פני יהושע/מכות/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
ריטב"א |
המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו הן הלוקין פרק שלישי
במשנה ואלו הן הלוקין כן הגירסא בספרים שלפנינו ואלו הן הלוקין בוי"ו אבל בתי"ט כתב דאית דגרסי אלו בלא וי"ו ולענ"ד נראה דמאן דתני אלו לא משתבש ומאן דתנא ואלו לא משתבש דמ"ד אלו היינו משום דמן הראוי היה לשנות הך משנה בתחלת המסכתא דהא תנא מסנהדרין סליק דקתני התם אלו הנסקלין וכן כל הד' מיתות המסורים לב"ד מש"ה שייך למיתני בתר הכי בתחלת מסכת מכות אלו הן הלוקין אלא משום דמסקינן לעיל בריש פ"ק הא דקתני כיצד עדים נעשו זוממין היינו נמי משום דתנא מסנהדרין סליק דקתני התם כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה מש"ה פתח בכיצד העדים לאשמעינן דיש עדים זוממין שאין עושין בהם דין הזמה וכו' מש"ה קתני נמי בפ"ב אלו הן הגולין משום דבמתניתין דריש פירקין קתני מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות מש"ה קתני אלו הן הגולין עד סוף הפרק וא"כ לפ"ז שפיר שייך למיתני אלו הן הלוקין לפי שהתנא חוזר לסדר הראשון למיתני ענין מלקות בתר דקתני התם אלו הן ארבע מיתות אבל מאן דגרס ואלו נראה היינו נמי משום דבמשנה שניה דפ"ק דקתני מעידין אנו באיש פלוני שחייב מלקות מש"ה שייך שפיר למיתני ואלו הן הלוקין כנ"ל וק"ל:
שם ואלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' עד סוף המשנה. פירש"י ותו' דאלו לאו דוקא דתנא ושייר טובא אלא דרש"י מסיק דרובן דתני בהך מתניתין יש בהן חידוש ובתוס' כתבו שאין צריך לדחוק ולמצוא בהם חידוש העולה מיהו מדבריהם בעיקר פשטא דמילתא דתנא אלו למעוטי חייבי מיתות ממלקות ולמעוטי נמי חייבי לאוין שאין בהם מעשה דאין לוקין אלא דלכאורה לפ"ז הו"ל לאקדומי חייבי לאוין מקמי חייבי כריתות דהא עיקר מלקות מלאו דחסימה ילפינן כדאמרינן בשמעתין ובכמה דוכתי אבל לפירש"י אתי שפיר דאדרבה כל מילתא דאית ביה חידוש תנא ברישא כדאמרינן נמי בכמה דוכתי מידי דאתי מדרשא חביבא ליה והכא נמי חייבי כריתות יש בהן חידוש יותר דאע"ג דלא דמי ללאו דחסימה אפ"ה לוקין משום דאתיא מדרשא כמו שאבאר בשמעתין ועוד נראה לי דהא דפתח התנא תחילה בחייבי כריתות דעריות היינו משום דאית בהו חידוש טובא דהא בכל הנך עריות שייך בהו חיוב ממון קנס ובשת ופגם ואפ"ה שייך בהו חיוב מלקות תדע דהא בריש פרק אלו נערות קתני התם הבא על אחותו וכו' ומקשינן התם בגמ' ורמינהו ואלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' ושקיל וטרי הש"ס טובא בכמה אוקימתות ע"ש אלא דר"י דהילכתא כוותיה משני התם בתר הך רומיא דמתניתין כאן כשהתרו בו וכאן שלא התרו בו והיינו משום דקסבר ר"י כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ולאפוקי מדעולא דאמר איפכא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נערה וא"כ אין לך חידוש יותר מזה ובאמת דאליבא דעולא נמי שמעינן שפיר חידוש מכל הנך חייבי כריתות דעריות דלוקין אלא שאין להאריך וכ"ש לאוקימתא דרבה דאמר לוקין ומשלמין והיינו חידושם. והא דאיצטריך נמי למיתני אחות אשתו ואשת אחיו משום דאית בהו חידוש טפי דאפי' הבא עליהן שלא כדרך אישות נמי לוקה לאפוקי דלא נימא דכיון דכתיב בהו כי יקח ה"א דוקא דרך לקוחין אסרה תורה כדדייק הש"ס בריש פרק נושאין על אנוסה קמ"ל מתניתין דהכא אפי' בא עליה שלא כדרך אישות נמי לוקה והיינו כדמסיק הש"ס התם בפ' נושאין והאוכל חמץ בפסח נמי איצטריך למיתני דוקא באוכל הוא דלוקה אבל בלאו דבל יראה ובל ימצא אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובאוכל ועושה מלאכה בי"ה נמי איצטריך לאשמעינן דוקא באכילה ושתיה דהיינו אכילה לוקה אבל בסיכה ורחיצה אע"ג דהוי כשתיה אפ"ה אינו לוקה כנ"ל:
בגמרא מ"ט דר' ישמעאל כתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וכו' א"ה לאו שאין בו מעשה נמי וקשיא לי ואכתי מאי קושיא דלמא אין ה"נ דלר"י דיליף עיקר מלקות אפי' בחייבי מיתות משום דכתיב את כל דברי התורה א"כ מהאי טעמא גופא שפיר מצי ר"י למיסבר דעל לאו שאין בו מעשה נמי לוקה דהא משמע בפ"ק דמכות ובכמה דוכתי דפלוגתא דתנאי הוא מיהו מהאי דמכות אין קושיא כ"כ דהא למאן דמתני הא דעולא אדרבי יהודה דנותר מסקינן התם דר"י יליף לה מעדים זוממין וממוציא ש"ר וצד חמור לא פריך ע"ש א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דעולא לטעמיה התם ברפ"ק דמכות דעיקר מלקות בעדים זוממין איירי קרא דארבעים יכנו ומש"ה לא שייך האי פירכא דמה להצד השוה שבהן שכן קנס דאדרבה לפ"ז ליכא שום ילפותא למלקות בשאר חייבי לאוין משא"כ הכא בשמעתין דאמרינן דר' ישמעאל יליף עיקר מלקות דחייבי כריתות ומיתות ב"ד מקרא דאם לא תשמור ולא מעדים זוממין א"כ מקשה שפיר א"ה לאו שאין בו מעשה נמי דהשתא ס"ד דא"א שיסבור שום תנא דלאו שאין בו מעשה בדבר שאינו קנס ילקה ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שכתבתי ברפ"ק דשבועות דהא דפוטר ר' ישמעאל בשבועה דלשעבר מעולה ויורד היינו משום דסבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין ע"ש בחידושינו ובזה יש ליישב הך גירסא שהביאו רש"י ותוס' שם דאיכא מאן דגריס התם א"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין:
שם בגמרא ולר"ע א"ה חייבי כריתות נמי כו' אמר ר"א בפירוש רבתה תורה חייבי כריתות למלקות וכו'. וקשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס בר"פ אלו נערות ממתני' דאלו הן הלוקין אמתניתין דאלו נערות ומשמע התם דאליבא דר' יוחנן דקיי"ל כוותיה הוי עיקר הקושיא מעיקרא דה"ל למימר דמשלם ואינו לוקה ולפי סוגיא דשמעתין ל"ל הכי דהא בפירוש רבתה תורה הבא על אחותו למלקות דהא עיקר בפירוש רבתה תורה דאמר ר' אבהו דהיינו מג"ש מלעיני באחותו כתי' וכ"ש דקשה טפי אהך אוקימתא דר"י התם כאן שהתרו וכאן שלא התרו בו ודייק הש"ס אלמא קסבר ר"י היכא דאיכא ממונא ומלקות מילקא לקי וא"כ לפי סוגיא דהכא לעולם מצינן למימר דר"י בעלמא סבר ממונא משלם מילקא לא לקי והכא לענין מלקות וממון דחייבי כריתות שפיר איצטריך לשנויי כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו דהא בפירוש רבתה תורה אחותו למלקות ונ"ל לישב משום דבלא"ה קשיא לי אמתני' דהכא דפתח ותני אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' הא בסנהדרין פ' הנשרפין דף ע"ג מייתי הש"ס ברייתא דחייבי כריתות דעריות ניתן להצילו בנפשו ויליף לה מנערה המאורסה דכתיב בה חטא משפט מות לרבויי חייבי כריתות ומקשה הש"ס ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס ופירש"י שם דעיקר הקושי דכיון דאשכחן בעריות דחייבי כריתות צד מיתה בידי אדם כגון ניתן להצילו בנפשו שוב אין לחייב ממון משום דהוי כשתי רשעיות ואע"ג דלא מיקטל שייך בהו הך דרשא כדי רשעתו מטעם דלא חלקת כמו שפירש"י ע"ש ומשני הש"ס התם ומוקי ליה בכמה שינויי דחיקי או כתנאי א"כ לפ"ז לפי אוקימתא דר"א הכא דאמר בפי' רבתה תורה חייבי כריתות למלקות אטו נמי נימא דאיירי נמי הך מלקות דכתיב באחותו ותנא דמתניתין אלו הן הלוקין הבא על אחותו איירי נמי בהנך גווני דמשני הש"ס התם דהא ודאי בסתם אחותו דאיירי קרא ומתני' לא שייך בה מלקות דכיון דניתן להצילו בנפשו הוי שתי רשעיות מיתה ומלקות דומיא דמלקות וממון דמקשה הש"ס התם וכבר עלה בלבי לחלק בין ממון ומלקות ובין מיתה ומלקות לענין הך היקישא דלא חילקת א"כ לפ"ז הוה א"ש הנך סוגיות אלא דלע"ד אדרבה מסברא משמע איפכא דלענין מיתה ומלקות שייך טפי לומר לא חילקת כיון דסוף סוף ה"ל בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דכיון שניתן להצילו בנפשו ע"כ צריך להתרות בו בהאי לאו גופא שעי"כ מחוייבים להצילו בנפשו לכך נראה לי דהנך סוגיות דפ' אלו נערות ודפ' הנשרפים היינו לפי המסקנא דהכא דהא דשני ליה לר"ע בין כריתות למיתות ב"ד לענין מלקות לאו מהאי טעמא דבפירוש רבתה תורה אלא הא דחייב מלקות בחייבי כריתות היינו משום דאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו וסוברת הך סוגיא דהתם דבהך סברא לחוד סגי ולית להו הך ג"ש דלעיני מלעיניך א"כ מקשה שפיר כנ"ל לכאורה ועדיין צ"ע דמל' רש"י משמע דהא דקאמר בסמוך קבלה מיניה היינו דרבי ישמעאל בר' יצחק קיבלה מיניה דר' אבהו א"כ משמע דאפי' למסקנא נמי אית' להך ג"ש דלעיני ודו"ק:
בגמרא אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו ופירש"י הא אתא לאשמעינן דאפי' למ"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין כדתניא לא תותירו כו' ואשמעינן ר' יוחנן הני מילי כו' אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתק הלאו כו'. ולכאורה ל' רש"י תמוה טובא דמי הכריחו לפרש כן דהא פשטא דלישנא דגמרא ודאי משמע דעיקר מימרא דרבב"ח משמיה דר"י היינו דכל עשה דכתיב קודם הל"ת לוקין והיינו דומיא דוישלחו מן המחנה דמייתי ר' יוחנן מקרא ומתניתין דהתם העשה נכתב קודם הל"ת והיינו דבעו למימר מעיקרא דהדר ביה ר' יוחנן והיינו מברייתא דאונס שגירש דהתם כתיב נמי העשה קודם הל"ת ומפירש"י ודאי לא משמע הכי דמלשונו משמע דהאי שקדמו עשה היינו דוקא בענין שיוכל לקיים העשה קודם הל"ת ומנ"ל לרש"י הך מלתא. ויותר קשה על פירושו במאי שמפרש דעיקר מימרא דר"י היינו למ"ד דל"ת הניתק לעשה אין לוקין והיינו האי תנא דברייתא דנותר ומאן שמעת ליה דאמר הכי היינו ר"י כדלקמן וא"כ מאי איצטריך ר' יוחנן לאשמעינן הך מלתא אליבא דר' יהודה ולסייע מקרא ומתניתין דטמא ומקשינן עליה מברייתא דאונס שגירש ולמימר דהדר ביה ר' יוחנן ותיפוק לי' דממילתא דר' יהודה גופא מוכח הך מלתא דר' יוחנן מדאשכחן דר' יהודה פוטר בנותר מה"ט דניתק לעשה ואפ"ה אשכחן נמי לר' יהודה לקמן במתני' ובשלהי שילוח הקן דאם נטל לוקה ואינו משלח וקשיא דר' יהודה אדר"י אע"כ כדמסקינן התם דטעמא דר"י דשלח מעיקרא משמע והוי כאילו נכתב העשה קודם הלאו וא"כ כ"ש היכא דנכתב ממש העשה קודם הלאו דלוקה ובפשיטות ה"ל לרש"י לפרש דעיקר מימרא דר"י היינו אליבא דרבנן בשילוח הקן דפטרו ממלקות וע"כ היינו טעמא משום דל"ת קודם לעשה למאי דלית להו דשלח מעיקרא משמע משא"כ היכא דהעשה קודם הל"ת אשמעינן ר' יוחנן דרבנן נמי מודו כדמוכח ממתני' דטמא הבא למקדש. ועוד דלמאי דמפרש רש"י בסוף דבריו דעיקר מלתא דר' יוחנן היינו משום דאפשר לקיים העשה קודם הלאו הוי שלא אליבא דהלכתא דהא מסתמא ודאי קי"ל כרבנן דשילוח הקן דפטרו ממלקות מטעמא דניתק אע"ג דיוכל לקיים העשה קודם הלאו. והנלע"ד בכוונת רש"י שהוכרח לפרש כן משום דמלישנא דר' יוחנן גופא מוכח הכי והיינו משום דבלא"ה קשיא לי טובא אמאי דבעי תלמודא למימר מעיקרא דר' יוחנן הדר ביה משמעתי' משום ברייתא דאונס שגירש ואכתי מאי אולמא הך ברייתא טפי מקרא ומתני' דהבא אל המקדש טמא כיון דבלאו מימרא דר"י נמי קשי' מתני' אברייתא אע"כ דהא דבעו למימר דהדר ביה ר"י לאו מעיקר מלתא הדר ביה לגמרי אלא דהדר ביה ממאי דקאמר כל ל"ת שקדמו עשה בלשון כללי דהא ליתא דהא אונס שגירש נמי קדמו עשה ואפ"ה אינו לוקה אע"כ שיש איזה חילוק בין אונס לטמא וסוף סוף לאו כללא היא ואהא מסיק רבא ור' יוחנן גופא דשאני אונס משום דגלי קרא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי והוי לאו הניתק לעשה וא"כ לפ"ז נ"ל ברור דמש"ה הוכרח רש"י לפרש כאן דבאפשר לקיימו קודם הלאו תליא מלתא דאלת"ה הדרא קושיא לדוכתא היאך קאמר ר' יוחנן בלשון כללי הא אשכחן אונס דפטור אע"ג דעשה קודם ללאו אע"כ דלעולם לא קאמר ר' יוחנן דלוקה אלא היכא דאיכא תרתי שהעשה נכתב קודם הלאו ואפשר נמי לקיים העשה בהיתר קודם עבירת הלאו דכך הדעת נותנת לאוקמי העשה בהיתירא כגון וישלחו מן המחנה משא"כ באונס לא מיקרי כלל ל"ת שקדמו עשה כיון דאכתי לא שייך לקיים העשה קודם עבירת הלאו ורש"י אזל לשיטתיה דמפרש לקמן בשמעתין ובפ"ק דתמורה דע"כ דהאי כל ימיו אשמעינן דאף לאחר שגירשה צריך להחזיר' דאי קודם גירושין לא שייך לישנא דכל ימיו כלל דמן לא יוכל לשלחה לחוד שמעינן שפיר דלעולם אסור לגרשה אע"כ דהאי עשה דכל ימיו היינו עשה באפי נפשה לאחר ששילחה מביתה שצריך להחזירה ולעולם היכא דאפשר לקיים העשה קודם הלאו שפיר שייך האי כללא דרבי יוחנן. ועוד נראה לי דעיקר מלתא דר' יוחנן דקאמר בל' כללא אמתניתין דסוגיא דלעיל קאי דאף על גב דקתני טמא שנכנס למקדש דלוקה ואמרי' לעיל בסמוך היינו לאו דלא יטמאו את מחניהם ומשמע לכאורה דדייקינן מינה דוקא טמא שנכנס למקדש הוא דחייב מלקות אבל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור כדאמר רב חסדא בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף ס"ח) והיינו משום דניתק לעשה דבדד ישב ואשמעינן ר' יוחנן דאפ"ה חייב וכהאי תנא דברייתא שם בפסחים דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו סופג את הארבעים וכן פסק הרמב"ם ז"ל ומשמע ליה לרש"י דהיינו מה"ט גופא דלא מיקרי ניתק לעשה כיון דאפשר לקיים העשה בהיתר קודם עבירת הלאו והא דקתני הבא אל המקדש טמא ולא קתני נמי שאר מחנות היינו משום דמלתא דפסיקא קתני במידי דשייך בכל הטמאים אפי' בטמא מת כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא נפש והרבה יש לי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו ובדעתי לבאר אי"ה בפ"ב דשבועות ועיין עוד בלשון רש"י בפסחים בפ' אלו דברים שדבריו נוטין למה שכתבתי כאן בכוונתו ועיין שם בתוס' ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
בגמרא אמר רבה האלקים אמרה וכתיב' ותנינא כו' הבא למקדש טמא. יש לתמוה טובא דמאי ראיה מייתי מהא דמחייבין מלקות בהבא למקדש טמא למשמע מינה דהא דמחייב בלאו הניתק לעשה היינו משום דקדמו עשה דאכתי מי דמי דהא לעולם איכא למימר דאין לחלק כלל בין קדם לאו לעשה או עשה ללאו והיינו טעמא דכיון דעשה בא לתקן הלאו מש"ה יש לפוטרו ממלקות שהתורה ניתקו לעשה לומר שתקנתו בכך כדפירש"י להדיא בשמעתין ובכמה דוכתי משא"כ בטמא הבא למקדש לא שייך כלל לומר דעשה הוה תיקונו של לאו כיון דעבר על איסור כרת במזיד מה מהני מה שמשתלח לאח"כ מן המחנה סוף סוף איסור דעביד עביד תדע דהא מחייבינן ליה אפילו בששהא כדי השתחוי' ואם התרו בו אל תטמא אל תטמא חייב שתים ותדע שכן הוא דהא לקמן משמע דהך פלוגתא דר"י וריש לקיש תליא בהתראת ספק וסתם לאו שניתק לעשה לא שייך ביה התראה ודאי א"כ בפשיטות מצינן לאוקמי דהבא למקדש טמא היינו דמתרינן בי' בהתראת ודאי שלא יכנס למקדש ואם בעל קרי הוא צריך לצאת אף חוץ למחנה לויה ואי מצורע הוא אפי' חוץ למחנה ישראל והוא שינה בחטאו ועבר על התראתו ולא די שלא יצא לחוץ אלא שנכנס במזיד למקדש שיש בו כרת ואפי' בטמא מת נמי משכחת לה שפיר אפי' בנטמא בעזרה והתרו בו שלא ישהא ויצא לו בקצרה והוא נכנס ומתקרב יותר ומשהא ומרבה בטומאה וכי תעלה על דעתך לפטור בזה משום לאו הניתק לעשה כיון דעשה לא מתקן הלאו כלל והי' נלע"ד בזה לפרש דעיקר מימרא דר' יוחנן קמא דקאמר כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין היינו דאיצטריך לאשמעינן כי היכי דלא נימא דהך מלתא דלאו הניתק לעשה לאו מסברא אמרי' לה הכי דמהיכי תיתי דלפטור אדרבה הא חמור איסורא טפי אלא ה"א דגזירת הכתוב הוא משום דבעינן דוקא דומיא דלאו דחסימה דליכא אלא לאו גרידא ומש"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דלאו גזירת הכתוב הוא אלא מסברא אמרינן הכי מש"ה לעולם אזלינן בתר סברא ויש לחלק בין קדם לאו לעשה או עשה ללאו וכה"ג בין אפשר לקיים העשה קודם ללאו או לא לפירש"י וע"ז קאמר רבה שפיר כתיבא ותנינא הבא למקדש טמא וא"כ אי ס"ד דגזירת הכתוב הוא דכל לאו דלא דמי ללאו דחסימה לא מלקינן ליה דאע"ג דחמיר איסוריה דאיכא לאו ועשה אפ"ה פטרו רחמנא מגזירת הכתוב (אפשר דטעמא נמי איכא דאדרבה כיון דחמיר איסורא טפי לא סגי במלקות כדמשמע במכילתין גבי הרגו אין נהרגין וגבי דרך ירידה ודרך עליה) א"כ תיקשי הך מתניתין דהבא למקדש טמא חייב מלקות ואמאי הא לא דמיא ללאו דחסימה דלית ביה כרת והוי לן למימר דפטור מגזירת הכתוב וטעמא נמי איכא למימר דלא סגי ליה במלקות שעי"כ לפטור מידי כרת אע"כ מדמחייבינן ליה שמעינן שפיר דלא בעינן דומיא דחסימה היכא דחמיר איסוריה דאטו מיגרע גרע כדדייקינן בסמוך. והשתא א"ש נמי הא דבעי למימר דהדר ביה מהאי דאונס שגירש והיינו דמהכא שפיר שמעינן דע"כ גזירת הכתוב הוא דאלת"ה אמאי פטרינן ליה ממלקות משום דמחזיר אכתי לילקי ולחזיר ומכ"ש למאי דק"ל בפ"ק דתמורה דאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ה"נ לימא הכי באונס שגירש וכדמקשינן לקושטא דמילתא התם אמימרא דרבא מהך ברייתא דאונס שגירש ומש"ה קס"ד הכא בשמעתין מעיקרא דהך ברייתא דאונס שגירש ע"כ גזירת הכתוב הוא דלא שייך מלקות כיון דלא הוי דומיא דחסימה ומסיק הש"ס שפיר דלעולם לאו גזירת הכתוב הוא והא דפטור באונס היינו משום דגלי קרא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי והיינו הך שינויא גופא דמסיק הש"ס בתמורה אהך קושיא דאונס שגירש עליה דרבא ע"ש נמצא דלפ"ז נתיישב הסוגיא דהכא בפשיטות כמין חומר דכל השקלא וטריא דהכא היינו בהך סברא גופא דמייתי תלמודא בסמוך א"ל ר"פ לרבא והא לא דמיא ללאו דחסימה ומשני ליה רבא אטו משום דכתיב בי' עשה מיגרע גרע וא"כ מאן דקאמר מעיקרא דהדר ביה ר' יוחנן היינו משום דמשמע ליה דמהך ברייתא דאונס שגירש משמע ליה כסברא דר"פ דלעולם בעינן דומיא דחסימה כל כמה דלא אסיק אדעתיה הך סברא דרבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי כנ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת רש"י ופירושו לקמן גבי הניחא למ"ד משא"כ לפירוש התוס' שם שכתבו דהעיקר כפירוש הר"ר שלמה מדריוש לא יתכן לפרש כן והדרא קושיא לדוכתא דהא בלא"ה לא שייך בטמא הבא אל המקדש כלל הך מילתא דקיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו כמו שאבאר עוד וצ"ע:
בתוספות ד"ה תנינא הבא אל המקדש כו' וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוין כו' ולא יטמאו מקדשי. נראה ברור שטעות נפל בספרים בלשון התוס' דלא אשכחן בכל המקרא האי לאו דלא יטמאו מקדשי וצריך להגיה לאו דואל המקדש לא תבוא דמייתי הש"ס לעיל בסמוך מקמי מימרא דר' יוחנן ובכמה דוכתי בש"ס מייתי לה האי לאו לענין טמא שנכנס ולענין טבול יום ומחוסר כיפורים ואדרבה האי לאו שייך טפי בטמא שנכנס למקדש מדכתיב אל המקדש לא תבא משמע שנטמאת בחוץ והזהיר הכתוב שלא תבא אל המקדש משא"כ האי לאו דלא יטמאו פשטא דקרא משמע דאיירי שנטמא בפנים והזהיר הכתוב שיצא וכן נראה מבואר להדיא בפירש"י בפ"ב דשבועות דף י"ז ע"ב אהא דאין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש ע"ש (מיהו בהוריות מפרש בענין אחר) ולפ"ז כ"ש דקשה טפי קושיית התוס' מאי אמרת תנינא דילמא הא דלוקה בטמא שנכנס למקדש היינו אהאי לאו דאל המקדש לא תבוא דלא ניתק לעשה. מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר תנינא הבא אל המקדש טמא היינו כי היכי דלא נימא דגזירת הכתוב הוא דבעינן דוקא דומיא דחסימה דלית ביה עשה כלל וא"כ אין מקום לקושית התוס' דע"ז ודאי שפיר קאמר רבה כתיבא ותנינא דאי ס"ד גזירת הכתוב היא הכא אמאי לקי ואף על גב דאיכא כמה לאוין אפילו הכי כיון דאשכחן ביה עשה לא הוי דומיא דחסימה וא"כ לפ"ז תו לא קשיא מהך דתמורה דהתם היינו לפי המסקנא דהכא דאיתא לדר' יוחנן ולאו גזירת הכתוב הוא ולא בעינן דומיא דחסימה ואם כן שפיר מפלגינן מסברא בין חד לאו לתרי לאוין:
בגמרא אלא מ"ט הדר ביה משום דקשיא ליה אונס. ולכאורה יש לתמוה מה ענין הך קושיא לדרבי יוחנן דילמא שאני התם הא דלא לקי עלה היינו מטעמא דמתניתין דלקמן דקתני להדיא כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה לא לקי עליה ולא אשכחן מאן דפליג בהא ומסקינן נמי לקמן דבאונס נמי קאי היכא דלא הדירה ולפי המסקנא אפילו מדירה נמי לא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו ולענ"ד צ"ע ליישב ולקמן בסוף הסוגיא אבאר יותר ועוד אבאר בזה בסוגיות שלפנינו:
בגמרא אמר עולא לא יאמר ולא תהיה לאשה באונס וליגמר ממש"ר כו' ולכאורה יש לתמוה דמאי ק"ו שייך הכא דשאני התם דאשתו היא ומש"ה קנסו רחמנא שלא יגרשנה ותהיה לו לאשה כל ימיו משא"כ באונס דלאו אשתו היא שתהא קנויה לו ע"י ביאת אונס ואפילו במפותה דמדעתה עביד צריך לקדשה מחדש אם כן מהיכי תיתי נאמר מסברא שתהיה לו לאשה שלא מדעתו אלא דאפשר דהא דקאמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה היינו דלא ליכתוב רחמנא בלשון עשה ליכתב רחמנא מהר ימהרנה כמו במפותה וממילא ידעינן מק"ו דמוציא שם רע דלו תהיה לאשה כל ימיו ולא יוכל לשלחה אלא דאכתי קשיא לי הא דקאמר לא יאמר ולו תהיה לאשה ותיפוק ליה דאיצטריך קרא לאשמעינן שבאם אינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה כדדרשינן להדיא בכתובות דף ל"ט במתני' דמייתי עלה הך קרא שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם דף מ"ם דהא דמייתי מתניתין האי קרא דולו תהיה לאשה לאו משום דאיצטריך להך דרשא אלא דממילא כיון דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע מדעתה ממילא שמעינן דאם אינה ראויה לו אינו רשאי לקיימה דתו ליכא עשה כדמסיק שם בגמרא האי סברא גופא דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל והיינו כפירש"י שם דמלמדין אותה לומר דלא בעינא א"כ שפיר מצי עולא סבר דלהא נמי לא איצטריך קרא יתירא דכולה מסברא ידעינן דאי אמרה לא בעינא לא כייפינן לה שלא יהא חוטא נשכר וא"כ ממילא דמלמדין אותה כן נ"ל נכון. ובזה נתיישב לי היטב מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה בתולה דאפילו בחייבי עשה גרידא או אפילו שניות מדברי סופרים אינו רשאי לקיימה ומייתי האי קרא גופא שנאמר ולו תהיה לאשה והקשה שם הכ"מ מאי ענין האי קרא לענין שניות מדברי סופרים דאינו אלא מדרבנן ולא שייך בהך מיעוטא דולו תהיה לאשה אבל למאי דפרישית אתי שפיר דלקושטא דמילתא עיקר ילפותא דמייתי מתניתין שם מהאי קרא דולו תהיה לאשה היינו משום דדרשינן מינה דבעינן מדעתה וממילא דמה"ט גופה אינו רשאי לקיימה ומלמדין אותה לומר שאינה רוצה וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל דאפילו אם אינה אסורה לו אלא באיסור דרבנן נמי אינו רשאי לקיימה ומלמדין אותה לומר שאינה רוצה כן נ"ל ברור עד שאני תמה על בעל כ"מ שבחנם נדחק שם בלשון הרמב"ם ז"ל והא דמייתי שם הך ברייתא דדרשינן מינה ולו תהיה לאשה למעוטי אשה שאינה ראויה לקיימה נראה דהיינו אליבא דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא ולענין לפוטרו מקנס אבל אנן לא קי"ל הכי אלא כסתם מתניתין דפרק אלו נערות דאפילו חייבי כריתות יש להן קנס ואם כן שפיר קאמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה:
בגמרא הניחא למ"ד ביטלו ולא ביטלו כו' זו גירסת רש"י ותוס' דרבי יוחנן אמר ביטלו ולא ביטלו ולכך הוצרך רש"י לפרש ולהאריך כי היכי שנפרש כל האי שקלא וטריא דהניחא עד למסקנא קאי אמילתא דרבא ור' יוחנן דלעיל בסמוך אדרשא דכל ימיו בעמוד והחזר ומש"ה מפרש רש"י נמי דלמ"ד ביטלו נמי שייך מלקות באונס שגירש היכא שמדירה דאע"ג דלקמן בדף הסמוך מסקינן דאפילו בהדירה יש לו הפרה כיון דלדבר מצוה הוא אפ"ה הוכרח רש"י לפרש כן דמשמע ליה דהמקשה לא אסיק אדעתיה הך מסקנא דלקמן ולכך הוצרך התוס' להאריך בכל הדיבור עד שהוכרחו לפרש כפירוש הר"ש מדרוי"ש מיהו לפי גירסת הרי"ף בשלהי חולין מבואר דגרס איפכא דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו הלכות נערה בתולה וכמ"ש הכ"מ בשם הר"ן וא"כ לפ"ז צ"ל דהכא בשמעתין נמי גרסינן איפכא הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וא"כ אי אפשר לפרש כפירש"י ותוספות אלא כמו שאבאר לקמן ודו"ק:
בתוספות ד"ה הניחא למ"ד ביטלו כו' בכולה שמעתא פירש הקונטרס שקיימו היינו כשמזהירין כו' וקשה א"כ מאי פריך כו' לכך נראה דלא מיקרי קימו כו' אלא תוך כדי דיבור וכן פירש הקונטרס גבי שילוח הקן עכ"ל התוספות ובאמת שלשון התוספות תמוה טובא מלבד מה שהקשו התוס' בעצמם עוד יש לתמוה הא פשטא דקרא דכל ימיו ודאי לא משמע דאיירי דוקא תוך כ"ד לאחר הגירושין ובעיקר הדברים נמי קשיא לי דמשמע מדבריהם דכל שבא לב"ד והלקוהו תו לא שייך עשה דכל ימיו בעמוד והחזר וברפ"ק דתמורה לא משמע הכי דהא קיי"ל כרבא דכל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ודאי הוי שייך הך מילתא דכל ימיו דלעולם בעמוד והחזר קאי כיון דגירושין לא מהני מידי עד שתנשא לאחר ע"ש בגמרא ובתוס' והיינו כפירש"י ומ"ש התוספות שרש"י גופא כתב כן בפ' שילוח הקן ולענ"ד אין זו ראיה כלל דודאי בפ' שילוח הקן מילתא דפשיטא היא דצריך לקיים העשה תוך כ"ד לאחר שנטלה דכל כמה דלא שילחה בקום ושלח קאי שישלחנה בפועל משא"כ הכא משמע דעיקר הלאו והעשה היינו שאינו יוכל לשלחה וא"כ אינו עובר עד שיאמר שאינו רוצה לקיימו ורוצה בשלוחה שכן נראה מלשון רש"י שאפילו כשבא לב"ד מרחיבין לו הזמן והיינו עד שנותן אמתלא לדבריו כן נראה לי ברור ליישב פירש"י וק"ל:
בתוספות ד"ה מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן כו' ופירש בקונטרס דלר"ל לאו שקדמו עשה ולאו שניתק לעשה שוין וכו' וקשה לר"ל דס"ל כו' טמא שבא אל המקדש דמתניתין אמאי לקי כו' עכ"ל. וכבר כתבתי דלענ"ד נראה ברור בפשיטות דבטמא שבא אל המקדש דמתניתין שפיר משכחת לה מלקות היכא שהתרה בו שאל יכנס דתו לא מהני קיים והא דאמר רבה לעיל אמלתא דר' יוחנן כתיבא ותנינא היינו כי היכי דלא נימא דגזירת הכתוב הוא דבעינן דומיא דלאו דחסימה וא"כ לא שייך כלל פלוגתא דר"י ור"ל לענין טמא שנכנס ועיקר סוגיא דשמעתין ופירש"י במילתא דר"י ור"ל לענין אונס ושילוח הקן לחוד איירי וכ"ש שיש לתמוה בזה על פירושו של הר"ש מדריו"ש שמפרש דהשקלא וטריא דהניחא למ"ד עד סוף הסוגיא אסוגיא דכתיבא ותנינא מטמא שנכנס למקדש קאי וזה תימא דמה ענין קיום העשה לענין איסור הלאו דלא יכנס אלא דבזה יש לי ליישב קצת למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות ד"ה תנינא דלענין טומאת מקדש אשכחן תרי לאוין לאו דאל המקדש לא תבוא ולאו דלא יטמאו את מחניהם וכתבתי שם דלא תבוא היינו לאו דכניסה והיינו שנטמא בחוץ ולאו דלא יטמאו היינו כשנטמא בפנים והזהירו שלא ישהא בטומאה אלא יקיים העשה וישלחו מן המחנה ומדמייתי הש"ס לעיל גבי כתיבא ותנינא האי קרא דולא יטמאו ומסיק עליה וקאמר ותנינא הבא אל המקדש טמא ע"כ היינו משום דפסיקא ליה דמתניתין בכל ענין איירי ל"ש בא אל המקדש כשהוא טמא או אפילו כשנטמא בפנים שייך נמי חיוב מלקות כדאיתא בפ"ב דשבועות וא"כ מייתי שפיר דאפילו בהך טומאה בפנים דלאו דידיה היינו ולא יטמאו את מחניהם שהוא ניתק לעשה דוישלחו מן המחנה ואפ"ה לקי וע"כ היינו משום שקדמו עשה ללאו כן נראה לי ליישב בדוחק. גם נתיישב בזה מה שהקשו התוס' על פירש"י ר"ל היכי מוקי למתניתין דודאי ר"ל מוקי למתניתין שפיר בטמא שנכנס אל המקדש ממש דלא שייך ביה קיימו ולא קיימו כדפרישית כן נראה לי נכון ליישב פירש"י:
ומ"ש התוס' עוד בסוף הדיבור דאי כפ"ה דפירש דקאי אעמוד והחזר קשה כו' דמ"מ היכי גלי קרא דלא לקי כבר כתבתי דלק"מ דאכתי מהאי קרא דכל ימיו עמוד והחזר ליכא למשמע מיניה דלא לקי למאי דמסקינן במימרא דרבא בריש תמורה דעיקר מלקות היינו דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ אף כשמחזירה הוי שייך מלקות אי איתא לדר' יוחנן דבלאו שקדמו עשה לוקין אלא דלהכי מהני הא דגלי קרא דתו הוי לאו הניתק לעשה גמור ולאפוקי דלא נימא דהוי לאו שקדמו עשה כל זה לר' יוחנן משא"כ לר"ל דלא מחלק מקשה שפיר מאי איכא למימר וכיון דלדידיה ליתא הך דרשא דכל ימיו תו ליכא אלא הך עשה דולו תהיה לאשה לחוד והוי לאו שקדמו עשה כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ובהא מסיק שפיר דאה"נ דלר"ל דאמר קיימו ולא קיימו לית ליה הך דר' יוחנן ואפ"ה א"ש מתניתין דטמא שנכנס אל המקדש כפשטה:
בגמרא א"ל מאי קאמרת קיים פטור כו' תני ביטלו ולא ביטלו ופירש"י דה"ג תני ביטלו ולא ביטלו והאריך בזה לפרש דמ"ד התראת ספק שמה התראה ס"ל ביטלו ולא ביטלו ולר"ל איפכא. וכבר כתבתי לעיל דגירסת הרי"ף והרמב"ם הוא להיפך דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו וכמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו וע"ש בכ"מ ולכאורה נראה דגירסא זו עיקר דלפ"ז א"ש טובא דמ"ד קיימו ולא קיימו היינו משום דהתראה ספק שמה התראה וא"כ שפיר משכחת ליה דאפילו בלאו שיש בו קום עשה אפ"ה שייך מלקות היכא שהתרה בו שיקיים העשה ואם לא יקיים על פי בית דין ילקוהו והוי התראת ספק ור"ל סבר דהתראת ספק לא שמה התראה וא"כ תו לא משכחת בלאו שיש בה קום עשה שיחייב מלקות אלא בביטלו דהוי התראת ודאי וא"כ ע"כ דמה שהוצרך רש"י ותוס' להפך הגירסא והרא"ש בשמעתין קלסי לגירסת רש"י היינו משום דאי כגירסת הרי"ף והרמב"ם דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו ע"כ צריך להפך נמי הגירסא דלעיל דהא דמקשה הניחא למ"ד כו' ומסיק נמי מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא א"ל ר"י לתנא תני ביטלו חייב ולדידהו צריך להפך הא אמר ר' יוחנן תני קיימו ולא קיימו א"כ לא א"ש הא דקאמר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו ולכל הפירושים דלעיל בשמעתין משמע דאדרבה למ"ד ביטלו ולא ביטלו א"ש טפי לפרש"י הך מלתא דרבא דקאמר כל ימיו בעמוד והחזר ולפי הר"ש מדרוף"ש היינו הא דקאמר הבא אל המקדש טמא וכמו שהארכתי בזה היינו דקלסי' הרא"ש לגירסת' וכ' שהסוגיא מתיישבת בכך. אמנם כן נלע"ד אף שאיני כדאי להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דאדרבה לגירסת רש"י ותוס' צריך לדחוק בהך סוגיא דהניחא כמו שהאריכו התוס' בעצמם וכתבו דפי' רש"י בזה דוחק ולפי' הר"ש מדרוי"ש כבר כתבתי שאדרבה פירושו תמוה מאד ואין ליישב אם לא בדוחק גדול מלבד מה שהקשיתי דלגירסא זו צריך לומר דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו משכחת לה מלקות אי לאו דגלי קרא והיינו היכא שמדירה וזה דלא כמסקנא דלקמן דקי"ל בדף הסמוך דאפי' בנדר ע"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה משא"כ לגירסת הרי"ף והרמב"ם אין צריך לדחוק בכל זה אלא דיש לפרש כל הסוגיא להיפך דהא דקאמר הניחא אכל השקלא וטריא דלעיל קאי בין אמאי דבעי למימר דר' יוחנן הדר ביה משום דקשיא ליה אונס שגירש ובין במאי דמסיק רבא ורבין אליבא דר"י דשאני אונס דכתיב כל ימיו יתורא לאשמעינן דבעמוד והחזר קאי מש"ה לא לקי ואהא קאמר שפיר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו שפיר איתא להך שקלא וטריא דאונס שגירש משום האי טעמא פטור ממלקות ואפ"ה זמנין דאיתא ללאו היכא שאי אפשר לקיימו כגון שמתנה או שכבר נישאת לאחר אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו בלא"ה לא אשכחן מלקות לקמן דלדבר מצוה אפילו ע"ד רבים יש לו הפרה כן נראה לי ליישב גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודו"ק:
בפירש"י בד"ה ור"ל סבר כו' ואי קשיא לר' יוחנן נמי כו' לעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן כדאמרי' בשבועות כו' עס"ה. גם בזה נראה דרש"י הוצרך לכל זה לפי גירסתו כגירסת הספרים שלפנינו דמשמע דבביטלו שייך התראת ספק ובלא קיימו לא מיקרי התראת ספק ומשמע ליה לרש"י דהיינו משום דהתראה בשעה שעובר בעינן ומייתי לה מסוגיא דככר בשבועות ובאמת שסברא זו דחוקה היא כמו שהקשו בתוס' דא"כ בלא קיימו נמי הוי התראת ספק ותירצו ג"כ בדוחק כמו שנראה מלשון התוס' במאי קמפלגי ובד"ה ועבר היום ע"ש משא"כ לגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך משמע להדיא דבלא קיימו הוי התראת ספק והטעם נראה מבואר שלא דמי להאי דככרות משום דבכל הני לאו שניתק לעשה כגון אונס שגירש ושילוח הקן מתחיל עיקר איסור הלאו לאלתר אלא שהעשה בא לתקן הלאו ומתרין אותו בשעת האיסור שלא יגרש ולא ישלח אע"ג שעדיין לא נגמר חיוב המלקות מ"מ לאחר שהתרו בו הב"ד ומזהירין אותו שיקיים העשה אז ילקה משא"כ בככרות לעולם לא שייך התראה בשעת אכילת ראשונה דאפילו התחלת איסור אין כאן כיון שהתנה ואמר בפירוש לא אוכל זו אם אוכל זו ואין להאריך כאן יותר:
בגמרא תנן התם הנוטל אם על הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח ופירש"י דקסבר שלח מעיקרא משמע. וכוונתו מבואר דמש"ה לא הוי לאו שניתק לעשה ולא הוי נמי בכלל זה הכלל דמתניתין והכי מסקינן להדיא בשילהי חולין דטעמא דר' יהודה משום דשלח מעיקרא משמע ולאו משום דקסבר דבעלמא נמי לאו הניתק לעשה לוקין עליו דפשיט לה רבינא לרב אשי מהך ברייתא דנותר דקאמר לה ר' יהודה בהדיא לא בא הכתוב אלא ליתן עשה אחר לא"ת לומר שאין לוקין אלא שראיתי בפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כאן על משנה זו דטעמא דר' יהודה דקאמר לוקין לפי שסובר לאו הניתק לעשה לוקין עליו ועמדתי משתומם היאך כתב נגד סוגיא ערוכה דשילהי חולין דאמרינן להדיא ש"מ דבעלמא סבר לאו הניתק לעשה אין לוקין והכא ה"ט דשלח מעיקרא משמע ונהי דבתר הכי אמר רב אידי לר' אשי התם מתניתין נמי דיקא ודחי לה אפ"ה פשיטותא דרבינא מברייתא דנותר פשיטות גמור הוא כיון דר' יהודה אמר בפירוש דאין לוקין מטעמא דהוי לאו הניתק לעשה אמנם אחר העיון יגעתי ומצאתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל גם בזה וטעמו ונימוקו עמו ואדרבה קשי' לן אהך פשיטותא דרבינא מברייתא דנותר למשמע מינה בכל לאו הניתק לעשה ואכתי לא דמי כלל דהא לפי סוגיא דשמעתין לעיל ודבסמוך משמע להדיא דעיקר טעמא דאין לוקין בלאו הניתק לעשה היינו משום דהעשה היא תיקונו של לאו דבכך הוא נתקן ומש"ה בשאינו מקיים העשה למר בלא קיימו ולמר בביטלו אה"נ דלוקין וא"כ לפ"ז פשיטא דלא שייך הך מלתא בנותר כלל שהעשה אינו לתקן הלאו כלל אלא אדרבה מגרע יותר כח הלאו שעי"כ יפסול הקרבן והצריכו הכתוב שריפה ומכ"ש למה שכתבתי בסמוך בשיטת וגירסת הרמב"ם ז"ל דעיקר טעמא דלאו הניתק לעשה תליא בפלוגתא דהתראת ספק שבהתראת ודאי כ"ע מודו דלוקין וא"כ בנותר ודאי עיקר התראה אינה אלא בסוף הלילה ובהאי שעתא חלה ההתראה שמתרין בו שאם לא יאכל לאלתר אע"כ דטעמא דר' יהודה בנותר מילתא אחריתא היא דאפי' בהתראת ודאי אינו לוקה כיון דכוליה קרא דוהנותר מייתר' דכמה קראי אשכחן בנותר אי מקראי אי מהלכתא (ובזה נתיישב קושית התו' דתמורה) ותדע שכן הוא דהא בריש תמורה מקשה הש"ס ור' יעקב קרא דוהנותר מאי עביד ליה ומשני דאיצטריך לדרשא אחריתא א"כ משמע להדיא דלמאן דדריש והנותר לדרשא אחריתא לא מיקרי לאו הניתק לעשה וכדמשמע נמי בפסחים בפ' אלו דברים גבי מצורע דנכנס לפנים ממחיצתו דמסקינן התם תנאי היא דלר' יהודה דלא מייתר קרא דבדד ישב סבר דלוקה ולר"ש דמייתר קרא סבר דאינו לוקה ע"ש וכ"ש הכא דקאמר ר' יהודה להדיא לא בא הכתוב משמע היינו דמייתר קרא א"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מאי פשיט רבינא מנותר לשילוח הקן וכיוצא בו היכא דלא מייתרי קראי דלעולם איכא למימר דר' יהודה דקאמר לוקה ואינו משלח היינו משום דלעולם לוקין היכא דלא מייתרי קרא אע"כ דרבינא לא אסיק אדעתיה הך סוגיא דתמורה ולפ"ז א"ש נמי הא דמספקא להו לר' אבא בר ממל ולרב אשי אטו מי לא הוי ידעי הך ברייתא דוהנותר דמייתי הש"ס בכמה דוכתי ולמאי דפרישית א"ש דאדרבה איכא למימר דרב אשי לא קיבל הך פשיטותי' דרבינא משום דסבר כי הך סוגיא דתמורה דשאני נותר דמייתרא קרא והשתא א"ש נמי הא דקאמר רב אידי לרב אשי מתני' נמי דיקא ודחי לה וע"כ היינו משום דמהך דנותר לא מוכח מידי א"כ לפ"ז יפה כתב הרמב"ם ז"ל דבלאו הניתק לעשה כי האי דשלוח הקן סבר ר"י דלוקין ורבנן סברי דאפילו בכה"ג לא לקי בשלוח הקן כיון שהעשה מתקן הלאו משא"כ בנותר ובמצורע שנכנס שאין העשה מתקן הלאו ולא שייך בהו האי כללא כל שיש בה קום עשה מש"ה בעינן קרא יתירא והיינו דמסיק הש"ס התם דפלוגתא דתנאי היא ולר' יהודה חייב כיון דליכא קרא יתירא ומזה הטעם עצמו פסק הרמב"ם גבי מצורע דחייב מלקות ועיין בתוס' ישנים ביומא דף נ"ז בלאו דנבילה שכתבו ג"כ סברא כזו ע"ש ות"ל יתברך שזכיתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בדברים נכונים וברורים ודעת קדושים מצאתי במאי דאנהרינהו לעייני מן השמים והתמי' על כל מפרשי המשניות שלא שתו לבם לכל זה ואולי מקום הניחו לי ודוק היטב:
הג"ה מבן המחבר וזאת ליהודא מדבר אבא מזכה ברא וברא מזכה אבא ואבאר דבריו בעז"ה בזה בתכלית הביאור דלכאורה אכתי תיקשי בזה אדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה מהא דאמרי' בחולין בפרק שילוח הקן אמתניתין דהנוטל אם על הבנים ר"י אומר כו' ואמרינן שם בגמרא דאמר ר"ז דברייתא דהגנב וגזלן משבשתא ואמינא ליישב דלמסקנא ע"כ לאו משבשתא כיון דבברייתא מפ' דברי ר"י משמע דרבנן ס"ל דלוקה דהא במתניתין אמרי רבנן זה הכלל כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין לוקין ונ"ל דטעמא דר"ז ס"ל אליבא דר"י דתני אינו לוקה משום דקי"ל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין וכדאמרינן להדיא בסוגית הש"ס דפ"ג דמכות וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם בפי' המשנה בדרך כלל וכ"כ בחיבורו בפי"ח מהל' סנהדרין וס"ל לר"ז טעמא דאין לוקין בלאו הניתן לתשלומין משום דס"ל כעולא דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי כדאיתא בסוגיא דפ"ג דכתובות ורבנן דר"י הוא ר"מ ס"ל לוקה ומשלם ומה"ט ס"ל דע"כ דברייתא א"ש אליבא דר"י דפליג אדר"מ בהא דס"ל לוקה ומשלם וע"כ דאינו לוקה כיון דניתן לתשלומין ולפ"ז למ"ש הרמב"ם ז"ל שפסק להדיא כר' יוחנן דס"ל כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ע"כ דלאו טעמא דר"י דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין דאדרבה הו"ל למימר דלקי אע"כ דלמסקנא ליכא למימר דה"ט דלאו הניתן לתשלומין אינו לוקה משום דה"ל שתי רשעיות דאדרבא איכא מלקות אע"כ דה"ט דאינו לוקה משום דאכתי לא ביטל את העשה דיכול לקיים השבה בתשלומין אף בששרפו את הגזילה או המשכון וכמ"ש התוס' בפ"ג דמכות דט"ז ע"א ד"ה התם איתא בתשלומין וכו' וז"ל כששרפו וחייב ממון הלכך לא משכחת ליה בטלו דכל אימת דיש לו ממון לא ילקה עכ"ל וממילא דלשיטת הרמב"ם א"א לומר דמשבשתא ובאמת תמיה גדולה ונפלאה על הכ"מ ז"ל שם בפי"ח מהל' סנהדרין שהניח דברי הרמב"ם ז"ל מ"ש דלאו הניתן לתשלומין אינו לוקה בצ"ע אליבא דר"י דס"ל מילקא לקי ולא אוכל לירד לסוף דעתו דנעלם ממנו דברי התוס' שם דסוגית הש"ס שם אליבא דר"י וס"ל ביטלו ולא ביטלו וע"כ לא הוי טעמא משום שתי רשעיות אלא דאפי' אי ס"ל לר"ז ג"כ ה"ט במסקנא אפ"ה א"ש דדוקא ר"ז לשיטתיה הוא דקאמר דמצינן למימר דהא משבשתא דדילמא אינו בכלל מלקות קאמר ר' יהודה והא דתני דברי ר' יהודה דמשמע דרבנן סבירא להו דלוקה דהא תני במתני' זה הכלל היינו דלרבנן משכחת לה אליבא דרב"י דסבירא ליה לכ"ע דאם ביטל העשה לוקה ומשכחת ליה בגזילה בגר דאינו מחויב לשלם ולא הוי לאו הניתק לתשלומין וכדאתקיף ליה רבי זירא שם ור"י לא מחלק בהכי וס"ל דבכל גווני אינו לוקה ולא מחלק בין ביטלו ללא ביטלו אלא דכ"ז דוקא לר"ז דאתקיף ליה שם דמשכחת ליה בגר שמת ביטלו ולא ס"ל הא דדחי הש"ס פ"ג דמכות שם דט"ז ע"ב דאפ"ה הוה לאו הניתן לתשלומין משום דגברא בר תשלומין ולא משכחת אליבא דרבנן מלקות בגזילה אפי' בגר וע"כ דלאו משבשתא אע"כ דס"ל לר"י דלאו הניתק לעשה לוקה בכל גווני וכ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דטעמא דר"י משום דס"ל לאו הניתק לעשה לוקה למסקנא דלא קי"ל כאתקפתא דר"ז בפ"ג דמכות כנ"ל נכון ודוק היטב. ואבא מזכה ברא במ"ש דלר"י גזילה ל"ד לנותר וכן שילוח הקן למסקנא דתמורה ולפמ"ש מכ"ש דחמץ דעיקר העשה קודם ללאו דאך ביום ראשון תשביתו דמעיקרא משמע ועיקר העשה שלא יעבור בב"י ואפי' בפסח אם דעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה והוה עשה קודם ללאו ולכ"ע לוקה וע"כ דהסוגיא דפ' מי שהיה טמא בפסחים דצ"ה ע"א דחמץ דמי לנותר היינו לרבינא דפשיט שילוח הקן מנותר משא"כ לרב אשי ע"כ ל"ד לנותר וכ"ש דחמץ ל"ד לנותר ומיושב' היטב קושית הגאון ח"צ ז"ל בתשובה סי' מ"ה בשם הרב מוהר"ש אבוהב ז"ל שכ' הרמב"ם ז"ל דלוקה אלאו דב"י והקשה שזה נגד סוגית הש"ס דפסחים דצ"ה דלפמ"ש הרמב"ם ז"ל אזיל לפי שיטתו שכתב בפי' המשנה אליבא דר"י דלוקה אלאו שניתק לעשה ואף דס"ל בנותר להדיא דאינו לוקה ומדר"י נשמע לרבנן כנ"ל ברור בסמוך ודוק היטב. ובזה נ"ל לפ' המשך דסוף פירקין לא יטול אדם אם על הבנים אפי' לטהר המצורע ומה מצוה קלה כו' נ"ל דה"פ דבלא"ה קשה מנ"ל למילף לשאר מצות משילוח הקן דאיכא עשה ול"ת אלא דלעיל פריך הש"ס ל"ל קרא לרבות דאפי' לדבר מצוה חייב בשילוח משלח תשלח דהא איכא עשה ול"ת ומשני מר בר ר"א דאיצטריך קרא לנטלה ע"מ לשלחה דליכא ל"ת אלא עש' ואחר דילפינן מקרא דאפילו לטהר המצורע בעי שילוח וע"כ בנטלה ע"מ לשלחה דליכא אלא עשה ומוכח שפיר בק"ו לכל מצות עשה דאיכא באריכות ימים כנ"ל נכון:
ועוד נ"ל לפ' ברווחא דמילתא דמה"ט לא פריך ר"ז תרי ברייתות דבגנב וגזלן ס"ל לר"י דלוקה ובנותר ס"ל דאין לוקה משום דמ"ל דלפי סוגית הש"ס דב"מ ר"פ א"נ דאמרינן שם לעבור עליו בשני לאוין לענין כובש ש"ש והקשו התוס' שם דילמא לענין גזל עובר עליו בשני לאוין ותי' התוס' משום דבגזל ה"ל לאו הניתק לעשה וליכא מלקות משא"כ בכובש ש"ש איכא מלקות ע"ש ואם נימא דלר"י איכא מלקות בגזל ומוקמינן ע"כ לעבור בשני לאוין אגזל ולא ה"ל ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי משא"כ בנותר דליכא אלא חד עשה וכדאמרינן להדיא ברפ"ק דתמורה דף ד' ע"ב ומה"ט לא פסיקא ליה לר"ז לאקשויי ברייתא דגנב וגזלן אברייתא דנותר והוכרח ר"ז לומר דליכא פשיטותא דדילמא אינו בכלל מלקות כו' דר"י ס"ל דה"ל לאו שניתק לעשה ולא מוקמינן תרי לאוי אגזל והא דאמרינן דברי ר"י דילמא דת"ק דר"י ס"ל דאיכא תרי לאוי אגזל ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ולפ"ז למסקנא דמוקמינן שם בפ' א"נ תרי לאוי אכובש ש"ש ולא מוקמינן תרי לאוי אגזל משום דה"ל לאו שניתק לעשה וק' טובא דהא גם בעושק ה"ל ניתק לעשה וכמו שהקשה א' מן הגדולים למהרש"א ז"ל ע"ש ועמ"ש אמ"ו הגאון ז"ל שם ולפענ"ד בעז"ה מקום הניחו לי בזה דלענין כובש ש"ש אף דה"ל לאו הניתק לעשה איצטריך יתורא דלעבור עליו בשני לאוין בין למ"ד קיימו ולא קיימו כיון דעובר אלאו דלא תלין ואיכא עשה דביומו תתן שכרו והיכא דעבר היום מבטל העשה ואף למ"ד ביטלו ממש בידים משכחת ליה בגר דליתא בתשלומין וכאתקפתא דר"ז בפ"ג דמכות ועוד דבלא"ה ה"ל כביטל ממש בידים ומש"ה מוקמינן שפיר אכובש ש"ש משא"כ בגזל דבכל גוונא איתא בתשלומין לעולם ולא משכחת ליה אפילו לא קיימו וכמ"ש הר"ן ז"ל בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בשמעתין דדוקא בשילוח הקן היכא דמתה מאליה הוא דה"ל לא קיימו וביטלו ה"ל כששחטו ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל לשיטתו דלמסקנא מוכח דלא הוה משבשתא כיון דמוקמינן שני לאוין דוקא אכובש ש"ש ולא אגזל וע"כ משום דגזל ה"ל לאו שניתק לעשה וכמש"ל ולא אמרינן דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דדוקא בתרי לאוי דסמיכי הוא דאמרינן דומיא דתמורה משא"כ היכא דלא סמיכי לא אמרינן כן וכמ"ש התוספות בפשיטות בפ"ג דמכות דף ט"ו ע"א ד"ה תנינא הבא למקדש כו' ומה"ט אי הוה מוקמינן תרי לאוין אגזל לא הוי לקי משום דה"ל ניתק לעשה ולא שייך למימר דלא קיים דכל ימיו איתא בתשלומין ומש"ה מוקמינן דוקא בכובש ש"ש וכמש"ל ולפ"ז שפיר כ' הרמב"ם לפ"ש דקי"ל דבלא קיימו ה"ל ניתק לעשה כנ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב:
ובזה נ"ל ליישב ברווחא דמילתא קושית התוספות בשמעתין ד"ה אי כרבנן משלח ואינו לוקה וז"ל הוי מצי למימר דסבר קיימו ולא קיימו הלכך לוקה ומשלח אליבא דרבנן עכ"ל. ולפענ"ד נ"ל ליישב הסוגיא בין לשיטת רש"י ז"ל דגרי' אליבא דר"י דס"ל ביטלו ולא ביטלו ור"ל ס"ל קיימו ולא קיימו משום דס"ל התראת ספק לא שמיה התראה ובעינן התראה בשעה שעובר הלאו ומש"ה ס"ל דתליא בלא קיימו והיינו תוך כ"ד כשמזהירו בשעה שעובר וה"ל התראת ודאי לר"ל ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל כפי שהביא הר"ן ז"ל בשמעתין וכ"כ הריטב"א ז"ל פ"ג דמכות בשם רבותינו בעלי התוספות ורוב הראשונים ז"ל דגרסי להיפוך דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו והיינו שכל ימיו יכול לקיימו ולא משכחת ליה לא קיימו אלא כשמת' האם בשילוח הקן ע"ש והוכרח הר"ן ז"ל לפרש כן לשיטה זו דלא תיקשי אדר"י דאמאי לא משכחת אלא זאת ועוד אחרת דהא משכחת ליה טובא וכמו שהקשו התוספות פ"ג דמכות ותירצו דלר"י דקאמר זאת ועוד אחרת היינו משום דס"ל ביטלו ולא ביטלו וממילא דלפ"ש הסוברים להיפך דלא כגירסת רש"י ז"ל ותקשי טובא אדר"י דקאמר זאת ועוד אחרת דהא משכחת ליה טובא בלא קיימו אע"כ דס"ל דלא כשיטת רש"י ז"ל אלא דכל אימת דמקיים ה"ל קיימו וה"ל התראת ספק דלא משכחת ליה לא קיימו אלא כשמת' או אבד' האם בשילוח הקן כמ"ש הר"ן ז"ל ומה"ט הוכרח ר"ל דלשיטתו דס"ל התראת ספק לא שמיה התראה לומר ביטלו ולא ביטלו דאז ה"ל התראת ודאי בשעה שמבטל העשה דאי בלא קיימו בכל גווני ה"ל התראת ספק כיון דכל ימיו יכול לקיים העשה ובין לפ"ש רש"י ז"ל ובין לפ"ש החולקים א"ש הא דאמרי' במאי קמיפלגי בהתראת ספק קמיפלגי וכמש"ל. ומעתה לפמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין והריטב"א ז"ל בפ"ג דמכות דקי"ל כעובדא דההוא דגזינהו לגפה כו' ונגדיה ר"י וא"ל זיל רבי לה גדפיה ושלחה משום דמעשה רב ולפ"ז ממ"נ מיושב' קושית התוספות דאי לפ"ש רש"י ז"ל דלא קיימו היינו תוך כ"ד אכתי כיון דקי"ל כר"י דדוקא בביטלו הוא דאינו לוקה היינו כששחטו וא"ש הא דאמרינן אי כרבנן ואי לשיטת החולקים ע"כ לר"י לא משכחת בלא קיימו כ"א שמת' או שאבד' האם המשלח ואף דגזינהו לגפה יכול לקיים וממילא דנמי א"ש הא דאמרינן אי כרבנן וביותר לפמש"ל בביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפי המשנה שכ' אליבא דר"י דלוקה אלאו שניתק לעשה משום דס"ל דדוקא בביטלו הוא דאינו לוקה כמש"ל או בלא יכול לקיים כלל מיושב' היטב קושית התוספות לכל השיטות ומסוגית הש"ס דב"מ ר"פ א"נ מבואר כשיטת החולקים על גירסת רש"י ז"ל ואין לי להאריך כאן בזה יותר ושם בחידושי חולין אבאר עוד בזה בעז"ה ודוק היטב:
שם אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א"ל ר"א היכא כו' נפק ואשכח דתניא אונס שגירש כו' הניח' למ"ד קיימו כו'. ולכאורה קשה על גירסת הרמב"ם והרי"ף ז"ל שהבאתי לעיל דר' יוחנן ס"ל קיימו ולא קיימו וא"כ מאי מקשה הש"ס הניחא למ"ד ה"ל לשנויי מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן כדמשני הש"ס לעיל בדף הסמוך דאיהו קאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והנלע"ד בזה דהא דקאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת היינו משום דדייק לה מלישנא דמתניתין וברייתא דלעיל דתני קמי' דר' יוחנן דקתני זה הכלל משמע דאיכא נמי מלתא אחריתי מש"ה קאמר ר' יוחנן דלא משכחת ליה אלא האי דשילוח הקן ועוד אחרת וא"כ מקשה הש"ס שפיר הניחא למ"ד דהא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו תקשי ליה מתניתין דקתני זה הכלל והיכי משכחת לה ובהאי מסיק הש"ס במסקנא דשפיר משכחת לה בפאה:
במשנה האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן קדשי קדשים כו' קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה. נראה הא דקתני בהאי סידרא ואין זה לא כסדר הלאו דלא תוכל דמעשר שני כתיב ברישא דקרא וביכורים דנפקא מתרומת ידך כתיב בסוף ועוד דביכורים ומעשר שני הם מיני תבואה וקדשים ודאי חמירי טפי והנראה בזה דכיון דכל הנך דקתני הכא דלוקה ארישא דמתניתין קאי וכפירש"י והתוס' שם דאלו לאו דוקא ואיכא טובא אלא דלא קתני אלא הנך דאית בהו חידוש א"כ לפ"ז א"ש דביכורים עד שלא קרא איכא חידוש טובא לאפוקי מחכמים בסמוך דקריאה אינה מעכבת בהם משא"כ בקדשי קדשים דליכא חידוש כמו ביכורים דהא איסור דידהו בחוץ לקלעים מפורש בקרא מיהא לאיסור עשה בחצר אהל מועד יאכלוהו אלא דאפ"ה איכא חידוש לענין מלקות דבהכי איירי כל השקלא וטריא בשמעתין וכמו שיבואר ואח"כ נקיט קדשים קלים ומעשר שני דבק"ק נמי איכא חידוש כמבואר לקמן בלשון התוס' משא"כ במעשר שני דעיקר לאו דלא תוכל לאכול בשעריך במעשר שני כתיב מש"ה נקט ליה בסוף כדאמרינן בעלמא כל מידי דאתיא מדרשא חביבא ליה אלא אפ"ה איצטריך לאשמעינן מעשר שני חוץ לחומה למידק מינה דאינו לוקה אלא דוקא שכבר ראו פני חומה דומיא דקדשים קלים דלית ביה לאו אלא לאחר זריקה שראוי לאוכלן לפני ה' אלקיך וא"כ ה"ה למעשר משא"כ באכל מעשר שני בלא פדיון קודם שנכנס לירושלים לא לקי כמימרא דרב אסי אר"י לקמן דף י"ט ע"ב כן נראה לי וק"ל:
שם השובר את העצם בפסח הטהור כו' נראה דבהא נמי איכא חידוש אע"ג דלאו מפורש הוא אפ"ה כיון דסתם שבירת עצם במזיד ע"י התראה שכיח טובא בעצמות שיש בהם מוח וסד"א דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי קמ"ל דלקי והיינו כדאיתא בפסחים דף פ"ג מיתורא דקרא:
בגמרא אמר רבב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה כו' ופירש"י דהכי שמיע ליה לר' יוחנן דסבר ר"ע קריאה מעכבא. ולענ"ד אין צורך בזה דכיון דבלא"ה מוקמינן לרישא דמתניתין דאלו הן הלוקין כר"ע דחייבי כריתות לוקין וחייבי מיתות אין לוקין מש"ה משמע ליה לר' יוחנן דסיפא נמי ר"ע היא והיינו משום דבשיטת ר"ש אמרה דאמר להדיא דקריאה מעכבא ואמרינן נמי בעלמא דסתימתאה דר"ש היינו אליבא דר"ע:
שם מאי ר"ש דתניא ותרומת ידך כו' ק"ו ממעשר הקל ביכורים כו' לא כ"ש ומסקינן לקמן דקרי לאיסור מעשר קל לגבי ביכורים היינו משום דביכורים אסורין לזרים ומעשר מותר לזרים וא"כ בדין הוא דביכורים אסורין חוץ לחומה מק"ו דמעשר ואין להקשות דאכתי מאי ק"ו שייך הכא הא איכא למיפרך תרומה יוכיח דמשום הא לא איריא דמה לתרומה שאין טעונין הבאת מקום ולא וידוי משא"כ ביכורים דטעונין הבאת מקום ווידוי כמו מעשר אפילו לר"ש וכ"ש לרבנן דביכורים דמי למעשר נמי לענין ביעור ולענין טומאת עצמן ולענין אונן א"כ שפיר ילפינן ביכורים בק"ו ממעשר:
ועוד דכיון דבתרומה לא שייך הבאת מקום דכתיב בהדיא ואכלתם אותה בכל מקום א"כ לא שייך בה הך מילתא דחוץ לחומה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק הערל (יבמות דף ע"ג) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו ע"ב) והשתא א"ש נמי הא דקאמר ר"ש דלענין חוץ לחומה דביכורים לא איצטריך קרא דילפינן להו בק"ו ממעשר ואמאי הא אכתי איצטריך לאשמעינן דלא נימא דתרומה קרינהו רחמנא ולמאי דפרישית א"ש וכמו שאבאר עוד לקמן באריכות:
בגמרא ע"ב אמר רבא דילידא אימא כר' שמעון תיליד כו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה יש לתמוה טובא דאכתי מאי קלסיה רבא לדר"ש כיון דאיהו גופא אשכח פירכא אכל הנך דברי ר"ש הן מצד הפירכות דאיכא לכל חד וחד מהנך בבי וכן במאי דקאמר דלוקה אכל הנך ולפי המסקנא בכמה מאלו לית בהו אלא איסורא בעלמא כמו שפרש"י והתוספות והנלע"ד ליישב בזה היינו משום דבלא"ה יש לדקדק אמילתא דרבא דאיהו גופיה מנ"ל לפרש דחומרא דביכורים היינו שאסורים לזרים ומש"ה מקשה עליה אדרבה מעשר חמור שאסור לאונן והיינו אליבא דר"ש גופא מקשה דהוא סובר דביכורים מותרים לאונן כמו שפירש"י ובאמת דהך פירכא לאו קושיא אלימתא היא (דהא עיקר טעמו דר"ש דמתיר ביכורים לאונן היינו משום דתרומה קרינהו רחמנא ומשמע דאפי' לקולא אמרינן הכי וא"כ אכתי קשה בתרומה גופא מנ"ל לר"ש דמותר לאונן) דאפשר דר"ש אליבא דדבריהם דרבנן קאמר כמו שאבאר ולדידהו לא שייך הך פירכא וטפי ה"ל למיפרך דכמה מילי דמעשר חמירא שאוסרת את הגורן ויש לו שיעור והרבה כיוצא באלו דקתני התם בפ"ב דמעשרות אע"כ דרבא מהדר למיפרך בחומרא דמעשר דאית בהו איסור לאו בגוף אכילה כי האי חומרא דביכורים שאסורין לזרים באיסור לאו ומיתה וא"כ לפ"ז לר"ש מאונן נמי לא הוי שייך הך פירכא כלל דהא באיסור אנינות דמעשר לא אשכחן איסור לאו אי משום דלא אכלתי באוני ממנו אמרינן בהדיא בריש פרק כל שעה ובכמה דוכתי דלא הוי אלא וידוי בעלמא ומה"ט כתבו הרמב"ן וסמ"ג במנין דאיסור לאוין דלא אכלתי באוני לא הוי לאו ממש אלא איסורא בעלמא ומשום שמחה בעלמא למצוה מן המובחר וזה אף למאי דקיי"ל כרבנן אלא אפילו את"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל במנין המצות שלו בשורש ח' דלא אכלתי באוני ממנו הוי לאו גמור וכמו שאבאר ליישב שיטתו אליבא דרבנן אלא דאפ"ה ע"כ ר"ש לית לי' הך סברא דאי ס"ד דלא אכלתי באוני אע"פ שהוא וידוי אפ"ה הוי לאו גמור לענין מלקות א"כ כ"ש דלא ביערתי ממנו בטמא דכתיב בתרי דהוי לאו גמור אפילו לענין ביעור בטומאה וכ"ש לענין אכילה בטומאה א"כ מאי האי דקאמר ר"ש לקמן בדף י"ט ע"ב דמעשר דלקי בטומאת עצמו איני יודע היכן מוזהר על אכילה ואיצטריך למילף לה מבשערך ע"ש וע"כ היינו משום דלא ביערתי ממנו בטמא ליכא איסור לאו וכ"ש לענין הך וידוי דלא אכלתי באוני דאפילו איסורא בעלמא לא אשכחן בה אלא משום מצוה מן המובחר לשמוח בו וא"כ מה"ט אית לן למימר שפיר דלר"ש לא חשיב ליה הך פירכא כלל לגבי האי חומרא דזרים דביכורים חייבין מיתה וחומש ואין להן פדיון כלל ובמעשר מותר לכתחילה ושפיר קרי לה מעשר הקל. וכיון שזכינו לדין דלר"ש פשיטא ליה דביכורים חמירא ממעשר לענין איסור לאו דחוץ לחומה א"כ תו לא שייכי כל הנך פירכות בכל הנך בבי דשפיר יליף בתודה ושלמים לענין איסור דחוץ לחומה בק"ו דמעשר וביכורים ומאי חומרא שהן טעונין מתן דמים ומאי פרכת אדרבה מעשר חמור שכן טעונין כסף צורה הא ליתא דנימא ביכורים יוכיח וממילא דה"ה לכל הנך קדשים בכור וחטאת ועולה ילפינן שפיר מק"ו ממעשר וביכורים לבתר דכתיב ותרומת ידך ובאינך פירכות בשאר איסורין אבאר בסמוך ואפ"ה קאמר רבא שפיר אע"ג דאית להו פירכא כיון דמלישנא דר"ש משמע דממעשר לחוד בעי למילף אפי' בלא ילפותא דבכורים כן נראה לי נכון:
ועוד נראה בעיני לפרש דברי ר"ש יותר בפשיטות בענין דלית ליה פירכא כלל דודאי עיקר ק"ו דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר דאליבא דנפשי' לא איצטריך כלל למילף בק"ו ביכורים לחוץ לחומה והיינו בהיקישא דהנך קראי דנהי דמהאי היקישא דלא תוכל לחוד לא מצי למימר דמייתר חד מהנך דהא ללא נאמר קאמר אלא דאכתי מהאי היקישא דקרא קמא שפיר מצי למילף דכיון דלדידיה לא שייך האי היקישא דביכורים למעשר להשוותם לגמרי דהא לענין אונן וטומאת עצמן וביעור לא שוו להדדי דהא מתיר ופוטר בכולהו והיינו משום דהאי דתרומה קרינהו רחמנא היינו אפילו לקולא דלגמרי הוי תרומה ממש וא"כ ע"כ לא איצטריך האי היקישא אלא לענין חוץ לחומה דבהא לא שייך לומר דתרומה קריה רחמנא כיון דלית ליה חומה כמ"ש התוספות בפ' הערל ובפ' כל שעה וכדפרישית לעיל ואע"ג דבהאי היקישא דקרא קמא ליכא אלא עשה גרידא אפ"ה הא קי"ל דאין היקש למחצה אפי' לענין כרת ומיתה ומיתת ב"ד וכ"ש לענין מלקות וא"כ אייתר כל הנך סיפא דקרא דלא תוכל דאי לא הוי כתיב אלא מעשר לחוד הוי כולה אתיא מינייהו בהיקישא לענין מלקות והיינו מרישא דקרא דכתיב בהדיא מעשרותיכם ותרומת ידכם נמצא דכל זה היינו אליבא דר"ש אלא דאכתי אליבא דרבנן דאיצטריכו היקישא דקרא למילי טובא לאונן וטומאת עצמן וביעור וכיון שכן ממילא דאיצטריך למיכתב כולהו בסיפא דקרא לענין לאו חוץ לחומה דאל"כ אדרבה הייתי אומר מדפרטן הכתוב כל חד באפי נפשה ברישא דקרא לענין עשה ולענין לאו דחוץ לחומה לא הוי כתיב אלא מעשר לחוד ע"כ היינו לאשמעינן דלא אקשינהו רחמנא בקרא קמא אלא לענין שאר מילי ולענין לאו דחוץ לחומה אפקינן מהקישא דאשכחן בכמה דוכתי ומש"ה שפיר קאמר ר"ש דלדבריהם דרבנן נמי ע"כ לאיסור חדש אתא דאל"כ לישתוק מיניה ונילף בהקיש' ולא שייך למימר דאפקינהו מידי היקישא מדלא פרטן הא ודאי ליתא דמה"ת כיון דאיכא ק"ו ויותר אית לן למימר דהא דלא פרטן היינו משום דלא איצטריך כיון דאיכא ק"ו והיקישא אע"כ דאפי' לרבנן ע"כ בביכורים אתי לאיסור חדש כנ"ל נכון ואי תקשי היאך אפשר לומר דר"ש אית ליה הך היקישא א"כ מאי האי דקאמר לקמן דף י"ט ע"ב דטומאת עצמן במעשר איני יודע ואמאי לא יליף לה מהיקיש' דקדשים הא ליתא והיינו כדאיתא בפ' כל שעה דאדרבה עיקר איסורא דטמא בקדשים ילפינן מהיקיש' דמעשר ואייתר ליה והבשר אשר יגע בכל טמא לענין שאר איסורין שבתורה ע"ש ולקמן בסוף הסוגיא אבאר יותר:
שם אדרבה מעשר חמור שכן טעון כסף צורי. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי פירכא היא זו אדרבה מהאי טעמא גופא אית לן למימר דתודה ושלמים חמירי דאפי' בכסף צורי אינן ניפדין אלא דנראה דאפ"ה הוי פירכא שפיר דבתודה ושלמים וכל הקדשים אפילו היכא דיש להם פדיון כגון בנפל בהם מום אפ"ה לא בעינן כסף צורי אבל במעשר שני אפי' אם נטמאו ויש להם פדיון אפ"ה אינם ניפדין אלא בכסף צורי כנ"ל:
שם וכי מזהירין מן הדין כו' והאנן תנן אלו הן הלוקין. ונראה מלשון רש"י דאביכורים נמי קאי ולמאי דפרישית לעיל בסמוך לא יתכן לומר כן דנהי דאין מזהירין מן הדין אפ"ה ליכא לאוקמי לאו דלא תוכל למלקות לחוץ לחומה דהא בלא"ה ידעינן שפיר כל הני איסורי דחוץ לחומה למלקות מהיקישא למעשר ברישא דקרא והאי ק"ו דר"ש אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דלא נימא דממעטינן ביכורים ממלקות מדלא כתיב בסיפא דקרא וכדפרישית אע"כ דביכורים דכתיב בסיפא דקרא דלא תוכל היינו למלקות לאיסור חדש דביכורים כיון דהך מילתא לא שייך בהאי היקישא דלעיל וכה"ג גבי תודה נמי לא שייך הך קושי' דאין מזהירין מה"ט גופא דלא איצטריך קרא למלקות לחוץ לחומה דמהיקישא וק"ו ילפינן להו שפיר כדפרישית אלא דאכתי יש לפרש שפיר הך קושיא וכי מזהירין אף לשיטתי לענין בכור וחטאת ועולה דמנ"ל בכל הנך מלקות לאיסור חדש דילמא כולהו לפני זריקה איירי דלא שייך למילף בהיקישא דרישא דקרא כיון דלפני זריקה לא שייך במעשר וביכורים דלא איירי ביה קרא כלל אלא לענין חוץ לחומה ומש"ה איצטריך ר"ש לומר בחטאת אי לפני זריקה ק"ו מתודה א"כ מקשה שפיר וכי מזהירין דלמא לעולם כולהו בלפני זריקה איירי ואכתי מנ"ל לחייב מלקות בהך לאיסור חדש ולפ"ז אידך קושיא דמתניתין דאלו הן הלוקין אקדשי קדשים חוץ לקלעים קאי ודו"ק:
בגמרא אלא קרא יתירא הוא. ויש לתמוה דהא משמע דאליבא דר"ש בעי למימר הכי וא"כ למה ליה לר"ש כל הך ק"ו כיון דבלא"ה ע"כ כל הנך קראי לכל הנך פרטי ליחודי לאו לכל חד וחד והנראה בזה דאכתי אי לאו ק"ו הוי מוקמינן להאי קרא דלא תוכל לאכול אמעשר לחוד אי הוי מעשר חמיר טפי מביכורים ואינך חדא דעיקר קרא דוהבאת במעשר איירי דכתיב ואכלתם לפני ה' אלקיכם ושמחתם והיינו מעשר שני דחייב בשמחה משא"כ ביכורים מותר לאונן והיינו משום דלא שייך בהו שמחה והאי ושמחת בכל הטוב דביכורים גופייהו אתי לזמן שמחה. ועוד דהא ע"כ איצטריך למיכתב בסיפא דקרא מעשר דגנך ותירושך ודרשינן בריש כריתות דמדלא כתיב לא תוכל לאוכלם היינו לחייב על כל א' וא' מש"ה פרטן הכתוב א"כ כל זה לא שייך אלא במעשר לחוד ולא בביכורים מש"ה הוצרך ר"ש למילף בק"ו דביכורים חמירי ממעשר וא"כ לפ"ז אי הוי כתב מעשר דגנך ותירושך ממילא שמעינן דאכולה רישא דקרא קאי אפילו היכא דלא שייך ושמחתם והיינו מהאי ק"ו גופא וא"כ ע"כ מדחזר ופרט לכולהו ש"מ דכל חד וחד לאו באפי נפשיה היא והיינו לענין איסור חדש דכל א' וא':
שם בפירש"י ה"ג מיהדר פירושא בכל חד למה לי כו' וא"ת בכל הקדשים כו' דייך אם תתן את הלאו ענין לאוכל לפני זריקה חוץ מביכורים כו' עס"ה. ולכאורה אין זו קושיא כ"כ דא"כ אכתי מאי פסקיה לאוקמי קרא דביכורים לענין איסור חדש לענין קריאת ביכורים לאיסור מלקות אף דאיכא מ"ד דקריאה אינה מעכבת כלל ולאחר זריקה לענין בכור ותודה ושלמים ועולה וחטאת דחמירי טובא יפטרו ממלקות שזו אין סברא כלל לאוקמי חיוב מלקות באיסור קל ולפטור במלקות לענין איסורין חמורין בזר שאכל הבכור וחטאת ושלמים ועכ"פ אהני ק"ו דר"ש להך מילתא גופא כיון דקאי האי לאו לענין מלקות לאיסור קל כ"ש דקאי לענין איסור חמור ותו קשיא לי טובא אמ"ש רש"י דאיכא לאוקמי כל הנך פרטי לחייב מלקות בלפני זריקה דאכתי לא לכתוב אלא תודה ושלמים לחוד דחייב מלקות בלפני זריקה וממילא ידעינן בכל הקדשים מהאי היקישא דקרא דמייתי הש"ס בדוכתי טובא במס' זבחים ובמס' מנחות מדכתיב וזאת התורה לעולה ולחטאת למנחה ולשלמים ולמילואים והיינו אפי' לענין חיוב כרת בנותר ופיגול וטמא דלא כתיב אלא בשלמים וא"כ מילתא דפשיטא הוא דלחיוב מלקות נמי ילפינן כל הקרבנות מתודה ושלמים אע"כ דכל הנך פרטי דבכור ועולה וחטאת ואשם לחייב מלקות כל חד וחד לאיסור חדש בכל א' מהם ובענין זה לא מצינן למילף בהיקישא כיון שחלוקין זה מזה כן נראה לי נכון וברור ושיטת רש"י צ"ע בזה וכמו שכתבתי מבואר להדיא בשיטת הרמב"ם וסמ"ג דבכל חדא מהנך איסורין דקחשיב ר"ש יש חיוב מלקות והנאני שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י:
שם בתוספות ד"ה איסור בעלמא ור"י מפרש לייחודי לאו לכל חד וחד כו' ונראה דר"י לא משמע ליה לומר דכולהו איירי לפני זריקה וניחא ליה לאוקמי קרא דכל חד וחד באיסור אחר מיירי והיינו מה"ט דפרישית בסמוך אלא דאכתי קשיא לי מאי דקאמר ר"י ולפ"ז לוקה ה' דקאמר רבא היינו מלקות ממש דהא לפי' ר"י לא שייך הך מילתא אלא כיון דאיכא נמי ק"ו וא"כ הא דקאמר רבא להדיא דכולהו הני ק"ו פריכא נינהו וממילא דהאי שקלא וטריא דקרא יתירא הוא ומיהדר ומפרש בהו לאו יתירא היינו למאי דס"ל לר"ש דק"ו גמור הוא וא"כ אכתי קשה לרבא גופא דלית ליה האי ק"ו א"כ כל הני קראי יתירי מאי דריש בהו וכ"ש דלפ"ז הא דקאמר רבא לוקה חמש היינו בתרי מינייהו מלקות ממש משום לפני זריקה וחוץ לחומה ובאינך תלת איסורי בעלמא וזה לא יתכן אבל למאי דפרישית א"ש דכל האי שקלא וטריא דמסיק רבא הכא אלא קרא יתירא הוא היינו אליבא דר"ש למאי דבעי למילף מק"ו אע"ג דאין מזהירין מן הדין והיינו משום דלית ליה היקישא כדמשמע מסוגיא דפ' הערל ומכ"ש לפי מה שאפרש לקמן בסוף הסוגיא דקאמר ר"ש טומאת עצמן איני יודע ואיצטריך למילף מבשעריך משא"כ לרבנן דאית להו היקישא וא"כ לענין חוץ לחומה עצמה ודאי דאית בכולהו מלקות מהיקישא וכמו כן לענין לפני זריקה דילפינן מהיקישא דזאת התורה וא"כ ממילא דע"כ הא דפטרינהו הכתוב בקרא בתרא דלא תוכל היינו לחייב מלקות בכל א' וא' באיסור חדש שבו. מיהו הא דקאמר רבא דלוקה ממש על כזית א' בזר שאכל עולה לפני זריקה היינו דוקא אליבא דר"ש דפשיטא ליה דהאי לאו דלא תוכל לאכול היינו לייחודי לאו בכל אחד בפני עצמו אפילו לענין איסור חדש בכל אחד מהם דהא מה"ט מחייב ר"ש מלקות בביכורי' היכא שלא קרי אע"ג דלא אשכחן בהו איסורא אלא מצוה גרידא אע"כ כדפרישית וא"כ ממילא חייב חמש בזר שאכל עולה דה"ל כאילו עבר על ה' לאוין מחולקין משא"כ לרבנן נהי דמחייבי מלקות בכל א' וא' מכל הנך דבריית' דלעיל והיינו מהך היקישא שכתבתי אפ"ה לא שייך לחייב חמש על לאו א' כיון דלא אשכחן בהו לאוין מחולקין כנ"ל נכון וברור בעזה"י ובלי ספק שהן הן דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפירוש דשייך חיוב מלקות בביכור' קודם הנחה ומחייב נמי מלקו' בכל הנך איסורין דבריית' דלעיל ואפ"ה בהא דקאמר רבא לוקה חמש לא פסק כוותיה כמו שמבואר להדיא מדבריו בפי"א מהלכות מעשה קרבנות והיינו ע"כ מטעמא דפרישית ודוק היטב:
בתוספות ד"ה כל שבקודש פסול וא"ת אמאי לא משני משום דהוי לאו שבכללות כו' וי"ל דאה"נ היה יכול לשנויי כו' עס"ה. ומלבד שזה דחוק אכתי דקארי ליה מאי קארי ליה כיון דבפסחים ובכמה דוכתי פשיטא לן דהאי כל שבקודש פסול הוי לאו שבכללות ולולי דברי התוס' היה נראה לי דדוקא היכא דלא אשכחן לאו אחרינא באותו האיסור דשייך בקדשים אלא דילפינן מהאי לאו דלא יאכל כי קודש הוא מש"ה אמרינן דאפ"ה אין לוקין כיון דהאי לאו הוי לאו שבכללות ומדלא קבע הכתוב לאו מיוחד לאותו איסור ע"כ היינו משום שאינו אלא איסור גרידא ולא ניתן למלקות משא"כ בהאי דהכא דאמר רבא אליבא דר"ש לוקה חמש בזר שאכל עולה והיינו ע"כ כדפרישית דלר"ש האי לאו דלא תוכל לאכול אכל מיני איסורין דשייכי בכל הנך דכתיבי בהאי קרא א"כ כל איסורין שבה נחלקין כאילו כתיב בכל אחד לאו בפני עצמו אם כן מקשה שפיר כיון דאשכחן דהאי לאו דלא יאכל כי קודש הוא היינו לכל הפסולין דבקודש אם כן ממילא שישנו נמי בכלל דלא תוכל לאכול אליבא דרבי שמעון אם כן מקשה שפיר ולילקי שש אליבא דר"ש כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא פירשו כן:
בגמרא רב אחא בר יעקב מתני לה בדרב אסי אמר רבי יוחנן וקשיא ליה דר"י אדר"י כו' קרייה אקרייה לא קשיא הא ר"ש הא רבנן הנחה אהנחה נמי ל"ק הא ר' יהודה הא רבנן. ולכאורה נראה דהא דמשני הא ר"ש הא רבנן ולא מסיק היכא אשכחן דפליגי עליה דר"ש כדמסיק לענין הנחה היינו משום דרבי יוחנן לשיטתיה דאמר לעיל אמתני' דהאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן זו דברי ר"ע ור"ש אבל חכ"א ביכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן וא"כ ע"כ דר' יוחנן שמיע ליה או גמירא ליה דהאי סתמא דמתני' דמחייב מלקות באוכל ביכורים עד שלא קרא יחידאה היא אבל חכמים פליגי עלה כדאשכחן כה"ג טובא אע"ג דר"י סבר דהלכה כסתם משנה אפ"ה היכא דקים ליה דיחידאי היא אין הלכה כסתם אלא כחכמים וא"כ ממילא משמע דר"י סבר כהנך חכמים דהנחה מעכבת קריאה אין מעכבת א"כ היאך פשיט ליה ר"י לרב אסי הכא דביכורים מותרין לכהנים משיראו פני הבית אפילו בלא הנחה ובלא קריאה ואפילו איסורא ליכא דה"ל דלא כמאן לא כסתם מתניתין דאלו הן הלוקין ולא כהך ששנה רבי יוחנן בלשון חכמים אומרים. ועוד דלר"י דאמר ביכורים מותרים לכהנים משיראו פני הבית א"כ האי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך ותרומת ידך אלו ביכורים במאי מוקי לה כיון דלא קריאה ולא הנחה מעכב אפילו אם נאמר דמוקי לה להאי לאו דביכורים בגוונא אחרינא שאוכלים חוץ לחומה א"כ קשיא טובא במאי שפסק הרמב"ם וסמ"ג דהאוכל ביכורים קודם הנחה חייב מלקות והיאך פסקו דלא כר' יוחנן דפשיט ליה לרב אסי דמותרין משיראו פני הבית ונראה דוחק לומר דר' יוחנן דמהדר ליה לר"א היינו אליבא דר' יהודא דלית ליה הנחה כלל ומוקי ליה והנחת לתנופה דאמאי מהדר ליה דלר' יהודה מותרין משיראו פני הבית והיינו לאחר תנופה ועוד דביכורים שאינן ראויין לקריאה תנופה נמי לא שייך בהו ומה שנראה לפי עניית דעתי בזה יבואר לקמן בסוף הסוגיא:
בתוספות ד"ה הנחה אהנחה ל"ק כו' וקשה הרי קריאה כו' ומשי"ח תירץ דלא קשה דהא גם לר"ש לא היתה קריאה מעכבת אי לא משום דגלי קרא מלא תוכל לאכול בשעריך עכ"ל. ונראה מלשון התוס' דמשי"ח סובר דרבנן דר"ש לא דרשי כלל האי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך לאיסור חדש בין בביכורים ובין בקדשים וכבר כתבתי שהרמב"ן וסמ"ג פסקו להדיא דיש חיוב מלקות בביכורים קודם הנחה אע"ג דלענין קריאה לא פסקו כר"ש וא"כ לפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתא בהא דמשני הש"ס הכא הא ר' יהודה הא רבנן ומשמע דלר' יהודה אפילו עיכובא ליכא בהנחה וכ"ש דליכא מלקות וגם זה יבואר לקמן בסמוך:
בגמרא אמר רבא בר אדא אר"י ביכורים מאימתי מחייבין עליהן משיראו פני הבית ופירש"י מאימתי מחייבין מיתה זר האוכלן עכ"ל. אבל בתוס' שלפנינו כתבו ביכורים מאימתי חייבין עליהן זר מיתה וכהן מלקות חוץ לחומה שמצותו בפנים בעזרה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ג מהל' ביכורים ובאמת נראה דרש"י נמי סבר דשייך נמי חיוב מלקות בכהן שאכלן חוץ לחומה אלא דמילתא דפסיקא נקט דסתם לישנא דאימתי חייבין עליהן משמע דבזר איירי והא גופא אתי לאשמעינן דאין חיוב באיסור זרות ע"י קריאת שם של ביכורים אלא לאחר שיראו פני הבית הואיל וראויין בפנים וכל זה נראה לי ברור אלא שראיתי במהרש"א ז"ל שהגי' בל' התוס' ונראה בכוונתו דלא משמע ליה כלל שיהיה שום חיוב מלקות בכהן שאכלן שלא כמצותן ואפשר שיצא לו כן מדאמר רבי יוחנן לעיל דמותרין לכהנים משיראו פני הבית ולישנא דמותרין לגמרי משמע אפילו בלא הנחה ובלא תנופה ואף על גב דמוקמינן לעיל הא דרבי יוחנן כתנאי ומשמע ליה למהרש"א ז"ל דהיינו לענין עיכובא בלבד אבל לא לענין מלקות דאפושי פלוגתא כי האי לא מפשינן ואפשר דמשמע ליה נמי דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל אמתניתין דאלו הן הלוקין אבל חכמים אומרים כו' היינו נמי לענין עיכובא אבל מלקות בביכורים אפי' בלא קריאה והנחה לית ליה וכן נראה לי בכוונת מהרש"א אבל לפי מה שכתבתי לעיל משמע להדיא בכל הסוגיא דלרבנן נמי שייך חיוב מלקות לגבי כהן שאכל ביכורים קודם הנחה כמשמעות לשון המקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכמו שכתב הרמב"ם וסמ"ג וא"כ אין צורך להגיה כלל בל' התוספות כן נ"ל ברור ועיין עוד בסמוך:
שם אמר רב ששת ביכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן כמאן כי האי תנא דתניא רבי יוסי אומר כו'. לכאורה נראה דהא דאמרינן כמאן כי האי תנא סתמא דתלמודא מסיק לה כסוגיא דהש"ס בכל דוכתא אלא דלפ"ז קשיא טובא דהא לעיל דמקשינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ומשנינן דכולה מילתא דקריאה והנחה הי מינייהו מעכבת והי מינייהו לא מעכבת או תרווייהו לא מעכבי פלוגתא דתנאי היא הא ר"ש ורבנן הא רבי יהודה ורבנן א"כ למאי איצטריך לאהדורי הכא אתנא אחרינא הא בפשיטות איכא לאוקמי מימרא דרב ששת לענין הנחה כרבנן דפליגי אדרבי יהודה והיינו רבי אליעזר בן יעקב ולענין קריאה כרבנן דפליגי אדר"ש לכך נראה לי דהא דאמרינן כמאן כי האי תנא רב ששת גופא הוא דמסיק לה והיינו משום דלא משמע ליה כלל הך סוגיא דלעיל אליבא דרבי יוחנן והיינו מכל אותן הקושיות שהקשיתי דבין לענין קריאה ובין לענין הנחה לא פסיקא לן דאיכא פלוגתא דתנאי בהא דלענין קריאה הא לא אשכחן בהדי' שום תנא דפליג אדר"ש ורבי יוחנן גופא דאמר לעיל אמתניתין דאלו הן הלוקין זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים כו' מימרא דנפשיה קאמר דהכי גמיר' ליה וכדפרישית וא"כ רב ששת לא משמע ליה הך מימרא דרבי יוחנן כיון דלא אשכחן בהדיא וכ"ש לענין הנחה כיון דלרבי יהודה ודאי לא מעכבא ורבי אליעזר בן יעקב לא איירי כלל לענין הנחה א"כ אין שום סברא לומר דקריאה לא מעכבא והנחה מעכבא דהא ע"כ לרב ששת קריאה עדיף מהנחה מדלא מוקי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך קודם הנחה דומיא דהנך וקריאה מאן דכר שמיה אע"כ דמסברא פשיטא ליה דהנחה לא מעכב' וא"כ הוי מילתא דרב ששת כסברות הפוכות ומשום הכי מסיק רב ששת דאדרבה אשכחן להדיא תנא דאמר כולה מילתא להיפך והיינו במה שאמר רבי יוסי משום שלשה זקינים ומסיק במלתיה מה לביכורים שכן טעונין הנחה וא"כ ס"ד דקריאה עדיפא מהנחה ואפשר דרבנן מודו לר"ש א"כ אדפריך מהנחה דלא אשכחן שום תנא דאמר בהדיא דמעכבא טפי הוי ליה למיפרך מקריאה דאמר ר"ש בהדיא דלוקה כסתם מתניתין דלעיל אע"כ דרבי יוסי משום שלשה זקנים פסיקא ליה לאידך גיסא דהנחה חמירא מקריאה וכך הסברא נותנת שיש בה צד מזבח ור"ש דסבר דלוקין על מחוסר קריאה כ"ש על מחוסר הנחה ואפילו למאן דפליג אדר"ש בקריאה מודה בהנחה ומש"ה פסיקא ליה למיפרך מהנחה ולפ"ז השתא דאתינא להכי לא צריכנא למימר דרבי יוחנן דאמר לעיל אבל חכמים אומרים היינו מימרא דנפשיה אלא הא דאמר אבל חכמים אומרים היינו מאי דאמר רבי יוסי משום ג' זקנים וא"כ לפ"ז עולין יפה פסקי הרמב"ם וסמ"ג שפסקו דשייך חיוב מלקות במחוסר הנחה אע"ג דבמחוסר קריאה ליכא מלקות והיינו כמימרא דרב ששת הכא וכמימרא דר' הושעי' וכמימרא דרבב"ח אר"י דאמר אבל חכמים אומרים והיינו רבי יוסי משום ג' זקנים דהכא ואע"ג דרב אשי דחי להך מילתא וקאמר דהא דלא פריך מקריאה היינו משום דלא פסיקא ליה כיון דאיכא ביכורי הגר כו' וא"כ לפ"ז לעולם מצינן למימר דר' יוסי נמי סובר בהנך ביכורים דשייך בהו קריאה עדיפי מהנחה מ"מ כיון דסתמא דתלמודא פריך בתר הכי וניהדר דינא ותיתי במה הצד ומסיק דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח א"כ השתא דאתינא להכי דהנחה מיקרי צד מזבח א"כ פשיטא לן טובא דאיכא לאוקמי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אהנחה דומיא דאינך דכתיבי בהאי קרא דלא תוכל לאכול דתליא במזבח וא"כ לפ"ז ע"כ דהא דאמר רבי יוחנן לרב אסי לעיל ופשיט ליה דביכורים מותרין משיראו פני הבית לאו משום דהכי ס"ל לר' יוחנן אלא משום דפשיטא ליה לר' יוחנן דהא דבעי מיניה ר"א מאימתי מותרין היינו אליבא דר' יהודה דפשיטא ליה דהנחה לא מעכב ומספקא לי לרב אסי דאפי' בלא קריאה נמי אי מותרין ופשיט ליה ר' יוחנן שפיר דלר' יהודה מותרין משיראו פני הבית כיון דלענין הנחה נמי סבר דלא מעכבא אע"ג דהוי צד מזבח וכ"ש לענין קריאה דלא מעכבא כן נראה לי נכון ליישב שיטת הסוגיא ושיטת הרמב"ם וסמ"ג בלי שום גמגום ותו לא מידי:
סליק מסכת מכות