משנה כלאים ז ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ז · משנה ה | >>
המסכך את גפנו ו על גבי תבואתו של חבירו, הרי זה קדש, וחייב באחריותו.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.
אמר רבי יוסי, מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית, ובא מעשה לפני רבי עקיבא, ואמר, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע אֶת כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית,
- וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר:
- אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:
אמר רבי יוסי:
- מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית,
- ובא מעשה לפני רבי עקיבה, ואמר:
- אין אדם מקדש את שאינו שלו.
ידוע, שכל הארצות בשעת השמיטה הפקר הם, ואין לאדם קניין גמור בהם, ומפני זה נעשה כרמו בשנת השמיטה כמי שאינו שלו.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
וחייב באחריותו. לשלם התבואה ואפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי דהא עביד בידים כדאמרינן בהגוזל קמא (דף ק'):
אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו אין לדמות איסורין התלויין בנתינת טעם לזה מיהו קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע דלגבוה ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים דכלאים תלויין בניחותא דבעלים כדתנן לעיל בפרק ה' (משנה ו) גבי רואה ירק בכרם דמחלק בין כשאגיע שם לכשאחזור וכן בין סיערתו הרוח לאחריו לסיערתו לפניו והיינו [נמי] טעמא גבי ע"ז דאינו אוסר דבר שאינו שלו בסוף פרק ב' דחולין (דף מא.) שתלוי במחשבתו שמחשבתו לע"א ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בפרק הניזקין (דף נג.) אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה כדאשכחן בפ' אלו מציאות (דף ל.) הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא ליה אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"ז לאו שמיה תקרובת ע"ז כיון שאינו שלו וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה דכתיב גבי עגלה ערופה עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה בריש אלו מציאות ופרה ילפא מעגלה (סוטה דף מ"ו.) ומאן דלא דריש נמי ג"ש [התם] הכא מודה מסתמא כזו כן זו דילמוד סתום מן המפורש וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים [א"נ] שאני הכא דכתיב כרמך וטעמא דתנא קמא מרבי בירושלמי (בפרקין הל' ג) מקרא דאמרינן (דברים כב) לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין תלמוד לומר כלאים:
ירושלמי (שם) אמר רבי יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות אמר לו ר"א האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו אבל המסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר המסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו של חברו נשמע מן הדא א"ר יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר לו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת. פי' האוסר היינו זרעים שאתה אומר אוסרין הגפנים [אינו נאסר] שאינם אוסרין דהיינו גפנים דאין אוסרין זרעים אינו דין שלא יאסרו ור"א לטעמיה דאית ליה קל וחומר כי האי גוונא בריש הקומץ זוטא (דף טו.) ותמיה דמשמע התם לר"א דקנסא *הוא דעבד איסורא אפילו בשאר זרעים דרבנן כל שכן בתבואה דמדברי תורה ושמא הכא מדאורייתא פליגי ר' יוחנן ורבי אליעזר. כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר משום דעבד מעשה בגפן חברו שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר והשתא קאמר דמשמע מן הדא דפליגי במסכך גפנו של חברו על תבואתו של חברו דתבואה וענבים בשנה שביעית הכל הפקר וקא מותיב מינה רבי יוסי תיובתא לת"ק ש"מ דפליגי בה:
וחייב באחריותו - לשלם לו את תבואתו ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי שאני הכא דקא עביד מעשה בידים:
אין אדם מקדש דבר שאינו שלו - ול"ד לשאר איסורים שבתורה כגון הנותן חלב ודם בקדירת חבירו או בשל בשר בחלב של חבירו דאוסרן, דשאני כלאים דכתיב בהו (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא כרם אחר, ורבנן אמרי לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים מ"מ ז. ואין הלכה כר' יוסי [ולא כרבי שמעון] ולא כרבי עקיבא:
בשמיטה - אין לו בהם קנין גמור שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו:
המסכך את גפנו וכו'. כתבו התוס' בסוף פרק הערל הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור ע"כ. [*ועיין במ"ש במ"ז בסוף דבור המתחיל יגדור וכו']:
הרי זה קדש. כתב הר"ב דדריש כלאים מכ"מ. ירושלמי. ונראה טעמא מדלא כתב כלאים בכרמך וכתב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך ש"מ דמ"מ אסור כלאים:
[*וחייב באחריותו. כתב הר"ב ואפילו למאן דלא דאין וכו'. עיין במ"ד פ"ד דבכורות]:
רבי יוסי ורבי שמעון וכו'. פסק הר"ב וכן הרמב"ם דאין הלכה כמותם ולא כרבי עקיבא ועיין מ"ש לקמן בזה בס"ד ומ"ש בסוף הפרק:
(ו) (על המשנה) את גפנו. כתבו התוספ' סוף פרק הערל דהוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור:
(ז) (על הברטנורא) ירושלמי ונראה טעמא מדלא כתיב כלאים בכרמך וכתיב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך שמע מינה דבכל מקום אסור כלאים. תוי"ט:
אמר המלקט, אני רואה בפירוש משנה דלהרמב"ם ז"ל ולהר"ש ז"ל דבין במשנה בין בפירושן ז"ל סימן ד' ה' ביחד, גם בדפוס לפירוש ר"ע ז"ל גם בתוי"ט, ושמא סימן ד' הוי עד א"ר יוסי מעשה:
המסכך כו': כתבו תוספות ז"ל שם ביבמות, המסכך הוא הדין הזורע כו', אלא נקט המסכך משום רבותא דר"מ דאף במסכך אסור ע"כ, משמע קצת דגרסי דברי ר"מ. אכן בחדושי הרשב"א ז"ל פרקא קמא דבבא בתרא דף ב' מוכח דלא גרסינן ר"מ בהדיא, אלא ר"מ היא כדקיימא לן סתם מתניתין ר"מ. גם בחבור דינא דגרמי להרמב"ן ז"ל כתב דמשום הכי אמרינן דר"מ קתני לההיא תוספתא דבכלאים, דקתני מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נפרצה אומרים לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו, אמרינן בפרק הגוזל עצים דר"מ קתני לה משום דאיפליגו בה במתניתין במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש וחייב באחריותו, ר' יוסי ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וסתם מתניתין ודאי ר"מ, השתא קאמר ריש לקיש התם מאן שמעת ליה דאמר גבי כלאים אדם אוסר דבר שאינו שלו ר"מ וקתני חייב באחריותו דסבירא ליה דדיינינן דינא דגרמי.
ואיכא דקשיא ליה ר"י ור"ש נמי דייני דינא דגרמי דהא אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא אי אדם אוסר מחייב באחריותו והא גרמא הוא, וכי תאמר שאני הכא דהא מסכך בידים הא מעיקרא סלקא דעתך דר"מ דמסכך הוא דדאין דינא דגרמי. ולאו קושיא היא חדא כיון דאמרי ר"י ור"ש דלא מיתסר כלל, תו לא איצטריכו לאפלוגי אי מחייב או לאו ולאו אורחא דתנאי למימר אם תמצא לומר אוסר פטור ואדרבא אי דייני דינא דגרמי הוה ליה למימר פטור לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא קתני הכי, ועוד וכו' עיין שם.
ובמנחות ד' ט"ו גבי הא דגרסינן התם בגמרא תניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו בעודו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ע"כ. כתבו שם תוספות ז"ל והתירו הגפנים היינו כר"י ור"ש דמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דאמרי בסוף הערל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וצריך לומר דתבואה דהתם לאו בסתם תבואה של חמשת המינין דאם כן הוי דאורייתא כמו קונבוס ולוף דמסקינן הכא דאסיר והכא מסקינן כר' יוסי דשרי אלא דרב פוסק התם כרבנן עכ"ל ז"ל *הערה 4: . ועיין במה שכתבנו לעיל פ"ב סימן ה':
בפירוש ר"ע ז"ל, כרם אחר מנין תלמוד לומר כלאים ע"כ אמר המלקט, ואני מצאתי גירסא אחרת בירושלמי תלמוד לומר כרם, והיינו דכתיב בסיפא דקרא ותבואת הכרם. ואיכא בירושלמי מאן דאוקי להאי ברייתא דוקא כר"מ. ומצאתי שכתב החכם הר"ס ז"ל וזה לשונו, אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין תלמוד לומר כלאים מכל מקום, צריך עיון בשלמא אי כתיב לא תזרע כלאים כרמך היינו יכולים לדרוש כלאים מכל מקום כמו אשר בנה בית אשר נטע כרם כמו שפירש רש"י ז"ל שם, ויש לומר דשאני הכא דפסיק טעמא במלת כרמך ואינו מחובר עם כלאים כמו שדורש בזוהר בלא תענה ברעך עד שקר עיין שם עכ"ל ז"ל:
מעשה באחד שזרע כו': מצאתי בחדושי הרשב"א ז"ל שם פרקא קמא דבבא בתרא ד' ב' הגירסא א"ר יוסי מעשה בצלמון באחד שזרע כרמו וכו' ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. פירש הר"ש ז"ל שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו, ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים אם הוסיפו מאתים אסורין שאין הזמורות הפקר ע"כ.
ירושלמי א"ר יוחנן הכל מודים בגפנים שהן אסורות, אמר ליה ר' אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו אבל המסכך גפנו של חבירו על גבי תבואתו כל עמא מודו שהאוסר נאסר, ופירש הר"ש ז"ל שהאוסר נאסר משום דעביד מעשה בגפן חברו ע"כ. והילך פירש הרש"ש ז"ל בגפנים שהן אסורות, ענבים של זה המסכך אסירי דלגבי דידיה אהנו מעשיו, האוסר אינו נאסר זרעים שיש לומר כח לאסור לגפנים אתה מודה שאינם נאסרין כדתנן במתניתין, גפנים דאין להם כח לאסור לזרעים לא כל שכן שלא יאסרו הן עצמן.
והכי איתא בפרק הקומץ זוטא והתם מייתי ברייתא דמסייעא ליה לר' יוחנן מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן ובא מעשה לפני חכמים והתירו הגפנים ואסרו הזרעים. וכתב ר"ש ז"ל ותימה דמשמע התם דלר' אלעזר קנסינן ההוא דעבד איסורא אפילו בשאר זרעים דרבנן וכל שכן בתבואה דמדברי תורה, ושמא הכא דמדאורייתא פליגי ר"י ור"א ע"כ. ועוד נראה לי לתרץ דההיא ברייתא מיתנייא כר"מ דסבר דמקדש גפנו על גבי תבואתו של חברו וכשהוא סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן איסורא דרבנן הוא ומשום הכי הקלו שהיו זרעים דרבנן וכרם דרבנן, אבל לר"י ור"ש דסברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בין מדרבנן בין מדאורייתא, כדאמרינן סוף פרק השוחט לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי אפילו בתבואה דאורייתא ופול הלבן דהוי כרם דאורייתא אינו אסור לר"א ולר"י, אמרינן דמודה בענבים דלדידיה מיהת אהנו מעשיו, במסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו בההוא פליגי ר"י ור"א דר"א סבר כיון דהאוסר דהיינו התבואה לא עביד מעשה בה אפילו גפנו אינה נאסרת, אבל כשבעל התבואה סכך גפן חברו על גבה כולהו מודו דנאסרה התבואה דהא עביד מעשה בדבר האוסר תבואתו דהיינו הגפן דתבואה שלו הויא עכ"ל ז"ל.
ומשמע מן הירושלמי דפליגי נמי תנאי דמתניתין במסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו של חברו, דהכי גרסינן התם המסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו של חברו נשמעינה מן הדא אר"י מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת ע"כ. ופירש הרש"ש ז"ל שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ולאו דידיה חשיב, ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים אם הוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר, והשתא קאמר דמשמע מן הדא דפליגי תנאי דמתניתין במסכך גפנו של חברו בתבואה של חברו דאפילו בהא פליג ר"מ דתבואה וענבים דשנה שביעית הכל הפקר. ואיתתבת, וקא מותיב מינה ר' יוסי תיובתא לתנא קמא שמע מינה דפליגי בה עכ"ל ז"ל.
וברמב"ם פ"ה סימן ח' פסק כר"י ור"ש דר"ע סבירא ליה כוותייהו ועוד דמעשה רב, ואם כן יש תימה על ר"ע ז"ל שכתב ואין הלכה לא כר"י ולא כר"ש ולא כר"ע, ועוד שהוא כתב בסמוך דאף על גב דהאנס לא אסרן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו', ובסמוך העתיק מהר"ש ז"ל כמו שנכתוב ולהרמב"ם ז"ל ניחא שסתם דבריו במתניתין דבסמוך:
בסוף פירוש ר"ע ז"ל, נראה לי שצריך להגיה וידוע שכל הארצות בשמטה אין לו בם וכו':
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: ואם תאמר ומאי שנא מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חברו שנאסר, ואומר ר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמרינן הכי כגון משתחוה לבהמת חברו דסוף פ"ב דחולין דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למאן דאמר דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה, כדתנן לעיל סוף פ"ה הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור, תוספות סוף פרק הערל, ואיתא למילתייהו בדינא דגרמי להרמב"ן ז"ל. אבל הר"ש ז"ל דחה תירוץ זה ותירץ בגוונא אחרינא עיין שם:
יכין
המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש: כמו בשלו כסי' כ"ה. וה"ה בזורע תחת הגפן וכבסיפא:
וחייב באחריותו: לשלם לו הזיקו. ואפי' למ"ד דפטור בגרמי. הכא קעביד מעשה:
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו: ולא דמי לנותן חלב ודם בקדירת חבירו שאני כלאים. דכרמך כתיב. ולא של חבירך. ולתוס' [יבמות דפ"ג ב] כלאים שאני דאסורו תלוי במחשבה. כלעיל פ"ה סי' ל"א: שהכל הפקר:
ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו: ודוקא הפירות אבל זמורות גופייהו שאינן הפקר נאסרו. וכ"כ בגפן שסככו דרישא. נאסר הגפן. וכירושלמי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת