגלה לנו מפורש, שהתכלת היה מדם חלזון זה שמצאנוהו. דהנה בספר העיטור (חלק שני שער הציצית דף כט ע"ב) כתב, ובשאלה לרב נחשון ריש מתיבתא תכלת דומה לים וכו' ושמו על שם ערבי למאסמ"א כו' יעו"ש. והנה בספר קאנון הגדול לאבן סיני, אשר רוב דבריו לקוחים מן גאלינוס, והעתיקו החכם ר' יוסף אבן ויואש ז"ל, ונדפס בעיר נאפולי שנת רנ"ב בספר שני (סי' רסט), מביא זה החלזון שלוקחין ממנו קליפת העצם לבית המרכולת, וכן הוא עד היום, ותרגמו בלשון לאטין העתיקה למאסי"ה יעו"ש, נראה מפורש שהתכלת בא מדם זה החלזון ונקראת למאסמ"א על שם זה החלזון, והגם שהקאנון מתרגמו בלשון לאטין ידוע שבלשון לאטין העתיקה מובלל הרבה שמות מלשון ערבי, ומדברי בעל העיטור הללו ראיה נמי, למה שבארנו במאמרנו הקטן "שפוני טמוני חול" שעוד בימי הגאונים היה תכלת, והיה נקרא בשם בין האומות אלא שלא היה מצוי לכל ישראל מחמת גודל יקרותו: