עיקר תוי"ט על כלאים ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה כלאים, פרק ז':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) וכדתנן בפרק לא יחפור מרחיקין את הזרעים מן הכותל כו' הוצרך לפרש כן:] בדלעת. שיבשה והר"ב שכתב משום זרעים בדלעת כו' שהדלעת יבשה הוי ליה לפרש כן משום הברכת הגפן עצמו. תוי"ט:

(ב)

(ג) (על המשנה) מצטרפות. להיות כרם ואם לאו אינן מצטרפות ודינן כגפן יחידית שעבודתו ו"ט. הר"ש:

(ד) (על הברטנורא) כלומר ובאמת יש בהן עדיין לחות שהרי בימי הקיץ יחזרו לכמות שהיו. אלא אפילו בקיץ דניכר שהיא יבשה שהרי כל שאר הגפנים לחים הם ואלו היה בזה הגפן ליחה היתה נראית לחה כשאר הגפנים אפילו הכי גזרינן משום דגם בקיץ איכא גפנים כו'. וגזרינן בכל גפן יבשה משום מראית עין. כך פירוש דברי הר"ב. תוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) כלומר כשיזרע צמר גפן בכרם אינו מקדש לפי כו'. הר"מ:

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

(ו) (על המשנה) את גפנו. כתבו התוספ' סוף פרק הערל דהוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור:

(ז) (על הברטנורא) ירושלמי ונראה טעמא מדלא כתיב כלאים בכרמך וכתיב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך שמע מינה דבכל מקום אסור כלאים. תוי"ט:

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(ח) (על הברטנורא) כן פירש הר"ש גם לגירסא דיגרור בשני ריישי". ן וגירסת הר"מ בשני דלתי"ן מלשון גודו אילנא. וקשה דהכא תנא יחתוך ובסיפא יחזור. ונראה דהיינו טעמא כמ"ש הר"מ בפירושו שהענפים נשברו ונעקרו. וכלומר דלא נעקרו משרשיהן מן האילן דא"כ אין כאן עוד קידוש כלל. אלא שלא נשברו ולא נעקרו לגמרי. אבל אין להם תקנה להעמידה בנטייה שיטה אותם מעל גבי התבואה וחותכין אותן ממקום שנשברו ונעקרו וז"ש הר"ב וילקט דשייך בגפנים המונחים על התבואה ולא שייך זה בתבואה:

(ט) (על הברטנורא) אלא ענבים וחטים. הר"מ:

(ח)

(י) (על הברטנורא) היינו לגירסא משתשליש ולגירסא משתשריש ה"נ דכוותה שיש בו תבואה שהשרישה:

(יא) (על המשנה) אסור. בפסחים דף כ"ה אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב הזרע וכתיב המלאה הא כיצד זרוע מעיקרא בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא:

(יב) (על הברטנורא) הכי משמע בירושלמי דלכולי עלמא הזרעים נאסרים אע"ג דהגפנים לא נאסרו. ולישנא דמתניתין נמי מוכחא דלא קדשו הגפנים דהא תנן אסור ולא תני קידש. ועיין בתוי"ט בשיטת הרמב"ם ז"ל: