ערכי לשון הקודש - גע

מתחלק לד' מחלקות:

האחד: "וְגַע אל עצמו ובשרו" (איוב ב ה). "מאנה לִנְגּוֹעַ נפשי" (איוב ו ז). ענין נגעים הם.
השני: "אם יִגְעֶה שור על בלילו" (איוב ו ה). "הלך וְגָעוֹ" (שמואל א ו יב). ענין צוחה הם. וצוחה איננה לכל, על כי יש לכל חי הגה ^[1] הראוי לו. כמו: נהק- לפרא, וגעה - לשור, ושאג - ללביא, ונהם - לכפיר, ונבח - לכלב, וצפצוף - לסוס, והגיון - ליונה.
השלישי: "יְגִיעֵי כח" (איוב ג יז). "אל תִּיגַע להעשיר" (משלי כג ד). "יְגִיעַ מצרים וסחר כוש" (ישעיהו מה ד). "והוא יָגֵעַ ורפה ידים" (שמואל ב יז ב). "כל הדברים יְגֵעִים" (קהלת א ח). "הוֹגַעְתֶּם יי בדבריכם" (מלאכי ב יז).
הרביעי: "הזמיר הִגִּיעַ" (שיר השירים ב יב). "ולא יוסיף לָגַעַת בך" (שמואל ב יד י). "ואם לא תַגִּיעַ ידו" (ויקרא ה ז). "לִנְגֹּעַ אליה" (בראשית כ ו).

ערכי מצודת ציון