פני יהושע/מכות/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
ריטב"א |
המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו' ופירש"י שהוא בן גרושה בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל ופסול עכ"ל. ונראה שהוצרך לפרש כן דאל"כ לא שייך ענין הזמה בעדות זה שהרי עיקר הזמה היינו שהוזמו ע"י עדים שאמרו עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני וא"כ אם העידו סתם על פלוני שהוא בן גרושה כדי לעשותו חלל א"כ לא שייך הך מלתא כלל שאין זה תלוי בזמן לכך הוצרך רש"י לפרש שעיקר העדות היינו שאמרו בפנינו נתגרשה אמו וא"כ ע"כ איירי שנתגרשה בפנינו ביום פלוני במקום פלוני ונראה לכאורה דע"כ איירי בענין שאמו של זה כבר מתה דאל"כ בלא"ה לא שייך בכה"ג כאשר זמם שהרי יכולין לומר לאוסרה לכהונה באנו כדאיתא כה"ג פ' היו בודקין (סנהדרין דף מ"א) והובא בתוס' כאן מיהא השתא דאתינא להכי שפיר מצינן למימר דאיירי אפילו בשאמו קיימת ואפ"ה שייך שפיר דין הזמה לעשותן חללין דאי לאוסרה לכהונה באו היה להם להעיד שראו שנתגרשה לאחר שנולד זה הבן ובזה מדוקדק לשון רש"י במ"ש קודם שנולד אע"פ דלא הוי חלל אלא א"כ שנתגרשה קודם שנתעברה אפ"ה כיון שאין זמן ההריון ידוע מש"ה דיקדק וכתב שנולד דעיקר כוונתו דאי לאוסרה לכהונה באו הל"ל שנתגרשה לאחר שנולד כן נ"ל ועיין בתוספות י"ט. ועוד נראה דבלא"ה עיקר עדותן באמרם שהוא בן גרושה היינו שנתגרשה מבעלה הראשון ואח"כ נשאת לאביו של זה שהיה כהן דלפ"ז אפשר שהאיש והאשה היו שוגגין בדבר דאין לפרש שהעידו שנתגרשה מאביו של זה וחזר ונשאה דא"כ הרי יש חיוב מלקות בעדותן כדדרשינן בר"פ האשה רבה דהא דכתיב וקדשתו באיסורי כהונה היינו בע"כ שאם לא רצה דפנו ופירש"י שמכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לגרש וא"כ הרי שייך בהו שפיר כאשר זמם אפי' אם באו לאוסר' על בעלה וא"כ מהיכא תיתי נאמר שיעשו בן גרושה תחתיו אע"כ כדפרישית כן נ"ל ליישב מה שדקדק התוספות י"ט ע"ש ודוק היטיב:
שם או בן חלוצה כו' אין אומרין יעשו בן חלוצה תחתיו. אע"ג דבן חלוצה לא הוי אלא חלל מדרבנן אפ"ה סד"א דשייך בהו דין הזמה כיון שרצו לעשות זה הבן חלל דרבנן וכ"כ הר"ן ז"ל:
בתוספות בד"ה מעידין אנו באיש פלוני כו' ויש לדקדק אמאי לא נקיט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו' וי"ל משום דקאי כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם דחוק מיהו למאי דפרישית בסמוך נ"ל ליישב בפשיטות דבמעידין עליו שהוא ממזר לא שייך בהו ענין הזמה דמתניתין כיון דהזמה אינו אלא ע"י עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני וא"כ לפ"ז ע"כ שהעידו על אמו שראו שזינתה לחייבי כריתות או מיתת ב"ד ביום פלוני במקום פלוני ובענין זה נראה דלא משכחת לה הך מלתא בכה"ג שע"י עדותן יהא ממזר ודאי דאי בפנויה זינתה לא' מקרוביה לא הוי ממזר ודאי דמנא ידעי שנתעברה מאותה ביאה דלמא כי היכי דאפקרה לגבי דהאי אפקרה נמי לגבי אחרינא מרובא דעלמא שכשרין אצלה ובאשת איש שזינתה נמי ליכא לאוקמי דהא קי"ל דרוב בעילות אחר הבעל ועוד דאפי' את"ל דמשכחת לה כגון שבעלה במדינת הים או שמעידין שבעל בעצמה אסור עליה ופסול עליה בחייבי כריתות ומיתות ב"ד מצד קורבה אלא דאפ"ה לא שייך כאן דין הזמה כיון שמצד עדותן יש כאן חיוב מיתה במזיד וקרבן בשוגג ועוד שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולהפסידה כתובת' וכל תנאי כתובתה וכתובת בנין דיכרין כדאיתא ביבמות וא"כ משלמין ממון ואם נאמר דאיירי שהעידו שהוא ממשפחת ממזרים א"כ לא שייך לומר עמנו הייתם בזמן פלוני במקום פלוני שאין זה תלוי בזמן משא"כ בבן גרושה אתיא שפיר כדפרישית כן נראה לי ודו"ק:
בתוספות בד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות וא"ת היאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן הא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אוכל חלב בפ"ק דב"מ כו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל ומאי קושיא הא אינו מהימן לומר מזיד הייתי דהא אין אדם משים עצמו רשע והא דמהימן גבי אכלת חלב היינו משום שעשה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה כמ"ש התוס' עצמן שם בפ"ק דב"מ עכ"ל מהרש"א והניח בקושי' ולענ"ד נראה דלק"מ דבלא"ה משמע מל' התוס' שכתבו היאך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן ולא קשי' להו בפשיטות אעיקר גלות דכתיב בקרא היכי משכחת לה הא יכול לומר מזיד הייתי אע"כ משום דאיכא למימר אה"נ עיקר גלות בקרא היינו עצה טובה להורג בשוגג שלא יהרגנו גואל הדם והא דכתיב נמי בתר הכי עד עמדו לפני העדה למשפט ואם בשנא' בלא איבה הדפו והשיבו אותו זקני העדה לעיר מקלטו דפשטא דקרא משמע שנתחייב גלות במשפט ע"פ העדים דבהם נמי איכא למימר דהוי משום עצה טובה שהרי אם יאמר מזיד הייתי כ"ש שיהרגנו גואל הדם אבל אלשון משנתינו דאיירי בדין הזמה מקשו התוס' שפיר מה הזמה שייך כאן כיון שאין החיוב גלות מצד עדותן שהרי הוא יכול לומר מזיד הייתי וא"כ לפ"ז אין מקום לקושית מהרש"א דכוונת התוס' דכיון דאיגלי מילתא שאלו העדים עדות שקר הן שלא הרג כלל אפי' בשוגג וא"כ מעיקרא כשהעידו נמי לא היו יכולין לחייבו גלות בעדותן דמסתמא יאמר האמת שלא הרג ואף לפי דבריכם שהרגתי אפ"ה איני חייב גלות בעדותכם שיכולני לומר מזיד הייתי ואע"ג דאפ"ה בדידיה תליא מילתא אם ירצה לגלות מעצמו מיראת גואל הדם אפ"ה כיון שאין זה מעיקר הדין אלא עצה טובה תו לא שייך הזמה בכה"ג שהרי אפי' אם לא העידו כן בב"ד אלא חוץ לב"ד אפ"ה אפשר שיגלה מעצמו מיראת גואל הדם וע"ז מתרצים התוס' שפיר בתירוצם הראשון ששייך שפיר הזמה כגון שהעדים העידו שהרג בשוגג ולא מזיד ובתירוצם השני כתבו דודאי אה"נ אם יטעון לפני ב"ד שהעידו שקר שלא הרג בשוגג והוא נאמן במגו דמזיד הייתי ודאי שאין הב"ד יכולין לחייבו גלות בעדותן אלא דאפ"ה א"ש הא דקתני שמעידין שחייב גלות והיינו היכא ששותק דכיון דהשתיקה כהודאה דמיא ממילא חייב גלות ע"פ הדין כנ"ל נכון ליישב התוס' ותו לא מידי:
בגמרא תנא התם קאי כו' ויש עדים זוממין אחרים שאין עושין בהם דין הזמה כו'. לכאורה לפ"ז אכתי לשון המשנה אינו מדוקדק וטפי הוי שייך למיתני כיצד אין העדים נעשין זוממין אלא לוקין ארבעים והנראה בזה דאיצטריך למיתני בהאי לישנא לאשמעינן דלא שייך מלקות לגבי עדות אלא כשהוא דרך הזמה גמורה אי הוי שייך הזמה והיינו דוקא שאומרין על העדים עצמן עמנו הייתם אבל אם אומרין שהאיש פלוני שהעידו עליו היה עמהן שאין עליהם תורת עדות זוממין וכ"ש בשאינו דרך הזמה כלל אלא שאומרים ששקר העידו לא שייך מלקות כלל כדמסקינן לקמן דלא תענה לאו שאין בו מעשה הוא:
ע"ב בגמרא אמר עולא רמז לעדים זוממין מניין כו'. ויש לדקדק אמאי קרי ליה רמז הא לפרש"י בד"ה משום דהצדיקו משמע להדיא דפשטא דקרא לא מיתוקמ' אלא בעדים זוממין ובלא"ה נמי נראה דלכאורה פשטא דקרא דכתיב כי יהיה ריב בין אנשים ושפטום והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בין הכות הרשע דמשמע שע"י משפט של הריב מחייבין אותו ב"ד מלקות והיכי משכחת חיוב מלקות ע"י משפט של הריב בין האנשים דאי בלאוין של גזל וריבית ואונאה ועושק שכיר הא בהדיא איתרבי לתשלומין ואין לוקין עליהן וכן בלאו דחובל נמי אמרינן בכמה דוכתין בפירוש ריבתה תורה לתשלומין מילקי לא לקי ותדע דלקמן בפ' אלו הן הלוקין כל הני דקחשיב במתני' כולהו בלאוין של איסורי אדם למקום וכן הנך שכתבו התוס' שם דתנא ושייר א"כ מבואר להדיא דבלאוין שבין אדם לחבירו דשייך בהו משפט ליכא מלקות וא"כ ע"כ דפשטא דקרא לא מיתוקמא כלל אלא לענין עידי הזמה וא"כ הדרא קושי' לדוכת' אמאי קאמר לשון רמז ואפשר דאע"ג דפשטא דקרא איירי בהכי אפ"ה כיון דלענין עידי הזמה לא נזכר בפירוש בלשון המקרא אע"ג דקרא דחיק ומוקי אנפשיה בעדים זוממין אפ"ה שפיר קרי ליה רמז ותדע שכן הוא שאם נפרש לשון רמז כמשמעו לא הוי מן התורה לחייב מלקות וליסתור הכלל דקי"ל בכל דוכתי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא ע"כ דדרשה גמורה הוא וכדפרישית אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא היאך מוקי עולא להאי קרא דוהיה אם בין הכות הרשע לענין עדים זוממין הא בהאי קרא גופא כתיב והכהו כדי רשעתו ודריש עולא גופא לקמן דכדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וא"כ פשטא דקרא בא לומר דאין לחייבו אלא משום רשעה אחת והיינו מלקות והיכי דאיכא שתי רשעיות כגון מלקיות וממון לוקין ואין משלמין ואילו בזוממין אשכחן איפכא לקמן בפירקין דלר"מ לוקין ומשלמין ולרבנן משלם ואינו לוקה לכך נראה דאדרבה מה"ט גופא קאמר עולא הכא בשמעתין שאינו אלא רמז בעדים זוממין דודאי עיקר פשטא דקרא לא איירי בהכי מדכתיב כדי רשעתו אע"כ דפשטא דקרא דכי יהיה ריב בין אנשים ושפטום איירי בריב משפט של דיני ממונות ממש ושפיר קאי אסיפא דקרא דכתיב בתריה לא תחסום שור בדישו כדאשכחן בש"ס בדוכתי טובא דמהכא ילפינן שאין לוקין אלא בלאוין שהן דומיא דלא תחסום וכפרש"י בחומש והיא ג"כ מלשון הסיפרי וא"כ לפ"ז שפיר קאמר קרא דרשעה אחת אתה מחייבו והיינו מלקות משא"כ היכא דאיכא שתי רשעיות בהאי לאו דלא תחסום והיינו מלקות וממון ומשכחת לה כי הא דתניא בפ' השוכר את הפועלים החוסם פרתו של חבירו ודש בה לוקה ומשלם ומסיק רבא דלרבנן דפליגי אדר"מ האי דמשלם היינו בבא לצאת ידי שמים משום דאתנן אסרה תורה כו' וע"ש בפירש"י אבל בב"ד אין לחייבו אלא מלקות אלא דאפ"ה ע"כ אתיא נמי לרמז עדים זוממין מיתורא דוהצדיקו את הצדיק וכמו שפירש"י כנ"ל נכון בעזה"י אח"ז ראיתי בס' הרמב"ן ז"ל בפי' החומש שהרגיש ג"כ במה שדקדקתי דלא משכחת שפיר חיוב מלקות ע"י ריב ומשפט של שני אנשים ונתתי שבח לאל ית' שכוונתי לדעת הגדול כמותו אלא שהרמב"ן ז"ל נדחק לפרש בחד מכמה גווני דלא רמיזי בהאי ענינא וע"כ דהאי קרא דחיק ומוקי אנפשיה אמנם לפי מה שכתבתי הוא יותר נכון דודאי פשטא דקרא איירי בלאו דלא תחסום כדמשמע להדיא בלשון הספרי ובלשון רש"י בחומש ע"ש ואולי מקום הניחו לי מן השמים ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה ובלשון הרמב"ם ז"ל מבואר בחידושינו שם בפ' הפועלים:
שם ותיפוק ליה מלא תענה. משמע לכאורה מלשון הגמרא דאמימרא דעולא קשיא ליה הכי מאי איצטריך למילף מקרא דוהצדיקו הא בלא"ה חייב מלקות מלאו דלא תענה היכא דלא שייך כאשר זמם וקשיא לי טובא דמעיקרא מאי ס"ד דשייך מלקות מלאו דלא תענה דא"כ מאי איריא עידי הזמה שע"י עמנו הייתם אפילו שלא דרך הזמה נמי לחייבו מלקות ונהי דבעדים שהוכחשו לא משכחת לה דהא תרי ותרי נינהו וכה"ג היכא דליכא הזמה גמורה כגון שבאו עדים ואומרים שא' מבעלי דינים היה עמהם ביום פלוני במקום פלוני נמי תרי ותרי נינהו דלא שייך חיוב מלקות אלא דוקא בהזמה גמורה שחידשה תורה דבתראי מהימני אלא דאכתי היכא דאסהיד תרי בחד דליכא חידוש כדאיתא בפ' מרובה א"כ אמאי לא מחייבינן להו מלקות ועוד הא ודאי מהאי לאו דלא תענה לא הוה ידעינן חיוב מלקות בעדים זוממין דמתני' דהא בכל חייבי לאוין דעלמא לא שייך חיוב מלקות אלא ע"י התראה ובעדים זוממין קי"ל בפ' אלו נערות דלא בעי התראה וא"כ ע"כ היינו בהאי קרא דוהצדיקו דגלי קרא דשייך מלקות בעדים זוממים ממילא ידעינן דלא בעו התראה כיון דלא שייך בהו התראה כדמסקינן התם בפ' אלו נערות והנלע"ד בזה דאה"נ דלאו אעיקר מימרא דעולא קשיא ליה דלא איצטריך ליה האי קרא דוהצדיקו דודאי איצטריך כדפרישית אלא דאאידך גיסא קשיא ליה כיון דאשכחן דגלי קרא דשייך חיוב מלקות בעדים וע"כ היינו דאזהרה שמענו מלאו דלא תענה א"כ מאי איריא ע"י הזמה גמורה אפילו שלא דרך הזמה כגון דאסהידו תרי בחד נמי לילקו מהאי לאו גופא דלא תענה ואפי' בלאו התראה ואהא משני שפיר דעיקר לאו דלא תענה לא ניתן כלל למלקות כיון דלאו שאין בו מעשה הוא כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב עוד בזה דף ד' ע"ב:
פיסקא משום ר"ע אמרו כו' מ"ט דר"ע קסבר קנסא הוא כו' אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין ומסקינן דהא דאמר רבה נמי תדע שהרי לא עשו מעשה היינו נמי מה"ט גופא שהממון ביד בעלים וכפירש"י ולפ"ז משמע דהיכא שכבר שילמו הבעלים ע"פ העדים דלפי' ריב"א ור"י ברפ"ק דב"ק דף ד' ע"ב בתוד"ה ועדים זוממין דבכה"ג נמי שייך הזמה דלענין ממון לא שייך למידרש כאשר זמם ולא כאשר עשה וכ"כ הרמב"ם ז"ל א"כ ר"ע נמי מודה דמשלמין ע"פ עצמן ועיקר מילתא דר"ע היינו דווקא כשעדיין לא שילמו כפשטא דמלתא דסתם עדים זוממין כנ"ל (ועיין עוד בסמוך ולקמן דף ה' ע"ב אבאר עוד שיטת הרמב"ם ז"ל בזה) אלא דלפ"ז איכא למידק איפכא דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי אדר"ע הא כיון דלא שילמו אין לך קנס גדול מזה והיאך אפשר לומר דרבנן סברי דאפי' בכה"ג שהממון ביד בעלים הוי ממון ולא קנס ועוד הא תנן בס"פ אלו נערות (כתובות דף מ"א) זה הכלל כל המשלם יותר ממה שהזיק אין משלם ע"פ עצמו וכ"ש הכא שלא הזיק כלל אלא ביקש להזיק מיהו אפשר דרבנן סברי דתשלומי עדים זוממין משום כפרה ומש"ה מחייבי רבנן ע"פ עצמו כדאשכחן נמי בשבועת הפקדון כשנשבע לשקר והודה מחייב קרן וחומש וא"כ ע"כ דלא הוי בהאי כללא דס"פ אלו נערות שהרי משלם יותר ממה שהזיק וע"כ היינו משום דחומש נמי לכפרה אתא (כדמשמע בלשון רש"י שלהי פרק ד' שומרים ע"ש) וה"נ דכוותי' ועוד נ"ל דכיון דבתשלומי ממון דעדים זוממין לא דרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ אפי' אם כבר שילם הנתבע הממון לשכנגדו ולאחר שנמצאו העדים זוממין הוחזר הממון לבעלים אפ"ה צריכין העדים זוממין לשלם ג"כ לבעלים אע"פ שלא הזיקו דהא לא גרע מכאשר זמם וכ"ש הכא דאטריחוהו לבי דינא ולמיטרח אזוזי וכ"ש למאי דפרישית דעיקר תשלומי זוממין היינו לכפרה וא"כ לפ"ז בכל ענין אמר ר"ע דאין משלמין ע"פ עצמן משום דקנסא הוא וכ"נ מדיקדוק לשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות עדות ועיין עוד בסמוך:
בגמרא אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד כו' ופירש"י כל כמיניה בתמיה וכי יוכל הוא לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם ולכאורה פירושו תמוה טובא דאדרבה מה"ט גופא דלא כל כמיניה לפטור הנדון מלשלם מש"ה צריך העד זומם לשלם לפי חלקו וכבר הרגישו בזה המפרשים וביחוד בס' לחם משנה שכתב דכוונת רש"י דכאן דאין יכול לפטור הנידון מלשלם א"כ אמאי קרי ליה עד זומם והיינו לפי מאי שהבין מפרש"י דאיירי שלא הוזם ואף לפ"ז פירושו דחוק מאד בין בל' רש"י ובין בל' הגמרא אמנם לע"ד נראה דרש"י מפרש הא דמשני רבא באומר עדות שקר העדתי היינו לאחר שכבר הוזם חזר ואמר עדות שקר העדתי ומשמע ליה לרבא דהא דתניא דבעינן דוקא שיזומו שניהם היינו דוקא אם עדיין אף לאחר שהוזמו עומדין בעדותן דאכתי ה"ל תרי ותרי מש"ה אין לך בו אלא חידושו שלא האמינה תורה אחרונים יותר מן הראשונים אלא דוקא כשהוזמו שניהם ולא כשהוזם אחד מהם משא"כ כשאותו עד שהוזם אומר עדות שקר העדתי ומודה לדברי עדי הזמה שפיר מצי סבר ר"י דמשלם לפי חלקו כיון שבזו ליכא חידוש ובהא מקשה הש"ס שפיר כל כמיניה כיון שהגיד כו' ועי' פירש"י וכי הוא יכול לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם דודאי אילו היה יכול לפטור הנדון מלשלם ומהני עכ"פ חזרתו לפני ב"ד הוי א"ש משא"כ השתא דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואין יכול לפטור הנדון מלשלם א"כ הב"ד אין נזקקין לחזרתו כלל וכל מה שמודה בפניהם הוי כמודה חוץ לב"ד ולעולם יוכל לחזור מהודאתו ולומר מחמת ביעתות' הוא דאודי כדי לפטור הנדון ולפטור ג"כ מתשלומי הזמה ואפי' את"ל שצריך לשלם לצאת ידי שמים אכתי לא הוי ליה לר' יהודה למימר משלם דלשון משלם בדינא משמע כנ"ל ועוד יש לי לפרש בדרך אחר דרש"י נמי מפרש הא דאמר רבא באומר עדות שקר העדתי לאו אאותו עד שהוזם קאי אלא כפירוש התוספות דאעד שני קאי ולאו מטעמייהו דהתוס' אלא מטעם אחר דעיקר שינויא דרבא היינו שסובר דהא דבעינן דוקא שיוזמו שניהם היינו משום דבעינן לענות בו סרה ודרשינן עד שתסרה גופה של עדות ומש"ה כשלא הוזם אלא אחד מהם והשני עומד בעדותו לא שייך הזמה דבכה"ג לא הוסרה גופה של העדות דהשני קיים וחזי לאיצטרופי וכה"ג לאו סרה מיקרי משא"כ כשהוזם הא' והשני אומר עדות שקר העדתי ולפ"ז סרה כל העדות שפיר קרינן ביה לענות בו סרה ומש"ה קאמר ר"י אותו העד שהוזם משלם לפי חלקו ואהא מקשה הש"ס שפיר כל כמיניה כיון שהגיד וא"כ בכה"ג נמי לא סרה גוף העדות לגמרי כיון שהעד השני קיים ואינו נאמן לפטור הנדון מלשלם כיון דאי אתא עד אחרינא בהדיה חייב הנדון לשלם ועוד אפי' בעדותו לבד מחייב את הנדון שבועה כנ"ל ואף אם אפשר דרש"י לא כיון לזה אלא כפירושי הראשון שכתבתי אעפ"כ לא נמנעתי לכותבו שכן נ"ל עיקר לפי לשון סוגיית הש"ס עד שאני תמה על רבותינו בעלי התוס' דכיון דלקושטא דמלתא מפרשים דהאי באומר עדות שקר העדתי אעד השני קאי א"כ מי הכריחם לפרש עוד שהוזמו שניהם ולהוציא לישנא דעד זומם דרב יהודה מפשטיה והוצרכו לדחוק ג"כ בהא דמקשה גמרא כל כמיניה כו' טפי ה"ל לפרש בפשיטות כדפרישית ויש ליישב בדוחק והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
בתוספות בד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם לכאורה משמע דכי אמר הכי וכו' עס"ה. עיין במהרש"א ונראה מדבריו שמפרש המשך לשון התוס' בענין זה דמ"ש בתחלה ושוב הוזם היינו שרוצים להכריח דאיירי בשוב הוזם והיינו שהוזמו שניהם כמ"ש בס"ה וע"ז כתבו דאע"ג דלכאורה משמע דאיירי שלא הוזם אלא באומר עדות שקר העדתי לחוד נמי משלם לפי חלקו כדין עדים זוממין ממש שאומרים עמנו הייתם חייבים לשלם אע"פ שהלה לא שילם עדיין אפ"ה חייב רחמנא משום קנס ובעי רבא למימר שכן הדין נמי בעדות שקר העדתי דהיכא דאמרי תרווייהו עדות שקר העדנו נמי חייבין לשלם אע"פ שהלה לא שילם והיינו דקרי ליה ר"י בלשון עד זומם ואתי ר"י לאשמעינן דבכה"ג דהיכא דאמר חד מינייהו עדות שקר העדתי בכה"ג אשכחן דעד אחד משלם לפי חלקו ומסקו דא"א לפרש כן משום דלא אשכחן משלם אלא בעמנו הייתם אע"כ דרבא נמי איירי דשוב הוזמו שניהם וכתב עוד שם לפרש לשון המקשה כל כמיניה לפמ"ש התוס' בתחילת דבריהם לכאורה משמע ע"ש ולענ"ד פי' זה דחוק מאד הן במ"ש בהמשך לשון התוס' דלפירושו האי לשון ושוב הוזם שכתבו תחלה מיותר הוא והן בעיקר הפי' שאינו עולה על הדעת כלל לפרש אף לכאורה דרבא מפרש מילתא דר"י דעד זומם בכה"ג דמה סברא הוא לומר כן ועוד דאפ' את"ל דעדות שקר נמי הוי כעד זומם לענין זה לשלם במה שביקשו להפסיד אפ"ה לא יהא הטפל חמור מן העיקר דבעיקר עדים זוממין בעינן שיוזמו שניהם ובעדות שקר העדתי יאמר ר"י דעד א' שהוזם נמי משלם ועוד דבעדים זוממין אין משלמין ע"פ עצמן אם לא כשאמרו נתחייבנו ממון בב"ד ובעדות שקר שלא בא לידי הזמה יסבור ר"י דאפי' עד א' משלם ע"פ עצמו ועוד לשון כל כמיניה לא שייך שפיר לפי פירושו כמבואר למעיין בדבריו וכ"ש במאי דפשיטא ליה דבעדות ממון נמי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וכבר כתבתי שאינו כן כמ"ש ריב"א ור"י בפ"ק דב"ק ונראה דלשון הגמרא הכי משמע להו מדחשיב עדים זוממין בהדי כ"ד אבות נזיקין אלמא דבנזיקין נמי איירי וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדי' וכן משמע מסתימת לשון הטור (סי' ל"ח) אמנם בלשון הר"ן מצאתי שכתב ג"כ דבממון נמי שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין מה שאכתוב בזה דף ה' ע"ב לכך נראה יותר כמו שנראה מל' מהרש"ל ז"ל בס' ח"ש דכל דברי התוס' לעולם איירי בשוב הוזם אלא דלכאורה הוי משמע להו דבהוזם האחד והשני אומר עדות שקר העדתי הוי כאילו הוזמו שניהם וכ"ש היכא דאמרי תרווייהו עדות שקר העדנו ושוב הוזם אחד מהם וע"ז כתבו דלא נראה דכיון דלא אשכחן מאן דמשלם אלא דוקא בעמנו הייתם והיינו שהוזמו שניהם דבכה"ג גזירת הכתוב היא כנ"ל בכוונת מהרש"ל ז"ל אלא שגם זה מגומגם קצת לכך נראה יותר כדפרישית בל' רש"י ומתוך מה שכתבתי יש ליישב ג"כ לשון הטור במ"ש בשם ר"ת שנתקשו בהם הב"י וכל האחרונים וע"ש בל' הש"ך באריכות אלא שאין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:
בגמרא כמאן דלא כר"ע. משמע מל' סתמא דתלמודא מדדחיק לפרש מלתא דר"י דוקא באומר העדנו והוזמנו בב"ד ונתחייבנו ממון אלמא דהלכה כר"ע וכ"כ הרמב"ם והטור להדיא וכתב הב"י דמהכא פשיטא להו ומדאיירי נמי לעיל רבה ור"נ בטעמא דר"ע ואמרו תדע אלמא דהך סברא פשיטא להו טובא א"כ מסתמא דהלכה כר"ע דקסבר קנסא הוי ומ"ש הפוסקים והרי"ף והרא"ש והטור דיני הזמה אע"ג שאין דרכם לכתוב דינים שאינן נוהגים בזמן הזה היינו לענין דאי תפס לא מפקינן מיני' כמ"ש הב"י (סוף סי' ל"ח) ונראה שמטעם הזה השמיט הטור האי דינא דעד זומם משלם לפי חלקו אע"ג שיש בזה חידוש גדול אפ"ה כיון דלא שייך הכא לומר אי תפס לא מפקינן מיניה דהא למאי דמסקינן דלא משכחת להך מלתא אלא כשאומר הוזמנו בב"ד ונתחייבנו ממון א"כ לא שייך הך מלתא בזמן הזה שהרי אין הב"ד מחייבין אותן בזמן הזה כיון דקנסא היא כנ"ל. והוצרכתי להאריך בזה משום דלפי דמשמע מהסכמת כל הפוסקים דהלכה כר"ע דקנסא הוא א"כ תיקשי הלכתא אהלכתא במאי דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס הא קי"ל דאינו לוקה ומשלם והיינו כחכמים דלקמן במשנה (דף ד') במעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ודלא כר"מ דאמר לוקה ומשלם כדאיתא בפ' אלו נערות ובפ' מרובה ובפ' הפועלים ובכמה דוכתי ואנן הא מסקינן לקמן דטעמא דר"מ משום דס"ל כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולפ"ז משמע ע"כ דטעמא דחכמים משום דעדים זוממין ממונא הוא כמ"ש התוספות לקמן ובכל הסוגיות הנזכרים ומה שנלע"ד בזה יבואר לקמן במקומו אי"ה:
במשנה מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה פירש"י שגירש את אשתו בפנינו ביום פלוני וזה אומר לא גרשתיה ואיני חייב לה כתובה עכ"ל. ונראה לכאורה מל' רש"י שהעדים לא העידו בפירוש שלא נתן לה כתובה אלא עיקר עדותן על הגירושין לחוד אלא שע"י אותן העדות האשה תובעת כתובתה ואיירי בענין ששטר כתובתה בידה או במקום שאין כותבין לענין עיקר הכתובה בלבד אלא דלפ"ז קשי' לי דאכתי אמאי מחוייבין העדים לשלם טובת הנאת כתובתה הרי יכולין לומר שלא באו אלא להתירה לשוק שהרי הבעל אומר לא גרשתיה ולא להגבות כתובתה ועוד דהיאך העדים יודעין שלא פרע לה כתובתה דלא ראינו אינו ראיה וא"כ פשיטא דיכולין לומר שהיו סוברין שכבר פרע לה כתובתה לאחר גירושין א"כ לפ"ז נראה דהא דקתני ולא נתן לה כתובתה מן העדים הוא שאומרים בבירור שלא נתן לה כתובה כגון שהתנה בפירוש בשעת גירושין שאל יפרענה אלא בפניהם ואפשר שרש"י ג"כ הכי מפרש לה אלא שקיצר בלשונו ועיקר כוונת רש"י אינו אלא לפרש שצריכין לומר שגירש את אשתו ביום פלוני דבענין זה שייך הזמה דעמנו הייתם ביום פלוני כנ"ל. והוצרכתי להאריך בזה משום דנפקא מיניה לענין סוגיא דשמעתין כמו שאברר בסמוך:
בגמרא כיצד שמין א"ר חסדא כו' עיין בפרש"י ותוס' שהאריכו בפירושם ולדבר א' נתכוונו דכל השקלא וטריא ופלוגתא דהנך אמוראי היינו לענין עיקר הדין שנסתפקו אם אומרים זכות הבעל או זכות האשה וכדמפרשו מילתא בטעמא אלא שהרי"ף והרא"ש והר"ן מפרשו בע"א בשם הגאון הגדול דהא דאמרינן שמין בבעל או באשה היינו אם הוא ילד או זקן בריא או חלש קפדן או ותרן ומ"ד באשה היינו אם היא יולדת בצער ואם היא קנטרנית להקניטו שיגרשנה כו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בחיבורו ועיין בל' הרא"ש מה שהקשה על פירש"י ותוס' אמנם למאי דפרישית בסמוך נלע"ד לכאורה דכפירש"י ותוס' מוכרח בסוגיא דאי כפי' הגאון א"כ מעיקרא מאי קאמר כיצד שמין הא מסברא אית לן למימר דשמין בין באיש ובין באשה שאם עיקר הדין דשייך שומא בכל הני מילי לפי שהלוקח נותן עיניו בכל זה א"כ פשיטא שצריך לשום בשניהם בין באיש ובין באשה כיון שאפשר לקיים שניהם ואין זה סותר את זה משא"כ לפירש"י ותוס' א"ש כיון דבעיקר הדין קמיפלגי דאי אפשר לילך אחר שומת שניהם שהרי סותרין זא"ז שזכות הבעל שוה יותר מזכות האשה כמ"ש רש"י ותוס' באריכות ועוד דלפירושם קשה מה שדקדקתי בסמוך דהיאך שייך שומא זו לענין תשלומי הזמת העדים כיון דלא רמיא הך מילתא עלייהו למידק בשעה שהעידו אם הוא חולה או זקן או בריא או קפדן וכן להיפך כיון שאינן אלא דברים המסורים ללב ואין כל הדיעות שווין ואף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הקדמונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וכאן לא באתי אלא ליישב שיטת רש"י ותוס' דנראה שמזה הטעם עצמו הוכרחו לפרש כן וכ"ש ממאי דמשמע להו דהאי בכתובתה דקאמר ר"פ היינו למעוטי נכסי מלוג לפי שאין זה מעיקר עדותן שיכולין לומר לא היו יודעין מזה אלמא דלעולם אין לחייב העדים אלא בדבר ברור במה שהוא מעיקר עדותן ורמיא עלייהו למידק וכדפרישית בסמוך וצ"ע ליישב שיטת הפוסקים בזה ודו"ק:
בגמרא אמר רבא הב"ע כו' ובמוסר שטרותיו לב"ד ופירש"י שהוא פרוזבול שהתקין הילל והתוס' הקשו על פירושו וכתבו דתרי מילי נינהו. ולע"ד נראה דכוונת רש"י בזה דהיא גופא קשי' ליה אמאי מוקי רבא מתניתין במוסר שטרותיו דלא שכיח ולא ה"ל לסתום אלא לפרש טפי ה"ל לאוקמי בפרוזבול דשכיח טובא שהרי הילל התקין כן מפני תיקון העולם לכך מפרש רש"י דבאמת חדא מלתא היא דאי לאו דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מדאורייתא לא היה הילל מתקן פרוזבול אף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ"מ כל מאי דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא כיון דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מדאורייתא מש"ה התקין הילל פרוזבול והוי נמי כעין דאורייתא וא"כ לפ"ז רבא עיקר מילתא נקיט כן נ"ל:
שם ואמר רב יהודה אמר רב ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב כו' לא פסלוהו כו' והתני ר' חייא הורידו את המקוה ופירש"י בד"ה לא פסלוהו דפסול מקוה במים שאובין מדרבנן הוא ובד"ה הורידו את המקוה כתב מהכשירו לפסול עכ"ל. לכאורה מפשט' דהאי לישנא משמע דבמקוה שלימה של מ' סאין איירי שהיתה כשירה קודם שנפלו הג' לוגין בתוכו ואפ"ה פסול מדרבנן והיינו כשיטת הרשב"ם בפ' המוכר את הבית שהביא הב"י בהל' מעין ומקוה בסי' ר"א אלא דמלבד שכל הפוסקים חולקים על פי' רשב"ם כמ"ש הב"י דרשב"ם יחידאי הוא וכ"ש דרש"י גופא בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר דמייתי הש"ס התם הילל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה וחכמים אומרין ג' לוגין פוסלין כתב רש"י להדיא פוסלין אם נופלין לתוכו קודם שנשלם אבל אם נשלם שוב אינו פוסל אפילו המשיך לתוכן אח"כ אלף סאים וא"כ ע"כ דהכא נמי בכה"ג גופא איירי שעדיין אין המקוה שלימה אלא חסירה ואפ"ה שייך שפיר לשון לא פסלוהו כיון דמעיקרא בחזקת כשרות היו המים שבמקוה להרבות לתוכן מים שאובין עד שישלימו למ' סאין כיון שרוב המקוה מים כשירי' הן משא"כ השתא שנפלו לתוכו ג' לוגין כל מי המקוה שהיו בתוכו נפסלו לגמרי ומש"ה שייך נמי האי לישנא דהורידו את המקוה כיון שהמים שבתוכו נפסלו מהכשירן לפסול וזה ברור בכוונת רש"י ואף דלכאורה הי' באפשר לפרש לשון רש"י בפ"ק דשבת דמ"ש אבל אם נשלם שוב אינו נפסל היינו דוקא ע"י המשכה ומטעם שאובין שהמשיכם אתי עלה כדמשמע לכאורה בלשונו שכתב אפילו המשיך לתוכו אלא דאי אפשר לפרש כן דממה נפשך אי מטעמא דשאובין שהמשיכוהו איירי הא קי"ל דבעינן ריבוי' והמשכה וא"כ היאך כתב אפילו המשיך אלף סאין וליכא למימר נמי דרש"י סבר כשיטת הפוסקים דשאובה שהמשיכוהו כולה כשירה כרבנן דר"א בן יעקב ספ"ק דתמורה כמ"ש התוס' שם בשיטת רש"י דא"כ אפילו במקוה חסירה נמי כשר ע"י המשכה ולפ"ז ע"כ דרש"י בפ"ק דשבת בלא המשכה איירי ומ"ש אפילו המשיך לתוכו לישנא בעלמא נקט כדאשכחן בכמה דוכתין במסכת מקואות ובלשון הפוסקים אע"כ כדפרישית דרש"י כשיטת כל הפוסקים ס"ל דהא דקי"ל דבעינן ריבויא והמשכה נמי איירי דוקא במקוה חסירה מש"ה בעינן שיהא רוב המ' סאין מן הכשירין ומיעוט מהשאובין שנמשכו דהמשכה זו מועלת להשלים אבל במקוה השלימה לעולם אינה נפסלת אפילו מילא בכתף ונתן לתוכו אלף סאין בלא המשכה כשירה כשיטת כל הפוסקים שהביאו כמה ראיות ממשניות וברייתות דמקואות וכמו שאבאר קצת בסמוך בישוב שיטת רש"י וכן מבואר עוד בלשון רש"י בפרק מרובה גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו ע"ש:
ועוד דהא עיקר פירושו של הרשב"ם בפ' המוכר את הבית דבמקוה שלימה נמי שייך פסול שאובין נראה מפירושו שם שיצא לו כן מסוגיא דפ' הערל דמייתי הש"ס התם מתני' דמקואות דקתני נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו ומשמע להדיא דהיכא שלא נטל סאה נפסל המקוה ע"י שאובין שנתן לתוכה ולא ניחא ליה להרשב"ם ז"ל לפרש הך מתניתין ומימרא דר' יוחנן לענין מי פירות כמ"ש התוס' בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק' ע"ב) בד"ה אמר לו גדור ע"ש אלא שהתוס' עצמן כתבו שם שיש להקשות על פי' זה מהך סוגיא דפ' הערל גופא ע"ש שרוצין ליישב בדוחק מש"ה לא משמע ליה להרשב"ם כלל הך סוגיא אלא במים שאובין גרידא וכיון שכן הא רש"י גופא בפ' הערל מפרש ג"כ הך מתניתין דמקואות לענין מי פירות כשיטת התוס' ודלא כהרשב"ם ומה שיש לדקדק בעיקר פירושו של הרשב"ם ובמאי שהשיגו הרמב"ן ז"ל בפרק המוכר את הבית תקצר היריעה מהכיל ודעתי לבאר אי"ה במקום אחר וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש מתוך כך לקמן בשמעתין במימרא דרב בטובל בים הגדול שנחלקו רש"י והתוס' בחילוף הגירסאות וכמו שאבאר בסמוך ועיין עוד בחידושינו שם בפרק הגוזל קמא שכתבתי ליישב הך סוגיא דפרק הערל ולקיים פירש"י והתוס' דשפיר איירי במי פירות ע"ש ודוק היטב:
בגמרא ואמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים כו' לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין ופירש"י שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין כו' עס"ה. ולכאורה אין לשון רש"י מדוקדק במ"ש שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ואין זה כלשון הגמרא דאמר חיישינן לג' לוגין שלא יהו במקום א' ולכאורה היה נ"ל בכוונת רש"י שהוכרח לפרש כן והיינו לפי מה שכתבתי לעיל דשיטת רש"י כשיטת כל הפוסקים דבמקוה שלימה של מ' סאין כשירים תו לא מיפסל בשאובין אפי' מילא שאובין כל היום וא"כ לפ"ז קשיא טובא אמימרא דרב דאמר אפי' בים הגדול שייך פסול שאובין כיון דקוו וקיימי ואכתי מ"ש ממקוה אע"כ דצריך לחלק דהא דמקוה שלימה אינה נפסלת בשאובין אפי' שופך כל היום היינו משום דאמרינן קמא קמא בטל משא"כ בחבית דנפיש עמודיה לא שייך לומר קמא קמא בטיל כדאיתא להדיא בשלהי מסכת עבודת כוכבים דף ע"ג לענין יין נסך א"כ אפשר דזהו כוונת רש"י שכתב שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ולא שייך לומר קמא קמא בטל ולפ"ז הא דאמרינן בגמרא חיישינן לג' לוגין שאובין היינו משום דעיקר מילתא נקט שזה עיקר הפסול בשאובין כך היה נ"ל לכאורה אלא דלאחר העיון היטב בלשון רש"י שהוסיף וכתב ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה א' מן הפוסלין את התרומה א"כ נראה דלא נחית להכי דהא מהאי חששא דשמא כל מים שהיו בחבית עומדים ועיקר טבילת ראשו ורובו היה בהם ממילא דלא עלתה לו טבילה אף לחולין דהא כל היכא דאשכחן האי לישנא דשאובין פוסלין את המקוה היינו אפי' לחולין ואין זה מגזירת י"ח דבר דיש בכללן האי דבא ראשו ורובו במים שאובין דהא י"ח דבר תלמידי שמאי והלל גזרו והך ג' לוגין מים שאובין דפוסלין את המקוה בימי שמאי והלל עצמן אשכחן דנחלקו בהן כדאיתא בפ"ק דעדיות והובא ג"כ בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר גופא אלמא דהא כדאיתא והא כדאיתא דודאי עיקר פסול שאובין שנפלו למקוה בפחותין ממ' סאין פוסלין המקוה לגמרי אף לחולין שהטובל בהם לא עלתה לו טבילה כלל ועדיין בטומאה ראשונה לכל דבר משא"כ האי דבא ראשו ורובו שהוא מי"ח דבר היינו שאף שכבר טבל הטמא במקוה כשירה אלא שאח"כ בו ביום בא ראשו ורובו במים שאובין גזרו עליו טומאה לענין דפוסל את התרומה כדי שלא יהיו רגילין בכך כדמסיק הש"ס התם וא"כ לפ"ז נראה שלזה הענין עצמו נתכוון רש"י דאע"ג דלענין עיקר טבילה לא שייך הך חששא דשאובין כיון דבים הגדול קא טבל אפ"ה איכא למיחש דאפשר שבתוך הטבילה בא ראשו ורובו ג"כ באותן השאובין אלא משום דבאמת דבמתניתין די"ח דבר דקתני והבא ראשו ורובו במים שאובין לא נקט ג' לוגין ובבבא הסמוכה לה קתני וטהור שנפל על ראשו ג' לוגין מים שאובין א"כ אפשר דהנך גזירות גופייהו נמי לא דמי להדדי דבנפל סגי בג' לוגין והבא ראשו ורובו אפשר דבעי טפי כשיעור ראשו ורובו ממש וכמ"ש התוס' ג"כ כה"ג דבבבא דסיפא דנפלו גזרו אף בטהור ובבבא דרישא שבא ראשו ורובו לא גזרו אלא בטמא לאחר טבילתו מש"ה כתב רש"י שמא כל המים שהיו בחבית עומדים יחד ולכאורה פי' זה נכון יותר מסתימת לשון רש"י וכ"כ מהר"ם ז"ל בחידושיו אלא דלפ"ז אכתי לא א"ש לישנא דגמר' דקאמר חיישינן לג' לוגין ועוד דאכתי בהך ברייתא דמייתי הכא דקתני חבית מלאה יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה והאי ע"כ דאפילו לחולין איירי דלענין מי פירות ושאר משקין לא אשכחן שום חילוק בין חולין לתרומה דהא אדרבה קורטוב של יין מציל על ג' לוגין חסר קורטוב כדאמרינן לעיל בשמעתין וכ"ש חלב היכא דלא שייך שינוי מראה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא עלתה לו טבילה בחבית של יין הא קי"ל דקמא קמא בטל אע"כ צריך לחלק בין חבית דנפיש עמודיה ולא אמרינן קמא קמא בטל והיינו כלשון ראשון שכתבתי מיהו מתוך מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' יש ליישב הכל לנכון אף לפי פי' אחרון שכתבתי כאן. ודוק היטב:
שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשת לוגין שאובין שלא יהו במקום א' כו' ופירש"י דלא גרסי' אי אפשר דודאי אפשר אלא חיישינן לשמא. וקשי' לי אמאי חיישינן בשאובין לשמא הא פשיטא לן בכולהו תלמודא דכל ספק שאובין להקל כדאיתא להדיא במשניות בפרק ד' דטהרות ונראה דאפשר דשאני הכא כיון דידעינן בודאי שנפלו הרבה יותר מג' לוגין במקום הזה אלא שהספק אם נתערבו ונתבטלו או שעדיין עומדין במקום א' מש"ה לא דמי לשאר ספיקות דה"ל כספק מחמת חסרון ידיעה שהרי אי אפשר להתברר וקי"ל דכה"ג לא מיקרי ספק. ועוד נראה דשאני הכא דלאו חומר היא לגבי' אי לא עלתה לו טבילה כיון שעודנו במים בקל יכול לטבול פעם אחרת וגדולה מזו אשכחן בפרק אין מעמידין דאפילו בספק טומאה בר"ה אמר ר' ינאי הא שיקעא דנהרא קמך זיל טבול וכ"ש הכא דבלא"ה נראה לי דהא דאמרינן הטובל שם היינו לאלתר בשעה שנפל החבית לשם ובזה יש ליישב קצת ג"כ מה שהקשיתי בסמוך:
בתוספות בד"ה אמר ר"י אמר רב חבית מלאה מים כך גירסת הקונטרס כו' ואין נראה דהא מדשווי' להו השקה כו' ועוד דאמרינן בביצה כו' לכך נראה דגרסינן במילתא דר"י חבית מליאה יין כו' עס"ה. והנה מצאתי להרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות מקוואות שכתב להדי' דין זה מליאה מים כגירסת רש"י ולא עוד אלא שהוסיף וכתב הך מלתא דוכן ככר של תרומה דבסמוך ג"כ בחבית מליאה מים ע"ש ולכאורה דגירס' זו מוכרעת מל' הגמרא גופא דקאמר להדי' דחיישינן לג' לוגין מים שאובין ואילו ביין לא שייך לישנא דשאובין כדפרישית דאדרבה יין ושאר משקין אינם בכלל שאובין כדמשמע לעיל בשמעתין ולא שייך נמי הך שעורא דג' לוגין לא מיבעיא לשיטת הרא"ש ז"ל שהביא הב"י דשיעור ג' לוגין בשאובין היינו משום דבכך היו רגילין להטיל עליהם שאובין אחר טבילתן כשיעור ראשו ורובו א"כ פשיטא דלא שייך הך מלתא ביין ושאר משקין אלא אפי' לפי' הראב"ד ז"ל ברפ"ק דעדיות שכתב דשיעור ג' לוגין היינו משום שהוא שיעור חשוב לנסכי קרבנות ציבור אפ"ה לא אשכחן בכולהו משניות וברייתות דמקוואות הך שיעורא דג' לוגין לענין יין אלא לענין מים שאובין בלבד ומה"ט גופא נראה שכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דלא גרסינן כלל בסמוך בחבית של יין דבריית' הך מלתא דחיישינן לג' לוגין וכמו שאבאר נמצא דגירס' רש"י והרמב"ם ז"ל מוכרחת בגמרא א"כ צריכין אנו לפרש וליישב דלא תיקשי קושי' התוס' אמאי לא מהני השקה להנך מים והנלע"ד בזה דהא בלא"ה משמע מל' התוס' גופא שהוצרכו לדמות מלתא למלתא דכי היכי דמהני השקה למים טמאין לטהרן והיינו משום דנעשו כמחוברין ומש"ה מסתמא ה"ה לענין שאובין נמי מהני לעשותן כמים מחוברין ממש וטפי ה"ל לאתויי מכמה משניות דמקוואות דקתני להדיא דמהני השקה למים שאובין כדתנן להדיא שם בפ"ו משנה ג' ומשנה ה' ע"ש ובכה"ג בכמה דוכתי אע"כ דלא פסיקא להו הך מלתא משום דיש לחלק בין הך פסולא דשאובין פוסלין את המקוה שהיה הרבה קודם י"ח דבר לבין הך דבא ראשו ורובו במים שאובין דפוסל את התרומה דהוי מי"ח דבר דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד וכמו שכתבתי ג"כ בסמוך בחד מתרי ותלת טעמי ומש"ה הוצרכו לאתויי מהך סברא דכי היכי דמהני השקה מדאורייתא להעלות המים מטומאה לטהר' ה"ה וכ"ש לענין גזירת שאובין דיש לעשותן כמחוברין וא"כ לפ"ז אף אנו נאמר שאין מזה קושי' כלל על גירסת רש"י והרמב"ם דאדרבה היא הנותנת דדוקא מטומאה לטהרה חידוש הוא שחידשה התורה דמים טמאין נטהרין בהשקה אע"ג דכל אוכלין ומשקין טמאים לית להו טהרה במקוה אלא דאפ"ה גזירת הכתוב הוא כמו כל דיני טומאה וטהרה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הל' מקוואות ע"ש וכדאשכחן נמי בכלי חרס דאע"ג דאין להם טהרה במקוה אפ"ה שבירתן מטהרתן אע"ג דחזו אח"כ למידי אחרינא וכן בשאר כלים היכא דעביד בהו מעשה והכא נמי דכוותיה משא"כ לענין הך גזירה דבא ראשו ורובו במים שאובין שהיא מי"ח דבר דעיקר גזירה היה משום שהיו רגילין ליתן עליהם מים שאובין לאחר טבילתן וקסברי לא הנך מטהרין אלא הנך מטהרין ומש"ה גזרו אפילו על אדם טהור שנפלו עליו כדאיתא שם בפ"ק דשבת מש"ה שפיר איכא למימר דלא מהני בהו השקה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ועוד דבלא"ה אין לדמותן דהשקה מטומאה לטהר' נטהרין לעולם משא"כ בהשקה דשאובין כשהעלן מן המים חוזרין להיות שאובין ואתי למיטעי בהו כנ"ל נכון ליישב גירסת רש"י והרמב"ם דלא משמע להו למחוק הגירסא בשביל הך קושי' שהקשו התוספות ומכ"ש לפי מה שכתבתי דהאי לישנא דחיישינן לג' לוגין שאובין דקאמר רב משמע להדיא דבשאובין איירי דלפי' התוספות היה צריך למחוק לגמרי הך מלתא דחיישינן כמו שמוחק מהר"ם ז"ל בחידושיו האי דחיישינן בסמוך בברייתא דחבית מלאה יין וכמו שאבאר בסמוך דבלא"ה ליתא להך גירסא בברייתא ודוק היטב:
בד"ה תניא נמי הכי חבית מליאה יין וגם רש"י לא גריס הכא מים כו' דאל"כ מאי קאמר וכן ככר של תרומה כו' והכי תנן בביצה כו' עס"ה וכתב מהרש"א ז"ל דאפשר שאין זו ראיה לפירש"י רק מדברי התוס' דהא רש"י לית ליה הך ראיה מדגריס לעיל מים זה תוכן דברי מהרש"א ע"ש ולע"ד במכ"ת דאגב חורפיה ושיטפיה כתב כן דהא דלא משמע ליה לרש"י הך ראיה דמסכת ביצה היינו משום דלא ניחא ליה לדמות השקה דשאובין לעשותן כמי מקוה להך השקה דמים טמאים אלא דהתוספות מסברא דנפשייהו משמע להו בפשיטות דיש לדמותן משא"כ בהך ככר של תרומה דהכא דקתני טמא והיינו שנטמא באדם טמא שטבל שם וא"כ פשיטא דלא שייך לומר דגרסינן חבית של מים דא"כ כיון שהמים עצמן של שאובין אף אם נאמר שנטמאו על ידי האדם אפילו הכי הרי נטהרו מטומאתן על ידי השקה וכל שכן שאין הדין שהמים יטמאו הככר של תרומה ואם כן היינו ממש הך דינא דתנן בביצה דמטבילין כן נראה לי ברור בכוונת התוספות שרוצין לפרוש אף לשיטת רש"י דלא גרסינן הכא מים אלא יין וכמו שהביא רש"י בהדיא דהכי גרסינן בתוספתא. אמנם אחר העיון מצאתי ראיתי בלשון התוספתא בפ"ה דמקוואות וה"ג התם חבית שנשברה בים הגדול ומראה אותו המקום כמראה אותו היין הטובל באותו מקום כאילו לא טבל ולא עוד אלא אפילו נפל שם ככר של תרומה טמא עכ"ל התוספתא וא"כ נראה ברור שלא לזה נתכוין הך תוספתא ואפשר שהיא הך ברייתא גופא דמייתי הש"ס הכא אלא שדרך הש"ס לקצר משניות וברייתות דמס' טהרות כדאשכחן בכמה דוכתי ולפ"ז יפה כתב רש"י בד"ה תנ"ה דעיקר סייעתא דמייתי הש"ס מהך ברייתא למימרא דרב היינו לענין הך מלתא לחוד דחיישינן בים הגדול במשקין הנופלים בו שהם עומדין במקומן וכוונתו בזה דלשאר מילי ודאי לא דמי כלל להדדי דמימרא דרב היינו במים שאובין שהוא מי"ח דבר לענין פסול תרומה ושיעורן בג' לוגין משא"כ בברייתא דאיירי ביין דלא שייך בי' טבילה כלל מדאורייתא אף לחולין מש"ה גזרו רבנן שאם נפלו לתוך מי מקוה או לים הגדול נפסלין המים בשינוי מראה ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקתי בסמוך דהאי לא עלתה לו טבילה דברייתא לא הוי כהך מימרא דרב דהא בהך תוספתא קתני להדיא כאילו לא טבל והיינו כדפרשינן בפי' השני לשיטת רש"י דהאי דרב היינו דוקא לתרומה והך דברייתא היינו אף לחולין כן נ"ל ברור בעזה"י נקטינן מיהא שיש בזה סתירה גמורה לגירסת ופי' התוס' בדיבור הקודם דבמימרא דרב נמי גרסינן יין וע"ז כתבו לפרש דאיירי ביין לבן שאינו משנה מראית המים ואילו בהך תוספתא דמקוואות משמע להדיא להיפוך דבנפילת יין למי המקוה לא מיפסל אלא בשינוי מראה וכמדומה לי שנעלמה הך תוספתא מרבותינו בעלי התוס' וצ"ע ואכתי איכא למידק מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מקוואות שכתב האי דינא דככר של תרומה אחבית מליאה מים שנפל' לים הגדול וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא למה נטמא הככר שהרי המים עצמן אינו טמא שנטהרו בהשקה לים הגדול אם לא שנאמר שהרמב"ם סובר דלענין תרומה לא מהני השקה כדמשמע לכאורה בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ג) דמדמה הש"ס התם השקה וזריעה דתרומה כמו בהקדש ע"ש אע"ג דיש לחלק קצת או שנאמר שהרמב"ם סובר דהשקה לא מהני אלא דוקא היכא שנתכוין להשיקן ובלא"ה משמע בחולין דלתרומה דבעינן כוונה בטבילה היינו אפילו בכלים בעינן נמי דמכוין להו אדם וא"כ נראה דה"ה וכ"ש לענין השקה דלא מהני בתרומה כל היכא שלא נתכוין לכך כן נ"ל ועדיין צ"ע ותו לא מידי ודוק היטב:
במשנה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז כו' לוקין ומשלמין כו'. לכאורה הוי מצי למיתני הך פלוגתא דר"מ וחכמים דהכא אהנך בבי דמתניתין דרישא בהאי דמעידין שגירש את אשתו ובהאי דמעידין שחייב לחבירו אלף זוז דלר"מ לוקין ומשלמין ולחכמים אינן לוקין דמ"ש אלא כיון דבהנך מתניתין דלעיל איצטריך לאשמעינן ענין התשלומין גופא כיצד אומדין הטובת הנאה משום הכי קתני לה פלוגתא דר"מ וחכמים בבבא בפני עצמה וממילא ידעינן דשייך פלוגתייהו בכל עדות שהוזמו ע"י ממון:
בתוספות בד"ה לוקין ומשלמין שלא השם כו' משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם וקשה הא אמרינן בהשוכר את הפועלים החוסם פי פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכא כו' עכ"ל. כוונתן מבואר דקשיא להו אהא דמוקי אביי התם הך ברייתא כר"מ דלרבא ודאי לק"מ דהוא מוקי לה התם אפי' כרבנן והאי משלם היינו לצאת ידי שמים ע"ש אלא דלפ"ז קשיא לי דטפי הוי להו לאקשויי בפשיטות מסוגיא דשמעתין גופא דמפרש עולא טעמא דר"מ דגמר ממוציא ש"ר וא"כ מאי האי דקאמר ר"מ שלא השם המביאו לידי מכות והאי טעמא למה לי דאדרבה מהאי טעמא משמע דהיכא שהוא משם א' אין לוקה ומשלם ובמוציא שם רע נראה דליכא אלא שם א' של הוצאת שם רע ואפ"ה לוקה ומשלם אע"כ דהתם במש"ר נמי מיקרי תרי שמות לאו דלא תלך רכיל וממון דכתיב בהדיא וענשו אותו מאה כסף והשתא א"ש הא דקאמר ר"מ שלא השם המביאו כו' מה"ט גופא דהוי דומיא דמש"ר וא"כ ע"כ כדי רשעתו לא אתי למעוטי מלקות וממון בעדים זוממין אלא מיתה ומלקות כמ"ש התוספות לקמן בשמעתין בד"ה בשלמא ובד"ה סבר לה כר"ע וא"כ לפ"ז שפיר קאמר אביי נמי התם בהשוכר את הפועלים דהך ברייתא דהחוסם דלוקה ומשלם היינו כר"מ דכיון דבעדים זוממין לוקה ומשלם אע"ג דכדי רשעתו בעדים זוממין כתיב וע"כ היינו משום דכדי רשעתו במיתה ומלקות מיירי א"כ ממילא דבכ"מ סובר ר"מ דלוקה ומשלם כיון דליכא קרא למעט מלקות וממון ועוד נ"ל דבלא"ה אין מקום לקושיית התוס' כיון דעיקר קושייתם אינו אלא אליבא דאביי וא"כ אביי גופא אזיל לטעמיה דאמר בפ' אלו נערות דחייבי מלקות וחייבי מיתות איתקשו להדדי בג"ש דרשע רשע וכתבו התוספות שם דלפ"ז ע"כ לית ליה לאביי הך דרשא דכדי רשעתו למלקות וממון אלא למיתה ומלקות כר"מ וטעמייהו דרבנן דאמרי אין לוקין ומשלמין היינו מג"ש דרשע רשע ואם כן שפיר מוקי אביי הך ברייתא דהפועלים כר"מ ועיין מה שכתבתי בזה בחידושינו בפרק אלו נערות באריכות ובסמוך בסוגיא דשמעתין אבאר עוד בענין אחר:
בא"ד לכך פי' הר"ם מבורגונ"י כו' עס"ה. בכתובות בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ב ע"ב) בד"ה שלא השם כתבו התוס' זה התירוץ בשם הר"ר שלמה מטרוי"ש דהא דקאמר שלא השם היינו דממונו לא בעי אזהרה והוסיפו עוד ביאור בזה ומה שהקשו שם על פירש"י כבר כתבתי שם ליישב אלא שהנחתי פירש"י בקושי' מסוגיא דשמעתין ולמאי דפרישית בסמוך נתיישב לנכון פירוש הקונטרס שם:
בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב אלא ר"מ מ"ט וכתבו התו' דאע"ג דר"מ דריש כדי רשעתו למיתה ומלקות אפ"ה הא גופא קשיא ליה לגמרא דטפי ה"ל למידרש לענין מלקות וממון. ונראה לי להוסיף ביאור בדבריהם דכיון דהאי כדי רשעתו משמע דאעדים זוממין נמי קאי כדאמר עולא לעיל דמלקות בעדים זוממין ילפינן מדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע וכתיב והיה אם בין הכות הרשע א"כ שפיר אית לן למימר דלמעוטי מלקות וממון אתי ולאפוקי מהך סברא דר"מ דלא נימא דלוקה משום לאו דלא תענה דניתן למלקות וממון מכאשר זמם דלממון לא בעי אזהרה ועוד דלא נימא דלוקה ומשלם כדאשכחן במוציא ש"ר משא"כ לענין מיתה וממון לא איצטריך האי מיעוטא גבי עדים זוממין דהא מיתה גופא בעי אזהרה דלא תענה ואדרבה הוי האי לאו דלא תענה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ולא שייך נמי למילף ממוציא ש"ר אלא דאכתי קשיא לי לאידך גיסא מאי מקשה בגמרא מ"ט דר"מ הא בפשיטות מצינן למימר דטעמא דר"מ דבעדים זוממין לוקין ומשלמין דלוקה מטעמא דר' יוחנן בפרק אלו נערות דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם והיינו משום דסמיך ליה ארבעים יכנו א"כ כ"ש בעדים זוממין דאיירי בי' קרא להדיא וחייב נמי בתשלומין דהא בפי' ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין דכתיב יד ביד רגל ברגל בשלמא לפי מה שכתבתי במשנתינו בפירושא דשלא השם א"כ ע"כ דר"מ לית ליה טעמא דר' יוחנן דאי אית ליה לא הוי צריך למימר האי לישנא דשלא השם כיון דבהדיא כתיב מלקות ותשלומין משא"כ לפי' התוספות שפיר איצטריך למימר נמי הך טעמא דשלא השם א"כ הדרא קושי' לדוכתא מאי מקשה מ"ט דר"מ מיהו איכא למימר דאה"נ דהא דמקשה מ"ט דר"מ לאו סתמא דתלמודא הכי מקשה אלא עולא גופא מקשה ומתרץ לה הכי כדאשכחן בכמה דוכתי וא"כ א"ש דעולא לטעמיה דלית ליה כלל האי דרשא דר' יוחנן בפרק אלו נערות דסמיך ליה ארבעים יכנו כדמשמע התם להדיא כן נראה לי נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
שם סבר ליה כר"ע דאמר עדים זוממין קנס'. משמע מהכא דחכמים דפליגי עליה דר"מ סברי דעדים זוממין ממונא הוא דאל"כ הוי ילפי ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם וכבר הקשיתי בזה לשאול לעיל (דף ג') דמשמע מהתם דקי"ל כר"ע דעדים זוממין קנסא הוא וכ"כ הפוסקים וא"כ קשיא הילכתא אהלכתא דבכולהו תלמודא פשיטא לן דאין לוקה ומשלם כחכמים דמתניתין דהכא ודלא כר"מ ממילא נמי דאין הלכה כר"ע מיהא למאי דפרישית בסמוך א"ש דמצינן למימר דחכמים דמתניתין נמי כר"ע ס"ל דעדים זוממין קנסא הוא ואפ"ה לא משמע להו למילף עדים זוממין ממוציא ש"ר כיון דכדי רשעתו בעדים זוממין גופ' כתיב דהא מהאי קרא דוהי' אם בין הכות הרשע ילפינן מלקות לעדים זוממין א"כ לפ"ז ע"כ דהנך שתי רשעיות היינו מלקות וממון כדפרישית וכיון דאפילו בעדים זוממין דקנסא הוא אמר רחמנא דאין לוקה ומשלם כ"ש בשאר ממון ודוקא אליבא דר"מ מפרש עולא הכי דקרא דכדי רשעתו דחיק ומוקי אנפשיה למיתה ומלקות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' כאן ובשמעתין ובכמה דוכתי ועיין עוד בסמוך:
שם איכא דמתני לה להא דעולא אהא דתניא לא תותירו כו' ולכאורה לשון איכא דמתני אינו מדוקדק דהא שפיר מצינן למימר דעולא בתרווייהו קאמר הכי דאיתא להא דלעיל דיליף ר"מ עדים זוממים ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם ואיתא נמי להא דר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו היינו נמי משום דיליף ממוציא ש"ר ולמאי דפרישית א"ש דהנך דמתני להא דעולא אהא לא ניחא להו למימר דעולא מפרש טעמא דר"מ במתניתין דגמר ממוציא ש"ר דא"כ לא א"ש הא דקאמר ר"מ שלא השם אע"כ דטעמא דר"מ היינו משום דס"ל בעדים זוממין גופייהו כתיב בהדי' מלקות וממון וכ"ש דא"ש טפי למאי דמסקינן בסמוך דרבנן מוקי לאו דלא תענה לאזהרת עדים זוממין והיינו בבן גרושה ור"מ אזהרת עדים זוממין יליף מלא יוסיפו א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דרבנן ור"מ בהא גופא קמיפלגי דלר"מ אייתר ליה אזהרה דלא תענה למימר דלוקה אפי' במקום תשלומין ותו לא צריכנא למימרא דעולא דלעיל ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' בשמעתין ובכמה דוכתי בסוגיא דלוקה ומשלם וכבר הארכתי למעניתי בתכלית אריכות בסוגיא דפ' אלו נערות וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"א) ע"ש:
שם אלא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וכתבו בתוספות תימא דהא אין זה פירכא שוה. וכוונתם דא"כ כל היכא דילפינן במה הצד והדר דינא שייך למיפרך הכי וכבר האריכו התוספות בזה בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ב) ע"ש ומיישבים שם ג"כ בדוחק כמו כאן ע"ש בחידושינו וכאן אבוא בקוצר דבהאי דשמעתין פשיטא דלק"מ דהא עיקר מילתא דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין ילפינן לקמן בר"פ אלו הן הלוקין היינו מדכתיב לעשות ובעינן נמי דליהוי דומיא דחסימה דמהכא ממעטינן נמי לאו הניתק לעשה וא"כ לפ"ז אם נאמר דלאו שאין בו מעשה לוקין בכל מקום א"כ בטלת הך דרשא דלעשות והאי היקישא דלאו דחסימה ולפ"ז לא דמיא כלל לשאר מה הצד שבתלמוד דלא ילפינן אלא כשיש איזה הצד השוה בטעם השוה לשניהם וממילא מוקמינן פשוטי המקראות לאותן דברים שאין בהם זו המעלה שמצינו באותן שניהם וכמו שכתבתי באריכות בפ' אלו נערות ולפ"ז ע"כ צריך לומר דאה"נ דר' יהודה לית ליה הך דרבא דלעשות אלא דאכתי קשה טובא ממה נפשך אי ס"ל היקישא דלאו דחסימה א"כ לאו שאין בו מעשה נמי לא לילקי אלא היכא דאיכא הצד חמור מה דלא אשכחן בחסימה ואי לית ליה האי היקישא דלאו דחסימה א"כ מאי קאמר ואין לוקין אלאו דלא תותירו כיון שניתק לעשה היא גופא מנ"ל דלאו הניתק לעשה אין לוקין דלקמן לא ילפינן אלא מלאו דחסימה ויש ליישב בדוחק:
שם ורבנן האי לא תענה מאי דריש בי'. לכאורה הסוגיא תמוה דא"כ בכל לאוין דאין לוקין עליהם אמאי לא מקשינן הכי אלא ע"כ דלאיסורא בעלמא אתי כדאשכחן בדוכתי טובא וא"כ דלמא הכא נמי דכוותיה מיהו אפשר דשאני הכא כיון דכמה עשין וכמה לאוין נאמרו בדבר זה כגון מדבר שקר תרחק אל תשת ידך עם רשע והרבה כיוצא באלו מש"ה לא ניחא להו למימר דכולהו אתי לאיסורא בעלמא ואע"ג דכה"ג נמי אשכחן טובא בש"ס מ"מ הא אמרינן בעלמא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא א"כ מכ"ש הכא דאית לן למימר כיון דגלי רחמנא וכתב בעדים זוממין והיה אם בין הכות הרשע א"כ טפי אית לן למימר דהאי לא תענה נמי אתי למלקות כדקאמר ר"ע כן נראה לי:
בתוספות בד"ה ורבנן האי לא תענה כו' אבל מ"מ קשה לעיל דפריך ותיפוק ליה וכו' לישני אי לאו דגלי קרא ה"א דלא לקי משום דלא תענה דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדפרישית כו' עס"ה. ותירוצם נראה דוחק ולע"ד נראה ליישב הך קושיא בפשיטות דהא דקי"ל בעלמא לאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין ולאו שניתן לכרת לוקין הא מסקינן לקמן בר"פ אלו הן הלוקין היינו משום דמיתת ב"ד בעי התראה וכרת לא בעי התראה א"כ הכא בעדים זוממין דלא בעינן התראה ולא שייך נמי גבי התראה כדאיתא בפ' אלו נערות וכמ"ש התוספות שם וכמו שאבאר עוד בסמוך א"כ לא שייך הך מילתא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בכה"ג ואפ"ה פריך הש"ס שפיר ור"מ אזהרה לעדים זוממין מנ"ל דאע"ג דלא בעו התראה מ"מ אזהרה כל דהו מיהא בעינן כדי שידעו העדים עצמן שיש בהו איסור לאו כנ"ל נכון ודו"ק:
במשנה אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד כו' שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו כו' אין אלו זוממין אבל אמרו כו'. ומסקינן בגמרא דיליף לה מקראי אלא דהרמב"ם ז"ל בחיבורו בפי"ח מהל' עדות הוסיף בה טעם לשבח כיון שכת שנייה המזימין אין יודעין בגוף העדות כלום אם הרג ולא באו להעיד אלא אעדים עצמן ואע"ג דלכאורה אדרבה בענין זה לא מיקרי סרה גופה של עדות כיון שאין יודעין אם הרג או לא הרג אעפ"כ כוונת הרמב"ם ז"ל מבואר מתוך מה שמצאנו בל' הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה על פסוק ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד ולא פי' הכתוב איך יודעין שהוא עדות שקר כיון דתרי ותרי נינהו ותרי כמאה ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו דלא שייך בזה ודרשו השופטים היטב אע"כ דפירוש הכתוב היינו שהמזימין אומרים עמנו הייתם וא"כ הראשונים אינם נאמנים על עצמן שלא עשינו כך שהרי יכולין הללו לומר עליהן שהרגו נפש או חיללו שבת ע"כ תוכן כוונת לשון הרמב"ן ז"ל וא"כ מסתמא כוונת הרמב"ם ז"ל בחיבורו ג"כ נוטה לדבר זה שכך המה מפרשים לשון הגמרא דבכה"ג מיקרי טפי סרה גופה של עדות אע"ג דמסברא לכאורה הוי משמע איפכא שעיקר העדות תלוי אם הרג אם לא הרג אפ"ה א"א לומר בבירור שהראשונים שקרו בעדותן יותר מן האחרונים אם לא בענין זה שאומרים עמנו הייתם ונראה לי להוסיף בדברים שמתוך כך ניכר שאלו העדים האחרונים המזימין אומרים אמת וליכא למיחש בהו דמשקרי לאהבת רוצח או משום ממון או מחמת שנאת העדים דאכתי מה להם לצרה זו להעיז שניהם נגד שנים הראשונים בענין שאחד יודע מחבירו ויותר היה להם להעיד על כל א' וא' מהם שעשה עבירה שחייב מיתת ב"ד דבזה הענין אין א' מהראשונים יודע מחבירו כלום כנ"ל ברור מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל אלא דאכתי מ"ש הרמב"ם ז"ל שם בחיבורו שאפי' אם אומרין המזימים ביום זה במקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"ם לא זה הרג את זה כו' הרי זה הכחשה ולא הזמה וכבר נתקשה הלחם משנה שם וכתב שלא ידע מהיכן הוציא הרמב"ם דין זה דמלשון הגמרא דעיקר הטעם דבעינן שתשקר ותסרה גופה של עדות א"כ בכה"ג שאומרים היינו עמכם ועם אלו טפי הוי סרה גופה של עדות ע"ש באריכות ומ"ש בשם מהר"י בן לב. ותחילה אבאר דלדידי איפכא מסתברא שהרי כשאומרים היינו עמכם ועם אלו ביום פלוני ובמקום פלוני א"כ אין כאן הכחשה בעיקר העדות של הריגה אם הרג אם לא הרג כיון שמקצת העדות מיהא קיימת אף לדברי המזימין שהעדים הראשונים נמצאים ביחד ביום פלוני ובמקום פלוני עם ההורג והנהרג ואין כאן הכחשה אלא במקום לבד ואפשר דתרווייהו קושטא קמסהדי וחד מהנך כיתות טעו במקום וליכא למימר נמי דכיון שאומרים היינו עמכם ועם אלו הוי כאילו אומרים בבירור שלא הרג הא ודאי ליתא דאדרבה לא ראינו אינו ראיה ובהעלמת עין ברגע אחד יוכל להיות שהרג ועוד דאכתי מאי חזית משא"כ כשאומרים עמנו הייתם לבד באותו יום ובאותו מקום שאתם אומרים וראינו שההורג וההרוג לא היה עמכם ולא עמנו אין לך סרה גופה של עדות יותר מזה כנ"ל נכון בכוונת הרמב"ם ז"ל ולענ"ד שפתים ישק משיב דברים נכוחים ומשה אמת ותורתו אמת ודבר גדול דיבר לקיים משפטי ה' אמת צדקו יחדיו דברי חז"ל שהרי מתוך כך נתיישב ג"כ מה נשתנה דיני עדים זוממין מכל עבירות שבתורה דקי"ל דאין נהרגין ואין לוקין בלא התראה ובעדים זוממין חידוש דתרי ותרי נינהו דלא ליבעי התראה ואע"ג דבפ' אלו נערות יהיב טעמא דלא שייך התראה בגווייהו כמו בשאר עבירות אפ"ה אטו משום הנך סברות ניקום ונקטול נפשות מספיקא אמנם למאי דפרישית א"ש שהרי עיקר התראה אמרינן בעלמא אלא כדי להבחין בין שוגג למזיד שלפיכך חוקרין את העדים מכירין אתם אותו התריתם בו וע"כ שצריכין להתרות בכל מאי דאפשר למצוא צד זכות כדאמרינן לקמן סוף פירקין וא"כ נראה דבעדים זוממין לא שייך הך מלתא כלל לפי שיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דכיון שאלו המזימין אומרים שהעדים הראשונים לא היו כלל עם ההורג וההרוג א"כ מה שוגג וצד זכות שייך כאן דבודאי בזדון דיברו ואי משום מאי חזית כבר כתבתי שנתיישב מתוך לשון הרמב"ן ז"ל בחומש כן נראה לי בעזה"י ודוק היטב:
בגמרא ואמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא כו' דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ופירש"י דאילו הוי אתי ומודה הוי מיפטר נמצא שהם היו מחייבים כו' עס"ה. והקשו בתוס' דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יוכלו להודות ולפטור עצמן לכך פירשו בע"א ועיין בדבריהם ולע"ד נראה ליישב שיטת רש"י ע"פ סוגיא ערוכה בפ' מרובה דפליגי אמוראי התם במודה בקנס ואח"כ באו עדים דאיכא למ"ד חייב ואיכא למ"ד פטור ואמרינן עלה בגמרא לימא כתנאי היו שנים מעידין שגנב וכו' מעידין שטבח ומכר כו' דפליגי סומכוס ורבנן ומסיק רב אחא בריה דרב איקא לא דכ"ע חייב אלא בעדות שאי אתה יכול להזימן קמיפלגי כגון דאתי סהדי ואמרי ליה גנבת ואמר להו גנבתי טבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם אלא בפני פלוני ופלוני ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב ואתו פלוני ופלוני ואסהידו ביה דגנב וטבח ומכר ובהא קמיפלגי דרבנן סברי דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן ולא שמה עדות ופירש"י דאינו יכול להזימן דהא הודה תחילה ועל פיו באו להעיד כו' ע"ש וסומכוס סבר דכה"ג לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה וכ"ש דהוי עדות נמצא דלפי הך אוקימתא מסתמא דהלכה כחכמים דלא הוי עדות נמצא לפ"ז שפיר מתפרש טעמא דרבא בהכי משום דס"ל כרבנן וא"כ שפיר קאמר רבא דמעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא שהרי יכול להודות ולומר האמת שהרג מיהו לאו בפניהם אלא בפני פלוני ופלוני והיינו בפני אותן עידי הזמה גופייהו שבאו עכשיו וא"כ הוי לגמרי עדות שא"א יכול להזימו נמצא דלפ"ז היינו נמי טעמא דרבא במאי דקאמר וכן לענין קנס והיינו מה"ט גופא משא"כ לפי' התוספות לא מיתוקמא מלתא דרבא לענין קנס אלא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואף שאין מסוגיא זו קשיא כל כך על התוספות דאפשר דמשמע להו דהך אוקימתא דהתם לא הוי אלא דרך דיחוי בעלמא דלקושטא דמילתא כיון דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממילא מיתוקמא טעמייהו דחכמים דהתם כפשטיה ולעולם דאינהו נמי מצו סברי דבכה"ג לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דסיוע מסייע להו מ"מ אין בזה סתירה על פירש"י ומה שהקשו התוס' מסברא דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יכולין להודות ולפטור דבריהם אין מובנים דכיון שהוא יודע שהיה עדים בדבר מהיכי תיתי יודה ואדרבה ע"י הודאתו יצא הקול ומתוך כן יבואו עדים ויעידו ואף שאפשר דרש"י לא נתכוין לכך מ"מ זכיתי ליישב דבריו ע"פ סוגיא ערוכה הואיל ונפיק מפומיה דרש"י ודו"ק:
במשנה אין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין שהרי צדוקין אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש כך הנוסחא בכל הגמרות שלנו ובכל ספרי המשניות וכן בסיפא דמתניתין אלא דמהרש"א ז"ל הגיה שנאמר נפש בנפש וכ"כ בתי"ט וודאי דהכי קושטא דמלתא דמקרא הכתוב בעדים זוממין כך הוא וכמ"ש רש"י כאן אלא דאפ"ה נראה דוחק לשבש כל הספרים ודבר שנאמר ונשנה פעמיים במשנה לכך נראה לי לקיים הנוסחאות דכיון שכל זה מדברי הצדוקים הן שרצו להביא ראיה לדבריהם מהאי קרא ולכאורה הוי הך ראיה לסתור דהא ודאי פשטא דלישנא דכאשר זמם אפילו הצדוקים מודים בו שאינו אלא לשון מחשבה וכוונה בלבד ואפ"ה ענש הכתוב כיון שהעידו שקר וזממו להרוג נפש בעדותן וא"כ לפ"ז שפיר שייך נמי לפרש לשון נפש בנפש בכה"ג גופא שאם זממו להרוג נפש ידונו בנפש וה"ה בכולהו ואדרבה מדלא כתיב נפש תחת נפש כדכתיב בחובל בפ' משפטי' ע"כ דהאי בנפש לאו תחת הוא אלא דאפ"ה משמע להו להצדוקין דהאי נפש בנפש משמעותו ע"כ היינו כמאן דכתיב נפש תחת נפש אי משום דבתר דכתיב כאשר זמם אשכחן דכתיב קרא אחרינא לא תחוס עינך נפש בנפש וכולה קרא יתירא הוא דהא בכאשר זמם לחוד סגיא דכל מיני עדיות במשמע אע"כ דאיצטריך האי קרא דלא תחוס עינך עליו אפילו בעדות נפשות וטעמא הוא דקיהיב למה לא תחוס עינך לפי שגם הם הרגו נפש כדאשכחן בהאי פרשה גופא גבי רוצח דכתיב ושלחו אותו זקני עירו ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת לא תחוס עינך עליו וה"ה לענין עין בעין וכן נמי אשכחן כיוצא בזה וקצותה את כפה לא תחוס עינך או משום שאם נפרש כאשר זמם כפשטא דלישנא יש במשמע דאפילו קודם שנגמר הדין נמי דמשעה שקבלו עדותן יהרוגו וזה לא מסתבר להו כלל ולא שייך נמי נפש תחת נפש אע"כ דהאי נפש בנפש היינו תחת נפש ממש מכל זה משמע להו בהדיא דהאי נפש בנפש היינו תחת נפש ע"כ הוצרכו לפרש דבכה"ג נמי שייך לשון כאשר זמם כיון שלא עשו מעשה בפועל כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:
שם אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו' עד סוף המשנה ופירש"י לעשות לאחיו משמע שהרי אחיו עדיין קיים עכ"ל. ולכאורה משמע דכוונת רש"י בזה לאפוקי שאם הרגו אינן נהרגין ולשון שהרי שכתב רש"י משמע כן דדוקא קאמר ודייקי חכמים להך מילתא מיתורא דלאחיו דאי לאשמעינן דאפילו לא הרגו נהרגין לשתוק מיניה דמכאשר זמם לחוד נפקא אע"כ דלדיוקא אתי ולאפוקי מק"ו וכמו שאבאר בסמוך בלשון הגמרא וכ"נ מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דהא דאמרינן הרגו אין נהרגין היינו מהאי טעמא מדכתיב לאחיו ע"ש ובזה נתיישב היטב לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ"כ מהל' עדות הלכה ב' וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשו ודבר זה מפי מפי הקבלה משמע להדיא מדבריו דלא סגיא ליה להרמב"ם ז"ל בהאי טעמא דאין עונשין מן הדין לחוד אי לאו דמסייע ליה קרא והיינו ע"כ אסיפא דקרא סמיך מדכתיב לאחיו מדלא מייתי האי קרא לעיל בהלכה א' אלמא שעיקר דבריו בזה היינו להך מילתא דהרגו אין נהרגין לחוד וא"כ לפ"ז נראה שבחנם השיג עליו הראב"ד ז"ל במ"ש הרמב"ם בסוף דבריו אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון מיד זה חוזר לבעליו ומשלמין לו ונראה מבואר שהשגת הראב"ד הוא משום דמשמע ליה שהוא נגד סוגית הגמרא בהאי ברייתא דבסמוך דמשמע דמטעם דאין עונשין מן הדין אתינן עלה וא"כ לפ"ז תו אין לחלק בין חייבי מיתות לחייבי מלקות וממון ונהי דלענין ממון כתב הכ"מ שם דמלשון התוס' בריש ב"ק משמע כדברי הרמב"ם אלא דלענין מלקות נתקשו כל מפרשי דבריו וכתבו שלא ידעו מניין לו להרמב"ם ז"ל דין זה לחלק בין מיתה למלקות וחתרו למצוא טעמים שאינם מספיקים ע"ש וכמ"ש התי"ט כאן במשנתינו והניח בקושיא ולמאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה לישנא דמתניתין מסייע ליה להרמב"ם ז"ל דעיקר הילפותא היינו מדכתיב לאחיו דבעינן דוקא שיהיה אחיו קיים ולענין מלקות וממון שהרי אחיו קיים שפיר יש לחייבו מכח האי ק"ו וכמו שאבאר בסמוך דאפי' אי אמרינן בעלמא אין עונשין מן הדין אפ"ה בכה"ג דהכא מודה כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
בגמרא תנא בריבי אמר לא הרגו כו' אמר אביו בני לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין. לכאורה נראה דהנך תנאי דברייתא פליגי אמתניתין דיליף להך מילתא דהרגו אין נהרגין מדכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים או שנאמר דתנא דמתניתין גופא נמי לא משמע ליה הך ילפותא אלא דלדחות הצדוקים הוצרכו לומר כך וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך בשיטת הרמב"ם אלא דלעולם עיקר הטעם דהרגו אין נהרגין היינו משום דאין עונשין מן הדין אמנם לאחר העיון דהך מילתא אי אמרינן אין עונשין מן הדין בכה"ג דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא בסנהדרין דף נ"ד פלוגתא דר' יהודה ורבנן לענין הבא על אביו דיליף בק"ו מאחי אביו ואמרינן התם דפלוגתא דאביי ורבא היא דפליגי להדיא בפ' הנשרפין לענין הבא על בתו מאנוסתו דיליף אביי מק"ו ומקשינן וכי עונשין מן הדין ומשני דגילוי מלתא בעלמא הוא ורבא פליג ויליף לה מג"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' איסורי ביאה כתב להדיא דמה ששתק הכתוב באיסור בת אנוסתו מאחר שאסור בת הבת כו' והיינו כאביי וכ"כ עוד בפ"א מהל' טומאת מת לענין טומאת משא במת ששתק ממנה הכתוב והביא שם ראיה ודוגמא מאיסור הבת נמצינו למידין מדבריו שפסק כאביי דהיכא דליכא אלא גילוי מלתא בעלמא עונשין מן הדין ומה שיש לדקדק בזה במה שפסק כאביי לגבי רבא אין כאן מקומו כיון דבלא"ה איכא למימר דבכה"ג דהכא רבא נמי מודה דלא שייך לומר אין עונשין מן הדין כיון דפשטא דקרא כאשר זמם שייך נמי בהרגו כיון דעיקר החיוב אפי' בהרגו אינו על המעשה דהעדים זוממין אין צריכין התראה אלא כיון שזמם לעשות וניכר מתוך מעשיו שהוא מזיד גמור כדפרישית מש"ה כתיב כאשר זמם דהכל בכלל בין הרגו ובין לא הרגו כן נ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכ' בפי' המשניות ובחיבורו הך טעמא דמתני' דיליף לה מקרא דאי לאו קרא שפיר הוי ילפינן לה בק"ו והיינו כדפרישית בסמוך דמהאי טעמא גופא כתב הרמב"ם דחייבי מלקות אפי' נעשה המעשה אפ"ה חייבים מלקות דמיקיים בהו לעשות לאחיו שהרי אחיו קיים:
ועוד נראה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בדרך אחר דלענין מלקות לא שייך לומר אין עונשין מן הדין דכיון דגלי רחמנא בעדים זוממין דלוקין אפילו בלאו שאין בו מעשה כדכתיב והיה אם בין הכות הרשע מש"ה אית לן למימר בפשיטות דלאו דידהו היינו מלא תענה דסתמא כתיב בין נעשה מעשה על פיהם בין לא נעשה ודוקא לענין מיתה אמרינן הכא בברייתא דהרגו אין נהרגין דאין עונשין מן הדין דהא לאו דלא תענה לא ניתן למיתה דלא עדיף משאר לאוין דלמלקות נאמרו כן נראה לי נכון מיהו בעיקר הדבר בהא דקי"ל הרגו אין נהרגין אע"ג דילפינן לה מקרא כדמשמע במשנתינו וכן פירש"י בחומש אפ"ה בקשו חז"ל למצוא טעם ודבר חפץ גם ע"פ סברא להוציא מלבן של צדוקין וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ע"ש באריכות ולי נראה להוסיף על דבריו דאדרבה לגודל חומר העבירה שנשתרשו בחטא וזממו ועשו לשפוך דם נקי מש"ה לא סגי להו כפרה כלל דדינם מסור לשמים לדונם בחמורה אם לא יעשו תשובה כהוגן משא"כ בשאר חייבי מיתות ב"ד דכיון דאיקטלו הוי להו כפרה ועוד נראה דהכא לענין עדים זוממין שייך טפי הך סברא כדי שלא יהא גנאי בדבר להב"ד שמכוין שנהרג הנידון ע"פ עדות הללו בב"ד וא"כ אם יגמרו ג"כ לעדים זוממין בהריגה יהא גנאי גדול בדבר דממה נפשך נהרג אחד מהם שלא כדין לכן גזר הכתוב שלא יהו נהרגין והרבה שלוחין למקום להפרע מהם ממקום אחר וכן מצאתי אח"כ בדברי מהר"י אברבנאל פ' שופטים ע"ש:
במשנה ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים כו' נראה דהא דלא דרשינן איפכא דהכי קאמר קרא זימנין דמתקיים העדות בשנים וזימנין דבעינן שלשה כגון בהכחשה דתרי ותרי ואשמעינן דשלשה מכחישין את שנים דאזלינן בתר רוב דעות בין בהכחשה ובין בהזמה הא ודאי ליתא דאכתי איכא תרי להדי תרי נמצא שאנו ממיתין ע"פ עד א' ורחמנא אמר בסיפא דקרא לא ימות ע"פ ע"א ודוקא בדיינים אזלינן בתר רוב דיעות בין בדיני ממונות דהוי בשלשה ובב' מזכין הרי הוא זכאי וכן להיפך ובין בדיני נפשות מש"ה בעינן כ"ג וי"א מחייבין וי"ב מזכים זכאי ולחיוב' בעינן שנים כדדרשינן ברפ"ק דסנהדרין משא"כ בעדים אלא דאכתי איכא למידק דלמא הכי קאמר קרא דזימנין דבעינן ג' עדים כגון דאיכא ע"א דמכחיש ומש"ה לא סגי בתרי דא"כ מתקיים העדות ע"פ עד א' ואע"ג דלקושטא דמילתא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דאפ"ה מתקיים העדות ע"פ שנים אכתי היא גופא מנ"ל כיון דמפשטא דקרא משמע איפכא דזימנין דבעי ג' וכמו שאבאר. והנראה בזה דכולה מילתא דמתניתין מיתורא דעדים עדים ילפינן לה שפיר דאי ס"ד דקרא או או קאמר ולחלק לכתוב ע"פ שנים או שלשה עדים ותרי זימני עדים ל"ל אע"כ להקיש ולג"ש דהנך עדים דב' כהנך עדים דג' וכדדרשינן דאפילו שנים מזימין את הג' דלענין הזמה עדות המזימין עיקר ותרי כמאה דלא אזלינן בתר רוב דיעות בעדות ומה"ט גופא פשיטא לן בכולא תלמודא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפילו לגבי תרי כי היכי דודאי עד א' לא מהני לגבי תלתא. ודע שהרמב"ן ז"ל בפי' החומש בפ' שופטים כתב אהאי קרא שרבי' סעדיה גאון אמר ע"ד הפשט שמה שנאמר שנים עדים או שלשה היינו ששלשה מקבלין עדות השנים וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל וז"ל ואין בכתוב קבלת עדות רק עדים אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בסנהדרין של כ"ג עכ"ל ואף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים ורמים אעפ"כ תורה היא וללמוד אני צריך דבמאי פשיטא ליה להרמב"ן ז"ל דלקבלת עדות נפשות בעינן כ"ג דהא קרא דושפטו העדה והצילו העדה בגמר דין איירי דתלוי ברוב דיעות משא"כ לענין קבלת עדות מה לי ב"ד של ג' או ב"ד של כ"ג מה לי דיני ממונות מה לי דיני נפשות דמן התורה בתרווייהו בעינן דרישה וחקירה דכתיב משפט אחד יהיה לכם ואע"ג דודאי מסתמא אורחא דמלתא שאין עדים מעידין בדיני נפשות אלא קרוב לגמר דין והיינו לפני ב"ד של כ"ג אכתי מיהא אשכחן שהעדים חולין או שהם במדינת הים במקום שאין שם סנהדרין ואשמעינן קרא דאפילו בכה"ג נמי אשכחן דיומת המת על פיהם כגון שנתקבל עדותן בג' ועוד שאף אם נאמר דפשיטא ליה לרמב"ן ז"ל הך מילתא דבכל ענין בעינן כ"ג אפ"ה קשיא מדידיה אדידיה שהרי הרמב"ן ז"ל גופא כתב בהשגותיו על הרמב"ם בשורש מנין המצות בשורש שני על מ"ש הרמב"ם ז"ל דדין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי עדים ולא מפי כתבם אלא מדברי סופרים וע"ז השיג וכתב וז"ל ואני מוצא ד"נ בעדות שבשטר כגון שקידש ראובן את אשה בעידי חתימה ובא עליה שמעון כו' נהרג עליה עכ"ל ואף דבאמת אין זה השגה על הרמב"ם ז"ל כמו שהארכתי בחידושי גיטין וקידושין שעידי הגט וקידושין שנכתב בלשון הבעל הרי את מקודשת לי או הרי את מגורשת ממני הרי את אין זה מענין שאר עדות דבאמת אם כתבו בפנינו גירש אה"נ דקרינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא אי משכחת לה דנהרגין ע"י עדות שבשטר היינו אם נתקבל עדותן של עדות בפני ב"ד של ג' שהעידו בפניהם שקידש או גירש וא"כ לפ"ז יפה כתב רבינו סעדיה דזימנין לא יומת המת אלא ע"פ ג' דוקא והיינו בכה"ג גופא ע"י קבלת עדות כן נראה לי נכון להמליץ בעד רבינו סעדיה גאון זכרונו לברכה וצ"ע ודוק היטב:
שם אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים כו' לכאורה לשון המשנה אינו מדוקדק דאיפכא ה"ל למימר להקיש שנים לשלשה מה שלשה כו' וכן דיקדק בעל תי"ט מיהו לע"ד נראה דלשון המשנה מיותר דכיון דעיקר היקישא דהאי קרא דיומת המת לאו בעדים זוממין איירי אלא בכל חייבי מיתות כגון עובד עבודת כוכבים דאיירי בהך פ' מש"ה לא שייך למימר להקיש שנים לשלשה מה שלשה מזימין את השנים ולדונם בעדים זוממין וה"נ בשנים שמזימין לג' דא"כ לא שייך הך היקישא הכא אלא באידך פרשה דעדים זוממין דבהך פרשה נמי כתיב ע"פ שני עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר אע"כ דהאי היקישא דהכא לאו אעדים זוממין קאי אלא לענין דין המחויב מיתה וה"ק דכיון דפשיטא לן דג' מזימין את השנים אבע"א קרא ואבע"א סברא וא"כ ע"כ דהא דקאמר קרא ע"פ שנים עדים יומת המת לאו מילתא דפסיקא שיומת המת על פיהם דהא היכא שהוזמו לא מהני עידותן כלל לגבי הנידון אדרבה יש עליהם דין עדים זוממין ה"נ האי או שלשה עדים נמי בכה"ג איירי כשלא הוזמו אבל אם הוזמו אין ממיתין הנידון על פיהם והיינו ע"כ אפילו ע"י שנים כיון דתרי כמאה ולא אזלינן בתר רוב דיעות כדפרישית בסמוך דעיקר היקישא ממה דכתיב נמי תרי זימני עדים משמע שבא להשוותן יחד דהנך כהנך א"כ ע"כ דעדים זוממין דכתיב בקרא היינו אפילו בתרי ותרי דחידוש הוא דלעולם אחרונים נאמנים כדתנן במשנה דלעיל בפירקין כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:
שם ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגין כו' ר"ע כו'. משמע מל' כל מפרשי המשנה דהנך תנאי לא פליגי לדינא דכולהו אית להו דהדדי וה"נ מסתברא דהא קי"ל אין היקישא למחצה ועיין בתי"ט שכתב בשם נימוקי יוסף שריב"א בעל התוס' מפרש דר"ע לית ליה דר"ש והביא ג"כ שאר פירושים דר"ע פליג אדר"ש ומדברי כולם משמע מיהא דת"ק נמי אית ליה דר"ש אלא דאכתי יש לדקדק במאי פליגי דהא קי"ל אין היקש למחצה ור"ש נמי מאי אתא לאשמעינן ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב משום דאיכא למימר דעיקר היקישא דהאי קרא אינו אלא לענין מיתת הנידון דאיירי ביה האי קרא דיומת המת מה שאין כן לענין הך היקישא דר"ש דלא איירי אלא לענין דין חיוב עדים זוממין גופייהו משא"כ לענין מיתת הנידון לא נפקא מיניה מידי בהך היקישא דבין אי בעינן שיוזמו כולם או לא מ"מ פשיטא דעדותן בטילה לגבי נידון דלא גרע מהכחשה וכדאמרינן נמי בסמוך נמצא א' מהם קרוב או פסול לכ"ע עדותן בטילה בדיני נפשות א"כ לפ"ז אפשר דלא שייך הך היקישא דהכא לענין דיני עדים זוממין ור"ש סבר דאפ"ה אין היקש למחצה או אפשר דר"ש גופא לאו מהאי היקישא דקרא דיומת המת יליף אלא מאידך קרא דכתיב בעניינא דעדים זוממין גופייהו ע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר וכיוצא בזה כתב התי"ט במלתא דר"ע ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך:
שם ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו כו' כך הגירסא בכל הגמרות שלנו ובספרי ה"ר ר"י אלפס ז"ל אלא דבקצת ספרי המשניות ראיתי דלא גרסינן להקל והגירסא לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ונראה שכך היתה גירסת רש"י שכן נראה מפירושו ממה שנדחק לפרש דלא הוצרך ללמדינו דזה הפירוש לא שייך כלל לא מיבעיא לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן לא בא הג' להקל אלא אפי' לגירסא השנייה נמי פירושו דחוק דודאי לאו מילתא פשיטא היא כל כך ששנים מזימין ג' ואפילו מאה ואפילו כמה כיתות כדלעיל עד שהוצרכו כמעט כל מפרשי התורה למצוא טעם לדבר כדפרישית לעיל וא"כ ודאי איצטריך קרא להכי אלא ע"כ דרש"י הוכרח לפרש כן לפי לשון המשנה ולפי גירסתו וגם הר"ן ז"ל נראה דגרס כגירסת רש"י דלא גרסינן להקל ולכן הוכרח להביא פירושים אחרים בשם ריב"א ובשם מהרי"ץ גיאת והביאם ג"כ בעל התי"ט ולולי פירושם היה נ"ל לפרש בפשיטות לפי גירסת הספרים שלנו דה"ק ר"ע דלא משמע ליה לפרש הקישא דקרא כת"ק או כר"ש משום דלדבריהם לא שייך הך היקישא כפשטא דקרא דכתיב יומת המת משמע דלחובת הנידון איירי ואי לענין הזמה לת"ק הוי לקולא דידיה שאפי' הם ג' עדים השנים מזימין אותם ופטור הנידון דאיירי בי' קרא ולר"ש נמי לא אתי הך הקישא לחובת הנידון דהא אפי' אי בעינן שיזומו כולם ולא הוזמו אלא שנים אפ"ה מודה ר"ש דהנידון מיהא הוא פטור דנהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי מש"ה משמע לר"ע דהאי היקישא להחמיר על השלישי בא ושייך ביה שפיר יומת המת דסיפא דקרא דמה"ט גופא החמיר הכתוב על השלישי אע"ג שאינו אלא נטפל דבלא"ה גברא קטילא הוא ע"פ השנים והוי כמת מעיקרא אפ"ה ענשו הכתוב כאילו הומת המת ע"פ וממילא שמעי' נמי להך מילתא דמסיים ר"ע בסיפא דלענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול הושוו שלשה לשנים דאלת"ה לא הוי נטפל אלא מהעוברי עבירה עצמו דנראה שעיקר עדותו הוה בשביל כך שאם ימצא קרוב או פסול בהנך תרי יומת המת ע"פ עדותו וכן נ"ל בכוונת הרי"ץ גיאת או שנאמר דהא דמסיים בסיפא ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב כו' לאו אהאי קרא דיומת המת דלעיל קאי אלא אאידך קרא דכתיב ע"פ ב' עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר דמייתר להך דרשא והכי משמע להדיא מלשון הגמרא למאי דמסיק רבא לקמן אהך פיסקא גופא דיקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודוק היטב:
שם ומה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. לכאורה משמע דבשנים פשיטא לן דעדותן בטלה כיון דלא נשתייר אלא חד סהדא אלא דמלשון התי"ט לא משמע כן ממ"ש הרי זה בא ללמד ונמצא למד דאכתי בתרי גופא לא ידעינן ע"ש ונראה בכוונתו דלא משמע ליה הך היקישא בהאי עניינא דאין דנין אפשר מאי אפשר ומה ענין שנים לג' כיון דבג' אשתיירי תרי כשרים משא"כ בשנים מש"ה משמע ליה לבעל התי"ט דהא דקאמר מה שנים עדותן בטלה היינו דבטל לגמרי שזה העד הכשר שוב אין מצטרף באותו עדות אפילו אחר שיבוא עוד ע"א לאחר כדי דיבור וע"ז כתב שפיר דבתרי גופא לא ידעינן מסברא אי לאו מהך היקישא שבא ללמד ונמצא למד והיינו כדפרישית דהך היקישא דאידך קרא מייתר להך מילתא לחוד וכמו שנראה קצת מלשון התי"ט בדיבור הקודם שהכתוב שנאן אלא שקיצר מאד במקום שהיה לו להאריך דהא מסתימת לשון הסוגיא ולשון התוס' לא פסיקא כלל הך מילתא דאיירי מתניתין בתרי היקישא דקראי וכמו שאבאר ועיין עוד בסמוך מיהו בעיקר ההיקש להך מילתא דעדותן בטלה נ"ל דודאי בשנים פשיטא דאפי' לצרף נמי לא חזו וילפינן לה שפיר מהא דקיי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וקריין רחמנא עד בלשון יחיד כדכתיב והוא עד או ראה או ידע וה"נ בתר האי קרא דע"פ ב' עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר כתיב בתריה כי יקום עד חמס באיש אלמא דתרי כחד חשיבי והאי בלא האי לאו כלום הוא וממילא דה"ה לק' דתרי כמאה ובכה"ג גופא אשכחן דדריש הש"ס בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל') לענין דבעינן שיראו שניהם כאחד בדיני ממונות מדאפקינהו רחמנא בלשון חד ע"ש וא"כ פשיטא דשייך למידרש בכה"ג לענין היקישא דהכא כנ"ל:
שם אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. ונראה לכאורה דה"ה בג' או מאה שאמר א' מהם בחקירות איני יודע דעדותן בטלה מהאי היקישא גופא אלא היכא שהוכחש א' מהם בחקירות חביריו יש להסתפק אי בכה"ג נמי אמרינן דעדותן בטלה או דילמא דבהכחשה לא שייך לומר דכחד כת חשיבי ונפקא מינה טובא לענין סוגיא דשמעתין ואין להאריך וצ"ע. אח"ז ראיתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות עדות הלכה ג' שכתב להיפך דבאינו יודע תתקיים העדות בשאר ויהרג ובהכחשה אפי' בבדיקות עדותן בטלה וכתב שם הכ"מ שהוציא כן ממסקנא דרבא בפ' היו בודקין ואשתומם ונבהלתי על חזיון זה דהא רבא מסיק התם להדיא דהיינו דלא כר"ע דמתניתין דהכא והרמב"ם וכל הפוסקים פסקו הלכה כר"ע וכרבי וכבר הרגיש בזה בעל לחם משנה ונדחק מאד בזה ליישב ויש לי ישוב אחר בזה דלמאי דמסיק התם בתר הכי דטעמא דאינו יודע בחקירות היינו משום דעדות שאי אתה יוכל להזימה לא שמה עדות א"כ שפיר מיתוקמא מתניתין אפי' כר"ע דכל עד שאמר איני יודע אין שם עד עליו אף לבטל העדות ומש"ה תתקיים העדות בשאר משא"כ בהכחשה שיש עליו שם עד שהרי גמר עדותו כנ"ל ודו"ק:
אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות כו' ופירש"י דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא עכ"ל. ובפ"ק דסנהדרין דף ט' הוסיף רש"י בלשונו ולא יהרג לא הוא ולא הם ונראה שבא ליישב בזה קושיית התוס' דהכא שהקשו בד"מ נמי אמאי תתקיים העדות בשאר הא כתיב משפט אחד יהיה לכם. ולפירש"י דהתם א"ש דהא בלא"ה כתבו בר"פ א' דיני ממונות בד"ה מה בין דלענין מילי דתלוי בזכות וחובה אין להשוותם מהאי קרא דמשפט א' והביא לשונם מהרש"א בשמעתין וא"כ לפ"ז שפיר מפרש רש"י טעמא דר"י דדוקא בד"נ אמרינן דגזירת הכתוב הוא למהדר אזכות' שיהיה עדותן בטלה ולא יהרג לא זה ולא זה משא"כ בדיני ממונות לא שייך לומר דגזירת הכתוב הוא דאין סברא לומר שיפסיד התובע את ממונו שלא כדין שיש כאן עדים כשירים זולת הפסול ועוד שהרי יכולין לחזור ולהעיד מחדש לאחר יום או יומים לפני אותו ב"ד או לפני ב"ד אחר משא"כ בדיני נפשות לא שייך לומר כן כיון שכבר יצא מב"ד זכאי בהגדה זו כן נ"ל ליישב שיטת רש"י בטעמא דר"י ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך בלשון התוספות:
בתוספות בד"ה אר"י בד"א בד"נ פי' הקונטרס כו' וקשה לפירושו כו' דהא כתיב משפט א' יהיה לכם ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פ שנים או ע"פ שלשה כו' עכ"ל. לכאורה שתי הקושיות הללו סותרות זו את זו דכיון דבכל הנך היקישי דמתניתין ילפינן נמי לד"מ ממשפט א' יהיה לכם א"כ אמאי איצטריך אידך היקישא בד"מ אע"כ דאיכא למימר דאתא לדרשא אחרינא א"כ השתא נמי לא מקשו מידי כיון דבקושיא ראשונה לא פסיקא להו משום הך סברא שכתבו בר"פ א' דיני ממונות שהבאתי בסמוך וכמ"ש מהרש"א א"כ השתא נמי לא מקשו מידי בקושיא שנייה דאיכא למימר דר' יוסי מפיק ליה לדרשא אחריתא ולענ"ד בפשיטות מצינן למימר דאידך קרא דע"פ שנים עדים או ג' דאיירי בממון לפירוש התוספות מש"ה לגופא איצטריך והיינו כפי' רב סעדיה גאון שהבאתי לעיל דשנים היינו בעדות ממש ושלשה היינו לענין קבלת עדות דהא בד"מ לכ"ע הוי קבלת עדות בשלשה ולא שייך השגת הרמב"ן שהבאתי לעיל בלשון משנתינו או שנאמר דהא דכתיב שנים או שלשה היינו כי הא דאמר ר' זביד בפ' יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו לבקר אם רצו נעשין עדים וסגי בשנים מהם כגון שראו ביום וזימנין דבעינן שלשה כגון שראו בלילה שאז נעשים דיינים כנ"ל בכוונת רש"י אליבא דר' יוסי ודו"ק:
בא"ד לכך פירש ר"י דבדיני נפשות שייך שפיר כו' אבל בדיני ממונות כו' השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה. נראה דדוקא אליבא דר' יוסי כתבו התוס' כן ומה"ט לא משמע ליה האי היקישא לענין ד"מ כיון דבשנים נמי לא פסיקא מילתא דעדות השני בטל לגמרי לענין שבועה משא"כ לקושטא דמלתא דקי"ל כרבי לעולם דבשנים נמי בטל לגמרי עדות השני ותו לא מחייבינן שבועה על פיו וכדמשמע להדיא מלשון הרא"ש והער"ע בשם תשובת הרי"ף דדוקא היכא שלא ידע הא' בקורבתו של שני מחייבו שבועה וממילא משמע דהיכא שידע בקורבתו בטל לגמרי וליכא חיוב שבועה מיהו מסתימת לשון התוספות נראה יותר דאפילו אליבא דרבי נמי משמע להו הך סברא דעד א' לעולם מחייב שבועה ולא שייך בהך היקישא כלל דלענין חיוב שבועה בעדות כל דהו סגיא ולא כמשמעות הש"ע ולדינא צ"ע ודו"ק:
בד"ה אמר רבא והוא שהעידו כו' משמע דקאי אף לענין קרוב או פסול וקשה דהא משמע בסמוך כו' אלא בראיית מעשה גמרה עדותן כו' דקאמר הרוג יציל לכך נראה דלא קאי כו' עס"ה. וכדברי התוס' משמע ג"כ בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל שהרי הביאו האי מימרא דרבא קודם שהביאו משנה זו דקרוב או פסול בפלוגתא דר' יוסי ורבי אליבא דר"ע ואפילו לפירוש ר"י דבסמוך דלמסקנא דרבא לא תליא בראיית מעשה לחוד אף לענין קרוב או פסול אלא בהגדה נגמר עדותן אפ"ה מודה דהאי מימרא דרבא דקאמר והוא שהעידו תוך כ"ד לא קאי אהך בבא דקרוב או פסול כמו שמבואר מלשונו בסמוך בד"ה שמואל אמר וכמו שהאריכו התוספות בזה בפ"ק דסנהדרין דף ט' בד"ה בזמן שהתרו בהן ע"ש מיהו הא דפשיטא להו להתוס' הך סברא דלענין קרוב או פסול בראיה לחוד תליא מילתא מהאי דמקשה בסמוך אלא מעתה הרוג יציל אכתי יש לתמוה טובא על סברת המקשה גופא מנ"ל הך מילתא דהא ודאי פשטא דקרא וכולה לישנא דמתניתין בהאי היקישא דשנים או שלשה ודאי לענין הגדה איירי כדכתיב ע"פ שנים עדים וענין הזמה דאיירי מתני' פשיטא דתליא בהגדה אלא דמ"מ מקשה הש"ס בסמוך שפיר ודייק לה מלישנא דרבי גופא דקאמר מה יעשו ב' אחים שראו באחד ואי ס"ד דבהגדה תליא מלתא מאי קאמר מה יעשו כמ"ש בתוס' בסמוך בד"ה שמואל אמר ולא ניחא לי' להמקשה לפרש דמה יעשו כמו שמפרש ר"י שנראה לו דוחק כך נ"ל לפ' שיטת התוס' וכל סייעתם בזה שפסקו להדיא דבראיה לחוד תליא מילתא ואין לתמוה בכך בהא דנקרא עד בשביל ראיה לחוד דה"נ אשכחן בקרא דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד אלמא דאע"פ שלא הגיד קראו רחמנא עד כיון שראה או ידע ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך ליישב שיטת החולקים וסוברים דבהגדה תליא מלתא וכדמשמע נמי לכאורה מלשון רש"י שהביאו התוספות כאן דהא דקאמר רבא והוא שהעידו תכ"ד אכולהו בבי דמתניתין קאי ודו"ק:
בגמ' פיסקא ר"ע אומר לא בא השלישי כו ומה שנים כו' א"ל ר"פ לאביי אלא מעתה הרוג יציל ופירש"י דלרבי יוסי פריך דאמר אף בלא התראה וכוונתו מבואר דמשמע דפשיטא לי' דלרבי דבעי התראה לא שייך הך קושי דהרוג יציל ולא ידענא מאי פשיטותא דהא לקושטא דמלתא אמר רבא לקמן ע"ב דמתרה שאמרו אפילו מפי עצמו ופירש"י שההרוג עצמו התרה בו ואדרבא פשטא דלישנא דגמרא משמע דלכ"ע פריך אהיקישא דר"ע גופא שעדיין לא הזכיר מפלוגתא דר' יוסי ורבי בהך פיסקא עד פיסקא שנייה ואפשר דלא ניחא ליה לרש"י לפרש דעיקר הקושיא דהרוג יציל היינו היכא שהתרה בו דהיא גופא מנ"ל להמקשה דלמא אה"נ דבכה"ג מציל ומאי דוחקיה נמי לאוקמי בשהרגו מאחוריו דמשמע דהיכא דלא הרגו מאחוריו אה"נ דמציל אלא דע"כ דהמקשה סובר בפשיטות דבראיה לחוד תליא מילתא אלא שכבר כתבתי שיש לתמוה בדבר כיון דלישנא דקרא ומכולהו בבי דמתניתין בהך היקישא משמע דלענין הגדה איירי ואי משום דקאמר רבי מה יעשו אכתי ארבי גופא תיקשי אמאי פסיקא ליה הך סברא דקשיא ליה מה יעשו דילמא בהגדה תליא מילתא ומכ"ש דקשה לפירוש ר"י דלמאי דמסיק רבא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר לקושטא דמילתא לא תליא בראיה לחוד אלא בהגדה ואמאי איצטריך רבא לאתויי האי קרא דיקום דבר מהאי קרא גופא דע"פ ב' או ג' עדים יומת המת הו"ל לאסוקי הכי דע"פ משמע דבהגדה תליא מלתא ועוד דא"כ דבראיה תליא מילתא עקרת כל חייבי מיתות בעריות ושברוצח וכיוצא בהן והנלע"ד בזה לפי שיטת רש"י ור"י וסייעתם דודאי סברת המקשה דממילתא דרבי דייק לה דבראיה תליא מילתא ולרבי אפשר דפשיטא ליה הך סברא מלישנא דהאי קרא גופא דיומת המת דכתיב ביה על פי שנים עדים או שלשה עדים ואי סלקא דעתך דבהגדה תליא מילתא ה"ל למיכתב עפ שלשה עדים כדכתיב באידך קרא דיקום דבר אע"כ דבראיה תליא מילתא דעדיין לא העיד השלישי כלל ואפ"ה מצטרף לבעל העדות אם נמצא קרוב או פסול וא"כ לפ"ז בהך מילתא גופא פליגי ר׳ יוסי ורבי לענין ראיה לחוד דע״י הגדה ר׳ יוסי נמי מודה דאפילו בדיני ממונות הדין כן והיינו מהך היקישא דכתיב ע״פ ב׳ או ע״פ ג׳ עדים יקום דבר והיינו אפי' בממון ורבי סובר דאפי׳ בממון בראיה לחוד סגי דלא משמע ליה לחלק כלל בין ד״מ לד״נ מהיקישא דמשפט א׳ יהיה לכם וכדפרישית נמצא לפי זה שפיר מקשה הש"ס שפיר אעיקר מילתא דר״ע דבדיני נפשות גופא היכי משכחת לה דבראיה לחוד סגיא לבטל העדות דא״כ הרוג והורג יצילו וא"כ עקרת כל דיני נפשות שבתורה ולא משמע ליה להמקשה לחלק בין העדים לבעל דבר בעצמו כיון שאין שום טעם לדבר שיצטרף העדות ע״י ראיה לחוד אלא מגזירת הכתוב דמהדרינן אזכותיה ואנן אשכחן בהאי קרא בכל חטא אשר יחטא ע״פ ב׳ עדים או ג׳ עדים יקום דבר דכתיב בתריה כי יקום עד חמס באיש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳ ומפרשינן בגמרא ובכמה דוכתי דועמדו שני האנשים היינו בעדים הכתוב מדבר ואשר להם הריב בבעלי דינים והשוה הכתוב בעלי דינים לעדים בהאי עניינא כל זה סברת המקשה להוכיח מזה דלא תליא בראיה אלא בהגדה דוקא דמר"י אליבא דר"ע שמעינן נמי לרבי אליבא דר"ע וע"ז משני הש"ס שפיר דבמקיימי דבר הכתוב מדבר והיינו בעדים ולא בבעלי דינים לפירש"י ולפי' ר"י ממילא שמעינן נמי דלאו בראיה תליא מילתא אלא בהגדה כן נראה לי לפרש לפי שיטת הפוסקים והמפרשים לכל חד כדאית ליה. אלא דלולי דבריהם היה נ״ל לפרש בפשיטות דלעולם לכ"ע ראיה לחוד לאו מילתא היא כדמשמע פשטא דקרא ומתניתין דהא דמקשה הרוג יציל היינו כדפרישית דלמאי דקי״ל כרבא דאמר לקמן מתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ומסתמא אורחא דמילתא הכי הוא שהנרצח והנרבע מתרין בו כשרואין שיש עדים בדבר א״כ יציל שהרי ההתראה ודאי בכלל עדות הוא דכל עדות בלא התראה לאו מילתא היא התראה וכיון שההתראה בכלל עדות הוא בדין הוא שתציל והא דמקשינן נמי ההורג והרובע יצילו שפיר נמי מצי איירי שבאו לב"ד והודו לדברי העדים וכיון דקי"ל שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי בדין הוא שיציל א"כ לפ"ז לא משכחת להו ברוצח ורובע שיהרגו אלא א"כ בשכפרו לכתחלה בב"ד דא"כ שוב אינן חוזרין ומגידין ואין נחשבין לעדים שיצילו וממעשים בכל יום מקשה דלא לישתמיט בשום דוכתא לאשמעינן שיצילו כה"ג. ועוד דא"כ לעולם יעשו כן והשתא א"ש נמי דאפשר דמשכחת לה נמי הך מלתא בהגדה ממש כגון שההרוג בא לב"ד בחייו כשאמדוהו למיתה וא"כ יציל ואע"ג דבח"מ סוף סי' ל"ג הביא הב"י וד"מ דהנרצח כשר להעיד על הרוצח אם אינו טריפה היינו לפי המסקנא דהכא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר מש"ה אינו מציל משא"כ מעיקרא דלא אסיק אדעתיה הך מילתא מקשה שפיר כך היה נראה לי לולי שהקדמונים והאחרונים לא פירשו כן ואולי מקום הניחו לי בזה ודוק היטב:
סליק פרק ראשון